מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן


מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשןהצו המלכותי...מונטיפיורי

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הסיפור הזה מציג גם אשליה, אכזבה ותמימות. מונטיפיורי לא הכיר את המסורת המוסלמית, שאינה מעניקה שוויון זכויות למי שאינו מוסלמי, ולא הכיר את ההבדל בין מילות נימוס ובין מעשה. הוא לא ידע הבדל בין ההכרזות של הסולטאן ובין המציאות בפועל, שבה המושלים המקומיים מכתיבים את המדיניות.

מונטיפיורי גם לא ידע שהמוסלמים המקומיים עוינים את היהודים ובזים להם. מקור עוינות זו בקוראן. בקוראן מצוטטים פסוקים מן התורה, שמשה רבנו מתלונן בהם על העם, ומתוארים בהם יחסו הרע של הנביא מחמד ליהודים בנאו המדבר בחיג'אז, שסירבו לראות בו נביא.

הסולטאן מחמד הרביעי ששלט בין השנים 1859 – 1873 סבל מאחיזתה של ספרד בביסים על אדמת מרוקו. לכן הוא מעוניין ביחסים טובים עם בריטניה, הואיל והיא עמדה מול ספרד. מן הפעילות המסחרית של סוחרים אנגלים היו מהכנסות לסולטאן. בעקבות זאת היה הסולטאן מעוניין לרצות את בריטניה, ומונטיפיורי נחשב לשליח של המלכה ויקטוריה.

תעודות שונות דנות בהבדל בין ההצהרה של הסולטאן, שקיבל מונטיפיורי ובין המציאות המנוגדת לה. האשליה הביאה גם להנחה, שמא בשל התנהגותם של היהודים הם סובלים ממצוקה על רקע מוסבר מכתבו החוזר של מונטיפיורי לקהילות מ-7 בספטמבר 1864.

מונטיפיורי היה כתובים ליהודים שבמרוקו, והם פנו אליו שנים לאחר מסעו מתוך תקווה שהתערותו תועיל. אזכור הבטחתו של הסולטאן שנים לאחר ההצהרה – פירושה שראו בהצהרה הבטחה שאין לסגת ממנה. שליחותו היכתה גלי אהדה והערצה ברחבי העולם היהודי, וגם נוצרים הצטרפו להוקרתו

הביוגרפיה של מוטיפיורי.

משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נולד בליוורנו שבאיטליה, ועבר לאנגליה בגיל צעיר. שם הוא חי עד לפטירתו, ועסק במסחר עם אחיו אברהם. הוא היה מן היהודים הדגולים ביותר במאה ה-19, שפעל למען אחיו היהודים באנגליה ומחוצה לה.

בשנת 1812 הוא נישא ליהודית 1784 – 1862, הבת של לוי ברנט כהן, שהייתה מן המשפחות האשכנזיות העשירות בלונדון. היא לא ילדה לו ילדים. יהודית עודדה אותו בפעילותו הציבורית, ואף נלוותה אליו למסעותיו. כשנסע למרוקו, היא כבר לא הייתה בין החיים. קשריו המשפחתיים עם משפחת רוטשילד סייעו ליוקרתו.

חנה אחותה של יהודית, הייתה אשתו של נתן מאיר רוטשילד, אברהם אחיו של מונטיפיורי, נשא לאשה את הנרייטה, אחותו של נתן מאיר רוטשילד. ליונל דה רוטשילד, בן אחותה של יהודית, היה היהודי הראשון שהתמנה בשנת 1850 לחבר פרלמנט.

בשנת 1885, חודש לפני מותו של משה מונטיפיורי, הוענק תואר אצולה לנתנאל מאיר 1840 – 1915, בנו של ליונל רוטשילד, והיה היהודי הראשון שישב בבית הלורדים. מונטיפיורי היה נציגו של נתן מאיר רוטשילד בבורסה עד שנת 1821. משנת 1824, לארח שהצליח בעסקיו, החליט מונטיפיורי לתרום מזמנו לפעילות ציבורית למען אחיו היהודים באנגליה כדי להשיג בשבילם שוויון זכויות מלא ולמען אחיו היהודים בארצות אחרות כדי להגן על זכויותיהם.

להלן דוגמאות לפעילותו : בשנת 1828 נבחר מוטיפיורי לוועדה של, ועד שלוחי הקהילה, שנוסד בשנת 1760, ואשר נקבע התקנון שלו בשנת 1836. תפקיד הוועדה לדון עם המיניסטרים על הקשיים הניצבים בפני היהודים.

הוא שימש משיא של " ועד שלוחי הקהילות " בשנים 1835 – 1838, 1840 – 1862 ובשנים 1871 – 1874. בזכותו של מונטיפיורי קיבל הועד מעמד בין לאומי.

מונטיפיורי ביקר שבע פעמים בארץ ישראל. הוא פעל לתיעוש הארץ ולהטבת מצבם הכלכלי של היהודים בה. הוא מילא שליחויות לביטול גזרות נגד היהודים ולהשגת אמנציפציה להם. בשנת 1840, לאחר עלילת דמשק, ביקר בקושטא אתל הסולטאן עבד אלמג'יד ששלט בשנים 1839 – 1861, וקיבל ממנו פירמאן, שמבטיח את בטחונם של היהודים ומעניק להם שוויון זכויות.

באותה שנה ביקר אצל מחמד עלי, מושל מצרים. בשנת 1846 ביקר אצל הצאר ניקולאי הראשון כדי לנסות לבטל פקודות גירוש, שהוצאה נגד היהודים שגרו בגבולה המערבי של רוסיה. ובשנת 1872 ביקר אצל הצאר אלכסנדר השני.

בשנת 1855 ביקר מונטיפיורי אצל הסולטאן הועת'מני, והלה העניק לו אות של חבר מסדר. בשנת 1867 יצא לרומניה בעקבות רצח יהודים בגלץ כדי לבטל חוקים אנטי יהודים. הנסיך קרל, בלווית שגריר בריטניה, קיבלוֹ, אולם השליחות הזאת נכשלה.

בעקבות עלילות דם בירות ובאיזמיר – 1840 – התערב מונטיפיורי באמצעות מכתבים וקשרים דיפלומטיים. בשנת 1858 נודע על הילד היהודי אדגר מורטארה מאיטליה, שהמשרתת בבית הטבילה אותו לנצרות בגיל שנה בעת שחלה. ההורים ניסו להחזיר את בנם לחיק היהדות, אבל הדבר לא עלה בידם.

האפיפיור לא נענה להפצרות של קיסר צרפת ושל קיסר אוסטריה. בעקבות המאורע נסע מונטיפיורי לרומא, אבל האפיפיור סירב לקבלו לראיון. ואולם הוא נפגש עם חשמן, מזכיר הוותיקן, שאמר לו כי חוקי הכנסיה אינם מאפשרים לילד לחזור ליהדות.

בשנת 1860 הוא התערב כשנטבחו נוצרים בסוריה בעת מרד הדרוזים. בשנת 1876, כשהתמנה עבדול חמיד השני לסולטאן, הבטיח שגריר תורכיה בלונדון למונטיפיורי שהיהודים יסכו להתעניינות של הסולטאן כמו שזוכות שאר העדות בממלכה.

בשנת 1878 ביקר מונטיפיורי בגיאורגיה. בגיל 97 ביקש מונטיפיורי לנסוע שנית לרוסיה מחמת הפרעות שנעשו ביהודי רוסיה לאחר רצח אלכסנדר השני, אבל ידידיו וקרוביו מנעו ממנו מסך מפרך בגיל כה מופלג.

בשנת 1882 שלח מונטיפיורי שתי אגרות מחאה לראש ממשלת הונגריה, הרוזן טיסה, ולכל חברי הפרלמנט, כשיהודי הכפר " טסה אסלאר " שבהונגריה היו טרף של עלילות דם. מעמדו של מונטיפיורי, יוקרתו ותמיכתה של המלכה ויקטוריה בו, העניקו לו גישה אל מלכים באירופה ומחוצה לה, והגדילו את מעמדו בקרבם.

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.הצו המלכותי...מונטיפיורי

לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.

דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.

הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.

הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.

הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.

כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשןהצו המלכותי...מונטיפיורי

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

יש לציין בהקשר לכך שאין זה האירוע הראשון שיהודי שממלא תפקיד דיפלומטי מוצא להורג בלא חקירה ומשפט. להלן דוגמאות אחדות: בשנת 1733 נשרף שלום נחמיאש, תורגמן של סגן הקונסול של בריטניה בסלא; ב־22 בספטמבר 1786 פקד חסלטאן מחמד אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757) להוציא להורג את יצחק קרדוזו בהאשמה שהוא פגע ביחסים בינו ובין מלך בריטניה. תחילה הולקה מאתיים מלקות, לאחר שנכרך חבל סביב צווארו. לאחר מכן נורה, ולבסוף בותרה גופתו לשניים.

לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.

דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.

הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.

הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.

הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.

כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו. אליעזר בשן

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחמונטיפיוריסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

הפנייה למשה מונטיפיורי

באותו יום (26 במאי 1845) כתב דודו של דרמון מכתב למשה מונטיפיורי באותו הנושא. הוא פתח את המכתב באמירה שמונטיפיורי והוא אינם מכירים זה את זה. הדוד עוד כתב שבתור בני אותה דת הוא מבקש בשם אחותו הגברת דרמון, שנולדה וגרה במארסי, את תמיכתו האמיצה של מונטיפיורי. למכתב הוא צירף מכתב של כמה אנשים ״מכובדים״ בקהילת פריס, כנראה את המכתב מן ה־18 בדצמבר 1844 הנזכר לעיל, שחתם עליו כרמייה, כדי ליידע את הנמען על משפחתו. הוא אף צירף את המכתב ההוא, שכתב לשר החוץ, וביקשו שאם הדבר טוב בעיניו, יעבורו לתעודתו. הוא ביקש ממונטיפיורי לקרוא בתשומת לב את המכתב המצורף המופנה לשר החוץ. הוא כתב שעל פי תוכן המכתב הוא יווכח שגברת דרמון היא אם משפחה אומללה, ובנה, שהיה התומך הבלעדי שלה, נרצח באכזריות, וגופתו הושלכה לכלבים בלי שקדמה להריגה הזאת כל חקירה. הקונסולים שהיו אמורים להגן עליו בגדו בו בגידה מחפירה משום שהיה יהודי. רק אחרי שמת, מחו חמישה קונסולים מטנג׳יר על המעשה.

