מונטיפיורי ויהודי מרוקו.א.בשן

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

לאחר שויקטור הוצא להורג, ניסו אמו ואחיה להשיג מענק משלטונות בריטניה, מכיוון שדרמון היה עובד של הממשל הבריטי. שישה מכתבים בתיקי ארכיון של משרד החוץ של בריטניה עוסקים בניסיונות להשיג את המענק הזה. אחד מהם מופנה למשה מונטיפיורי(99/28 ()'׳1). האח כותב שהוא יודע ששמו של מונטיפיורי יצא לתהילה על מאמציו לסייע ליהודים בכל מקום. להלן תוכן מכתב אחר: בהמלצה לקבלת המענק, שנכתבה בפריס ב־18 בדצמבר 1844, וחתמו עליה שישה יהודים, ובהם אדולף כרמייה (Cremieux), כתוב שמשפחת דרמון מוכרת לחותמים בתור משפחה מכובדת, והיא מן המשפחות הוותיקות שבעיר מארסי, והגב׳ דרמון, אמו של ההרוג ממאזאגאן, היא בתו של ראש המשפחה. בקשתה ראויה לאהדה הרבה ביותר של ׳אחינו בני־ברית׳.

דודו של ויקטור דרמון פנה ב־26 במאי 1845 מפרים לשר החוץ של בריטניה, הרוזן מאברדין, בשם אחותו, ילידת מארסי, שגרה עתה בפריס, בבקשה לסיוע כספי. להלן תוכן דבריו: לטענתו, ויקטור דרמון, שהיה סוחר בקזבלנקה ונציג של מדינות אירופאיות אחדות, בהן בריטניה, הומת לפי הוראת הסלטאן בלא בוררות או משפט. כל רכושו-סחורות, כסף, ניירות, וספרים של הנהלת חשבונות-נעלמו. הוא מוסיף ואומר שאפשר לתאר את כאבה של אם המשפחה, שמקור קיומה היחיד היה בנה. לכן כל קיומה תלוי בסיוע שיינתן למשפחה.

הדוד עוד כותב שמכיוון שהוא תושב מוגדור בעל אזרחות של צרפת, ניתן לו להיפגש עם קונסול בריטניה בטנג׳יר, מר דרומונד האי(Drummond Hay). בפגישה הם שוחחו באריכות על אם דרמון. הקונסול אמר לו שלא שכח את בעייתה של אחותו. הוא מודע שכעת מצבה קשה ביותר, הואיל ובנה שנהרג היה מקור הפרנסה היחיד שלה ושל בנותיה הבוגרות, והיא נותרה כעת בלא מפרנס. כמו כן הוא סיפר לקונסול שפנה לשלטונות ספרד בתביעה לפיצויים, ונציג המלך ענה לפנייתו. הנציג מסר לו שבמועד אחר ייקבע שיעור הפיצוי שישלם המלך לאלמנה. באותו היום עזב הקונסול לרבאט. הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מושל מוגדור התנגד לכך.

הדוד, כותב המכתב, נתן הוכחה שאחיינו, ויקטור דרמון, שירת את בריטניה, והיא: במסמכים של אחיינו האומלל נשארה מעטפה של מכתב שכתב דרומונד האי לדרמון. במקום המיועד לשם השולח כתוב בכתב ידו של האי ׳השירות המלכותי׳, ובמקום המיועד לשם הנמען כתוב ׳ויקטור דרמון סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה׳. על גב המעטפה מתחת לחותמת של לשכת הקונסול בטנג׳יר נוספה תוספת, ולידה חותמתו של דרומונד האי. עליה הוטבעה השעה חמש בערב 29 באוגוסט 1843. הכותב דרומונד מבקש מן הנמען דרמון לשלוח את החבילה המצורפת בהזדמנות הראשונה למר רדמאן (Redman) שבמאזאגאן. זהו המוצג היחיד שברשות הכותב המעיד על מעמדו הקונסולרי של הנרצח.

הדוד הוסיף במכתבו שכבר מחודש יוני היה אחיינו במעצר בלתי חוקי לפי פקודת הסלטאן. הדוד עוד מסר שביקש לנסוע ללונדון כדי להיפגש בעצמו עם הנמען, שר החוץ, כדי לתאר לו את פרטי האירוע, אלא שנאלץ להישאר בפריס כדי לפנות גם לשר החוץ של צרפת. הדוד חתם את מכתבו בהבעת תקווה שהנמען, שר החוץ, ישיג תמיכה כלכלית למשפחה המסכנה, שאחד מבניה ייצג את האינטרסים של אנגליה, של ספרד, של ארצות השפלה ושל סרדיניה, ושילם על כך בחייו.

