מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
עתה איננו יודעים מה יהיה גורלם של שני היהודים הנותרים החפים מפשע, סחידו ומוכלוף, שעדיין נמצאים בכלא בסאפי, וחשודים בשיתוף פעולה עם שני האומללים שכבר הוצאו להורג. יש אומרים שגם שני אלה דינם מוות, לפי בקשתו של הוד מעלתו השר הספרדי. על פי השמועה הם טרם הוצאו להורג, בתקווה שמרוב עינויים יפלטו דברים שישמשו אמתלה להוצאתם להורג.
בני המשפחה של יהודים אומללים אלה מסאפי (נשים, בנות, אחיות ועוד) תבעו לערוך משפט. הם הגיעו קרוב למסגד וצעקו בצעקה גדולה וקורעת לב: ׳חוק, חוק, ומשפט׳. לא רק שלא נענו, אלא גם שלח המושל אליהם חיילים. הם הכו אותם, הובילו אותם למעצר בבית הסוהר והזהירו אותם שאם יתמידו בדרישותיהם, יענו אותם כדי להשתיקם. כל זה אירע בנוכחותם של סגן קונסול ספרד והחיילים של שתי אניות מלחמה שהפליגו לעיר במיוחד כדי לקדם את העניין. אנו מפחדים מאוד, שמא בשל כל זאת יוצאו להורג אותם שני האומללים, שעדיין בכלא. על אחת כמה וכמה שנפוצה שמועה שהשלטונות מתכוונים להוציא להורג יהודי אחד בסאפי, ואת האחר במוגדור. ידיעה נוראה זו מגבירה את המרירות ואת הכאב, שאנו חשים בשל שתי הנפשות שכבר הוצאו להורג. אין אנו יכולים לשאת את מראה הדם השפוך של נשמות חפות מפשע מבני עמנו. אנו מצפים לחסד מאחינו שבאירופה. אין אנו מטילים ספק שהם בעלי השפעה רבה, ושהם דואגים תמיד בקנאות לאחיהם השרויים בצרה ובסכנה. הם ישאו ויתנו בכל כוחם וישתמשו בכל שירותיהם האדיבים כדי להציל את הנשמות ולגנות את הדם של אחיהם שנשפך בניגוד לחוק, כדי שלא יתחוללו בעתיד מקרים אכזריים ובלתי מוצדקים באחינו בני ישראל.
כמו שאתם יודעים, אין החוקים של המדינות המוסלמיות האלה מקובלים באירופה. בית משפט כאן אינו עושה משפטי צדק. היינו מעוניינים שבזכות השפעתכם יידון בעתיד כל עוול שייעשה לאחינו במרוקו, בהתערבות של נציג אחת המדינות במרוקו ובנוכחותו במשפט. אם ימליצו אותן המדינות לנציגיהן למסור את הסכמתן לכך, יהיה הדבר לנו לעזר רב ולהצלה לקהילות היהודיות במרוקו. אנו מתחננים ל׳הכול יכול׳ שיאריך את ימיכם, יעזור לכם, יגן על מעשיכם ויגדיל את כבודכם לטובת אחיכם בני ישראל ולשם הגנתם. לא נותר, אלא לברך אתכם בכבוד רב.
עבדכם העני והנאמן
משה פארינטה נשיא ותומך
לפי המכתב מתברר שמשה פארינטה הכותב לא היה בקי בכל מה שנלווה למאורע.
רק לאחר שהובא הנאשם השני לטנג׳יר כדי להוציאו להורג, נודע לו על הפרשה.
נציגי קהילת סאפי סיפרו על המתרחש שם. מכתב דומה שכתוב בספרדית, שלח פארינטה לנציגי צרפת, איטליה, פורטוגל, בלגיה וארה״ב, ותרגומו לאנגלית מובא בתעודה:
משה פארינטה החל אחרי ראש השנה, ב־19 בספטמבר 1863, לדון במקרה המזעזע שאירע ביום ראשון ה־13 בספטמבר, ונמסרו פרטים על ההוצאות להורג. ההנהגה של טנג׳יר לא השלימה עם העובדה שהאירוע יעבור בשקט. היא חיפשה דרך לשתף יהודים באירופה. לכן פנתה לוועד שלוחי הקהילות בבריטניה, לכי׳׳ח ולהנהגת הקהילה בפריס.
הפעילות של ועד שלוחי הקהילות בלונדון
המכתב של פריאנטה הגיע למשה מונטיפיורי כששהה ברמסגייט בתקופת החגים, כמו שנמסר בישיבת ועד שלוחי הקהילות ב־8 באוקטובר 1863. דווח בישיבה שמונטיפיורי כבר התקשר למשרד החוץ, כמו שנתאר להלן. המזכיר קרא לפני הנוכחים את תרגום המכתב של פארינטה לאנגלית. ועוד דיווח על הצעדים שנוקטים קהילות יהודיות וקונסולים כדי לדחות את ביצוע גזר דין המוות, והביע תודה למונטיפיורי. בישיבה אף הוזכרה התערבותו של הברון ג׳יימס דה רוטשילד מפריס אצל ממשלת ספרד. עוד הוחלט בישיבה לדווח למשרד החוץ על האכזריות כלפי שני יהודים בתיטואן בשל הסתות של סגן הקונסול של ספרד נגדם.
תוכן הישיבה פורסם ב־דJC ב־16 באוקטובר, בתוספת הערת המערכת שהושמטו פרטים ממכתבו של פריאנטה ועל הצעדים שנוקט קונסול ספרד כדי להשיג את מבוקשו. המידע הגיע מיהודים שייתכן שמסרו מידע מגמתי, לכן שמעו את עדותו של נוצרי שחי במוגדור, כמו ששמע מאנשים שאינם נוגעים בדבר.
משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים
משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים
מונטיפיורי התכתב עם משרד החוץ של בריטניה, ודאג לערב את הוזיר לענייני חוץ, כמו שהדברים מתבטאים בעשר תעודות רציפות החל מ־4 באוקטובר וכלה ב־28 באוקטובר 1863. הנושא גם עלה בהתכתבות בין שר החוץ לקונסול ריד, שמילא את מקומו של ג׳והן דרומונד האי. ריד ליווה אחר כן את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, כשבסופו של דבר יצא מונטיפיורי למרוקו במטרה לשחרר את האסירים. שלא כמו הנציגים הבריטים במרוקו, שהיו מעורבים מעורבות פעילה בפרשת סאפי, כמו שהדבר מתבטא בהתכתבויות הללו ובדבריו של דרומונד האי במכתבו מ־2 במאי 1864 לשר החוץ, לא הייתה ממשלת צרפת מעורה בנושא כלל (בעניין הזה ראו תעודה מם׳ 83).
בקשה לדחות את ביצוע פסקי הדין
ב־4 באוקטובר 1863 כתב מונטיפיורי לתת־שר החוץ של בריטניה, לאיארד(Layard), ואף העביר לו מכתב שקיבל מהקהילה היהודית בטנג׳יר, שנכתב בו ששני יהודים הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, ועוד שניים נתונים במאסר ונידונו למוות בלא משפט. להלן תוכן המכתב: מונטיפיורי כותב שהוא פונה אליו ולא אל שר החוץ הרוזן ראסל, כי הוא משער שראסל שוהה כעת בסקוטלנד. הוא מתנצל על הפנייה אליו, ומביע את צערו שאינו יכול לפגוש אותו, אבל, לדבריו, הוא אינו נוסע בחגים היהודיים. מונטיפיורי עוד כותב שהוא מניח שאם יקרא לאיארד את המכתב, יגיע למסקנה שהנושא אינו סובל דיחוי. לפי ניסיון העבר יש למונטיפיורי אמון מלא בסיוע ההומניטרי של ממשלת בריטניה וברגש האציל של לאיארד. מונטיפיורי פונה אליו בבקשה שינקוט צעדים בעניין לפי הבנתו, והוא מציע לו בייחוד לשלוח מיד מברקים לקונסולים של בריטניה בסאפי, בטנג׳יר ובמוגדור, ולהורות להם שינצלו את מעמדם, ולפחות שיתבעו לדחות את הביצוע של פסקי דין המוות ליהודים בסאפי, עד שתיערך חקירה מלאה של כל נסיבות העניין, מונטיפיורי מוסיף שהוא מצפה לפגוש את לאיארד ביום רביעי(תעודה מס׳ 26).
5 באוקטובר 1863 – הוראה לנציג בריטניה בטנג׳יר להתערב למען האסירים
אדמונד האמונד (Edmund Hammond) כתב את תגובת משרד החוץ של בריטניה בהיעדרו של לאיארד, הנמען הקודם. לדבריו, הוא שלח מברק לנציג הממשלה בטנג׳יר שיתערב למען היהודים שנשארו בחיים ושיביע את התנגדותו להוצאתם להורג בלא משפט צודק ובלא חקירה יסודית. האמונד עוד כותב שמכתבו של מונטיפיורי יישלח ללורד ראסל הערב, בבקשה שייתן לו תשומת לב. בצד המכתב כתוב שמברק נשלח למר ריד, קונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1859 וממלא מקומו של ג׳ון דרומונד האי(תעודה מס׳ 27).
FO 99/119
F.O. Oct[ober] 5, 1863
Copy
To Sir Moses Montefiore Oct[ober] 5 1863 Executor
position of Jews at Tangier. Teljegram] has been sent to Mr Reade before to interfere
My dear Sir,
Layard is out of town; but I have not hesitated in Lord Russel's absence, at once to telegraph to an authority at Tangier to interpose in behalf of the surviving Jews, and to represent strongly against their being executed without a fair trial and full investigation. I will send your letter and its inclosure to Lord Russel tonight, and call his immediate attention to it,
Very faithfully yours (signed) E. Hammond
להלן נוסח המברק ממשרד החוץ, שנשלח באותו היום לתומאס ריד:
נודע לי ששני יהודים חפים מפשע נאשמו ברצח ספרדי בסאפי, ונידונו למוות בלא משפט בסאפי ובטנג׳יר. עוד שני יהודים שוהים במאסר טרם הוצאתם להורג. אתה מתבקש לבקש מהממשל המאורי לשלוח מיד פקודות לסאפי או לכל מקום שיש בו אסירים, לדחות את הוצאתם להורג עד שיישפטו במשפט הוגן ולחקור ביסודיות את עניינם. המעשה, כמו שהוצג, הוא דוגמה מזעזעת של אכזריות ברברית. עליך ללחוץ בתקיפות על הממשל המאורי ולהזהירו שמעשים כה אכזריים כגון אלו שנעשו יסבו נזק לקשרים עם ממשלת בריטניה (תעודה מס׳ 28).
28
Oct[ober] 5. 1863
Copy of
Telegram to Mr Reade
It has been stated to me that two Jews falsely accused of the murder of a Spaniard at Saffi have been tantanously put to death without trial at Saffa and at Tangier, and that two others are in confinement preparatory to their being similarly dealt with. You will make an immediate representation to the authorities at Tangier and request them to send orders to Saffa or wherever the prisoners may be to defer their execution until the accused parties have been fairly tried, and a full investigation gone into. The story as represented affords a shocking instance of barbarous cruelty, and you will press upon the Moorish authorities in the strongest terms the evil effect which such transactions must produce on the British Government.
השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן-אליעזר בשן
6 באוקטובר 1863 – ריד מבקש לדחות את ביצוע גזר דין המוות עד שיבוצע תהליך משפטי, ולא יבולע לקשרים הטובים בין בריטניה ובין הסלטאן
תרגום של מכתב שכתב תומאס ריד לוזיר מחמד ברגאש: (לאחר דברי ברכה מקובלים)
בעקבות ההוראות שקיבלנו היום משר החוץ אנו מעוניינים לדעת מה קרה לשני היהודים האסורים בסאפי בגין הריגת אזרח של ספרד במקום ההוא. בהתאם להליך המשפטי האם ישנה אפשרות שיגזרו עליהם עונש מוות כמו שגזרו על בני דתם בחודש האחרון בסאפי בעוון אותו פשע י ואם כן, הנמען [מחמד ברגאש] מתבקש להעביר לסאפי מיד פקודות לדחות את ביצוע גזר הדין, עד שייערך להם משפט הוגן ויחקרו חקירה מלאה את דבר האשמתם. נתקבלה הוראה להסב את תשומת לבו של הנמען [מחמד ברגאש] לשמועות שנפוצו כאן [טנג׳יר] ושהגיעו לידיעת ממשלת בריטניה, שהיהודים שהוצאו להורג כאן ובסאפי בגין האשמה על הריגת הספרדי, הואשמו בלא עוול בכפם. ובגלל האשמה זו סבלו מאכזריות עד מוות. אם ייגזר עליהם מלוא העונש בלא הליך משפטי, יתערערו קשרי הידידות בין ממשלת בריטניה והאומה ובין הממשלה והאומה במרוקו(תעודה מס׳ 29).
ב־7 באוקטובר 1863 כתב תומאס ריד לשר החוץ, הרוזן ראסל, שהוא שלח היום מברק, ובו כתוב שהוזיר המאורי הבטיח לו שאין כל סיבה לחשש, שיוצאו להורג היהודים שעדיין נתונים במאסר ונאשמו בשותפות ברצח הספרדי. אשמתם לא הוכחה. הפושעים הוצאו להורג בסאפי לפי פקודת הסלטאן ועל פי החוק המוסלמי, שהמודה באשמה מוצא להורג. ההודאה באשמה הוכחה על ידי עדויות נסיבתיות. היהודי שהוצא להורג בטנג׳יר בגין שותפות לעבירה הודה באשמה, אבל עשה זאת לאחר עינויי מלקות. הכותב [תומאם ריד] מצפה לפרטים נוספים בקשר להליך המשפטי הקשור לאשמתם של היהודים (תעודה מס׳ 30).