הכותב כתב בסיום המכתב שהוא, מונטיפיורי, ידוע בתור איש שנרתם בכל עתות צרח ׳להגן על אחיך שבצרה, ובך מצאו בני דת משה מגן: לא תהיה שווה נפש נוכח זעקה של משפחה אומללה, הבאה לדרוש את הגנתך החזקה, והשמה את מבטחה ואת גורלה בידיך. מעמדך הרם באנגליה הביא אותי להחלטה לפנות אליך, ואני מעז לקוות שאם קיימת דרך לעשות צדק עם אחותי האומללה, רק אתה תוכל להשיג זאת בסיום המכתב הדוד מביע את רחשי הכבוד כלפי מונטיפיורי (תעודה מס׳ 18 )

לא מצאנו את תגובתו של מונטיפיורי, אבל נמצאה בארכיון טיוטה של מכתב התשובה שנשלח לדוד ממשרד החוץ מ־3 ביולי 1845. במכתב נכתב שהמכתב שכתב הדוד ב-30 בחודש הגיע לשר החוץ, הרוזן מאברדין, ושלמחרת אותו היום קיבל השר את העתק מכתבו של מ׳ דרמון, שמונטיפיורי שלח לשר. כבר ב־14 בחודש הקודם ( יוני )  הורה שר החוץ לכתוב מכתב למר דרמון ולהביע בו את צערו שאין לו  כסף למסור לאם, שיוכל להקל על חיי אמו של דרמון שממרוקו(תעודה מם׳ 19).״

היו עוד מקרים בשנים שלאחר מכן, שלמשרד החוץ של בריטניה פנו אלמנות של יהודים ששירתו את הקונסולים הבריטיים במרוקו, והתשובות היו שליליות.

הערת המחבר : מרים היא אלמנתו של חיים בן דוד סיקסו, שכיהן במשך 35 שנים בתפקיד תורגמן בשגרירות בריטניה בטנג'יר משנת 1856. בן סיקסו נפטר בשנת 1894. אלמנתו פנתה ב-3 בספטמבר לשגריר בריטניה כדי לקבל סיוע לבנותיה היתומות….השגריר הפנה את בקשתה לשר החוץ, והתשובה הייתה שלילית.

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט בשנת 1845

הימים היו ימי שלטונו של הסלטאן עבד אלרחמאן השני (שלט מ־30 בנובמבר 1822 עד 28 באוגוסט 1859). ממשלו של הסלטאן סבל ממרידות של שבטים שונים, בהם אלו שבפאס. בימי שלטונו ניכרה החולשה של הממשל המרוקאי מול מדינות אירופה. בדוגמאות האלה הדבר מתבטא: בשנת 1828 הטיל הצי של בריטניה מצור על העיר טנג׳יר, מכיוון שהסלטאן סירב להפסיק את פעולות הפיראטים (לפי תעודות מ 24 בנובמבר ומה־27 בנובמבר 1828: 52/30 F0). בשנת 1829 הפגיז הצי של אוסטריה את הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט בתגובה להתקפות של פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שדרש הסלטאן פיצויים על הנזק שנגרם מההפגזות, נשלחה משלחת מאוסטריה כדי לשאת ולתת על הסכם שלום, והוא נחתם בשנת 1810 . חתם עליו יהודה בן עוליל מגיברלטר, שכיהן בגיברלטר בתור הקונסול של הסלטאן הקודם, סלימאן השני (שלט בשנים 1822-1792). בן עוליל חתם בשם הסלטאן על הסכמים מסחריים עם פורטוגל בשנת 1823, עם בריטניה בשנת 1824, עם צרפת, עם ספרד ועם סרדיניה בשנת 1825, עם אוסטריה בשנת 1830, עם ארה״ב בשנת 1836, עם שוודיה ועם דנמרק בשנת 1844. בשנת 1846 נשא ונתן על הסכם מסחרי בין מרוקו ובין בלגיה.

בספטמבר 1836 הוציא הסלטאן פקודה שאוסרת להעסיק יהודים בתור סוכנים קונסולריים של מדינות זרות. שר החוץ של בריטניה, לורד פלמרסטון, הורה לשגרירו במרוקו למחות על הוראה זו, שסותרת סעיף בהסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1824. הסלטאן ענה ב־14 במאי 1837 שמאחר שגורמים זרים העסיקו יהודים, נעשו היהודים גסים כלפי המוסלמים. הסלטאן חזר על האיסור בשנת 1855, אף על פי כן הועסקו יהודים בתור תורגמנים וסוכנים קונסולריים. בשנת 1836 פנו יהודי פאס לסלטאן בבקשה לקבל רשות לבנות בית מרחץ ציבורי, הואיל ואין הם מורשים לרחוץ בבית המרחץ של המוסלמים. בעקבות חוות דעתם של חכמי האסלאם הייתה תשובת הסלטאן שלילית.

הרקע למלחמה של צרפת במרוקו בשנת 1844

בשנת 1830 כבשה צרפת את אלג׳יריה לאחר שלחמו זו בזו במשך שלוש שנים. בנובמבר 1839 נחתם הסכם בין צרפת ובין עבד אלקאדר (1883-1808), שהוא יהיה המושל במערבה של אלג׳יריה. ההסכם הופר, ובשל כך ארגן עבד אלקאדר מרד בממשל הצרפתי. בעקבות המרד גברה המתיחות בין צרפת ובין מרוקו. לכן שלח עבד אלקאדר מכתב לעלמא [=חכמי הדת] שבפאס שיוציאו פסק הלכה שקורא לג׳האד נגד צרפת. לסלטאן לא הייתה ברירה, אלא להצטרף לג׳האד. הוא שלח למורדים נשק, לוחמים, בגדים ומזון. לפי השריעה, על המוסלמים לעזוב את ארצם לאחר שכופרים כבשו אותה מהם, ולכן היו אלג׳יראים שברחו למרוקו, בייחוד לתיטואן. בעקבות הצלחה זמנית של המורדים פתח צבא צרפת בהתקפה נגדית, ועבד אלקאדר ולוחמים ממחנהו מצאו מקלט במרוקו. המאורעות הללו העיבו על הקשרים של מרוקו עם צרפת, שמלך בה לואי פילים הראשון(בשנים 1848-1830). בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של צרפת, אך לא התערבה. בריטניה הידקה את קשריה עם מרוקו מתוך אינטרס כלכלי. קונסול בריטניה בטנג׳יר, אדוארד ויליאם אוריאול האי (Edward William Auriol Hay) (חי בשנים 1845-1785. החל לשמש קונסול בשנת 1829 עד למותו.) התקבל בכבוד אצל מושל העיר, וביקר גם אצל הסלטאן.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

מלחמת צרפת במרוקו ב־1844 ובקשתו של מונטיפיורי מן הסלטאן להוציא פירמאן לטובת היהודים ב־1845מונטיפיורי

נכשל המשא ומתן בין ממשל מרוקו ובין ממשל צרפת, ולכן פרצה מלחמה בין צבא הסלטאן ובין צבא צרפת. המלחמה פרצה לא רק מפני שתמכה מרוקו בעבד אלקאדר, אלא גם מפני שנאלצו אניות לשלם מס מיוחד לקורסארים שמן המגרב כדי שלא ישדדו את סחורותיהן. מושל טנג׳יר איים שאם תגיע שייטת צרפתית לנמל טנג׳יר, יהיו בסכנה חייו ורכושו של כל צרפתי ושל כל יהודי. כשהגיעה הידיעה הזאת לשגריר בריטניה בפריס, הביע תקוותו שלא תותקף מרוקו, אלא אם תפתח במעשי איבה נגד צרפת.

הפגיזו את הערים טנג'יר ומוגדור . (De Joinviiie) אניות מלחמה של צרפת בפיקודו של הנסיך דה

יהודי טנג׳יר לא נפגעו, ולזכר הנם קבעו שכ״א במנחם  אב יהיה יום פורים מקומי, וכינוהוPourim de las Bombas .

היו יהודים שברחו לגיברלטר, והיו שהגיעו ללונדון. אפשר להסיק זאת ממכתבו של מושל ג'יברלטר, הגנרל  – Wilson- לשר החוץ של בריטניה, לורד סטנלי – Stanley – מ – 17 באוגוסט 1844. רשימה שמית של 102 יהודים שעברו מטנג'יר לג'יברלטר מ – 27 ביולי 1844 נמצאת בתיקי הארכיון של משרד החוץ של בריטניה . צבא סולטאן בפיקודו של יורש העצר, מחמד הרביעי, ניגף לפני צבא צרפת בקרב ליד הנהר Isly, שנערך ב – 14 באוגוסט 1844

ההתקפה על מוגדור

מוגדור סבלה ביותר. לאחר שעות מספר של הפגזה על תותחי החוף ניגף צבא הסלטאן. מ־500-400 חיילים, שהיו אמורים להגן על העיר, נהרגו 92 חיילים ו־314 נשבו. השאר נסו עם אנשי הממשל המקומי. למחרת המשיכו הצרפתים להפגיז את מוגדור כדי לפגוע בתותחי החוף. ההפגזות החל ב־15 באוגוסט 1844 פגעו ב׳מלאח׳, שגרו בו רוב היהודים. מלבד היהודים שנקברו תחת ההריסות, היו שמתו ברעב.

להלן פירוט של תעודות מספר שמתעדות את הנעשה ליהודים יושבי ה׳מלאח׳:

א. כתב העת של המיסיון האנגליקני, שהחל לפעול במרוקו בשנות ה־20 של המאה ה־19, כתב על מצב יהודי העיר.

ב. ב־17 באוגוסט 1844 כתב יהודי ממוגדור שניצל ב־14 באוגוסט מן ההפגזה על העיר, שנמשכה יומיים.

ג. ב־13 בספטמבר 1844 כתב סוחר יהודי ממוגדור לאחיו בלונדון על המתרחש בעיר מ־15 באוגוסט. לדבריו, שמונה אניות של צרפת התקיפו את העיר. המאורים ברחו, והשבטים שמחוץ לעיר פרצו פנימה. הם פרצו לחנויות ובזזו אותן. המאורים נעלו את שער ה׳מלאח׳. הוא עוד הוסיף שכ־300 יהודים, בהם נשים וטף, מצאו מקלט בביתו של ר׳ יוסף אלמאליח, שגר בקסבה מחוץ ל׳מלאח. הם חסמו את הכניסות לבית מפני המאורים ומפני שבטים שמחוץ לעיר, תוך כדי שיורים עליהם. אבל לאחר מכן פרצו הפורעים לקסבה, ותבעו מיושבי הבית הזה שיאפשרו להם להיכנס. בדלית ברירה נתן להם החכם להיכנס לביתו בתנאי שלא יפגעו בחיי היהודים. הפורעים ביקשו מהאנשים כסף ודברי ערך, ואיימו להמיתם אם לא יעשו כן. הם אף פצעו והרגו יהודים. יהודים אחדים לא הובאו לקבורה. הסוחר עוד כותב שלאחר ששמע הסלטאן על המצב, שלח תרומה של עשרת אלפים דוקאטים. בעקבות המכתב הוקמה בלונדון מועצה של 11 חברים כדי לסייע לנזקקים. בראשה עמד סר משה מונטיפיורי. בחברים היו הברון אנתוני רוטשילד, יהודה גדליה ובן אחותו של משה מונטיפיורי, י״מ מונטיפיורי.