כתוב: פריס 26, התקבל 31 במאי 1845, מבקש פנסיה לגב׳ דרמון, אמו של ויקטור דרמון שמת.

סיפורו של מונטיפיורי הוא ביטוי של סולידריות עם אחים לצרה גם במרחקים, כשעבר, מסורת ואמונה משותפים קושרים אותם בעבותות של ערבות הדדית. הבדלי שפה, מנטליות ומרחק גיאוגרפי לא היו מחסום למטרה זאת. לולי הסיוע הרב של ממשלת בריטניה בשנים האלה, לא יכול מונטיפיורי לבצע שליחותו ולהתערב למענם.

פרק ראשון

1845 – ויקטור דרמון, שהותז ראשו בהוראת הסולטאן – פנייתה של אמו למונטיפיורי בבקשה לסיוע.

שמו של מונטיפיורי בתור מסייע ליהודים בכל מקום נפוץ גם בצפון אפריקה, ואף יחידים פנו אליו בבקשה לעזרה כספית כדוגמת הסיפור הזה.

ויקטור חיים דרמון מתוניסיה היה בן למשפחה שפעלה בתוניסיה ובמרוקו, מהם חכמים, סוחרים ודיפלומטים. דרמון כיהן בכמה תפקידים. לפי מקור מ-14 באוגוסט 1843 שימש סוכן קונסולרי של בריטניה בקזבלנקה, ולפי מידע מ-26 במאי 1845 ייצג בעיר זו גם את האינטרסים של ספרד, ארצות השפלה וסרדיניה.

הוא כיהן גם בתור סגן הקונסול של צרפת במאזאגאן ( היא העיר אלג'דידה שבחוף האוקיאנוס, כמאה קילומטר מדרום לקזבלנקה ) ובתור סוכן של קונסול ספרד בעיר זו.

בשל עדות שקר של מושל העיר הוצא להורג בינואר 1844 למרות מחאות הדיפלומטים, נציגי מדינות אירופה שישבו בטנג'יר. הסיבה שהוצא להורג הייתה שֶירה על מאורי. הדבר עורר את זעמה של ממשלת ספרד, והיא שלחה אולטימטום לסולטאן עבר לרחמן השני.

ספינותיה של ספרד נשלחו לאנג'יר, וצבא עמד להישלח לסבתה (  CEUTA ). כמעט פרצה מלחמה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1844. לבסוף יוּשב המשבר בהסכם שנחתם בשישה במאי 1845. לאירוע היו הדים באירופה, ויש הרואים קשר בין אירוע זה ובין המלחמה בין ספרד ובין מרוקו, שהייתה בשנים 1859 – 1860.

הנושא נידון בתעודות הנמצאות בארכיון של משרד החוץ של בריטניה מ־ 11 בינואר עד 22 במאי 1844. ויקטור דרמון כתב ב־ 11 בינואר 1844 לסוכנים הקונסולריים שבשעה שרכב על סוס עם רובהו בדרכו לאזימור (בחוף האוקיינוס,כ- 90 קילומטרים מדרום לקזבלנקה), דהרו לעברו שני פרשים. אלה ניסו להורידו מהסוס ולקחת את הרובה שלו. באותה עת נפלט כדור מרובהו, ואחד התוקפים נפגע. במכתכים מ־24 בינואר עד 27 בינואר כתוב שויקטור, שאביו חי במוגדור, נכלא במאזאגאן לאחר שנפלט כדור מרובהו ופגע במוסלמי, והלה נפטר מהפגיעה. עוד נכתב שדרמון הוצא להורג במאזאגאן ב־25 בינואר 1844, וראשו נשלח לקזבלנקה. ב-11 בפברואר 1844 כתבו הסוכנים הקונסולריים שבטנג׳יר לסלטאן מכתב מחאה על מעצרו של ויקטור. ב־4 במארס ענה אבן אדריס, הוזיר הראשי, לסוכנים האלה שיהודים זכאים לחסות של הממשל רק אם הם יקיימו את החוקים החלים עליהם ( לפי תנאי עומאר ).

אבל היות וחרג דרמון מן החוקים האלה, וביצע, לדבריו, ״פשעים נגד הדת המוסלמית״, יש להמיתו ולהחרים את רכושו. כמו כן אין הסלטאן מרשה שיהודים יקבלו חסות ממדינה זרה. במכתב מ־27 באפריל 1844 טען הוזיר שדרמון הוצא להורג ״בשל הפשעים שביצע, שלפי תורתנו הקדושה ראויים למוות ולהחרמת רכוש. הוזיר הוסיף וכתב שכבר מסרו להם את המניעים שבגללם לא כדאי למנות יהודים בתור נציגים של מדינות זרות.