8 באוקטובר 1863 – תגובת הוזיר: שניים הודו באשמה, שניים אחרים במאסר עד שתוכח אשמתם; אחד מכחיש כל קשר לנושא, והאחר חזר בו מהודאתו
להלן תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש, למר ריד:
לאחר שהוזיר מאשר את קבלת מכתבו, משיב שפסק הדין הוצא לפועל על שני האנשים שהודו באשמה. שניים אחרים עדיין במאסר עד שתוכח אשמתם. אחד מהם מוסיף להכחיש שיש לו קשר כל שהוא עם העניין, והאחר חזר בו מהודאתו הקודמת. הסלטאן ציווה לעשות צדק. על פי בקשתו של מר ריד אנו כותבים לסאפי, הואיל והכותב [מחמד ברגאש] משוכנע שמר ריד כתב את מכתבו בהסתמך על הידידות השוררת בין ממשלת בריטניה ואזרחיה לבין ממשלת מרוקו ואזרחיה (תעודה מס׳ 31).
מכתבי תודה של מונטיפיורי למשרד החוץ על הטיפול בנושא
ב־9 באוקטובר 1963 מונטיפיורי מביע את תודתו למשרד החוץ של בריטניה על עזרתו בנושא. משה מונטיפיורי כתב גם למר האמונד ממשרד החוץ. במכתבו הוא מאשר שקיבל את מברקו מ־5 באוקטובר ומודה לו עליו(לעיל תעודה מס׳ 27) ועל ההומניטריות שלו ועל רדיפתו אחר צדק. הוא עוד מקווה שהקונסול מר ריד ינצל את קשריו הטובים עם השר המאורי כדי שהשר יורה לשחרר את שני האנשים, שהם עדיין במאסר. מונטיפיורי מודע לסכנה הגדולה, לעינויים, לאיומים ולסבל העוברים על שני הצעירים. הוא מסיים את מכתבו בבקשת סליחה, וכותב שהוא מצפה להמשך עזרתו המועילה של מר ריד (תעודה מם׳ 32).
השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן
ב־9 באוקטובר 1863 כתב נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, יוסף מאיר מונטיפיורי, לשר החוץ, הלורד ראסל, שמשה מונטיפיורי דיווח לוועד על מעורבותו של ראסל הנמען במאורע בסאפי שבמרוקו, שבגינה נפגעו יהודים מספר בעיר הזאת. הכותב קיבל ייפוי כוח מהוועד להביע לשר החוץ את תודתו על אדיבותו.
בהמשך הוא כתב על התנכלויות ליהודים חסרי המגן שבתיטואן. נראה שהפקידים הספרדים הם אנטי־יהודים, והם מעודדים את הממשל המקומי לפעול באכזריות ובאי־צדק כלפי היהודים. הפונה מבקש מן השר לפנות לממשלת ספרד ולממשלת מרוקו, כדי שהן תפעלנה לעצור את המצב הזה, המסכן כל כך את היהודים שבאימפריה של מרוקו(תעודה מס׳ 33). משה מונטיפיורי היה מעורב גם בנושא הזה:
להלן תיאור המאורע שהתרחש בתיטואן, לפי מכתב שכתבו שני יהודים מתיטואן, ש׳ בן חיון וחיים לאבוס: בערב ראש השנה של שנת תרכ״ד פרצו גנבים לחנותו של ספרדי, ואחד הגנבים שכח את נעלו בחנות. סגן הקונסול של ספרד, ששמו פאנטום , פנה למושל העיר בטענה שהגנב היה יהודי ותבע להענישו. המושל כינס את כל תופרי הנעליים היהודים שבעיר ושאלם מי תפר את הנעל שהוא הציג. אחד הזקנים אמר שזו מלאכתו. לכן ציווה המושל לכבול אותו ולאסור אותו עם יהודי צעיר שהיה משרת בחנותו של הספרדי. ביום צום גדליה הובאו שניהם למשפט לפני המושל. סגן הקונסול של ספרד והמושל שאלו את היהודי הזקן אם הוא יודע מי קנה את הנעל ממנו. האיש ענה שאינו זוכר, כי הוא זקן, וכל יום הוא מוכר הרבה נעליים. המושל ביקש לשחררו, אבל סגן הקונסול סירב, ועל כן שני היהודים הולקו. כשנודע הדבר לאביו של האסיר הצעיר, בא לתיטואן כדי לבקש לשחררו. שומרי הכלא לא אפשרו לו להתקרב לכלא, ואחד השומרים אפילו הכה אותו בראשו. הוא הגיע לבית החולים מחוסר הכרה, ומת כעבור שלושה ימים.
נודע לחברת כי״ח שבפריס וליהודי איטליה על התקרית הזאת. בעקבות זאת פנה הברון ג׳יימס רוטשילד (1868-1792) שבפריס לממשלת צרפת בנידון. כשנודע הדבר למונטיפיורי, דיווח עליו לראסל, שר החוץ של בריטניה. פרטים על המאורע, בשינויים קלים, נמצאים גם במכתב של קהילת תיטואן לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון מ־18 בספטמבר 1863. מופיע במכתב שמו של הסנדלר היהודי – יעקב בן עטר, אבל שמו של משה מונטיפיורי אינו נזכר בו(99/119 0?). במכתב עוד כתוב שיהודי תיטואן מביעים את הכרת תודתם למונטיפיורי ולברון ג׳יימס רוטשילד על ידי תפילה מיוחדת, שחיברו לכבודם. התפילה הזאת נאמרה בכל ראש חודש בעת פתיחת ארון הקודש.
מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן
10 באוקטובר 1863 – פנייה של הקונסול ריד לשר החוץ ראסל שיפעל למנוע את הריגת הנאשמים עד שתיערך חקירה
להלן תוכן המכתב: ריד מאשר שקיבל את מכתבו מ־6 באוקטובר ואת המברק מ־7 באוקטובר בנוגע להוצאה להורג של שני יהודים, שהואשמו בהריגת אזרח של ספרד בסאפי, ובנוגע למאסרם הממושך שם של שני יהודים אחרים, שהואשמו בביצוע אותו פשע. ריד עוד כותב שהתקשר לוזיר סיד מחמד ברגאש, ועל פי הוראותיו של שר החוץ של בריטניה הציג לפניו את הנושא. הוא ביקש ממנו לכתוב לממשל בסאפי בקשה לדחות את ביצוע גזר הדין עד שתיערך חקירה יסודית, אם יגיע הממשל למסקנה שעל האסורים יש לגזור דין מוות, כמו שגזרו על שני האחרים. כמו שכבר דיווח ריד במברק, בעקבות הפנייה הזאת שב השר ברגאש והבטיח לו שאין חשש, שתהיה העמדה כלפי האסירים כמו שתיארו מר ריד. ובאשר ליהודים שכבר נידונו למוות, הם הוצאו להורג על פי הוראה של הסלטאן ולפי פסק דין של העלמא בהרכב של בית הדין הגבוה של המוסלמים. מר ריד פנה לשר גם בכתב וצירף את התכתבותו עם הוד מעלתו. שלא כהצהרת הוזיר בקשר לתהליך המשפטי, יש סבירות להניח שפסק הדין נפסק קודם שנשפטו בעקבות הלחץ של הספרדים. כדי להשביע את רצונם החליט הסלטאן למנוע כל ויכוח בקשר לנושא. [בעלמא היו חילוקי דעות אם לפסוק דין מוות].
ריד מצרף למכתבו מכתב שכתב סגן הקונסול של בריטניה בסאפי, מר קארסטנסן, שבו דיווח על חיסולו של עכן, הנאשם ברצח, והוא רק נער בן 14 או 15, ועל יהודי אחר, ושמו אליאס, שהוצא להורג בטנג׳יר, ועל עוד שניים ששוהים במאסר לפני הוצאתם להורג. התליין הובא לכאן [סאפי] בספינה של ספרד ב־13 בספטמבר, וההוצאה להורג הייתה ב־14 בספטמבר בשוק של העיר. מר קארסטנסן עוד כותב שנכח שהובא אליאס לטנג׳יר, ולדבריו, משפטו היה מעוות, כי, לדעתו, נסחטה ממנו הודאה לאחר ייסורים ומלקות. מר קארסטנסן מצא לנכון להעלות את הנושא לפני הוזיר המאורי בפגישה עמו בביתו יום קודם שהוצא אליאס להורג, בתקווה שלא יוצא אליאס להורג עד שינהגו כלפיו בצדק. מר קארסטנסן עוד מסר במכתבו שברגאש הצהיר לפניו שאליאס הוצא להורג בצדק, שכן לפני כן עמד למשפט, והעלמא מצאו אותו אשם, ולכן פסק הסלטאן שעליו למות.
מר ריד מוסיף במכתבו שבשל הצהרה עם הבטחה דומה שקיבל משגריר ספרד, שחזר רק לפני כמה ימים מסאפי וחקר את פרטי הנושא, ובשל חוות דעתו של סגן קונסול בריטניה, עולה המסקנה שבלא ספק האיש אשם. מסקנה זו מנעה ממנו לנקוט עוד צעדים מעשיים או רשמיים בנושא. מר ריד עוד מספר במכתבו כששב בערב מרכיבה ביום ההוצאה להורג, באה אליו משלחת של היהודים כאן, [שהתקשרו לביתו בעת שנעדר כדי לבקש את שיתוף הפעולה שלו בנושא]. חבריו, הקונסולים של צרפת ואיטליה, נפגשו עם שגריר ספרד בטנג׳יר, מר מרי קולון(Merry Colon), וניסו לשכנעו שידחה את ביצוע גזר דין המוות בימים מספר, כי הסמכות הזאת נתונה רק לו, כדי שבינתיים יהיה אפשר לערוך לו משפט חוזר. אבל הם נכשלו בשליחותם ההומניטרית. הוא אמר להם שלפי ההוראות החמורות שקיבל מממשלתו, אינו יכול להתערב בנושא.
עוד כתב מר ריד שבעת כתיבת שורות אלה, באה משלחת של יהודים, ומסרה בידיו תזכיר שקיבלו מסאפי על כל מה שאירע במקום ההוא בקשר למאסר, למשפט ולפסק דין המוות, ועל הפרטים שנודעו לציבור. בתזכיר עוד נכתב שבאשר לאישים המעורבים, יש צורך לבסס את העובדות טרם ייעשה בהם שימוש כל שהוא. מר ריד כותב שהוא מצפה מסגן הקונסול של בריטניה בסאפי דיווח רשמי יותר על ההליך. כתוב במכתב גם שבינתיים הוא אינו יכול להימנע מלהביע את דעתו, שכן הוא משוכנע שהמאורע הנורא נחקר באכזריות ובלא צדק. הוא הופתע שהליך כה אכזר ובלתי צודק נעשה בפיקוחם הישיר של השלטונות הספרדיים, ומכל מקום באישורם. לסיכום הוסיף מר ריד שאף על פי שהיו נוכחים בעת החקירה כמה רופאים ספרדיים מהשירות הימי, לא נעשה לפקיד הספרדי ניתוח שלאחר המוות כדי לגלות את סיבת פטירתו. המסקנה היא שהעדויות, שעל פיהם נידונו הנאשמים, היו בלתי אמינות. הספרדי יכול למות מכולרה או ממחלה אחרת ולא מרעל, כמו שנטען.
סיכום הנקודות במכתבו של מר ריד לשר החוץ ראסל:
1 – ספרד – האשמתה בעשיית עוול
2 – הבעת חוסר אמון שנעשה משפט צדק
3 – פסק הדין הוצא לפני החקירה והמשפט
4 – עוד מקרה של הוצאתו להורג של יהודי בלא משפט הוגן
5 – ניסיונותיו של מר ריד לדחות את ביצוע פסק הדין
6 – אף על פי שנכחו רופאים, לא נותחה הגופה לאחר המוות, כדי לגלות את סיבת המוות. זו מגמה זדונית של ספרד.
מונטיפיורי ויהודי מרוקו.אליעזר בשן
13 באוקטובר 1863 – מכתב ממשרד החוץ לקונסול ריד נגד ההליך של הוצאה להורג בלא משפט
משרד החוץ של בריטניה העביר לקונסול ריד העתק של מברק מ־5 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של יהודי בסאפי ושל יהודי בטנג׳יר שנאשמו ברצח ספרדי בסאפי. מדובר במברק גם על מאסר של עוד שני יהודים, שאף הם הואשמו בפשע זה, ויש חשש שיוצאו להורג. קונסול ריד מאשר שקיבל את המברק, ובו ידיעה שחיי האסירים בטוחים וההבטחות שקיבל מהוזיר המוסלמי, שהן: האסירים ישוחררו, שכן ההאשמות נגדם אינן מבוססות: הממשלה [ממשלת מרוקו] מאמינה שלמען האינטרס שלה יש באפשרותה להוכיח שנערכה חקירה קודם שיוטל עליהם עונש גופני. לדברי הממשלה, אין ממשלת הוד מלכותה ממליצה שלא להטיל עונש על נאשמים במעשי פשע, אבל שוללת הטלה בפזיזות של עונשים חמורים כשמדובר בחיי אדם. מבחינתה, כל הוצאת וידוי באמצעות עינויים מנוגד להומניות, אינו הולם את המנגנון המאורי, ומנוגד למנגנונים של מדינות תרבותיות (תעודה מס׳ 35).
תזכיר של תומאס ריד על פגישה עם הפחה ב־26 באוקטובר 1863 בקשר להלקאה שני יהודים
תומאס ריד רשם שהתקבל אצל הפחה כדי לדון עמו על מקרה שבו הולקו שני יהודים ב־25 באוקטובר מול ביתו של אזרח בריטי. הוא מוסר שהיהודים קבלו על ההתנהגות הגסה של שגריר ספרד, ואף שאלוהו: ׳האם אתה עומד להרוג אותנו כמו שעשית לשני יהודים בסאפיי׳(תעודה מס׳ 36).