ד. במכתבו של סגן הקונסול הבריטי במוגדור מ־28 בספטמבר 1844 ליהודה גדליה שבלונדון יש עוד פרטים: חיילים שתפקידם היה להגן על העיר בזזו את ה׳מלאח׳ שעתיים לאחר שהתקיף צי צרפת את העיר. הכול ברחו מן ה׳מלאח׳ למעט הזקנים והחלשים. אלה נשארו בה ונרצחו. בני השבטים שפרצו לעיר שדדו ורצחו את היהודים. אף הבורחים מחוץ לעיר סבלו! היו מהם ששבטי הברברים שמחוץ לעיר בזזו או רצחו.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

ההתקפה על מוגדור מונטיפיורי

ה.  לפי תעודה מ־21 בנובמבר 1844, יומיים הגנו היהודים יושבי ה׳מלאח׳ על עצמם על ידי נעילת שער ה׳מלאח׳, אבל הפורעים שברו את השער, עלו על חומות ה׳מלאח׳, פרצו פנימה ובזזו מכל הבא ליד. הפשיטו את היהודים מבגדיהם, ונשים נגררו ונשבו. יהודי שנדרש למסור את אוצרותיו ירד לבאר כדי להוציאם ממחבואו, ושם הרגוהו. לפי מידע מכתב עת של המיסיון האנגליקני, נשחטו 50 יהודים. היו סוחרים שמצאו מקלט אצל מאורים שמחוץ לעיר, שסחרו עמם. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למשה מונטיפיורי מ־25 ביולי 1864, לא פגעו אנשי מחוז Haha, שהתגוררו סמוך למוגדור, ביהודים, מכיוון שהפחה הגן עליהם.

בנפגעים היו גם חכמים, כגון רבי חיים פינטו שנדקר. בשל המלחמה אבדו כתבי יד של חכמים, כגון כתביו של תלמידו, ר׳ דוד זגורי, ושירים. שחיבר ר׳ אברהם בן יהודה קוריאט השלישי (מלכי רבנן, דף ט, ע״ב). לאחר ההפגזות עלו יחידות של צבא צרפת ליבשה. למשמע היריות עזבו הברברים את העיר. עשירים אחדים הצליחו לברוח מן העיר באמצעות ספינה בריטית, מהם הגיעו לאלג׳יר, ומהם הגיעו לגיברלטר. מאלה נודע ליהודי אירופה דבר האסון שפקד את יהודי העיר. ודאי שמקצת הבורחים היו גם מיהודי טנג׳יר, ומקצת ממוגדור שעברו דרך טנג׳יר לגיברלטר.

ב־10 בספטמבר 1845 נחתם הסכם בין צרפת ובין הסלטאן, והסלטאן נאלץ לקבל את תנאיה של צרפת. יהודי, ושמו דוד אזנקוט, ייצג את צרפת במשא ומתן בינה ובין הסלטאן. ב־5 באוקטובר אישר הסלטאן את ההסכם. מרוקו פסקה להעניק מקלט לעבד אלקאדר. בשנת 1847 הצטרף הסלטאן לצבא צרפת נגד עבד אלקאדר. בעקבות כך שופרו היחסים בין מרוקו ובין צרפת. אלג׳יריה נכבשה סופית באוגוסט 1848

התחזקות העוינות נגד היהודים

בעקבות התקפת צרפת על הנמלים במרוקו התחזקה העוינות כלפי היהודים, ומעמדם הורע, מכיוון שהם נחשדו בתמיכה בצרפת. עבד אלרחמן השני כתב למושל טנג׳יר שהגיעו אליו ידיעות שיהודים מוסרים מידע לאויב. כמו כן יהודים עשירים נוסעים עם ילדיהם לירושלים ואינם שבים, ולכן המוסלמים מפסידים הכנסות ממס הגולגולת. בדו״ח של דרומונד האי מ־1 ביולי 1844 לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, הוא כותב שהמוסלמים מתכוונים לנקום בנוצרים וביהודים.

הסיוע ליהודים שנפגעו

לפי מכתבו של סוחר יהודי ממוגדור לאחיו שבלונדון מ־13 בספטמבר 1844, שפורסם בעיתון ׳קול יעקב׳("The Voice of Jacob") ב־15 בנובמבר 1844 בעמוד ה־34, שלח הסלטאן עשרת אלפים דוקאטים. שליח המיסיון האנגליקני באמצעות סיוע חומרי ניסה לנצר את היהודים הסובלים.אבל העזרה העיקרית הגיעה מיהודי אירופה. בעקבות המלחמה הזאת התערבו לראשונה יהודי אירופה למען אחיהם שבמרוקו. משה מונטיפיורי והברון אנתוני רוטשילד כיהנו אז בתור נשיאי הגוף ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״ (Committee for the Relief of Sufferers at Mogador. "

ב־31 באוקטובר 1844 כתב סר משה מונטיפיורי מכתב חוזר, שפורסם בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים. במכתב הסב את תשומת לב הנמענים לסבלם של יהודי מוגדור מהפגזת העיר. היהודים בלי הבדל של מין וגיל איבדו את רכושם. מהם נשבו, מהם נרצחו, ואלה שהצליחו לברוח הם חסרי כול ורעבים. כ־4000 נפשות פזורים בלא מזון ובלא מחסה. מונטיפיורי עוד כותב שכדי להקל על מצבם של היהודים וכדי לפדות את השבויים נוסדה ועדה ששמות חבריה רשומים בסוף המכתב. הוועדה לקחה על עצמה לאסוף כסף למענם. הוא ביקש מן הנמענים לתרום.

ב־15 בנובמבר 1844 פרסם מונטיפיורי מודעה בעיתון ׳קול יעקב׳ וקרא בה ליהודים לתרום כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור, הזקוקים למזון וללבוש. הוא מתאר את סבלם: ״כל רכושם אבד, אחדים נשבו, נפצעו או נשחטו, ואלה שהצליחו לברוח רעבים וחסרי כול. הוא אף מסר שמעט הנוצרים שבמוגדור – גם הם זקוקים לסיוע ולתרומות.

תוצאות ההפגזה: על פי הדו״ח של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״, נהרגו 50 יהודים, כארבעת אלפים פליטים בשדות, ורבים רעבים. בדו״ח עוד נאמר שהדברים מבוססים על מכתבו של מונטיפיורי בנידון. לפי היומן שכתב הד״ר לווה (Loewe), מונטיפיורי כתב מכתב לעורך ה״טיימס״ אחרי הפגזת מוגדור שהמועצה הנ״ל מעריכה שמספר הסובלים במוגדור גבוה, ומזון ובגדים כבר נשלחו למוגדור לסוכנים מהימנים כדי לחלקם לנצרכים. התרומות למטרה הזאת הגיעו ל־2500 לי״ש. מונטיפיורי השתתף בישיבת המועצה הנ״ל, והוחלט בה לשגר מכתב לסלטאן ולהעבירו אליו על ידי הקונסול הכללי של בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, על סמך הוראה משר החוץ של בריטניה, הרוזן.מאברדין. לפי בקשתו של מונטיפיורי ניסח הד״ר לווה מכתב בערבית לסלטאן, ומונטיפיורי חתם עליו.

התעודה הראשונה, שמצאנו בארכיון משרד החוץ של בריטניה בדבר מעורבותו של מונטיפיורי למען יהודי מרוקו ובדבר סיועו להם בעת מצוקה, היא מ־9 בינואר 1845. מונטיפיורי פנה לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, וביקש ממנו להעביר את נוסח פנייתו לעבד אלרחמן השני, סלטאן מרוקו, באמצעות קונסול בריטניה בטנג׳יר. להלן נוסח מכתבו:

כשהייתי בקושטא בשנת 1840 היה לי הכבוד לקבל מן הסלטאן עבד אלמג׳יד פירמאן עם ׳ח׳ט שריף׳ [=חתימת הסלטאן], המורה שהיהודים בממלכתו יקבלו שוויון זכויות כמו ששאר הנתינים שבממלכתו מקבלים. אני מבקש מאוד מהוד מלכותו הסלטאן של מרוקו להעניק פירמאן דומה ליהודים שבממלכתו. הם הסוחרים העיקריים, ולכן, לפי מיטב הבנתי, הם מקבלים יחס אדיב מן הסלטאן. אף על פי כן הם נתונים בסכנה בגלל פנטיות עממית, סובלים מהפליות, שלעתים מסכנות את ביטחונם, וממשפטים קדומים. הוד מלכותו, בוודאי יודע, שכשהגיעו ידיעות על מצוקתם של תושבי מוגדור, מפני שעשקו אותם שבטי הקבילים, הוקמה מועצה לאסוף תרומות כדי להקל על סבלם של הנפגעים. בזכות ההומניטריות של הציבור נשא המאמץ של המועצה פרי, ונאספו 2500 לי״ש. כסף, מזון ובגדים נשלחו לאנשים מהימנים במוגדור כדי לחלקם מיד.

המועצה מאמינה שיחסו של סלטאן מרוקו חיובי כלפי הנתינים היהודים, ומביעה תקווה שהוא יאות לקבל את הבקשה להעניק פירמאן דומה לזה שנתן הסלטאן [העת׳מאני]. יאה הדבר אם הפירמאן יועבר על ידי הקונסול הכללי של מלכת בריטניה בטנג׳יר. המועצה הזאת העניקה לי ייפוי כוח לבקש מהוד מעלתו שירשה לי למסור אותו למשרד החוץ כדי שיפקידו בידי האישיות הזאת [הקונסול הבריטי], והוד מעלתו ייתן את ההוראות המתאימות להעברתו. אני מצרף את העתק הפנייה עם תרגום לשם עיונו. מתנצל שנגזל זמנו היקר של השר,

בכל הכבוד, משרתך משה מונטיפיורי…..

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

9 בינואר 1845 – פנייתו של מונטיפיורי לסלטאן

נוסַח אחר שתורגם מערבית מאותו תאריך:

שמעתי מאלה שהייתה להם הזכות לחיות תחת שלטון ממשלתך הנאורה, שאתה אוהב כל אחד מן האזרחים החיים בטריטוריה של שלטונך בלא הבדל, כמו אב שאוהב את בנו. כמו כן נודע לי שהוד מלכותו מתפלל לה׳ שכל אחד שחי בטריטוריה של שלטונך יהיה מאושר. בחכמתך הרבה אתה יודע שכל בני האדם תחת השמים הם בני אב אחד, וכל היצורים חבים את חייהם לבורא. אחיי הישראלים שחיים תחת שלטונך הודיעו לי שכשנודע להוד מלכותו על האסון שפקד את תושבי העיר מוגדור (התקפה על יהודי מוגדור לאחר ההפגזה של צי צרפת ב־15 באוגוסט 1844), מיד העניק תמיכה, כמו שהורים מעניקים למשפחתם. לאחר ששמענו זאת, נשאנו כל אחיי בבירה הזאת וכן החיים ברחבי בריטניה הגדולה בתפילה לבורא שיאריך את מלכותך ויברך את הוד מלכותו לאריכות ימים.

כשהייתי בקושטא, היה לי הכבוד להתארח אצל הסלטאן עבד אלמג׳יד. באותו מעמד הביע הסלטאן את אהדתו לאחיי הדרים באימפריה שלו, וכהוכחה לכך הוציא ׳ח׳ט שריף׳, והצהיר בו שהישראלים יהיו מוגנים, ויזכו לכל היתרונות שהוענקו לאומות אחרות המקבלות את מרותו.

בשם כל אחיי בבריטניה הגדולה ובשם כל ידידי הצדק וההומניות אני מבקש מהוד מלכותו שיוציא פירמאן דומה בכתב ידו למען כל הישראלים שדרים בממלכתו, כדי שהם יהיו מוגנים ויקבלו את כל הזכויות כמו שאחיהם שבאימפריה התורכית מוגנים ומקבלים זכויות. כך יתפרסם שמו של הוד מלכותו, ויהיה נערץ בכל העולם וידמה לשמש, המאירה בכל העולם בלא הבדל בין כל היצורים.

הבורא ישמור את ממלכתך ויברך אותך, ואני מקווה שיהיה לי הכבוד לקבל תשובה (תעודה מם׳ 4).

מונטיפיורי פנה לסלטאן בתיאום עם ממשלת בריטניה

ב־ 21 בינואר 1845 אישר משרד החוץ של בריטניה שקיבל את פנייתו של מונטיפיורי לשר החוץ מ־9 בחודש הזה בדבר הפירמאן להגנה על היהודים באימפריה. השר יואיל לשולחו לדרומונד האי [הקונסול של בריטניה במרוקו] ולהורות לו להעבירו בזהירות לסלטאן מרוקו(תעודה מס׳ 6).

לאחר שמונה ימים [ב־29 בינואר] שלח משרד החוץ לדרומונד האי את מכתבו של מונטיפיורי לסלטאן בצירוף בקשה שישלח אותו בביטחון לסלטאן. כן שלח לו את העתק פנייתו של מונטיפיורי לשר החוץ (תעודה מם׳ 7). פנייתו של מונטיפיורי הועברה לסלטאן על ידי שגריר בריטניה, דרומונד האי, בצירוף מכתבו מ־10 בפברואר. לאחר פתיחת נימוסין נאמר בו שהכותב סֶר משה מונטיפיורי הוא אישיות רמת מעלה בלונדון, בעל זכויות בארצו, בריטניה הגדולה, ובארצות אחרות, ופעל לטובת בני ישראל. הכותב הביע תקווה שהנמען יענה והתשובה תגיע לטנג׳יר(תעודה מס׳ 8). ב־12 בפברואר 1845 אישר דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מאברדין, שקיבל את הקופסה שבה הפנייה של משה מונטיפיורי לסלטאן, והוא העבירה אתמול לחצר בצירוף מכתב משלו לסלטאן, והעתקו מצורף. הוא מסר שנקט כל הצעדים הדרושים להבטחת המשלוח (תעודה מס׳ 9).

תגובת הסלטאן

תשובת הסֻלטאן נכתבה על ידי מזכירו, בן אדריס, ונשלחה לקונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, בסוף פברואר. בה אישר את קבלת הפנייה של ״היהודי שהוא אישיות בכירה בלונדון״, בצירוף מכתבו של הדיפלומט. ״אנו מודעים לתוכנו, ומצורפת התשובה״. את המכתב תרגם האי לאנגלית (תעודה מס׳ 10). ב־11 במארס 1845 העביר האי לשר החוץ, הרוזן מאברדין, את המכתב הזה (תעודה מס׳ 11).

ב־27 במארס 1845 כתב מר אדינגטון(Addington)  ממשרד החוץ של בריטניה למונטיפיורי בהוראת שר החוץ להעביר לו מכתב שהתקבל מן הקונסול הכללי בטנג׳יר, דרומונד האי. המכתב היה מאת מזכירו של הסלטאן, בן אדריס. המכתב הוא מכתב תשובה לפנייתו של מונטיפיורי לסלטאן, שנמסר בטנג׳יר ב־29 בינואר 1845 (תעודה מס׳ 13). ב־28 במארס 1845 כתב משה מונטיפיורי מכתב למר אדינגטון, ובו אישר שקיבל מכתב לפי הוראת שר החוץ לקונסול הבריטי בטנג׳יר, שבו הוא מודיע לו שיעביר בקרוב העתק תשובתו של מזכיר הסלטאן(תעודה מס׳ 14).

בשם אללה אין אללה מבלעדיו ואין כוח בלתו.

בן אדריס, המזכיר הנאמן וזיר האימפריה, לסֶר משה מונטיפיורי, שלום לאישיות האצילה.

הוד מלכותו, ישמרהו אללה, קיבל את בקשתך, ותוכנו הובא לידיעתו. וזו התשובה: האומה העברית מוגנת בכל רחבי הממלכה בכל [אמצעי] ההגנה שאפשר להשיג בהתאם לצדק ולאמת.

הם מקבלים את כל הפריבלגיות והיתרונות, ומוגנים כמו המוסלמים וכמו נתינים אחרים בתחום ממלכתו. החוק האציל מתחשב בהם, מגן על רכושם ועל עסקיהם.

הם מקבלים תשומת לב מיוחדת מאתנו, ולכן אנו נותנים להם את החסות ואת ההגנה הטובות ביותר ושלום תמידי.

באשר לאסון שנפל עליהם ביום המהומות האחרונות, הרי איש לא היה מחוסן מתוצאותיו החמורות, אבל הוזיר שלנו השתדל לתת להם סיוע במידת יכולתו. האומה העברית הייתה מעולם תחת חסותנו הטובה ביותר עד שאירע האסון האחרון.

איך נוכל להעניק להם עתה פריבלגיות אחרות טובות יותר מאלה שהם כבר מקבלים?(תעודה מס׳ 15)

סביר שדרומונד האי תרגם את נוסח הדברים, אף כי הדבר לא רשום. הצהרת הסלטאן, כמו זו של מחמד הרביעי(1873-1859), מבוססת על ההנחה, שהיהודים קיבלו הגנה מן הסלטאן. כישלון בהגנתם מסכן את משטרו. עבד אלרחמאן כתב למושל תיטואן בשנת 1825 שהגנת היהודים לא תופר, כמו שהנביא שלנו אומר, הואיל והפוגע בהם, ייתן את הדין ביום הדין.

באותו היום שלח מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה העתק מתורגם של נוסח הצהרת הסלטאן. בכך נענה הסלטאן לפנייה אליו ב־9 בינואר (תעודה מס׳ 4). הוא הביע את הוקרתו לשר החוץ, והתנצל על האיחור במשלוח, מכיוון שהיה עסוק מחוץ ללונדון. לאחר יומיים אישר משרד החוץ את קבלת מכתבו הזה ואת התרגום של הצהרת הסלטאן המצורף אליו.

יש לציין שהצהרת הסלטאן הייתה ידועה לחיים פיצ׳יוטו, שבשנת 1860 שלחה אותו למרוקו הקרן לעזרת יהודי מרוקו. דרומונד האי סיפר לו שהוא פנה לסלטאן שיוציא ׳ט׳היר׳. בו ייאמר שכל יהודי מרוקו יקבלו יחס הוגן ושוויון [זכויות] כמו המוסלמים. פיצ׳יוטו ביקש מהוזיר לענייני חוץ, מחמד כתיב, שיינתן לו העתק מן ה׳ט׳היר׳ כדי לפרסמו בעיתוני אירופה. הוזיר ענה שאין נהוג לפרסם, כי הדבר ניתן בעל פה, והוא יכול להיות בטוח ש׳ט׳היר׳ אכן קיים. הדבר נאמר לו לאחר דבריו של פיצ׳יוטו, שקיבל אישור על היחס החיובי של הסלטאן כלפי היהודים, וידוע לו על ה׳ט׳היר, והוא בא רק כדי להביע את תודתו לסלטאן. לעומת היחס החיובי של הסלטאן יש עריצים בקרב המושלים המקומיים.

בספר העוסק בחסות שנתנו דיפלומטים במרוקו, המחבר כותב שמונטיפיורי קיבל בשנת 1840 פירמאן מהסלטאן, שהובטח בו שוויון ליהודים, ובשנת 1863 חודש הפירמאן. אין הדברים תואמים את האמת ההיסטורית.

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

הצו המלכותי...מונטיפיורי

סיוע ליהודי מוגדור לאחר התקפת צי צרפת

בתאריכים 20 בינואר, 14 במארס 1845 פנה סגן קונסול בריטניה במוגדור, ויליאם גרייס (William Grace), למשה מונטיפיורי בלונדון בדבר הסיוע במזון ובבגדים לנצרכים יהודים. ויליאם גרייס ניצל את ההזדמנות עם הפלגת אנייה לטנג׳יר כדי להודיע למונטיפיורי שהגיעו סחורות מאנייה ושמה ״סוסאן, והן מחולקות לנצרכים. להלן תוכן המכתב מן ה־20 בינואר 1845 :

בחבילה ששלח מונטיפיורי באנייה הזאת יש רק העתקי מכתבים בלא הוראות חדשות. גרייס ביקר את היהודים בעיר כדי לעודד אותם ולסייע לחסרי הכול, אבל הצטער לראות שחוץ ממקרים יחידים יש מצוקה בכל הבתים. כיוון שכך חילק אורז כמעט בלא הבחנה. הוא ציין במפורש את הכמות למבוגרים בגיל 13 ומעלה ולילדים מתחת לגיל הזה. ואף שמר אורז לאלה שאינם במוגדור, ואין להם אפשרות לחזור אליה. הוא התכוון לשלוח אותו להם בשיא המהירות או כשיחזרו למוגדור. בשל מחסור בבגדים החל לחלקם לזקנים, לחלשים לאלו שאינם מסוגלים לעבוד ושאין להם קרובים שיוכלו להיסמך עליהם. רבים מהם היו מוכנים למכור את בגדיהם, אילו היה אפשר לעשות זאת. דאג שייתפרו את הבגדים בביתן, וחילק את הבגדים שנותרו בקרב הצעירים הנצרכים ביותר.

גרייס עוד כותב כשקיבל את המכתב של מונטיפיורי, שנשלח באנייה, כתב לעמרם וליוסף אלמאליח.20 בני משפחת אלמאליח הודיעו לו שיישארו זמן ממושך יותר במראכש. הרבה עניים מתים בכל יום מחוסר מזון. הוא אינו מחכה לתשובתם. המושל הרשה לכותב לקחת את הסחורה לביתו בלא מכס, והוא מקווה שהמועצה שהוקמה בלונדון כדי להקל על סבלם של יהודי מוגדור תאשר את הצעדים שנקט. גרייס אומר שהוא שבע רצון שניתנה לו האפשרות לתרום לרווחת העניים והסובלים. בהמשך מספר שכמו שתושבים נוצרים איבדו את רכושם בעת ההפגזה על מוגדור, כך גם קרה לו, אבל אין נוצרי שיסבול ממחסור עד שיזדקק למה ששלח מונטיפיורי. כשיפליגו האניות ״תקרה״ או ״סוסאן, ישלח דין וחשבון על החלוקה עם רשימת האנשים שקיבלו אותה, כפי שנתבקש.