משה פארינטה כתב ב־27 באוקטובר 1863 מכתב חוזר בספרדית לנציגי בריטניה, צרפת, איטליה, ארה״ב, פורטוגל ובלגיה
להלן תמצית דבריו:
אנו משערים בנפשנו שכבודכם ערים, בוודאי, למעשי האכזריות שפגעו באחינו שבמרוקו. על המעשים האלה הודענו לאחינו בלונדון ובפריס, והם העבירו את המידע לממשלותיהם כדי שיפעלו להפסיק את ההתנכלויות שהתגברו. לצערי, מאורעות כאלה קורים מדי יום ביומו. אכן, בזכות התערבותן הופסקו ענישות אכזריות בארץ הזאת. ועתה פריאנטה מרחיב את הדיבור על היהודים בסאפי שהואשמו, הולקו ונידונו למוות.
מזמן לא הוטלו עונשי מוות על יהודים ולא הולקו יהודים, ולצערנו, חודשו עונשים אלו, והמצער ביותר שהעונשים הוטלו בהשפעת נציגיה של מדינה תרבותית [ספרד]. קשה לנו להאמין שהדברים קרו בהסכמתה של ממשלה קתולית, שהראתה יחס הומניטרי לאחינו, שמצאו מקלט בתחומי הממלכה שלה, בזכות אדיבותם של מלכת ספרד, השרים, הגנרלים והאזרחים בעת המלחמה ובשעה שהיא כבשה את תיטואן, ובזכות הפקידים שייצגו את ספרד במרוקו. אלה תמיד התנהגו בידידות כלפי היהודים כשפנו לעזרתם. כבודכם בוודאי, ערים למעשה האכזרי שקרה לפני יומיים לשני יהודים חפים מפשע, בעקבות ויכוח עם משרתו של מר מרי, השגריר של ספרד. לטענת הממשל המקומי, המעשה אירע לאחר שהסית נגדם השגריר. הדבר הפתיע אותנו, ולא ברור מה המניע של השגריר להסית נגד גזע חלש וחסר הגנה כמו יהודי מרוקו.
אנו מפצירים בכם לקחת לתשומת לבכם את הנושא ולהעניק לנו את עזרתכם ואת הגנתכם ולנקוט צעדים, בהנחה שהאינטרס של המדינות המתורבתות תואם את עמדתנו כדי למנוע את האסון שקרוב לסכן את אחינו, הנתונים למרותו של הממשל המאורי. אנו מקווים שתעבירו לממשלותיכם את פנייתנו ותנצלו את השפעתכם כדי שהצדק יצא לאור (תעודה מם׳ 37).
28 באוקטובר 1863 – מונטיפיורי כתב למר האמונד והביע את תודתו לממשלת בריטניה על דאגתה למען האסירים, אך הוא תמה שבריטניה הסירה את חסותה מן הנאשם
להלן תוכן הדברים: מונטיפיורי מאשר שקיבל את מכתבו של מר האמונד מ־27 באוקטובר ואת הנספחים אליו, שיש בהם עניין ואשר מעוררים עצב. התגובה הראשונה הייתה הכרת תודה לממשלת הוד מלכותה על הדאגה שגילתה למען אחיו היהודים בסאפי. והתגובה השנייה הייתה לבוא מיד ללונדון למרות מחלתו כדי למסור בעצמו לידי מר האמונד את המכתבים שנשלחו אליו. הוא אינו צריך לומר שהמכתבים הללו עוררו בו דאגה רבה. הרושם שנוצר מצער, הואיל ונעשה עוול לא רק לאלה שחייהם כבר אבדו, אלא גם לאלה שעדיין במאסר.
לדעת מונטיפיורי, הנושא מחייב לשקול ברצינות אילו צעדים יש לנקוט כדי להגן על הנפגעים, אבל החובה החשובה ביותר היא להעניק הגנה לאלה שנשקפת להם סכנה. הרוזן ראסל כבר עשה רבות, ומונטיפיורי מצפה שאף בעתיד יעשה ככל יכולתו כדי להגן על האסירים חסרי המזל כדי שלא יצאו אשמים במשפט, אלא אם כן תוכח אשמתם בהתבסס על עדויות משכנעות בלא ערעור.
מונטיפיורי מוסיף וכותב שקרא בכאב את הדו״ח של מר קארסטנסן, סגן הקונסול הבריטי בסאפי. ממנו עולה שאליאס סאלאר הוצא להורג בלא משפט, כמו שמסר סגן הקונסול. מר קארסטנסן שלח את הדו׳׳ח לשלטונות המאוריים. אם לאומלל הזה יש זכות להגנה על ידי המנגנון הקונסולרי של בריטניה, הרי קשה להסביר מדוע מר קארסטנסן הסיר ממנו את החסות, שבגללה שילם הנאשם בחייו.
מונטיפיורי מסיים את מכתבו שהוא מציע שיחכה בעצמו למר האמונד למחרת [29 באוקטובר] כדי לדון אתו על המעשים הנבזים האלה. אם לא יהיה לו המזל לפגוש אותו, הוא מבקש בהתחשב כהומניות של מר האמונד, שיביא את מכתבו לתשומת לבו של הרוזן ראסל, ומונטיפיורי סומך על חכמתו של מר האמונד ועל אהבת החסד שלו, שיפעל בכל יכולתו ובמהירות האפשרית בנושא הכאוב הזה (תעודה מס׳ 38).
29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה
29 באוקטובר 1863 – דיווח על משלחת של יהודי טנג׳יר שבאה לשגריר בריטניה
ב־29 באוקטובר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ודיווח לו על משלחת של זקני קהילת טנג׳יר, שבאה אליו ב־25 בחודש בהקשר לעוד מעשה אכזרי של המושל כלפי אחיהם בטנג׳יר, לאחר שהסיתו אותו פקידי הקונסוליה של ספרד נגדם. הוא כותב שענה למשלחת שממשלת בריטניה כבר הורתה לקונסול ריד להביע לפני הממשל את דאגת הממשלה נוכח האכזריות כלפי היהודים שנאשמו בהרעלת המוכס הספרדי בסאפי. כן הורתה לו להביע לפני הוזיר בשם ממשלת הוד מלכותה את הסלידה של הממשלה מן המצב. אך אין לצפות שהממשל ישחרר את היהודים שנאסרו לפי דרישת השלטונות של ספרד. האי הבטיח במכתבו שישגר מחאה נוכח חידוש ההתנכלויות וידרוש שלא לענות איש מול ביתו של אזרח בריטי, גם אם דיפלומט זר ידרוש זאת. להערכתו, הדו״ח שמסרו לו היהודים מופרז, וקשה להעלות על הדעת שמעצמה נוצרית תנהג התנהגות כה ברברית.
דרומונד האי צירף למכתבו דו״ח של אזרח בריטי על מה שראה מול ביתו, ודו״ח של ריד על פגישתו עם המושל. האי מספר במכתב שטרם שלח את ריד, אך דיבר עם שגריר צרפת, ודן עמו על המעשה האכזרי כלפי שני יהודים מול ביתו של אזרח בריטי, בהוראת קונסול ספרד. השגריר אמר לו שאין דעתו נוחה מהתערבותו בנושא ומתביעתו לשחרר את היהודים. אבל זו חובתו נוכח מעשים שמעודדים קנאות מוסלמית נגד יהודים אומללים. המעשה של ספרד פגע במאמציהם של דיפלומטים אירופאים בשנים האחרונות לעצור את מעשי האכזריות כלפי היהודים ואת הדיכוי שלהם. בפגישתם אף ביקש דרומונד האי מן השגריר לשתף פעולה אתו. השגריר דיווח לממשלתו על הוצאה להורג מהירה של הנאשמים, אבל לא קיבל תגובה, ולכן אינו יכול לשתף פעולה עם האי. ואולם אמר השגריר שיקרא לקונסול ספרד ויבקש ממנו הסבר לענישת יהודי מול ביתו של אזרח בריטי; וכן הוא ייפגש עם הוזיר ויביע לפניו את שאט נפשו על המעשה ויאמר לו שלא יסבול שיהודי יולקה מול ביתו של אירופאי או כל בן דת אחרת. הוא יגיד לו ששמע שכל אחד מהיהודים קיבל מאה מלקות בשעה שהנציג הספרדי ביקש רק 50 מלקות.
הוא עוד כותב שבאותו היום מחה לפני הוזיר מחמד ברגאש על ההתנהגות כלפי היהודים, ודיווח לו על ההדים השלילייים שעוררה בדעת הקהל בבריטניה. הוא דיווח לו על ההוראה שנתן לריד לדבר עם המושל של סאפי, אבל חשש להיפגש עמו שמא יגיעו דבריו לקונסול ספרד. לדברי האי, המושל פעל לאחר שלחצו על
הסלטאן, השואף ליחסי שלום עם כל האומות, ובלית בררה עליו להיכנע לדרישות של הנציגים הזרים. האי אף מסר לוזיר שפגש את קונסול ספרד וניסה לבקשו שיפעל למנוע הלקאתם של שני היהודים, אבל הוא דחה את הבקשה. הוזיר השיב לו שהוא רואה בחומרה את פרשת שני היהודים, ולא ירשה עוד הלקאה מול ביתו של בריטי. האי מוסיף שלצערו הוא צופה הישנות של מעשים כאלה, בעיקר נוכח חוסר שיתוף פעולה עם הנציגים הדיפלומטיים. לדעתו, המחאה צריכה להיות במדריד ולא במרוקו. הוא אף מסופק אם ממשלת ספרד יודעת כל מה שקורה במרוקו בנוגע לצדק כולל, ולא רק לגבי היהודים. אם לא נפעל עתה, יהיה קשה לקבל פיצוי כאשר נתינים בריטים יהיו מעורבים בתקרית. הוא מוסר שכמה מחבריו בעלי קשרים עם משלחת ספרד הביעו דעה דומה. הוא מצפה להוראתו של שר החוץ בקשר לשחרורם של היהודים האסורים (תעודה מס׳ 39).
שר החוץ מבקש מתומאס ריד לענות במכתב מדוע לא שוחררו שני היהודים שנאסרו
ב־ 31 באוקטובר 1863 אישר שר החוץ לתומאס ריד שקיבל את מכתבו מ־10 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של שני יהודים שנאשמו בהריגת אזרח ספרדי בסאפי, ובקשר למאסרם הממושך של שניים אחרים, שהשתתפו באותו הפשע. נראה מן התמצית המצורפת למכתבו של סגן הקונסול קארסטנסן, שאחד היהודים שהוצא להורג הוסגר לממשל. לכן הורה שר החוץ לריד לדווח לו כיצד הדבר קרה ולהשיב לו מדוע לא דאג שהיחס אליו יהיה הוגן טרם הוסגר לממשל. הוא עוד מבקש ממנו שיענה לו במברק מדוע לא שוחררו שני היהודים האחרים, שנגדם לא הייתה עדות מרשיעה (תעודה מס׳ 40).
הפרסומים בעיתונות על גורל היהודים נפגעי העלילה
פרטים על פרשה זו דווחו בעיתונות, כמו שמסרו כתבים, ובחוברות שחוברו כדי לשבח את משה מונטיפיורי ולהתפלל לשלומו לקראת נסיעתו למרוקו, שבשל פרשה זו הוא נוסע לשם. כן פורסמו תגובות של יהודים במרוקו ובאנגליה. אבל יש הבדלים בגרסאות המתארות את הפרשה.
במכתב למערכת J.C מ־27 בספטמבר 1863 כתבו ש׳ בן חיון וחיים לאבוס מטנג׳יר לסניור דון יהודה דה עזר צרפתי על הטרגדיה, שהתרחשה ב־13 בספטמבר ואשר פורסמה ב־16 באוקטובר. במכתב כתוב שבן חיון ולאבוס כתבו לכרמייה שבפריס. לדבריהם, שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, מכיר בחולשתה של מרוקו, שלאחרונה נכנעה לספרד ועליה לשלם לה פיצויים. הוא דרש לאסור את שני היהודים [שהואשמו] בסתירה לכל חוק. הוידוי הוצא מהם בכוח. לדעתם, יש אפשרות שהקונסול מת ממחלה ולא מרעל, שכן לא נערך ניתוח לגופה לאחר המוות בשל התנגדותו של שגריר ספרד לכך, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים; הנער בן ה־14, יעקב בן יהודה, הודה במעשה רק לאחר שקיבל מלקות. הוא מסר שש הצהרות שונות זו מזו. לא נלקח בחשבון גילו של הנער. הנאשם השני הודה רק לאחר שהולקה ותלו אותו כשראשו למטה. הוא הוכנס לארגז צר, והמסמרים שבו דקרו את גופו, ומחוזק כאביו צעק: ׳הרגתיו.׳ הם עוד סיפרו שאחר כך נדון למוות אליאס [אליהו] בן אילת. לאחר שנודע לשגריר ספרד בטנג׳יר, סניור מרי, שהנער נפטר, שאל מדוע הומת כה מהר. מוטב היה להוקיע את הגופה לעיני הציבור לפחות לשעתיים. ההודאה הוצאה מן הנאשמים בדרך שמזכירה את שיטות האינקוויזיציה. לטענת הכותבים, המוסלמים אינם מכירים מערכת משפטית. הם מציעים, כמו שהציע משה פארינטה, להקים בית משפט שיהיו בו נציגים מכל מדינות אירופה. הם מניחים שאילו היה דרומונד האי בטנג׳יר, היה אפשר למנוע את המעשה. הסלטאן שוחר יהודים, אבל הוא חלש אופי. היהודים, ואפילו אלו שבחסות זרה, חיים בפחד מתמיד.