נ. ב. לאחר החתימה יש עוד פרטים על הסכומים שחולקו(תעודה מס׳ 5).

 

הערת המחבר : לפי מכתב אחר של ויליאם גרייס מ־20 בינואר 1845, עמרם ויוסף אלמאליח פעלו יחדיו להקל על מצבם של העניים והנצרכים במוגדור בעת הזאת: שני האישים הם בני אותה משפחה, שהיו בה חכמים וסוחרים מצליחים. המשפחה שלטה בחיי הקהילה במוגדור כשמונים שנה. עמרם בן יוסף(נפטר בשנת 1865), יליד רבאט, חי בגיברלטר ובליסבון, ומליסבון עבר למוגדור בשנת 1820. אחרי המלחמה בשנת 1844 סחר עם בריטניה. הוא קיבל פריבלגיות מן הסלטאן, ובזכות זאת התעשר. סבו עיוש אלמאליח (תקמ״ח-תקפ״ג 1823-1788), שכיהן ברבאט, בסלא ולעת זקנתו בגיברלטר, חיבר את הספר 'תקפו של יוסף׳, ח׳׳א ליוורנו תרט״ו, ח״ב תקפ״ג. ראו עליו: יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, דף ס, ע״א. החכם יוסף בן אהרן אלמאליח (1886-1809) היה סוחר מצליח, וכיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה־ הונגריה וסגן קונסול עד שנפטר. הוא לחם נגד המיסיונרים האנגליקנים משנת 1844, ובייחוד לאחר שנת 1875 כשייסדו במוגדור בסיס קבוע לפעילותם. הוא יזם הקמת בית ספר לבנות במוגדור, ואת בית הספר ניהלה סטלה קורקוס: בשן, 1998 : על מלחמתו במיסיון ראה: בשן, תשנ״ט, במפתח לפי שמו. על יוזמתו לחינוך בנות: בשן, תשס׳׳ג

קשיים בחלוקת הסיוע ליהודי מוגדור

ב־14 במארס 1845 שב ופנה ויליאם גרייס למונטיפיורי באותו הנושא. הוא כותב שקיווה להעביר בהזדמנות הזאת את רשימת האנשים שנעזרו במשלוחים שהגיעו באניות ״סוסאן ו״אריאל״. אך אנשים אחדים עדיין חסרים, והוא טרם קיבל את הדין וחשבון על חלוקת הציוד שנשלח למרוקו בעבור יוסף אלמאליח. גרייס אומר שהוא מקווה לשלוח בהזדמנות הראשונה דין וחשבון על מה שהתקבל. לטענתו, היה קשה להכין את הדין וחשבון, כי כמה אנשים ידועים רק בכינוייהם, ואילו אחרים שמותיהם לא ידועים; והוא אף גילה שאנשים מספר קיבלו מנות כפולות.

גרייס טוען שכמעט לא סייעו לו, חוץ ממר לוי, שהשתדל ככל יכולתו כדי לסייע לו. לכן היה אפשר להשלים את המשימה ביעילות רבה יותר, אילו האדונים שהיו אמורים לעבוד עם הכותב, עזרו לו כפי שהתבקשו. לטענתו, הרשימה הראשונה שהכין הייתה חסרת תועלת, הואיל והמועצה ביקשה להכניס בה שינויים ולהוסיף פרטים על משלח היד של כמה יחידים. גרייס עוד מספר שמר עמרם אלמאליח אינו ביחסים טובים עם מר לוי. הוא סירב להשתתף בחלוקה באשר הוא מונה כדי לסייע. ומר יוסף אלמאליח נמצא במראכש, ולכן אין אפשרות להתייעץ עמו בנושא. כל מי שמעורב בנושא מחזיק בדעה שמוטב לשלוח את שארית הקרן במזומנים ולא במצרכים, כי הדבר יהיה מועיל יותר.

גרייס מקווה להעביר את החשבונות באנייה לאנטורפן בתוך שבועיים (תעודה מס׳ 12).

הערת המחבר : הוא, כנראה, יהודה לוי יולי(1878-1805), שהיה מנכבדי קהילת מוגדור וסוחר אמיד מ׳סוחרי המלך הוא היה מהמארגנים החרוצים של האגודה שנוסדה בלונדון בראשתם של מונטיפיורי.

 

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

מונטיפיורי

פרק ג

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

בשל הגורמים הללו סייעו מוסדות יהודיים באירופה ובארה״ב ליהודי מרוקו: המלחמה שהתחוללה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1859 ; כיבוש צבא ספרד את תיטואן והחזרתה לסלטאן: בריחת יהודים מתיטואן ומטנג׳יר ושובם. בפעם הראשונה סייעו קהילות רחוקות גם מחוץ לאירופה ליהודי מרוקו בעת מצוקה. ועד שלוחי הקהילות, שמונטיפיורי עמד בראשה, ארגונים יהודיים בצרפת, באיטליה, בארה״ב ובאוסטרליה ארגנו מגבית לסיועם. בעקבות המאורע הזה נוסדה באנגליה בשנת 1860 קרן חדשה ושמה The Morocco Relief Fund, וניהלה אותה מועצה מיוחדת. לאחר שהפליטים שוקמו ונותר כסף, הוא הוקצב למטרות חינוך בכמה קהילות במרוקו.

הרקע למלחמה, מהלכה ותוצאותיה לגבי היהודים

לאחר שנפטר הסלטאן עבד אלרחמאן באוגוסט 1859, עלה על כסאו בנו מחמד הרביעי, והוא שלט עד 30 בספטמבר 1873. בתחילת מלכותו התקיפו שבטי הריף את הערים סבתה (Ceuta) ומלילה (Melilia), שהיו בידי ספרד, ותפסו אנייה ספרדית. ספרד חששה שמא ההסכם בין מרוקו ובין בריטניה יעניק לבריטניה יתרונות פוליטיים וכלכליים. יש סבורים שצרפת עודדה את ספרד לצאת למלחמה. ולכן הציגה תביעות לסלטאן, ומשלא נענתה, פתחה במלחמה. בספטמבר 1859 תקף צבא ספרד בפיקודו של הגנרל דא׳ונל (D'Onnel) את חוף מרוקו, אבל נסוג לאחר אבדות. בפברואר 1860 כבש צבא ספרד את תיטואן, והחזיק בה למשך 27 חודשים עד 2 במאי 1862. בשל הצלחתה של ספרד במלחמה נחשפה חולשתה של מרוקו.

בריטניה חששה מהישגיה של ספרד יריבתה, ולכן תיווכה לסיום המלחמה. ב־23 במארס 1862 נחתם הסכם שלום בין מרוקו ובין ספרד, והוא אושר ב־26 במאי.

 

מרוקו הכירה בזכותה של ספרד על שטח שמסביב לעיר מלילה ועל סנטה קרוז, הקרובה לעיר אגאדיר. ב־5 באוקטובר כתב משרד החוץ של בריטניה לאדמירליות שנוכח המלחמה תיתן הממשלה הגנה לא רק לנוצרים, אלא גם ליהודים תושבי מרוקו, אם כי חובתה הראשונית להעניק הגנה לבריטים לפי מקור אנגלי, ניספו במלחמה הזאת 15 אלף בני אדם, ובהם כ־400 יהודים, והיא עלתה כ־3 מיליון לי״ש. תיטואן הוחזרה למרוקו במארס 1862 תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון פרנקים זהב או 4 מיליון לי״ש), שהלוותה בריטניה לסלטאן באמצעות בעלי הון פרטיים, והתשלום הוחזר עד 1883. בריטניה עשתה מחווה זו, מפני שהיא סברה שהיא תגרוף רווחים כלכליים במרוקו, אם תסולק ספרד אויבתה מתיטואן. מרוקו נקלעה לקשיים כספיים לא רק בגלל המלחמה, אלא גם מפני שהכנסותיה מעטו בגלל בצורת, מגפות ומרידות, ובשל תביעתה של ספרד על זכויות מסחריות של אזרחיה במרוקו. בשל כך הטיל הסלטאן מס מיוחד על סחורות יבוא, ונאלץ למשכן את תקבולי המכס, שמחציתם גבתה ספרד ומחציתם גבו נציגי בריטניה. כמו כן הטיל הסלטאן מס על שערי הערים, שנועד ׳לחזק את האסלאם׳, אך הוא בוטל בשנת 1885.

ב־20 בנובמבר 1861 נחתם הסכם מסחרי בין ספרד ובין מרוקו, ובו יתרונות כלכליים לספרד. נוכחותה של ספרד במרוקו הורחבה. בשנות ה־60 חוזקו גם הקשרים בין מרוקו ובין צרפת. בכמה דרכים ההתחזקות הזאת מתבטאת, ואלו הן: ביולי 1865 נשלחה משלחת ממרוקו לצרפת: דודו של הסלטאן ביקר אצל נפוליון השלישי; וצרפתים התישבו במרוקו. אחרי המלחמה השתדלו המאורים למחוק כל זכר לכיבוש ספרד את העיר. יש רואים במלחמה זו תחילתה של העת החדשה במרוקו והתחלת פתיחותה למערב, ששיאה הוא שצרפת הטילה את חסותה על מרוקו בשנת.1912

הקהילה היהודית בתיטואן והשפעת המלחמה עליה

תושבי תיטואן הם מוסלמים, ומהם מוסלמים שהגיעו לשם לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר, ויהודים, ומהם יהודים שגורשו מספרד אחרי 1492. באשר למספר היהודים בתיטואן יש הערכות שונות: לפי תעודה משנת 1860 חיו בתיטואן כ־6000 יהודים, ולהם 17 בתי כנסת. לפי אומדנים אחרים, חיו בה בין 4000 משפחות ל־14 אלף, כלומר כעשרת אלפים נפש, שהם כשליש מן האוכלוסין.

היהודים קיבלו את צבא ספרד באהדה. שר הצבא, שכבש את העיר, מינה את היהודי ל. קאזס לראש השופטים בעיר. הדוגמאות הבאות משקפות את העוינות כלפי היהודים והנוצרים בעיר לאחר המלחמה: יהודים נאשמו בשוד בתי מוסלמים בעת הזאת. לפי עדותו של אדם שביקר בתיטואן בפברואר 1860, עקב נסיגתו של צבא ספרד, פגעו המאורים המקומיים ברכוש היהודים ונשקפה סכנה לחייהם. העוינות כלפי הנוצרים גברה לאחר שחולל קבר קדוש מוסלמי ולאחר שהפכו הספרדים מסגד לכנסייה, כמו שדיווח קונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, ב־3 במאי 1860 המוסלמים האשימו את היהודים שנשארו בתיטואן כסיוע לאויב. התסיסה והקנאות המוסלמית גברו עקב כשלונה של מרוקו מול הנוצרים, וחציה הופנו גם נגד היהודים.