המוכס מטעם ממשלת ספרד מת מארסן ושתי נשים כלואות בעקבות הפרשה
המוכס מטעם ממשלת ספרד מת מארסן ושתי נשים כלואות בעקבות הפרשה
ב־16 באוקטובר 1863 דיווח העיתון JC על ישיבה של ועד שלוחי הקהילות בראשותו של מונטיפיורי בקשר לפרשה הנידונה. עוד פרסם העיתון מהו הרעל שמת ממנו המוכס ושבנאסרים בפרשה יש גם שתי נשים. המידע הגיע אליו מיהודים, וייתכן שהוא מוגזם. לכן קיבל מידע בנושא גם מנוצרי שחי במוגדור, כמו ששמע מאנשים שאינם נוגעים בדבר, ויש להניח שהם אובייקטיביים. המעשה נוגע ללב. לאחר המלחמה בתיטואן ספרד גובה מחצית מהכנסות המכס של מרוקו. וכך פעל המוכס בן ה־50, שלפנים היה קולונל בצבא ספרד. הוא היה בודד, היו לו משרתים יהודים – נער בגיל 14 ואישה. אלה נתנו לו ארסן [arsenic], והוא אכל ממנו מעט. אחר כך פיזרו כלוריד כספיתני [corrosive sublimate] בפודינג חלבי שאכל. ומכך נפטר כעבור 4-3 ימים. לדברי הכתב, הרעל מופץ במרוקו.
המשרתים נאסרו והולקו עד שהודו באשמה. שבעה במאסר, מהם שתי נשים. הם הולקו עד שהודו. לדבריו, מי שמולקה, מודה גם אם הוא חף מפשע. בטנג׳יר מחכים להחלטת הסלטאן, ויש להניח שדינם יהיה מוות. אין ביטחון שהמוכס הספרדי נפטר מן הרעל, אלא סביר יותר שממחלה. הוא לא נותח לאחר המוות, אף על פי שהובאו למקום שני רופאים ממשלתיים לנתחו, כיוון שלא הרשה סניור מרי לעשות זאת, בטענה שהאסירים כבר הודו. הצעיר בגיל 14, ששמו יעקב בן יהודה, הודה שש פעמים לאחר שחולקה. לא לקחו בחשבון את גילו, ונידון למוות, ובד בבד קטעו את איבריו. החשוד השני, ושמו אליאם בנלוז, הולקה, נתלה כשראשו למטה, הוכנס לארגז ובו מסמרים דוקרים, ולבסוף צעק ׳אני הרגתי עשרה בני אדם׳. דבריו נחשבו הודאה, ולכן נדון למוות. היהודים לקחו מיד את גופתו לקבורה, ובשל כך שאל הסניור הספרדי את המושל מדוע הרשה ליהודים לקחת את הגופה, במקום שזו תישאר מוטלת כדי שיסתכלו בה העוברים והשבים.
מהשבועון היהודי בלונדון הועתקו ידיעות לכתבי עת ולחיבורים במקומות שונים. למשל, ב־18 באוקטובר 1863 התפרסמה בעיתון ׳מורנינג אדורטיזר׳ Morning Advertiser- ידיעה בכותרת Cruelties by Spanish Officials. העיתון מאשים את קונסול ספרד בעיר סאפי במאסרם ובעינוייהם של היהודים. ב־30 באוקטובר 1863 פרסם ה׳JC כתבה על הפרשה לפי הכתב של העיתון הזה במדריד, ואלה עיקרי הדברים: קונסול ספרד בטנג׳יר מייצג את העם הספרדי כפי שהוא. הקונסול הוא איש הממסד, שחינכוהו כמרים. המוכס הספרדי נקבר בלא בדיקה שלאחר המוות. המשרת היהודי ששמו בארונידה (Baronida) הואשם שהרעיל את אדונו. הנער יוסר ייסורים איומים, הודה, והקונסול תבע להוציאו להורג. אך הוא לא הסתפק בנאשם אחד, אלא חשד בעוד יהודי ששמו בנלוז(Benilous). היהודי אמר שהוא חף מפשע. למרות זאת נתלה, והולקה בהשגחתו של קונסול ספרד. בנלוז הוכנס לתוך צינוק שבו מסמרים, והושאר שם למות בייסורים. למחרת בבוקר נגררה גופתו המושחתת לשוק; ושם בנוכחות קונסול ספרד ביתרו את גופתו.
מעורבותם של הקאדי ושל הסלטאן
ב־6 בנובמבר 1863 פורסמה עוד כתבה בשבועון הנ״ל: קאדי שהיה מעורב בנושא אמר שהיות והנאשמים לא הובאו לפניו ולא אמרו דבר להגנתם, אין הוא יכול לדון אותם למוות. בשל כך כעס קונסול ספרד, וכינה את הקאדי בכינויי גנאי, ואמר שיכתוב לסלטאן כדי שיגזור דין מוות. כשסיים לכתוב לסלטאן, כבר היה לילה, ותבע ששערי העיר ייפתחו כדי להעביר לסלטאן את מכתבו. הסלטאן חלש האופי נכנע לו, וכך נחתם גזר דינם.
נציג ספרד מתנכל ליהודי טנג׳יר
להלן דוגמות לעוינות שהפגין נציג ספרד בטנג׳יר כלפי יהודי העיר: לפי מכתב מטנג׳יר, שפורסם שם, עד לזמן האחרון יכלו היהודים לקבל את חסותן של קונסולים ואת הגנתם. מעתה ואילך רק מועסקים של דיפלומטים ימשיכו לקבל חסות והגנה.
סגן הקונסול של ספרד בטנג׳יר ניצל את המצב הזה, וביקש שיהודים הגרים באותו הרחוב ששוכנת בו הקונסוליה יועברו לחלק אחר של העיר. ואמנם נשלחו אזהרות לכל היהודים ברחוב, ואפילו לאלו שביתם שייך להם, שעליהם לעזוב מיד את ביתם למקום אחר.
להלן תמצית של מכתבים שונים שפורסמו באותו תאריך: שני נאסרים עדיין כלואים בכלא, והם כבולים לאחר שעונו. יהודייה הרה בשלב מתקדם הואשמה שמכרה חלב למוכס הספרדי כל בוקר. קרוביה חוששים שיש סכנה לחייה, כי עד כה פעלו רק למען שני הגברים שבכלא. הם מקווים שבאמצעות נתיחת הגופה תוכח האמת לממשלת ספרד. ב־16 באוקטובר הפגין משרת מאורי בשירותו של קונסול ספרד את כוחו מול יהודים מסכנים והציק להם. יהודים נאסרו. לאחר שלושה ימים פנה יהודי לקונסוליה של ספרד למען האסירים, והתשובה הייתה שלא ישוחררו כי פגעו בספרדים. המאורים, שעדים ליחסם השלילי של הספרדים כלפי היהודים, מגבירים את התנכלויותיהם להם. לפי מכתב מסאפי, אשתו של אחד האסירים פנתה בערב החג ליהודי אירופאי בבקשה שיפעל למען בעלה החולה הסובל מהכבלים בכלא. זה פנה למושל בלוויית אירופאי, ותשובתו הייתה שאין סיבה לשחררו. ביקשו לבקרו בכלא. המושל איפשר זאת רק בלוויית שני חיילים. כשנכנסו אליו, ראו שהוא חלש ונכה: דיווחו על כך למושל, אבל הוא לא הגיב.
כתב אחר מסר שקונסול ספרד ציווה ב־24 באוקטובר ששני יהודים יולקו בפומבי. המושל אישר, ואמנם הולקו. אזרח בריטי שלח תלונה לשר בריטי שאשתו סובלת מאז הולקו יהודים מול חלונה. הפרטים הללו [שהועתקו מן ה־:J.C) פורסמו ב׳המגיד׳ ט״ו במרחשוון (28 באוקטובר 1863), בכ״ב במרחשוון (4 בנובמבר), ז׳ בכסלו (18 בנובמבר): נער יהודי בן 14, משרתו של מוכס ספרדי, ועוד שישה יהודים, בסך הכול ארבעה גברים ושלוש נשים, נאסרו. ממשלת מרוקו נתנה יד חופשית לספרד, ושגרירה במרוקו דן שניים מהם למוות. אחד מהם היה הנער הזה. הוא הוצא להורג לאחר שהודה לאחר ייסורים שהרעיל את אדונו הספרדי, ואף צעק שהרג מאה נוצרים. הוא נגרר לבמת ההרג, ואת גופו ביתרו לחתיכות. לשאר הנידונים צפוי גורל דומה. טרם הוצאתו להורג פנו יהודי טנג׳יר לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובתיווכם לשגריר ספרד, בבקשה לדחות את הוצאתו להורג של הנאשם. נציגי הקהילה אמרו שהם מוכנים לתת כופר כפי שממשלת ספרד תשית עליהם. בעיתון עוד דווח על מכתבו של הרב הראשי אדלר מ־2 בנובמבר 1863 לוועד שלוחי הקהילות בקשר לפרשה בסאפי. המכתב נשלח לאחר שכבר הוצא להורג אחד הנאשמים. בעקבות המכתב הזה נאלצו חברי הוועד לפעול. הם פסקו שהוועד יבקש ממונטיפיורי לצאת למרוקו, וחבריו בחרו לו שני מלווים: פיצ׳יוטו ושמואל סמפסון.
עיתון המגיד – 28-10-1863 – פרשה אומללה בעיר סאפי -Saffi
- המגיד 28/10/1863
אפריקא- כתבה מהעיתון…
מכתב העתי : – Jew.Chron – מודיע: לפני שועות אחדים מת, בעיר סאפי – Saffi – במדינת מאראקא, אחד מפקידי ממשלת שפאנעין היוב בעיר ההיא במלאכות ממשלתו לרגלי אופני הברית אשר כרתו שרי הממשלות, ספרד ומאראקא , אחרי המלחמה האחרונה שמה. להפקיד ההוא היה נער משרת עברי בן ארבע עשרה שנה ; ויוגד לאמר: כי הנער העברי ההוא נתן סם המות.
בסיר אדוניו. לרגלי העלילה ההיא הושם הנער בבית הסוהר ועוד שלושה יהודים אחרים עמו באמר עליהם כי גם ידם היתה במעל הזה. כאשר נודע הדבר אל קיסק מאראקא, מסר הדבר בידי ממשלת ספרד לעשות עם האומלליפ כטוב בעיניה. ציר ממלכת ספרד היושב בעיר טאנגער נסע לעיר סאפי לעשות חקירה ודרישה בדבר זה. אופן החקירה והדרישה נעשתה כאשר עשו
שופטי הדת הארורים – אינקויזוציאן – במדינת ספרד בימי החושך והצלמות. את הנער האומלל ענו ביסורים קשים ונוראים, את בשרו דשו בחריצי ברזל וישברו אברי גופו אחד אחד ואח"כ שחטוהו ולגזרים נתחוהו. אחד משלשה האומללים הנותרים איש צעיר לימים בן עשרים וארבע שנה, הובל לעיר טאנגער בשוב ציר ספרד שמה, ויענו גם אותו ועשו בו שפטים גדולים ונוראים וסרקו בשרו במסרקות של ברזל עד כי כשל כח סובלו והודה על פשעו אשר לא עשה ויאמר : אמנם כן, ידי רצחה את האיש אותו מועוד רבים אחרים, ובלבבו ידמה כי בעבור זאת יניחו ידם ממנו ולא יוסיפו לענותו, אך תקותו נשארה מעל, כי ציר ממשלת ספרד חרץ עליו משפט מות.
בני עדת ישראל יושבי טאנגער כשמעם את זאת ואחרי נודע למי כי החקירה והדרישה נעשתה שלא כדת, ולא נשמעו דברי העדים אשר העידו על צדקת האומלל ההוא, התנפלו לפני צירי ממלכות צרפת ואיטליא, ועל ידם הצליח חפצם בידם לדבר את ציר ספרד, ויתחננו לפניו לחכות
עוד זמן קצר במשפט המות אשר חרץ על אחיהם הנקי מכל חטא ועון ; אבל הציר השיב להם כי אין לאל ידו לחכות אף רגע, מפני כי כן צוה מאת שרי ממשלתו. אח"כ אמרו לו אלופי העדה כי מוכנים המה לתת כופר נפש האומלל לאשת ובני הפקיד המת,בכל שנה ושנה כפי אשר יושת עליהם מאת ממשלת ספרד, אך הוא האטים אזנו משמוע לקול דבריהם, והאומלל הובל לבית המטבחים מקום אשר ישחטו שמה בהמות שדה. אז באו היהודים אל האומלל ואמרו לו : " אחרי כי הנך למות באין מציל, תן תורה אם ידך היתה במעל הזה ? ויען ויאמר להם : " אל אלהים הוא היודע ועד כי חף אנכי מפשע ונקי אנכי מהאשמה הנוראה ההיא,והוא ינקום את נקמת דמי השפוך על לא חמס בכפי " אח"כ קבל עליו באהבה את גזר דינו הקשה ויאמר : שמע ישראל וכו' ובדברו זבחוהו האכזרים וכרתו ראשו מעליו.—
שני היהודים הנותרים עודם יושבים במאסר ומעונים בכל ענוים קשים וגם הם מעותדים להרג. הה! מי ירחם על האומללים הנקיים ההם, ומי יעורר את ממשלת ספרד חמען צדק לפניה יהלך הדרישת הדבר הזה ! זה הוא פרי הציוויליזאציאן אשר באה בממלכת מאראקא לרגלי ממשלת ספרד אחרי נצחונה שם שמלחמה האחרונה !
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן
תקריות בין יהודים ובין מוסלמים
כפי שפורסם ב־JC ב־11 בדצמבר 1863 לפי מידע מטנג׳יר, שמלבד מן העלילה בסאפי היו גם תקריות בין יהודים למוסלמים. יהודי התיז בוץ בטעות על פניו של מוסלמי, משרתו של קונסול ספרד. לפי דרישתו של הקונסול נדון היהודי למלקות. הכתב כתב במסקנה שמוטב שמונטיפיורי ייסע למדריד ולא למרוקו.
רשמיו של מבקר בריטי
בריטי ששמו רוברט ספנסר ווטסון (1911-1837) (Robert Spencer Watson), שביקר במרוקו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כותב שקיבל מכתב המלצה מסר משה מונטיפיורי לרב הראשי של מרוקו [בתקופה זו לא היה רב ראשי, הכוונה לחכם חשוב, אולי הרב הראשי של טנג׳יר בן ג׳ו], והיא שימשה המלצה מועילה ליהודים בכל מקום שעבר בו בארץ הזאת. ליהודים כאן מחויבות לאישיות הזאת, שעשתה מאמץ למען היהודים בשנת 1863 כשהיו תחת עננה כבדה.
וכאן הוא מספר את סיפור העלילה בסאפי: ספרדי בסאפי מת מוות פתאומי, וכנראה הורעל. סגן הקונסול של ספרד עמד על הצורך לחקור את המקרה חקירה יסודית. נער יהודי בן 14 הודה לאחר עינויים שהשתמש ברעל, וסיבך עשרה או אחד עשר יהודים בעניין. אחד מהם עבר עינויים, אבל התעקש שאינו יודע כלום. גם הנער חזר בו מהודאתו כשפסקו העינויים. הוא נידון למוות, והשני נשלח לטנג׳יר כדי להוציאו להורג שם. שאר הנאשמים בפרשה נאסרו, והיה חשש שגורלם יהיה כגורל האחרים.
בספר שפורסם בשנת 1884 נזכר יעקב ויזמאן, נער בן 14, שלא עמד בעינויים, והודה שהשתמש ברעל. מחמת העינויים הסגיר עוד 11 יהודים, שכביכול אשמים ברצח. שמונה נאסרו, ושלושה נשלחו לטנג׳יר. יהודי אחר, ושמו אליהו לאלוש, עונה, ולאחר שתמו העינויים, חזר בו מהודאתו, ולמרות זאת הוצא להורג.
בספר על יהודי טנג׳יר פורסמו פרטים על הפרשה המבוססים על הפרוטוקולים של הנהגת הקהילה בטנג׳יר
ב־30 ביולי 1863 מת סניור Montilla, גובה מכס ספרדי בסאפי, לאחר מחלה של 5-3 ימים. סגן קונסול ספרד בעיר חשד במשרתו היהודי ששמו יעקב בן יהודה עכן, יליד מוגדור. לכן הלה נאסר באשמת ההריגה והולקה. סגן הקונסול הציע לשחררו אם יסגיר יהודים אחרים. הנער הודה לאחר ייסורים שאליהו לאלוש היה שותפו לרצח. לאלוש היה נשוי, אב לשני ילדים ותומך יחיד באביו העיוור. הוא עונה עינויים אכזריים יותר. הם הסגירו עוד שני יהודים: מכלוף אפלאלו וצאידו. לפי האשמה גנב עכן אקדח ושעון בעת שחלה המוכס. אשה הרה שמכרה חלב למוכס נאסרה, ולאחר מכן שוחררה. משפחות הנאסרים הפגינו מול מסגד למען שחרורם, אבל לשווא. כשברח לאלוש, משפחתו נאסרה והולקתה. סגן הקונסול של צרפת ששמו Gámbaro, שייצג גם את קונסול בריטניה קארסטנסן בהיעדרו, הסגיר את הבורח. סגן קונסול ספרד בסאפי בתמיכתו של שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לחץ על הקאדי המקומי לדון את לאלוש למוות. הרב של סאפי, ר׳ סעדיה רבוח, ביקר את עכן בכלא, וגילה שעכן נאלץ להודות. על כן פנה הרב לקאדי בשאלה: ׳האם כל העלמא של מרוקו פסקו פסק דין מוות על כל יהודי מרוקו?׳ כאשר היו עכן ולאלוש אמורים להיות נידונים למוות, דיווח שגריר ספרד שהיהודים האלה הוצאו להורג בפקודת הסלטאן לפי צו מלכותי.
ב־14 בספטמבר נכרת ראשו של עכן בסאפי בלא משפט. הרב רבוח לא הורשה לבקר אותו כדי לומר ׳שמע ישראל׳. לאלוש, שטען לחפותו, נשלח לטנג׳יר לפי דרישת שגריר ספרד, והוצא שם להורג בפומבי ב־13 בספטמבר 1863 בלא משפט לאחר שאמר ׳שמע ישראל׳. גם מכלוף אפלאלו וצאידו הוצאו להורג. חלקו של שגריר ספרד במעשה התברר לאחר מכן. שני צעירים מטנג׳יר – אלקאים ובן הרוש – זרקו בלא כוונה בוץ על משרתו המוסלמי של השגריר. כשאיים המוסלמי עליהם בעונש, שאלוהו: ׳האם אתה עומד להורגנו כמו את היהודים בסאפי?׳ לפיכך אחד הולקה, ושניהם נאסרו לפי דרישת המשרת. כששמע שגריר ספרד על המאורע, פקד להלקותם ותבע שלא ישוחררו עד שיחליפו את בגדיהם האירופאים ללבוש האופייני ליהודים בממלכה. דוד סרוסי מסאפי כתב למשה פארינטה כדי שיתערב למען הנאסרים. ההנהגה שביקשה ללמוד היטב את הפרטים, חקרה את המקרה, והתברר שלאלוש נתין של בריטניה. היו להם יחסים טובים עם דרומונד האי ולא אבו לקלקלם.
נסכם את הגרסאות השונות לעלילה: משרתו היהודי של המת היה נער בן 14, ושמו אליהו בנילוש [אולי בן ילודן, ולפי מקור אחר, המשרת היה יעקב בן יהודה ויזמאן, בן 24. הוא הואשם בהרעלת אדוניו באמצעות רעל במזון, ולא נערכה נתיחה לאחר המוות. הוא הכחיש, אבל לאחר עינויים אמר את שמם של עשרה יהודים, ששמו מעניו בפיו כדי להפלילם, ואף הודה שהרג ׳עשרה נוצרים או מאה כרצונכם׳. בעקבות כך תבע קונסול ספרד מן הממשל המרוקאי לחקור את הפרשה, וזה סירב. אך הסלטאן העניק לנציגה של ספרד חירות גמורה. על כן נסע שגריר ספרד בטנג׳יר, מרי קולון, לסאפי לחקור את הנושא. בידו הייתה פקודה מהסלטאן למושל העיר. השגריר התייעץ עם הקאדי ועם מושל העיר. השגריר קרא את הודאתו של הנער ודרש לגזור דין מוות עליו ועל שלושה יהודים אחרים. הקאדי התנגד כי הנער הודה בעינויים. אבל לבסוף נאלץ הקאדי לחתום על פסק דין מוות נגד הנער ונגד עוד יהודי ששמו אליהו בנליש. רוב הנאשמים בפרשה נכלאו, אבל איש לא הודה במעשה. נאשם אחד הוא בן עשרים, יליד רבאט ושמו אלקאים, ואחר – בן 22, יליד מראכש ושמו בן הרוש.
לפי גרסה אחרת, הואשמו שבעה יהודים בהריגת הספרדי, בהם שלוש נשים. אחד היהודים הודה שהרג עשרה נוצרים, ולכן הותז ראשו. הכול נידונו למוות בלא חקירה. שניים כבר הומתו; אחד הנאשמים הובל לטנג׳יר, ושם עונה, הודה ונידון למוות. יהודי טנג׳יר פנו לשגריר ספרד והציעו לו שישלמו כופר נפש לאשת הפקיד הספרדי כדי שיורה השגריר לשחרר את הנאסרים. יהודי טנג׳יר גם פנו לשגריר צרפת ולשגריר איטליה, ובאמצעותם הציעו לשגריר ספרד שישלמו לאשת המוכס שנפטר ולבניו כל שנה כל סכום שתקבע ממשלת ספרד, אך לשווא. הנאשם הובל לבית מטבחיים; יהודים פנו אליו והציעו לו שיתוודה על פשעו, אך הוא סירב. אמר ׳שמע ישראל׳, וראשו נכרת. ויהודים אחרים עדיין במאסר.
הרקע הפוליטי לעלילה
הפרשה קשורה לניצחונה של ספרד על מרוקו בתיטואן ולחובת הסלטאן לשלם לספרד [כנאמר בפרק הקודם]. ממשלת ספרד הציבה מוכסים שיגבו מקצת דמי המכס בתור תשלום שהתחייבה מרוקו לשלם לה תמורת החזרת תיטואן לשליטת הסלטאן. סבורים ששני היהודים בסאפי נהרגו, משום שספרד לא קטפה את כל פרות ניצחונה בשנת 1860 במלחמה על תיטואן, וכעת היא כופה על מרוקו להרוג את שני היהודים כדי להשפילה. דרומונד האי מחה מחאה בלתי רשמית, וכך עשו הקונסולים של צרפת ואיטליה בטנג׳יר. קונסול בריטניה בסאפי טען שהנער בחסותו, הואיל והוא מתוניס, שהיא חלק מהאימפריה העת׳מאנית. בספרות הדנה על מרוקו ועל יהודיה במאה ה־19 רואים בפרשה עלילה חסרת כל יסוד ראלי.
ההדים והתגובות בעולם היהודי ובמדינות אירופה ואמריקה
הידיעה הגיעה אל האגודות היהודיות בצרפת, אל נשיא כי״ח, אדולף כרמייה, אל בריטניה וגם אל ארה ״ב. Board of Delegates of American Israelites, המוסד שמייצג את היהודים בניו יורק, פנה למשרד החוץ ולקונסול ארה״ב בטנג׳יר מק מאת (Mc Math), וזה קיבל הוראה משר החוץ סווארד (Seward) למנוע הישנות מקרים של אכזריות ברברית כלפי יהודים. סווארד היה בטוח שכל שאר הנציגים של אירופה יפעלו בנידון. הקונסול דיווח לוושינגטון שהשגריר של ספרד עוין את היהודים. לדבריו, יחסו של הסלטאן כלפי היהודים ידידותי, אבל הוא נכנע למידע מוטעה של פקידיו וללחציה של ספרד.
מלך איטליה, ויקטור עמנואל, כתב לשגרירו בטנג׳יר, דמרטין (Chevalier d’Martine), שיתאמץ עם שאר סגני הקונסולים שלו במרוקו לסייע למונטיפיורי בשליחותו, וימליץ על היהודים לפני הסלטאן. אף קיסר צרפת, נפוליון השלישי, כתב לקונסולים של צרפת במרוקו וביקשם לסייע להצלחת שליחותו של מונטיפיורי ולהגן על היהודים.
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ' 58-55
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט
נסיעתו של מונטיפיורי לסלטאן מרוקו ושחרור האסירים מסאפי
ביומנו של מונטיפיורי כתוב ב־21 באוקטובר 1863 :
קודם שהתלבשתי הבוקר, קיבלתי חבילה, ועליה כתוב ׳פרטי׳ מאת א׳, ובתוכה כתוב: אדוני היקר, איני רוצה להביאך העירה כדי שתקרא העתק זה, לכן שלחתי את הניירות הרצופים מטנג׳יר לרמסגייט. אלה מוסרים על המאמצים של ממשלת הוד מלכותה לשחרר את שני היהודים האומללים, הנמצאים עתה במאסר בסאפי. מצבם כה חמור עד שהחלטתי לנסוע מיד ללונדון כדי להפעיל את ועד שלוחי הקהילות שינקוט צעדים למען שחרורם ממאסר. ההודעות האלה נוגעות למאורע העצוב בסאפי שבמרוקו, שיהודי גיברלטר וטנג׳יר כבר הודיעו עליו לך ולוועד שלוחי הקהילות. בהמשך המכתב מתוארת הפרשה על פרטיה, ובסיום נאמר שהנער הוצא להורג בסאפי. לפי סברתו של מונטיפיורי, ההוצאה להורג הפומבית ־ מטרתה להפגין את השפעתה של ספרד על החצר במרוקו ואת מעמדה של ספרד מולו. תשעה או עשרה יהודים בסאפי – צפוי להם גורל דומה לזה של שני הנערים.
בשל הדברים הללו שלח מונטיפיורי מיד מברק לנשיא ועד שלוחי הקהילות, וביקש לזמן ישיבה דחופה של הוועד בלונדון. מכתב בנידון נשלח גם למשרד החוץ. למחרת [22 באוקטובר], ביום שלישי, התכנסה ישיבה של הוועד. סר משה הוזמן לנסוע לסאפי, והוא קיבל את ההזמנה.
הדו׳׳ח ב־JC על פי מכתב מגיברלטר
להלן תיאור השתלשלות העניינים, כמו שפורסם בעיתון: ב־ 31 באוקטובר 1863 הגיעה למקום מגוריו של מונטיפיורי ברמסגייט חבילה שנשאה את החותמת של קהילת גיברלטר. מפאת יום השבת לא פתח אותה. לאחר מכן נודע לו מן האיגרת של אחד האישים מקהילת גיברלטר על מה שאירע בסאפי על כל פרטיו. המידע הרעידו, ולמחרת בבוקר יצא ללונדון. בצהריים התקשר לתת־שר החוץ של בריטניה,
מר לאיארד, מפני שהרוזן ראסל לא היה במשרדו. אף על פי שהיה יום ראשון, שוחח עמו. בזמן קצר הופעלה רשת מברקים, ונשלחו הוראות לג׳והן דרומונד האי שינסה להפעיל את כוח מעמדו כדי שיידחו ההוצאות להורג המתוכננות לנאשמים האחרים מסאפי.