דרומונד האי חשש שמא לאחר המלחמה יישחטו הנוצרים ויישדדו היהודים, ולכן ניסה לשכנע את הממשל המרוקאי לשמור על חיי היהודים ועל רכושם, ועל כך מצויה התכתבות מ־6 באפריל עד 29 באוגוסט.1860 בעת המלחמה נפגעו המוסלמים והיהודים כאחד. ב־7 בפברואר 1860 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, שהחיילים שדדו את הרובע המוסלמי והיהודי. על שוד הרובע היהודי בתיטואן ועל שוד ביתו הפרטי בעת המלחמה כתב התורגמן שלמה נהון לדרומונד האי ב־14 במארס 1865. ב־23 בדצמבר 1886 כתב דונלד מקנזי על הנספים היהודים במלחמה ועל מצבם לאחריה (תעודה מס׳ 120). בעקבות המלחמה ברחו רבים מ־4500 יהודי טנג׳יר למקומות שונים, בעיקר לגיברלטר, מחשש שמא יתקיף צבא ספרד את העיר, אף כי טנג׳יר לא הותקפה כלל. ואכן, ב־2 בנובמבר 1859 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, על נשים וילדים יהודים שעוזבים את טנג׳יר מחשש שמא תותקף העיר. יהודים עזבו ברשות הממשל, כי בדרך כלל היה אסור להם לעזוב את הארץ בלא רשות מן השלטונות. לפי תעודה מ־30 באוקטובר 1859, רבים מיהודי טנג׳יר עזבו לגיברלטר. ואולם היו יהודים שברחו לאוראן. האמידים ברחו לאוראן כמו שכתב פיצ׳יוטו. ומאחר שרבים מהבורחים היו מעשירי היהודים, היה קשה לנשארים בעיר להחזיק את מוסדות הקהילה.

מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

מונטיפיורי

רוב היהודים מצאו מקלט בגיברלטר. דרומונד האי דאג שיוכלו להגיע אליה באניות של בריטניה. במכתבו של ראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, לדרומונד האי מ־27 באוקטובר 1863 שיבח פארינטה את מלכת ספרד על שנתנה מקלט ליהודים שברחו מתיטואן בעת המלחמה ואת הממשל הספרדי ואת האזרחים הספרדים על הסיוע להם בעת המלחמה בתיטואן (תעודה מס׳ 37). קונסול ספרד שלח לעיר אלחזיראס (Algeciras) פליטים יהודים באמצעות צבאו. מדובר ב־407 איש. כך דיווח פיצ׳יוטו בדו״ח שכתב. פיצ׳יוטו ביקר את הפליטים, והציע שיחזרו בהקדם לטנג׳יר. לאחר מכן חזרו רבים מהפליטים לטנג׳יר, והיא נעשתה מרכז מסחרי לאירופאים.

בריחה ממוגדור: 220 יהודים ממוגדור ברחו לגיברלטר, מאחר שהזיכרון על הרעשת העיר בשנת 1844 עדיין טרי ומאחר שפחדו ממלחמה, אף על פי שעתה לא אונה להם כל רע. לפי מכתבו של אברהם קורקוס למונטיפיורי מכי במנחם אב תרכ׳׳ד לא ניצלו בני שבט Haha  הסמוכים למוגדור את המלחמה כדי לפגוע ביהודים, והמושל קיבלם בסבר פנים יפות.

המידע הראשון על המלחמה ועל מצב היהודים הגיע מגיברלטר. ב־29 באוקטובר 1859 שלחו אישים יהודים שם מברק למשה מונטיפיורי, ובו הציעו שמחשש למלחמה בין ספרד ובין מרוקו יעברו יהודי טנג׳יר ויהודי ערים אחרות שבמרוקו לגיברלטר ולעיר אלחזיראס שבספרד. לפי אחד המקורות, הגיעו 2156 בני אדם, והם שוכנו במחנה אוהלים. ועד שלוחי הקהילות הקים ועדה מיוחדת שמטרתה לגייס תרומות. פורסמו מודעות ב׳טיימס׳ וב׳ג׳ואיש כרוניקל׳ (Jewish Chronicle) לגיוס כספים. מכספי התרומות נשלחו למחנה האוהלים שמיכות וכסף. ולפי המידע מן הארכיון של גיברלטר הגיעו מאוקטובר 1859 עד מאי 1860, 4000 פליטים ממרוקו. המושל נתן מקלט ל־1700 בני אדם, שיכן עוד 900 פליטים במחנה וסיפק להם מזון. הברון שלמה דה רוטשילד נסע לגיברלטר לאחר שבאו אליה פליטים כדי לתת להם סיוע חומרי. כן הוא שלח משלחת של רופאים, ובהם רופא מאוסטריה, הד״ר שמידל, לטפל בחולים. הם ליוו אותם גם כששבו לתיטואן.

על מחנה הפליטים בגיברלטר כתב המיסיונר מרקהיים, שבא אליה מפריס כדי לעשות נפשות לנצרות. הוא כתב שהמחנה הוקם על שטח ניטרלי בצפון. 4000-3000 יהודים שוהים במחנה. לדבריו, מצבם עלוב ביותר, וקשה להטיף להם. ולפני ימים מספר אישר משרד הפנים של בריטניה למושל לחלק לחם ל׳צאצאי אברהם׳. הוא סיפר כשבא למחנה, התאספו סביבו יהודים בגילאים שונים. הוא חילק ספרים לאלו שביקשו זאת ממנו, ואף ניחם אותם. כמעט הכול ביקשו נדבות… מונטיפיורי התכתב עם מושל גיברלטר, הגנרל קודרינגטון (Codrington), בקשר לפליטים היהודים ממרוקו. הימצאותם של הפליטים לא נעמה למושל, ובמכתבו מ־2 באפריל 1860 תבע להשיבם לעריהם שבמרוקו על ידי הצי הבריטי. עוד העלה את ההצעה שבעתיד יורשו רק בעלי אזרחות או חסות בריטית להגיע לגיברלטר.

הפליטים נזקקו לסיוע במקומות מקלטם, וגם אלה שהחליטו לחזור לבתיהם נזקקו לסיוע כדי שיוכלו לשוב ולהתבסס בתיטואן ובטנג׳יר. סוחרים אמידים ממוגדור באו ללונדון, בהם אהרן ואברהם קורקוס, משה ויהודה אפריאט ומשה עשור, והם שיתפו פעולה בגיוס התרומות לקרן של ״הוועדה להקלת סבלם של יהודי מוגדור״. קהילת גיברלטר מינתה ועדה, ותפקידה היה להקל על מצבם של הפליטים. זו מסרה מידע על מצבם של הפליטים, וביקשה מחברת כי״ח בפריס ומוועד שלוחי הקהילות בלונדון להגיש להם סיוע. קהילת טנג׳יר גם היא נחלצה לעזרת הפליטים, וב־24 בדצמבר 1860 נוסדה חברת ׳מלביש ערומים׳. באספת ראשי הקהילה בטנג׳יר באוקטובר 1861 נקרא מכתב תודה של קהילת תיטואן.

לעזרתם של הפליטים נחלצו גם הארגונים היהודיים שבארה״ב. הם תרמו 20 אלף דולר. מאוסטרליה, מדרום אפריקה, מליוורנו ומטורינו שבאיטליה הגיעו סכומים קטנים יותר. הוגש להם סיוע גם מן הארגונים היהודיים שבצרפת ובאנגליה. בשנת 1859 ארגן מונטיפיורי מגבית למען הפליטים, ונאספו 14 אלף לי״ש נוסף על 6000 לי״ש שכבר היו בקרן משנת 1844 מן המגבית למען יהודי מוגדור. נשיא ה״וועדה לסעד יהודי מרוקו״(Committee for Relief of the Jews of Morocco) שבגיברלטר, מר קנסינו, כתב למונטיפורי שרצוי שהכסף שנותר יממן בניית בית כנסת בטנג׳יר. אבל הוא הוצא בעיקר למטרות חינוך, לשיפור הניקיון כדי למנוע מחלות, ולסיוע ליהודים שסבלו ממחסור. במארס ובספטמבר 1860 פנו נציגים של ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ של בריטניה לעשות לשיפור מצבם של יהודי מרוקו. הם פנו גם למונטיפיורי, והוא נחלץ לעזרתם מכספי הקרן למען יהודי מרוקו, שהוא עמד בראשה. על פי מכתב של מזכירו של מושל גיברלטר מ־27 באפריל 1860, כל הפליטים ממרוקו, שבאו לגיברלטר, שבו לבתיהם, חוץ מ־150 יהודים מלאראש, מסאפי וממוגדור. רבים מהם מסוגלים לשלם את הוצאות הפלגתם לבתיהם.

מלחמת ספרד בתיטואן 1859-1860 – שליחותו של חיים פיצ׳יוטו

מלחמת ספרד בתיטואןמונטיפיורי

שליחותו של חיים פיצ׳יוטו

מועצת הקרן הזאת שלחה את חיים פיצ׳יוטו, שמוצאו מסוריה ועבר להתגורר באנגליה, לסייע לפליטים לחזור לקהילותיהם, וביקשה ממנו להציע דרכים כיצד לחלץ את יהודי מרוקו מהמצוקה שהם שרויים בה, באמצעות הכסף שנשאר בקרן. לכן הוא יצא מלונדון ב־27 באוגוסט 1860 וביקר בגיברלטר. שם שיבח את המושל על שאיפשר לקלוט זמנית את הפליטים היהודים, ונפגש עם אלה שטיפלו בפליטים וסיפקו להם מגורים ומזון. ב־17 באוקטובר ביקר בספרד, ושם התברר לו שכל הפליטים כבר חזרו למרוקו. לדבריו, מספרם היה 407, ומהם חזרו 377 לטנג׳יר, 30 ללאראש או לאוראן. מספר השבים קטן יחסית ממספרם של הבורחים. אחר כן ביקר בטנג׳יר. אליה חזרו כל אלו שברחו ממנה – 377 בני אדם במספר. בעיר זו מתוך 4500 נפש 1200 מקבלים צדקה. הוא מתח ביקורת על העשירים המקומיים על שמתעלמים ממצוקת העניים. פיצ׳יוטו ביקר גם בערים קזבלנקה, מאזאגאן, סאפי ומוגדור. במוגדור ביקר בביתו של הרב יוסף אלמאליח, המכונה ׳הרב הראשי׳, ונועד עם עשרת ראשי הקהילה. הוא הוזהר לבל יבקר בערים פאס, מכנאס ומראכש בגלל הקנאות של המקומיים, ואם הוא בכל זאת מעוניין לבקר שם, יש לעשות זאת בלבוש מאורי בלבד.

בדו״ח, שבו 72 עמודים, דן פיצ׳יוטו בתופעות האופייניות ליהודי מרוקו והציע להן פתרונות. לדעתו, המפתח לצאת מהמצוקה הוא החינוך, ואמנם בעקבות הביקור החלו להקים בתי ספר של כי״ח. במימון הקרן הזאת בטנגיר ובתיטואן ולאחר מכן גם בקהילות אחרות. באשר לכספי הקרן יאשר דרומונד האי את אופי השקעתם כדי שיישאו רווחים.