נכונותו של מונטיפיורי לצאת למרוקו והאישור של ועד שלוחי הקהילות
בשבוע הזה מסר מונטיפיורי פרטים לוועד שלוחי הקהילות, והחלה התכתבות אינטנסיבית עם קהילת גיברלטר ועם קהילת טנג׳יר. ברור היה ששלטונות ספרד ומרוקו אינם נוטים לשחרר את הנאסרים אף על פי שידוע להם שהם חפים מפשע. הידיעות מיהודי מרוקו העידו על המצב החמור ששורר אצלם, ושהמדינה שרויה באנרכיה. מונטיפיורי הגיע למסקנה שייתכן שהמעשים שנעשו בסאפי, יישנו במדינה שהיהודים בה אינם מוגנים בחוק.
כמו שפורסם ב־6 בנובמבר, בישיבת ועד שלוחי הקהילות ב־3 בנובמבר הוקרא מכתב מ־2 בנובמבר (כ׳ בחשוון תרכ״ד), שכתב הרב הראשי של לונדון, הרב נתן אדלר מרכוס, על ידיעה ממרוקו, שנער בן 14, שהעלילו עליו שהרעיל פקיד ספרדי, הוצא להורג באכזריות, ושגם יהודי אחר כבר הומת. לא נערך לפקיד ניתוח שלאחר המוות, ואין הוכחה שהורעל. עוד שניים עדיין יושבים בכלא, ויש סכנה שגם הם יוצאו להורג. האם נוכל להישאר אדישים? שואל הרב. חובתם של יהודי בריטניה לבוא לקראתם בשם הדת, הצדק, האמת והציביליזציה, ולעשות כל מאמץ להציל את האסירים ממוות. הרב כתב שהוא בטוח שמשה מונטיפיורי ייאות לבקשה לצאת למרוקו לעזרת האומללים אפילו בגילו המופלג ולמרות קשיי הדרך, ויצליח לשחרר את האסירים.
אחרי שקראו את המכתב, נמסר שמאז נודע על העלילה, לא שקט מונטיפיורי והריץ מכתבים לממשלת בריטניה בנושא, והיא עשתה ככל יכולתה למען האומללים. ראש הוועד אמר שכבר דיבר עם מונטיפיורי, ורעה גדולה נשקפת ליהודי מרוקו בגלל הרדיפות. אחד המשתתפים אמר שרצוי להעלות את הנושא בפני שגריר ספרד בלונדון. מר פיצ׳יוטו אמר שרצוי לשלוח שליחים למדריד כדי להעלות את הנושא לפני ממשלת ספרד. הצעתו נדחתה, כי לפי המכתבים שכתב מונטיפיורי ולפי התשובות עליהם, אין תועלת בכך. הוועד פנה אפוא בבקשה למונטיפיורי לצאת למרוקו. מונטיפיורי הביע לפני הפורום הזה את נכונותו להיענות לבקשה, למרות גילו המתקדם, כי היה חשוב לו לנסות להוציא מן הסלטאן הצהרה בדבר מעמדם החוקי של אחיו היהודים. הצעתו התקבלה, ונקבעו מלוויו, ואלו הם: משה פיצ׳יוטו; לואיס לווה (אליעזר הלוי), מזרחן, מזכירו ואיש סודו; חיים גדליה, הבעל של בת אחיו, שאביו חי במרוקו וידוע בתור סוחר מצליח; שמואל סמפסון, משפטן ומזכיר ועד שלוחי הקהילות; הד״ר הודג׳קין, רופאו האישי וידידו, שליווה אותו בכל מסעותיו ושני משרתים: צ׳ארלס אוליף ואלברטין מילר, יליד האנובר. הופקד בידו של הד״ר הודג׳קין לא רק לדאוג לבריאותו של מונטיפיורי, אלא גם לנסות לקבוע האומנם הורעל הספרדי.
4 בנובמבר 1863 – בקשה לקבל המלצות למסעו של מונטיפיורי
ב־4 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות ללורד ראסל על ישיבה שהתקיימה ערב לפני כן, לאחר שהגיעו ידיעות מדאיגות שייתכן שישפיעו לרעה על מצבם של יהודי מרוקו. להלן תוכן המכתב: הכותב קיבל ייפוי כוח ממשה מונטיפיורי להודיע לנוכחים שהוא מוכן לצאת למרוקו. המוסד ייפה את כוחו של מונטיפיורי לבצע את השליחות המועילה הזאת. סביר שהוא יעבור דרך ספרד, ולכן חשוב שהשר יסייע לו וייתן לו מכתבי המלצה לשגריר בריטניה במדריד, לשלטונות הבריטיים בקאדיס, למושל גיברלטר, לקונסול בטנג׳יר, לקונסול בסאפי ולקונסול במוגדור ולאדמירלים הבריטים שבים התיכון. יכתוב נא השר עוד מכתבים, אם ימצא שיועילו להצלחת השליחות שנטל על עצמו סר משה מונטיפיורי תוך נטילת סיכון אישי. הוא מסיים את המכתב בתקווה שיתקבל הסיוע הדרוש (תעודה מס׳ 41).
ב־11 בנובמבר 1863 כתב משה מונטיפיורי מרמסגייט מכתב קצר למר האמונד ממשרד החוץ של בריטניה. לאחר שהוא מאשר שקיבל את מכתבו מ־10 בנובמבר, מודיע לו שהוא מתכונן לעזוב במהירות האפשרית למרוקו, והוא רק מחכה למכתבי ההמלצות שהובטחו(תעודה מס׳ 42). ב־12 בנובמבר 1863 עדיין היו שני יהודים מסאפי עצורים בבית הסוהר. כך דיווח דרומונד האי לשר החוץ ראסל (תעודה מס׳ 43).
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'61-59
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט
המלצות של הממשל הבריטי
ב־12 בנובמבר כתב מונטיפיורי ביומנו שהלך למשרד החוץ כדי לקבל את מכתבי ההמלצה לקראת נסיעתו למרוקו, ונועד עם ראש העיר ועם כמה נכבדים שהתעניינו בשליחותו. ובאותו היום, ב־12 בנובמבר 1863, הודיע שר החוץ לדרומונד האי שמונטיפיורי מסר לו שהוא עומד לצאת דרך מדריד למען שני היהודים האסורים באשמת סיוע לרצח האזרח הספרדי בסאפי. בפרשה הזאת כבר הוצאו להורג שני יהודים. השר מורה להעניק לו כל סיוע כדי שמשימתו תצליח. ואם יבקש מונטיפיורי לבקר במקומות אחרים בשטחה של מרוקו כדי לשפר את מצב היהודים שם, על דרומונד האי לצייד אותו במכתבים של הקונסוליה שמופנים לממשל המאורי באותם המקומות
תעודה מספר 44:
F.O. Nov[ember] 12 1863
FO 99/116 Draft
Sir J. D. Flay Separate
Sir,
Sir Moses Montefiore having informed me that he is about to proceed to Morocco through Madrid in the hope of being of service to the two Jews now imprisoned on a charge of being concerned in the murder of a Spanish subject at Saffi on account of which two other Jews have already been executed, I have to instruct you to afford to him all such assistance as you can with propriety in carrying out his object, and if he should desire to visit other places in the Moorish dominions in the hope of improving the condition of the Jews residing there you will furnish him with letters to Her Mfajesty’s] Consular officers, & as far as may be to the Moorish authorities at such places.
12 בנובמבר 1863 – שני אסירים שוחררו
ב־12 בנובמבר 1863 כתב דרומונד האי לקונסול ספרד מכתב מפורט בקשר לפרשה זו, והנימה בו פייסנית. ואלה עיקרי הדברים:
ידוע שאין שגריר ספרד במרוקו קשור לפרשה, והספרדים לא ידעו מראש על המשפט שנערך לנאשמים היהודים על ידי ממשל הסלטאן. הוא ביקש ממנו לשפר את היחס לשני האסירים. הוזיר ברגאש הודיע להאי שאין הממשל של ספרד נוטה להפסיק את ההתנכלויות ליהודים. דרומונד האי ביקש מברגאש שיסירו את הכבלים מן האסירים היהודים ויתנהגו אליהם יותר בהגינות. נאמר גם להאי ששני האסירים היהודים יוגלו לתיטואן. סגן הקונסול של בריטניה בתיטואן דיווח לדרומונד האי כשפינתה ספרד את תיטואן, הבטיח המושל המאורי לקונסולים שבעתיד לא ייענשו היהודים בעונשים גופניים. לבסוף שוחררו שני האסירים היהודים אזואלוס ובן עטר לפי הוראתו של קונסול ספרד .
ב־13 בנובמבר 1863 נכתב בנושא מאמר מערכת ב־JC בכותרת: The Mission‘
’to Morocco. במאמר הועלו נימוקים לחיוניות שליחותו של מונטיפיורי למרוקו כדי לשחרר את האסורים המעונים. המערכת המליצה שאחינו בני ישראל יתפללו לשלומו ולהצלחת שליחותו.
תפילות בבתי הכנסת להצלחת שליחותו של מונטיפיורי במרוקו
ואכן, בשבת ב־14 בנובמבר ביקר מונטיפיורי בבתי הכנסת Duke’S – Bevis Marks Place ובבית הכנסת של האשכנזים שבלונדון, והרב הראשי אדלר והרב ברנט אברהמס, ראש בית המדרש לרבנים בלונדון, ניסחו תפילות מיוחדות וברכות להצלחת שליחותו ולשובו בשלום.
נוסחאות התפילות השונות
תפילת הספרדים בבית הכנסת Bevis Marks
אב הרחמן, מכל היצורים את האדם בחרת, ואת זרע ישרון מכל העמים הבדלת, חקים ומשפטים אותם צוית, ומבחר תבל להם לנחלה נתת, ואף כאשר על חטאתם ועל פשעיהם עליהם קצפת ובכל קצות הארץ אותם הגלית, גם אז לא עזבתם ולא געלתם, ובכל דור ודור העמדת להם נדיבים ושועים ותט להם מסד לפני מלכי הגויים למען ועמדו לימין עמף ונחלתך.
ועתה ה׳ השקיפה נא ממעון קדשך מן השמים וברך את השר משה מונטיפיורי אשר זה ימים כבירים התנדב לשום נפשו בכפו לבוא לפני מלכים ואדירים למען דבר טוב על עמו, וכעת הערב את לבו ללכת אל ארץ מרחקים ולהוציא לאור משפט אביונים.
צור ישראל וגואלו, כאשר עד הנה גנות עליו כן מעתה ועד עולם היה עמו, פצה אותו והצילהו מכל צרה ומצוקה ומכל מחלה ונגע והגיעהו לשלום אל מחוז מפצו. תן חנו בעיני השרים והרוזנים, הדריכהו בדרףך הנכונה להועיל, ואתה ה׳ תגמר בעדו והשיבהו לונה שאנן בהשקט ובטחה יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, ויזכה לעמד על משמרת הקדש עד עת ביאת גואל במהרה בימינו, אמן.- המגיד כ"א כסלו תרכ"ד-2 בדצמבר 1863
תפילת האשכנזים
רועה ישראל, אתה הודעתנו על ידי נביאיך כי אבינו אתה, באהבתך ובחמלתך תשאנו ותטלנו כל ימי עולם. אתה קשרת לבות בני ישראל להיות אגודה אחת וציוית להם לפתח חרצבות רשע ולשלח רצוצים חפשי. בכל דור ודור שלחת להם מושיעים אשר הלבישו צדקה כשריון ויעטו כמעיל קנאה. בך בטחו ולא בשו לעמד בפרץ מעד העם נגד הקמים עליהם ולהתפלל ולהתחנן בעדם.
גם הלום נשיא אלקים בתוכנו השר משה מונטיפיורי, זה פעמים .רבות שם נפשו בכפו ויצא אל אחיו וירא בסבלותם לגֹל מעליהם חופת חורפיך ולהוציא לאמת משפטם.
גם עתה נדב לבו לשום לדרך פעמיו ולארץ מורוקו להמליץ בעד אחינו האמללים אסירי עני וברזל לבוא לעזר הנאנחים ונאנקים על לא חמס בכפם להוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי חשך.
שלח נא מלאכיך לפניו ולפני כל הנלוים אליו לשמרם בדרך אשר ילכו להביאם אל מחוז חפצם. אל ימעטו לפניך כל התלאות אשר ענה בדרך כוחו בימי זקנה ושיבה. זכור עינו הפתוחה ואזנו הקשבת וידו הפרושה אל העשוק ואל הרצוץ, לא תאנה להם רעה צאתם ובואם יברך.
אל הרחמים, אשר לב מלכים בפלגי מים תטנו, הופע חסדך עליו בהתיצבו לפני נסיכים היה עם פיהו גם הפעם בהוכיחו למישור את ענוי הארץ ולהוציא לאור משפט דלים. אוהבי רע יאחזמו רעד. יעלזו כל תמימי לב.
השיבה לנו ששון ישעך ורוח נדיבה ותתמך ארצנו ונספר בציון שמך ותהלתך בירושלים אמן.
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'64
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט
תפילות בקהילות מחוץ לאנגליה
דבר נסיעתו של מונטיפיורי למרוקו הגיע גם לקהילות באירופה, במערב ובמזרח, מהם לממלכת הבסבורג; בבתי כנסת ובבתי ספר ממשלתיים, ומהם אלו שבקרקוב ובטריאסט, דרשו רבנים בשבחו, בירכוהו להצלחת שליחותו וחיברו תפילות למטרה הזאת.
אשר אמשעיעוויץ כותב שבכל מדינה ומדינה בכל קהילות ישורון, בכל מקומות מושבותיהם, אשר הגיע דבר נסיעת השר, בבתי כנסיות ובבתי תפילות, שפכו שיחם לפני ה׳, ונשאו רינה ותפילה בעד שלום השר, ושיצליח בדרכו אשר הוא הולך עליה, ושיגיעהו למחוז חפצו בחיים ובשלום, ושיחזירהו בשלום. בהמשך אמשעיעוויץ כותב שגם בוורשה, בבית הכנסת של צבי זאב בלומברג, חתנו של אב בית הדין, אמרו את התפילה שחיבר הרב בנימין דוד רבינוביץ.
תפילה לתלמידים בעברית שתורגמה לגרמנית
דוגמה לתפילה שחוברה בבית ספר בק״ק גרום מזריץ' מחברה הוא מויטנער, שהיה מורה. להלן נוסחה:
אשר יתפללו המורים עם הילדים בבתי הספר דבני ישראל בעד שלום השר היקר, משה מאנטעפיארע נ״י, אשר הלך לעת זקנתו אל ארץ מאראקא לבקש מאת מושל הארץ כי יושיע את אחינו בני ישראל מיד אויביהם הלוחצים אותם מבלי חמס בכפם.
"ה׳ אליקים, אל רחום וחנון, הנה אנחנו עומדים לפניך להתפלל ולהתחנן בלב ישר ותמים בעד שלום אדוננו השר היקר מלוה מאנטעפיארע, הצדיק והישר באדם, אשר שם נפשו בכפו ללכת לעת זקנתו אל ארץ מרחקים, אל ארץ מאראקא, לבקש ולהתחנן מאת המלך בעד נפש אחינו בני ישראל האמללים, להושיעם מיד לוחציהם ודוחקיהם ולהצילם מכל צרותיהם.
ועתה ה׳ אלקים, אלהי הרוחות לכל בשר, אשר בחרת בעבדך במשה להיות ציר נאמן לשולחיו, שמע נא את קול שועת צעירי ילדי בני ישראל המתפללים אליך להצליח את דרכו אשר הוא הולך עליה, ולתקנהו לחן ולחסד ולרחמים בעיני המלך ובעיני כל השרים אשר אתו.
אב הרחמים שוכן מרומים, שלח מלאכיך הקדושים לשמרהו מכל פגע ומקלה, וכל רעה לא תאנה אליו, וחדש כנשר נעוריו לחזקהו ולאמצהו לעשות תושיה לאחינו בני ישראל כאשר עשה מעודו עד היום הזה. וזה היה שכרו בעד פעלותיו הרבות והיקרות, כי יגיע אל מחוז חפצו בלי פגע ויבוא אל ביתו בשלום.
היציאה מאנגליה למרוקו
ההכנות למסע בוצעו במהירות, וב־15 בנובמבר המשלחת כבר הייתה מוכנה לצאת. מן התעודה הבאה אנו לומדים שמונטיפיורי קיבל מכתבי המלצה. ב־18 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ ראסל. במכתבו אישר שקיבל את מכתבו של השר מ־14 בנובמבר. במכתב הודיע לו השר שנתן לסר משה מונטיפיורי מכתבים שמיועדים לשגרירי בריטניה במדריד ובמקומות אחרים במענה לבקשתו מ־4 בנובמבר. בהזדמנות זו מונטיפיורי הביע תודתו לשר על הסיוע הפילנטרופי, שניתן מדי פעם בפעם כדי להקל על חייהם של יהודי מרוקו מן הסכנות שהם נתונים בהם (תעודה מס׳ 47). אחרי שקיבל מונטיפיורי מכתבי המלצה משר החוץ לקונסולים של ממשלת הוד מלכותה בטנג׳יר, יצאה המשלחת לדרך ב־16 בנובמבר.1863
מסלול נסיעתו של מונטיפיורי
כמו שדווח ממקורות שונים, בהם מכתבו של מונטיפיורי מ־18 בדצמבר 1863 לי״מ מונטיפיורי, הגיעה המשלחת לעיר דובר ביום שני ב־10 וחצי בלילה. מקבלי פניו כבר חיכו לו עם כרכרה. מונטיפיורי בא לבית הכנסת ותרם לו ספר תורה שהביא עמו מרמסגייט. בבית הכנסת חיכו לו הנשיא, הפרנסים והרב המקומי, ששמו ניומאן, ושם פגש כמה ממקורביו ושותפיו למשלחת, ובהם הודג׳קין. מונטיפיורי הכניס את ספר התורה לארון הקודש ובד בבד שר פרקי תהלים. את דובר עזבה המשלחת למחרת, ב־17 בנובמבר, ועברה באנייה את תעלת למנש לקאלה (Calais) שבצרפת, ורבים התאספו כדי לברכה. משם נסעו לפריס. למחרת יצאו לבורדו (Bordeaux). בבוקר המשיכו ברכבת לבאיון(Bayonne), ובה בילה את השבת. למחרת המשיכה המשלחת בנסיעה למדריד, עד שהגיעו אליה ב־24 בנובמבר.
ב־26 בנובמבר ביקר מונטיפיורי אצל שגריר בריטניה קראמפטון(J. F. Crampton) ומסר לו מכתבי המלצה שהביא עמו מממשלת בריטניה. השגריר הפגישו עם אישים ספרדים: עם ראש ממשלת ספרד, המרקיז ממיראפלורס (Miraflores), עם הדוכס מתיטואן ועם הגנרל פרים (Prim). שגריר בריטניה ומ׳ וייסויילר, קרובו וידידו של מונטיפיורי, שגר במדריד, ומעמדו בתור בנקאי וקונסול של מדינות מספר העניק לו מעמד חשוב אצל המלכות, הציגו לפני שגרירים ואישים אחרים. ראש ממשלת ספרד הבטיח לו שהנעשה לאומללים בסאפי לא נעשה מפני שהם יהודים. מונטיפיורי נפגש עם רוב השגרירים של מדינות אירופה ועם השרים החשובים של ממשלת ספרד. הוא ביקש שתי בקשות: הראשונה, מכתב המלצה לשגריר ספרד בטנג׳יר, דון פרנצ׳סקו מרי קולון; והשנייה, שיציגו אותו לפני המלכה.
מעורבות שגריר בריטניה במדריד
ב־27 בנובמבר 1863 כתב משרד החוץ של בריטניה לשגרירו במדריד, מר קראמפטון. המכתב נגע למכתבו הקודם של מונטיפיורי מ־20 בחודש, וצורפו אליו העתקי התכתבויות מדרומונד האי בקשר למצבם של יהודי מרוקו. במכתב נתבקש מונטיפיורי לשוחח שיחה בלתי פורמלית עם ראש ממשלת ספרד בדבר המעשים האכזריים כלפי יהודים במרוקו שיזם קונסול ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 48).
הפגישה של מונטיפיורי עם מלכת ספרד איזאבל:
שינוי בעמדת ספרד והבטחה לשחרור האסורים בסאפי
ב־30 בנובמבר התייצב מונטיפיורי לפני המלכה ולפני בעלה, והציגו שגריר בריטניה בספרד. המלכה ובעלה אמרו לו שהם מכבדים כל דת וכל אמונה. עוד הובטח לו שלא יאונה כל רע ליהודים שנאסרו בסאפי, והם ישוחררו. סופרי המלכה כתבו לכל נציגי ספרד במרוקו שהממשלה רואה בצער את כל מה שנכתב בעיתוני אירופה על המאורע בסאפי, כאילו נתנה ידה למאורע המצער הזה וכאילו היא רודפת את היהודים. עלינו להראות שאין הדבר נכון, והנציגים מצווים לעמוד לימין היהודים ולמנוע משוטרי הממשל המרוקאי ומשופטיה לענות את היהודים. כן עליהם למנוע כל מעשה של אכזריות.
במדריד כתב מונטיפיורי לוועד שלוחי הקהילות, ודיווח על מהלך נסיעתו ועל מפגשיו במדריד. בעת ששהה במדריד נודע לו שמר וייסויילר מיודד עם אביו של שגריר ספרד בטנג׳יר, אנטוניו מרי(Antonio Merry). ב־1 בדצמבר נסע מונטיפיורי לסביליה כדי לפגוש את מרי. הוא קיבל ממנו מכתב ידידות לבנו. הוא אף מסר לו מכתב שמציג את עצמו. בינתיים נסעו לפניו הרופא הודג׳קין וגדליה לקורדובה כדי להכין לו מקום לינה. בקורדובה בילה מונטיפיורי את השבת. ב־8 בדצמבר עזב את סביליה ברכבת לקאדיס. בקאדיס נפל מונטיפיורי למשכב מעייפות ומחולשה. הוא ביקש להפליג לגיברלטר, אבל לא מצא אנייה, ולכן דחה את ביקורו בגיברלטר. לפי מכתב למערכת ה׳JC מ־22 בדצמבר, שפורסם ב־25 בדצמבר 1863, יהודי גיברלטר התאכזבו שמונטיפיורי אינו מגיע אליהם טרם הפלגתו לטנג׳יר. הקהילה הכינה בשבילו קבלת פנים, ומשלחת של הקהילה הלכה לנמל כדי לקבלו. הוכנו מרכבות כדי להסיעו לבית שהיה אמור ללון בו. בקאדיס עגנה אנייה צרפתית ששמה גורגון (Gorgone) בדרכה לטנג׳יר. מונטיפיורי ביקש מקפטן האונייה להפליג בה לטנג׳יר, ובקשתו התקבלה. לכן הפליג בה עם מלוויו ביום שישי ה־ 11 בדצמבר 1863, והגיע בו ביום לטנג׳יר.
מונטיפיורי בטנג׳יר
כשהגיע מונטיפיורי לטנג׳יר בערב שבת ה־ 11 בדצמבר 1863, קיבלו אותו בהתלהבות גברים ונשים ממעמדות שונים. חיים גדליה סיפר על קולות הנשים שהשמיעו משמחה בקבלת הפנים. אלה הם האישים שבאו לקבלו: מנהיגי הקהילה, ובראשם משה פארינטה; ממלא מקומו, משה נהון, שהיה סגן קונסול של בריטניה בעיר ונציגי הקהילות בגיברלטר, בתיטואן, באלקסר, בלאראש, בארזילה, במכנאס, במוגדור, באזמור ובפאס.
תרומתו של מונטיפיורי למען יהודי טנג׳יר
מונטיפיורי בחן את מצב היהודים בטנג׳יר, העניק עצות למנהיגים ותרם לנזקקים. לפי הדו״ח של דונלד מקנזי מ־23 בדצמבר 1886, מונטיפיורי תרם גם 300 לי״ש להקמת בית ספר לבנות עניות על שם אשתו יהודית, בתנאי שתפקח מועצה של נשים על החינוך שלהן, והן יוכלו להיעזר בגברים (תעודה מס׳ 120). התמורה הזאת ניתנה, הואיל ומונטיפיורי הכיר את הדו״ח של פיצ׳יוטו, לפיו המפתח לפתרון מצוקתם של היהודים הוא החינוך. מונטיפיורי עוד התבקש לפנות לממשל כדי לקבל שטח לבניית בית חולים. הוא עשה זאת כשמסר את בקשתו לסלטאן. ואף תרם למימון ההקמה של בית חולים בעיר. קהילת טנג׳יר שלחה מכתב תודה למונטיפיורי, ובו מנו את מעשיו הטובים.
פרטים על שהותו של מונטיפיורי בטנג׳יר
למחרת, בשבת ה־12 בדצמבר, נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת החדש של יוסף שריקי, מעשירי הקהילה שמוצאו ממוגדור, שנחנך בשנת 1860. לכבוד האורחים תרם שריקי סכום למען העניים. ביום ראשון, ה־13 בדצמבר, נפגש מונטיפיורי עם דרומונד האי ועם הקונסול הכללי ריר ושוחח אתם על שליחותו. בלוויית מר סמואל מסר מונטיפיורי לידי שגריר ספרד מרי את המכתב שנתן לו אביו של השגריר, מכתב שבו הציגו המרקיז ממיראפלורס, ועוד מכתבים שקיבל במדריד. ואכן, בזכות הפגישה הזאת שוחררו שני היהודים מסאפי, יעקב בן הרוש, בן 22 יליד מראכש, ושלום אלקיים, בן 20 יליד רבאט, שהיו אסורים בטנג׳יר. שניהם ביקרו את מונטיפיורי לאות תודה. הובטח לו עוד בפגישה ששגריר בריטניה יפנה לסלטאן בשם ממשלתו בבקשה לשחרר את היהודים סעידה ומכלוף, שנשארו במאסר בסאפי. כן הציגו שגריר בריטניה לפני שגרירי צרפת, ספרד, ארה״ב, איטליה ופורטוגל. לאחדים מהם הגיש מכתבים, כמו שכתב לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון. מכתבה של ממשלת איטליה לנציגה בטנג׳יר הוקרא לפני מנהיגי היהודים בטנג׳יר.
ב־14 בדצמבר קיבל מונטיפיורי מכתב משגריר ספרד, ובו כתב עד כמה שמח לפגוש אותו, וצירף העתק של מכתב שכתב לממשלת מרוקו בדבר שחרור האסירים. בשל כך ביקש מונטיפיורי מדרומונד האי להפגישו עם הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש. בפגישה עם ברגאש מסר לו מונטיפיורי את המכתב של שגריר ספרד. ברגאש הבטיח לו שימלא את בקשתו וישלח את המכתב לסלטאן. אף שגריר בריטניה כתב בקשה לסלטאן בשם ממשלת בריטניה שישלח פקודה לסאפי לשחרר את האסירים. ואכן, בזכות פגישתו של מונטיפיורי עם שגריר ספרד, כמו שצוין במכתב הקודם, שופרו היחסים בין שגריר ספרד ובין דרומונד האי, כמו שכתב שגריר בריטניה לשר החוץ שלו ב־15 בדצמבר 1863 (תעודה מס׳ 50).