באשר למצבם של יהודי מרוקו, פיצ׳יוטו מספר בדו״ח על ביקורו בתיטואן, ששם תחת הממשל הספרדי זכו לחופש. הוא הביע תקווה שהממשל המאורי לאחר התבססותו אחרי המלחמה ינהג עם היהודים בצדק, גם בשל העובדה שהם האומנים בחברה והגורם היצרני שלה. עוד הוא מספר שבטנג׳יר נאמר לו שבהתערבותו של דרומונד האי הוציא הסלטאן ׳ט׳היר׳, שהבטיח בו יחם חיובי בעתיד לכל אזרחיו היהודים. בשל כך החליט פיצ׳יוטו לפנות לממלא מקום הסלטאן, מולאי עבאס, ולוזיר לענייני חוץ אלכתיב, כדי להודות בשם המוסד ששלח אותו. אבל לאחר מכן בביקוריו בחוף המערבי [האוקיינוס] שמע תלונות שהמושלים המקומיים מדכאים את היהודים שם ולכן כששב לטנג׳יר, דיבר על העניין עם דרומונד האי ושלח לו מכתב בנידון. נוסף על זה הוא מדווח שב־15 בספטמבר 1860 ביקר אצל דרומונד האי כדי להודות לו על שירותיו הטובים למען יהודי מרוקו. הדיפלומט הבטיח לו בשיחה שהממשל נותן להם יחס נאות וחופש פעולה, כלומר לאלה שנשארו במרוקו ולאלה שעזבו אותה בעת המלחמה עם ספרד. בטנג׳יר שופר מצבם הן מבחינת יחס השלטונות והן מבחינת יחם האוכלוסין.

פיצ׳יוטו עוד כותב בדו׳׳ח שב־1 באוגוסט כתב מכתב לסלטאן וביקש בו שינהג במתינות כלפי היהודים, לאחר שהספרדים עזבו. הוא ציין בדו״ח שעתה בעלי השפעה באירופה מתעניינים בגורל אחיהם במרוקו. כן הוא מדווח על מכתב שכתב לרוזן ראסל בנושא הזה. הוא עוד כותב שבשל הפעולות שלו הצהיר הסלטאן שכל יהודי האימפריה יקבלו יחס נאות ושוויון זכויות, וייסלח להם על שצידדו באויב במלחמה האחרונה. מסקנתו של פיצ׳יוטו היא שמצבם של יהודי מרוקו יהיה תלוי בהתערבותם של יהודי אירופה. הממשל המרוקאי פועל על פי דעת הקהל באירופה ועל פי מידת הרצון שלהם. לכן אם יוסיפו יהודי אנגליה ויהודי צרפת להראות במלוא המרץ עמדה חיובית כלפי אחיהם המדוכאים, יפחת הדיכוי, והמושלים יתנהגו אליהם בצדק.

פיצ׳יוטו מסיים את הדו״ח כשהוא כותב על מכתב ששלח לו דרומונד האי ב־28 בנובמבר 1860. במכתב מודיע דרומונד שמסר לממלא מקום הסלטאן את תמצית המכתב שקיבל ב־27 בנובמבר מפיצ׳יוטו, בקשר להתנהגות השלילית של מושלים מקומיים כלפי היהודים. ממלא המקום הבטיח שימליץ לסלטאן להוציא הוראה לשפר את ההתנהגות כלפי היהודים כשיתייצב המצב. שניהם הסכימו שהימים לאחר המלחמה עם ספרד וכיבושה את תיטואן אינם מתאימים לתקן את העוולות שעשה הממשל המקומי.

כמו שפורסם ב-JC ב־ 21 בדצמבר 1860, חזר פיצ׳יוטו במוצאי שבת ללונדון ומסר את הדו״ח על שליחותו. הדו״ח הזה היה הזרז לביקורו של מונטיפיורי במרוקו כארבע שנים לאחר מכן.

המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקו

המסקנות מהדו״ח של פיצ׳יוטו – עידוד לשיפור חיי היהודים במרוקוהמגיד 1861-מונטיפיורי

כאמור, בשנת 1860 הוקמה הנהלה לקרן כדי לממן את הוצאותיהם של יהודי מרוקו שמצאו מקלט בנמלי ספרד ובגיברלטר. לאחר הסיוע נותר כסף בקופת הקרן. בעקבות הדו״ח של פיצ׳יוטו הוחלט לממן בכסף שנותר את החינוך ולשפר את הניקיון. הכסף חולק כך: לתיטואן מאה לי״ש לשנה לחינוך, לטנג׳יר 80 לי״ש לחינוך ולשיפור התברואה, למוגדור 60 לי״ש לשנה לחינוך ו־10 לי״ש לשנה לתברואה. בטנג׳יר הוקם בית ספר מכספי הקרן. החלוקה נעשתה בהתאם למצב הקהילות והנזקים שנגרמו להן מן המלחמה. ולפי ההחלטה אין זו התחייבות מתמדת. חתמו עליה נשיא הקרן, משה מונטיפיורי; הרב הראשי ד״ר אדלר: וי״מ מונטיפיורי. במארס 1863 מונתה ועדה למנגנון קבוע של הקרן.

בארכיון משרד החוץ של בריטניה יש פרטים על פעילות הקרן בשנים 1866-1860 ובשנות ה־70 ועל חלקו של מונטיפיורי, נשיא הקרן, ושל הפעילים בה בפעילות הזאת: השתתפות בדיונים לגיוס כספים, סיוע ליהודים בכלל ולפליטים בפרט ושיפור מערכת החינוך בקהילות השונות במרוקו שסבלו ממצוקה. מצוקה זו נגרמה גם בשל שנות בצורת, בעיקר בשנים.1879-1878

זה המכתב כפי שמופיע בעיתון " המגיד " משנת 1861

בדו״ח מ־28 בנובמבר 1876, שכתב המזכיר של הנהלת הקרן, ג׳יימס פיצ׳יוטו, לנשיא של ועד שלוחי הקהילות ולחבריה, ציין פיצ׳יוטו בין השאר את הפרטים הללו:

א. ב־27 בפברואר 1861 כתב משה מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, לורד ג׳והן ראסל (Russell), וסיפר לו על עזרתם של יהודי לונדון לפליטים ממרוקו בעקבות המלחמה עם ספרד. הפליטים כבר חזרו לבתיהם, אבל מצבם הסוציאלי והמדיני בכי רע. דרומונד האי מכיר את המצב היטב ודואג לאינטרסים של היהודים. מונטיפיורי מבקש בשם הוועדה בלונדון שייתן הוראה לשגריר לשתף פעולה עם הוועדה. משרד החוץ ענה למונטיפיורי לפי הוראת השר שהשגריר במרוקו קיבל הוראה לתת הגנה ליהודי מרוקו ככל יכולתו. ב־9 באפריל מסר השר העתק ממכתבו של מונטיפיורי לדרומונד האי בצירוף ההוראה הזאת. באותו היום כתב האמונד (Hammond) ממשרד החוץ למונטיפיורי, ובו אישר שקיבל את מכתבו של מונטיפיורי מ־27 בפברואר בקשר למצבם של יהודי מרוקו. עוד כתב ששגריר בריטניה קיבל הוראה לדאוג להגנת יהודי מרוקו(תעודות מס׳ 23-22).

ב.          כמו שפורסם ב׳המגיד׳ בב׳ באלול תרכ״א(8 באוגוסט 1861) התקיימה בלונדון ישיבה של ועד שלוחי הקהילות. בה קראו מכתב שכתב ב־20 באפריל 1861 שגריר בריטניה במרוקו אל שר החוץ ראסל על המצב הקשה בערים הפנימיות של מרוקו לעומת מצבם השפיר של יהודי טנג׳יר. הוחלט בישיבה לכתוב לשר החוץ ראסל ולהודות לו על כל הטוב שגמל לאחינו בני ישראל במרוקו.

ג.          התודעה של קהילות שונות באירופה ומחוצה לה לסייע התחזקה עקב התקפת ספרד על תיטואן. ובזכות הכספים שנותרו משיקום הפליטים היה אפשר לבנות מערכת חינוך מודרנית, והיא עתידה להעלות את רמת החיים של היהודים.

ד.          לאחר המלחמה התיישבו ספרדים רבים בצפונה של מרוקו, ובשל כך גברה ההשפעה של ספרד. המגע של הספרדים עם היהודים עוררה בספרד אהדה כלפי היהודים, כי הייתה סברה שהיהודים יזדהו עם ספרד, וזו תפיק מכך תועלת פוליטית וכלכלית.25 אבל דומה שהאוריינטציה הפרו־ספרדית של יהודי תיטואן לא הועילה להם, והם היו עתה בין הפטיש והסדן. בשל המצב הזה גברה איבתם של המוסלמים שבתיטואן כלפיהם, והם והספרדים המקומיים התנכלו ליהודים.

20 באפריל 1861- דו״ח של דרומונד האי על מצב היהודים במרוקו

ב־20 באפריל 1861 כתב שגריר בריטניה במרוקו, דרומונד האי, דו״ח בטנג׳יר, וב־3 במאי 1861 שלח משרד החוץ למונטיפיורי את תמציתו בנוגע למצב היהודים. להלן עיקרי הדו״ח: בערים הפנימיות היהודים הם גזע מושפל ומבוזה. אבל חל בשנים האחרונות שיפור הדרגתי במצבם. היהודים בטנג׳יר, שמספרם נאמד בכ־4000 בני אדם, אינם סובלים מדיכוי. הם משלמים כמאה לי״ש לשנה מיסים. הם אינם חייבים בעבודות כפייה. הם בוחרים את רבניהם ואת מנהיגיהם, ולא ידוע כמעט על מקרים של ענישה גופנית או עונש מאסר, אלא רק לעתים רחוקות. מצב היהודים השתפר בזכות נוכחותם של נציגים מאירופה הגרים בעיר הזאת, ובזכות פעילותם של דרומונד האי ושל הנציגים מבריטניה שקדמו לו למען היהודים על פי הנחיות של ממשלת בריטניה. ההוראות של ממשלת בריטניה יעודדו את הכותב, דרומונד האי, לנקוט צעדים בעתיד למען היהודים באזורים הפנימיים של מרוקו. לדבריו, ״אבל כפי שאמרתי ליהודים, עלינו לצפות להתרחבות איטית אך הדרגתית של המסחר, והיא הערובה לשירוש דעות קדומות וליצירת מגעים בין מוסלמים ובין אירופאים, יותר מהתערבותם של נציגים זרים.״

לסיכום: א. יש הבדל בין מצב היהודים בטנג׳יר ובין אלה שבאזורים הפנימיים. ב. השיפור יבוא באמצעות התרחבות המגעים בין האירופאים ובין המוסלמים.

1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרד – אליעזר בשן

1863 – פרשת העלילה בסאפי על הרעלת פקיד של ממשלת ספרדמונטיפיורי

בשנת 1863 העלילו על יהודים בסאפי שהרעילו פקיד של ספרד בעיר הנמל השוכנת כ־200 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.  למאורע גרסאות רבות, אבל אין ספק שיהודים הואשמו על לא עוול בכפם, נאסרו, ושניים מהם הוצאו להורג.