ב־15 בדצמבר שלח מונטיפיורי מברק לוועד שלוחי הקהילות בלונדון על מטרת נסיעתו; במברק הוא כותב שהוא מתכוון להודות לסלטאן על שנענה לבקשתן של ממשלת בריטניה ושל ממשלת ספרד לשחרר את האסירים, לבקשו לשפר את מצבם של היהודים ולבטל את החוקים המעיקים על היושבים באזורים הפנימיים של מרוקו. בסוף המכתב הוא מודה לאישים הללו על עזרתם: ראש ועד שלוחי הקהילות, יוסף מאיר מונטיפיורי סבאג (1903-1822), הברון ליונל נתן רוטשילד (1879-1806) ולאחיו באנגליה ובארה״ב. וב־18 בדצמבר 1863 מסר י״מ מונטיפיורי את הדברים הללו בשם ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ, לורד ראסל, בצירוף הבעת תודה על עזרתו בשליחותו של משה מונטיפיורי(תעודה מס׳ 53).
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'70
הצלחת השליחות למען שחרור אסירי סאפי-משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן.
בקשתו של מונטיפיורי לבקר בארמון המלכות
ב־15 בדצמבר, כתב דרומונד האי ללורד ראסל, ואישר במכתבו שקיבל ממנו את מכתבו של משה מונטיפיורי מ־12 בדצמבר, שנשלח לראסל מקאדיס ב־ 11 בדצמבר. במכתב כתוב שמונטיפיורי קרא לשגריר ספרד בטנג׳יר, מר מרי, וקיבל ממנו מכתב לוזיר המאורי, ובו הבטחה שממשלת ספרד חוזרת בה מתביעתה נגד שני היהודים [מכלוף וצאידו] האסורים בסאפי, שהואשמו בהריגתו של אזרח ספרד. על כן היא תבקש מן הסלטאן שיצווה לשחררם. עוד כתוב שלאחר שפנה מונטיפיורי לוזיר סיד מחמד ברגאש שיעביר את בקשתו בעל פה ובכתב לסלטאן, הבטיח הוזיר להאי שהוא בטוח שהסלטאן יצווה לשחרר את האסירים, עתה כשממשלת ספרד חזרה בה מהמשך ההליך. מונטיפיורי הביע במכתב את כוונתו לבוא לסאפי ומשם לחצר המלכות במראכש כדי להביע את תודתו לסלטאן. דרומונד האי עוד כתב במכתב שהוא כתב לוזיר הראשי, וביקש ממנו שיואיל לארגן קבלת פנים מכובדת לסר משה מונטיפיורי. הוא מסר לידי מונטיפיורי מכתבי המלצה לסגני הקונסולים של בריטניה ולנציגי הממשל המאורי בחוף המערבי של מרוקו, שהוא אמור לבקר בו. סר משה השיג את שחרורם של שני יהודים, שהולקו ונאסרו בטנג׳יר לפי דרישתו של שגריר ספרד במרוקו(תעודה מס׳ 49).
ב־16 בדצמבר ביקר מונטיפיורי אצל רבה הראשי של טנג׳יר, מרדכי בן ג׳ו (1917-1825). הוא החל בתפקיד הזה בשנת 1855, וכיהן בו עד שנפטר. באותו היום הציג דרומונד האי את מונטיפיורי לפני שגריר צרפת, שגריר ספרד, שגריר ארה״ב, שגריר איטליה ושגריר פורטוגל. בידי מונטיפיורי היו מכתבי המלצה לתת לרובם. הם הבטיחו לסייע לו. כשחזר מונטיפיורי למלונו, חיכו לו כחמישים מוסלמים עם מנהיגיהם, שבאו מרחוק. הם ביקשו ממנו שיפעל למען שחרורו של בן השבט שלהם, שנאסר לפני שנתיים וחצי בגין הריגת שני יהודים, בלי שהועמד למשפט. מונטיפיורי ביקש לחקור את העניין, והתברר שאשמתו אכן לא הוכחה. לכן פנה אל השלטונות כדי שישחררו אותו. כעבור שעות אחדות הוסרו כבליו, והופיע עם זקני שבטו להודות לאציל היהודי. על פי התרשמותו של גדליה, לא נראה שסבל במאסר. מונטיפיורי ניצל פגישה זו כדי לבקשם שיעניקו הגנה ליהודים. הם הבטיחו שחייהם של כל היהודים שיעברו בשטחם יהיו בטוחים. פעולתו הזאת של מונטיפיורי נזכרת גם בשיר תהילה לכבודו. כמרים קתולים באו לברכו, והבטיחו שיעמדו לצד היהודים לבל יאונה להם כל רע. ב־17 בדצמבר נאם ד״ר הודג׳קין על חכמה ומדע לפני הנאספים לכבוד האורח.
בקשתו של מונטיפיורי שהקונסול תומאס ריד ילווה אותו
ב־17 בדצמבר 1863 כתב מונטיפיורי לדרומונד האי שבכוונתו להוציא לפועל את תכניתו לבקר אצל הסלטאן, כדי להודות לו על שחרור האסירים מסאפי וכדי לבקשו שימשיך וייתן הגנה הומניטרית לנתיניו היהודים. במכתבו כתב לו שהוא יהיה אסיר תודה, אם יתאפשר לקונסול ריד ללוותו, הואיל ולא רק שיוכל ליהנות מחברתו של ידיד ותיק כה אינטליגנטי, אלא גם תוכל השפעתו בארץ הזאת להיות לו לתועלת. בסוף המכתב הוא מודה לו על הסיוע היעיל שלו ועל תשומת הלב שהוא תמיד מעניק לו(תעודה מס׳ 51).
הצלחת השליחות למען שחרור אסירי סאפי
ב־17 בדצמבר 1863 כתב דרומונד האי לשר החוץ ראסל, ואישר שקיבל את מכתבו מ־9 בדצמבר, ואף צירף דו״ח מתורגם מן הקהילה היהודית בטנג׳יר עם העתק של מכתב אנשי הקהילה לשר הצרפתי על היחס ליהודים במדינה הזאת. הוא אף כתב שממכתבו מ־15 בדצמבר אפשר להסיק שסר משה מונטיפיורי הצליח בשליחותו, שכן ממשלת ספרד נענתה לבקשתו לשחרר את בני דתו חסרי המזל, ולא יועלו עוד שאלות בקשר לעבר. באשר לדו״ח של הקהילה היהודית, הרי הכותב סבור שהוא אינו מדויק, ושיש בו נתונים מופרזים, אבל הדבר אינו מפתיע, אם לוקחים בחשבון את ההתרגשות שאחזה בקהילה בעת שבוצעו העבירות כלפי אחיהם (תעודה מס׳ 52).
ב־18 בדצמבר כתב מונטיפיורי לבן אחותו י״מ מונטיפיורי, נשיא ועד שלוחי הקהילות, ודיווח לו על נסיעתו. תיאר את מהלך שליחותו מאז עזב את לונדון. הזכיר את מכתבו ממדריד, שכתב ב־30 בנובמבר 1863, ואת המכתב מסאפי, שכתב ב־7 בדצמבר. הוא אף הזכיר שבכל מקום הוא מסב אושר ליהודים, ושהצליח לשחרר את האסירים בזכות פנייתו לממשלת בריטניה ולממשלת ספרד. באותו היום כתב י״מ מונטיפיורי לשר החוץ של בריטניה, והודיע לו שקיבל מברק ממשה מונטיפיורי ב־15 בדצמבר מטנג׳יר, ובו הודיע לו שהצליח לשחרר את שני האסירים, שנאסרו על לא עוול בכפם. הוא אף כותב שסר משה דיווח לו שממשלת ספרד הביעה את רצונה שכל הצעדים כלפי שני האסירים בסאפי יוצרו, והוזיר המאורי הבטיח שמגמה זו תימשך. הוא מעוניין אף למסור לשר בשם סר מונטיפיורי את תודתו על הסיוע החשוב שהעניק להצלחת השליחות (תעודה מס׳ 53).
19 בדצמבר 1863 – אישור בקשתו של מונטיפיורי שריד ילווה אותו בביקורו בארמון המלכות
דרומונד האי העביר לשר החוץ מכתב שכתב אליו סר משה מונטיפיורי, ובו בקשה שמר ריר ילווה אותו לביקורו אצל הסלטאן. האי אישר למר ריד ללוותו, הואיל והוא יודע שממשלת הוד מלכותה רואה בעין יפה את השליחות הפילנטרופית של מונטיפיורי, ושמטרת הביקור היא רק להודות לסלטאן על שחרור האסירים בסאפי ולבקש ממנו שינהג בעתיד בחסד ובצדק כלפי נתיניו היהודים. האישור ניתן אף על פי שידוע שמר ריר מצטרף בתור חבר יותר משהוא בעל תפקיד רשמי. דרומונד האי ייתן הוראות למר ריר באיזה סגנון להשתמש, אם יערער החצר בעניין שחרור היהודים (תעודה מס׳ 54). בשל כך כתב ב־21 בדצמבר דרומונד האי לשר החוץ, והודיעו שהיות ומר ריד ילווה את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, נתן הוראה למר גרין, שהיה סגן הקונסול בתיטואן, לעבור לטנג׳יר, ואת מקומו יחליף מר שלמה נהון. דרומונד הביע את תקוותו שהמינוי יאושר (תעודה מס׳ 55).
שינוי בעמדת ספרד לטובת היהודים
לאחר שבא מונטיפיורי לטנג׳יר, קיבל שגריר ספרד, מר מרי, הוראות מממשלתו, ובעקבותיהן שינה את התנהגותו הן כלפי היהודים שבמאסר והן כלפי שגריר בריטניה. כך כתב דרומונד האי ב־2 בינואר 1864 לשר החוץ במכתב. הוא מוסיף במכתבו שהיו לו חילוקי דעות עם מר מרי, וחזר ואמר שהתפייסו בזכות סר משה מונטיפיורי. דרומונד ומר ריר נמלאו חמה בשל התנהגותו של שגריר ספרד בפרשת היהודים בסאפי, ובשל היחס אליהם כשהובאו לפני בית משפט מוסלמי. הדבר התפרסם בעיתונים האנגליים וב׳גיברלטר כרוניקל׳, והספרדי חשב שידו של האי הייתה בפרסומים נגד הדיפלומט הספרדי(תעודה מס׳ 57).
ב־20 בדצמבר שלח מר מרי למונטיפיורי את העתקי ההוראות, שנתן לסגני הקונסולים בערי מרוקו שכפופים לו. הוא ביקש שאחרי שיסיים לקרוא, יחזירם אליו. במכתב כתוב:
ממשלת המלכה ראתה בדאגה את העלילות שפורסמו נגד ספרד, שהקונסולים של ספרד במרוקו פתחו במסע צלב נגד היהודים באימפריה הזאת. אין להתחשב בעלילות האלה, והן אינן צריכות להשפיע על רגשותינו. לא יחול כל שינוי ביחסם של סוכני ספרד כלפי היהודים באשר לסיוע להם ולהגנה עליהם.
להפך, הטוב ביותר להילחם בעלילות האלה הוא להרחיב את הדאגה לגזע הזה בארץ הזאת. עליכם לעשות הכול כדי למנוע מעשי אכזריות של הממשל המאורי נגד יהודים. ובמקרים של עוול, כאשר הם צפויים להיענש במלקות כדי להוציא מהם וידויים, עליכם להתערב ולהשפיע על הממשל המקומי כדי למנוע מעשים ברבריים כאלה.
מונטיפיורי ענה מיד למרי, ובמכתבו אליו הביע את תודתו ואת שמחתו נוכח הצעד ההומניטרי הזה כלפי בני דתו שבאימפריה. הוא ביקש ממנו להשאיר אצלו את החוזר כדי להפיצו. מרי ענה לו בו ביום שמותר לו לשמור את המכתב אצלו. הוא הוסיף שבמכתב הזה באות לידי ביטוי הרגשות של ממשלת ספרד. בעקבות כך הופץ תרגום המכתב, והודפס בעיתונות לפי בקשתו של י״מ מונטיפיורי. במאמר מערכת ב-JC, שפורסם ב־15 בינואר 1864 בעמוד 4, נכתב שבאמצעות המכתב החוזר ספרד מגלה לראשונה סימפתיה כלפי יהודים, ומכירה ברעה שעשתה ליהודים.
השגריר הזה חתום גם על פקודה שנייה, ששלחה ממשלת ספרד לנציגיה במרוקו, ש׳חרפת ממשלתנו גדלה מנשוא, ועליכם לגול מעליה חרפת חינם, עליכם להראות לעין כול שידינו לא שפכו את הדם, וחפים אנחנו מפשע, והמלכה וכסאה נקי׳(׳שער הישועה׳, תרכ״ח, עמ׳ 16).
ב־21 בדצמבר 1863 שלח נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, י״מ מונטיפיורי,
את חליפת המכתבים בינו ובין שגריר ספרד במרוקו ואת העתק מכתבו של שגריר ספרד בטנג׳יר לקונסולים בערי מרוקו שתחת פיקוחו. לפי המכתב, המלכה הצטערה לשמוע שקונסולים ספרדים הואשמו ביחס מביש כלפי יהודים. ברצונה שהקונסולים יעזרו ליהודים ויגנו עליהם וינקטו צעדים כדי למנוע אכזריות של השלטונות ועינויים להוצאת וידויים. לדעת מונטיפיורי, רצוי לפרסם את הדברים, שכן לא רק כבוד ממלכת ספרד יגדל, אלא יסור חששם של יהודי אירופה שמא יורע לאחיהם במרוקו.
משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'74