גרסה אחת נמסרה במכתב של סגן קונסול בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, לקונסול בריטניה בטנג׳יר, מר תומאס ריד (Thomas Reade) מ־14 בספטמבר 1863. לדבריו, היום (14 בספטמבר) בשעה 11 לפני הצהריים ליד שער העיר, מול בית הקברות הנוצרי, הוצא להורג בלא משפט הנער עכן בן יהודה, משרתו לשעבר של הספרדי Recandado. הנער המסכן הצהיר שהוא חף מפשע, ולא נערך לו משפט. קארסטנסן כותב שהוא מפקפק בחפותו, אם אכן לו נערך לו משפט. הוא מוסיף שנער יהודי, ששמו אליאס, הסית לרצח הספרדי ועזר לעכן להרעילו. עוד שני נערים יהודים, שהם צאידו ומכלוף, נמצאים במאסר. סבורים ששניהם יוצאו להורג בלא משפט: האחד כאן בסאפי, והאחר במוגדור. 

 למשה מונטיפיורי נודע על המאורע מראש קהילת טנג׳יר, משה פארינטה, ממכתב שכתב לו ב־17 בספטמבר 1863 (ד׳ בתשרי תרכ״ד). הגרסה שניתנה לו אמינה ומפורטת. בעקבות זאת החלו מונטיופרי והממסד היהודי בלונדון לפעול במרץ למען שחרור היהודים שנפגעו מן העלילה, באמצעות ממשלת בריטניה. הממשלה באה בדברים עם שלטונות מרוקו. בשל המאורע החליט מונטיפיורי לבקר במרוקו כדי לשחרר את האסירים. הוא אכן הצליח בכך, אבל לא הצליח לשכנע את הסלטאן להשוות את מעמד היהודים למעמד של המוסלמים.

 המכתב של פריאנטה כתוב בספרדית, ותרגומו מובא כאן:

הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר

 טנג׳יר 17 בספטמבר 1863 ד׳ בתשרי תרכ״ד

אל האציל המהולל

סֶר משה מונטיפיורי הברון, נשיא ועד שלוחי הקהילות באנגליה

לונדון

 אדוני,

הוועד המנהל של הקהילה היהודית בטנג׳יר מודיע ברוב כאב לאחים באירופה על מאורע נורא ומצער שאירע במדינה זו, כדי שיתערבו להפחית את הכאב ואת הייסורים הגדולים, שבאו לאחר מקרים שרירותיים שפוקדים את הנשמות של בני ישראל.

בנמל סאפי במלכות זו מת המפקח על המכס מטעם ממשלת ספרד. המפקח לא מת מיד, אלא לאחר 5-4 ימים, והסברה הייתה שמת מהרעלה. יהודי בן 14, ששמו יעקב בירדוגו ואשר היה משרתו של אותו מפקח, ועוד שלושה יהודים נאשמו במעשה הזה. אומרים שהמשרת הצעיר הודה באשמה לאחר שנענש באכזריות במלקות ולאחר שהפצירו בו רבות, שאם יודה במעורבתו במעשה, ינוקה מהאשמה שתולים בו. איש אחר, ושמו אליאס [אליהו] בנלוז, הוסיף לטעון שהוא חף מפשע. לכן עונה והולקה באכזריות, ולבסוף נתלה כשראשו למטה. כשלא היה די בעינויים האלה, הוכנס לארגז עץ, ולחצו את גופו לחץ בלתי נסבל הגרוע אף ממוות, ורק אז הודה באשמה שתלו בו, רק כדי שיופסקו העינויים.

רופא לא בדק את המפקח הספרדי בעת חוליו כנדרש בחוק. שום בית משפט, מוסלמי או אחר, לא בדק בדיקה משפטית אם אכן הורעל המפקח, ואם כן מי הרעילו. אבל ידוע שהוגשה בקשה מהוד מעלתו, השר של הוד מעלתה מלכת ספרד, להוד מעלתו הסלטאן של מרוקו להוציא להורג את אותם ארבעת היהודים. בשל הקשרים הטובים שבין ממשלת מרוקו ובין ממשלת ספרד נענה, לצערנו, הוד מעלתו הסלטאן של מרוקו לבקשת הנציג של הוד מעלתה המלכה להוציא להורג בסאפי באכזריות את היהודי הצעיר יעקב בירדוגו. בעת ההוצאה להורג הצהיר הצעיר שהוא חף מפשע. לאחר שנורה בכדורים מספר, בותר גופו. ה׳ ינקום דמו. הדבר ציער את אלו שראו אותו ובדקו אותו. בערב היום ה־12 של אותו חודש הגיעה לכאן [טנג׳יר] אניית מלחמה ספרדית מסאפי, שהביאה את הנאשם השני אליאס [אליהו] בנלוז כדי להוציאו להורג בפומבי בעיר הזאת: למחרת בשעה 10 בבוקר כשנודע לנציגי הקהילה על הידיעה המצערת, החליטו לנקוט צעדים כדי למנוע את המעשה הבלתי חוקי והבלתי צודק הזה. תחילה הם פנו לקונסולים, נציגי המדינות השונות במדינה הזאת, כדי להתייעץ עמם בנידון ולהחליט על הצעדים הנאותים ביותר שיש לנקוט. הראשון שפנו אליו היה הנציג של מלך איטליה, האציל מר דה מרטינו. הוא הציע שנתייצב לפני השר הספרדי, הנציג של הוד מעלתה המלכה, בצירוף בקשה לדחות את ההוצאה להורג של אחינו האומלל החף מפשע. ובאמצעותו של אותו שר ספרדי תועבר הבקשה להוד מעלתה מלכת ספרד לגלות רחמים כלפי היהודי ולעשות חסד עמו, כדי שלא יישפך דמו בניגוד לחוק. האדון דה מרטינו עוד הציע שניפגש עם הנציג הדיפלומטי של הוד מעלתה המלכה כדי להציע את ההצעה הזאת בשם ועד הקהילה הזאת. לאחר כשעה וחצי ענה הנציג של ספרד שלפי ההוראות האחרונות שקיבל אין לדחות את ההוצאה לפועל [של גזר דין המוות].

הוד מעלתו נציג צרפת שלח להודיענו שהוא מוכן שוב לפנות בבקשה דומה בנוכחותינו לשגריר ספרד. בעקבות המלצתו קיבל אותנו שגריר ספרד ב־11 בלילה: ולאחר ששטחנו לפניו את הנושא בתחנונים, ולאחר שאמרנו לו שהנאשם השני חף מפשע, לא נעתר לנו, אלא רק התנצל שאין לו השפעה בנושא, והדחייה תציב אותו בפני עימות עם ממשלתו. הנציגים של המעצמות השונות הביעו צער על מצבנו וגילו רצון לעזור, אך טענו שאין ביכולתם להתערב בנושא בלא הסכמת עמיתיהם, כדי להימנע מסכסוך עם ממשלותיהם. למחרת בבוקר, ב־13 באותו החודש, התייצבנו בטנג׳יר לפני הוזיר הערבי לענייני חוץ, סיד מחמד ברגאש, ושאלנו אותו על המשפט שיהודי חף מפשע ראוי לו ועל החוקים בעניין הזה, שכן, לטענתינו, העברת הנאשם ממקום ביצוע הפשע למקום אחר לצורך פרסום הוצאתו להורג, סותרת החוק ואת המשפט. ביקשנו את התערבות בית המשפט, כי המקרה כולו מנוגד לחוקים המוסלמיים, ונראה שהוא בא למלא דרישות אחרות. באותו הזמן מחינו על כל מה שקרה ועל כל מה שעתיד לקרות ועל הדם של אחינו החף מפשע,

שנשפך לנגד עינינו בניגוד לחוק ולשווא. הוזיר הערבי השיב לנו שהוא ממלא את ההוראות של הוד מעלתו הסלטאן בלבד.

בשעה 9 באותו בוקר [ה־13 בחודש] שוב פנינו לנציג של הוד מעלתה מלכת ספרד בבקשה, ואמרנו לו בתחנונים רבים שכבר הוצא להורג בסאפי אחד החשודים בפשע בשל הוראתה, והפעם היענותה לבקשתנו תגרוף אף רווחים בצדה. הבקשה היא שהוד מעלתה תורה לשחרר את אחינו האומלל והחף מפשע, ובתמורה תשלם הקהילה היהודית בטנג׳יר לאלמנה וליתומים של הספרדי המנוח בתור פיצוי כל סכום שהוא נאה בעיני הוד מעלתה. הקהילה מוכנה לשם כך להציע מקצת נכסיה בתור ערבון. פעמים אחדות חזרנו והדגשנו שיש ביכולתה של הקהילה לשלם כל סכום שהוד מעלתה תקבע. בנוגע לבקשה אמר הנציג של הממשל הספרדי, שאין ביכולתו לקבל הצעה כזו. כל מאמצינו היו לשווא ולא יכולנו לסייע להציל נפש יהודית חפה מפשע. ב־10 בבוקר של היום ה־13 באותו החודש הובא האומלל בנלוז לשוק [מקום ציבורי של הפורום]. חיילי השלטונות המיתו את אותו אדם חף מפשע וביש המזל מוות אכזרי ביותר, שלא נראה כדוגמתו במאות השנים מאז התפשטה הציביליזציה האנושית על פני כדור הארץ. הם ירו באיברים בגופו, שפגיעה בהם אינה ממיתה מיד. אחר כך כרתו את ראשו. כשהפרידו אותו מהגופה, הניחו אותו עליה. המחזה היה איום לכל הצופים בו. מכיוון שהאומלל אליהו בנלוס ממילא עומד למות, שאלוהו אחדים מבני דתנו אם הוא אכן אשם, כשהתקרבו אליו בעת הוצאתו להורג כדי להזכיר לו לומר ישמע ישראל׳. הוא השיב להם ש׳הוא בהחלט חף מפשע, ושאת עניינו הוא מוסר לשיפוטו של אלוקים הכול יכול׳. באותו הזמן החליט כיצד יאמר את ׳שמע ישראל׳ ואת שאר הפסוקים הנאמרים על פי אמונתנו הקדושה.

על פי הידיעות שבידינו, כשנודע לראשי קהילת סאפי שהואשמו שני היהודים, יעקב בירדוגו ואליאס בנלוז, בשרירות ושהוצאו להורג, פנו לשלטונות המקומיים כדי לדעת על פי איזה משפט נידונו, וכדי להגיש בקשה להיות נוכחים בו אם צריך. בשל כך סולקו באיומים ובהשפלה. נאמר להם שלפי הוראה מפורשת מהסלטאן, אין הם חייבים להיענות לבקשתם. לאחר מכן פנו לסגן הקונסול של בריטניה ולסגן הקונסול של צרפת כדי שיתמכו בבקשתם הצודקת מן השלטונות. הסגנים הכריזו בפני המושל שבקשת הקהילה היהודית צודקת בהחלט, אבל לא ניתן כל הסבר לדחייה של הממשל.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר