פעמים 132-ערבית עברית-

עמוד 1 מתוך 212

פעמים 132-ערבית עברית-לשונות ותרבויות

פעמים 132 קיץ תשע"ב

יערה פרלמןפעמים 132

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

עצמאא בנת מרואן הייתה משוררת יהודייה שחיברה שירת גנאי נגד הנביא, וזמן קצר לאחר קרב בַדְר (שנת 2 להגירה [624 לסה״נ) התנקש בה עמיר בן עדי. כאשר נודע לעמיר בן עדי, אשר לפי המקורות היה המתאסלם הראשון משבטו, על שיריה הפוגעניים של עצמאא בגנות הנביא, הוא נשבע שאם הנביא ישוב בשלום מקרב בדר, הוא ינקום בה. ואכן לאחר ששב הנביא מן הקרב, נכנס עמיר לביתה של עצמאא והתנקש בה. למחרת זכה עמיר לשבחים מן הנביא על ההתנקשות בעצמאא, ובעקבות ההתנקשות קיבלו עליהם את האסלאם אנשים נוספים משבטו של עמיר.

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן מופיעה ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ (אלסירה אלנַבַוְיַה) מאת אבן השאם (מת 218 להגירה [833 לסה״נ]) ובמקורות רבים נוספים. קיימים הבדלים רבים בין המקורות השונים המספרים על התנקשות זו, הן בתיאור מהלכה והן בתיאור הדמויות, והדבר מעורר תהיות על המהימנות ההיסטורית של הידיעה על אירוע זה.

הערת המחבר : קרב בדר היה הקרב הראשון שהתנהל בין המוסלמים לאנשי קריש, ולפי המסופר מחמד יצא לקרב עם כ־300 איש מן האנצאר והמהאגירון וניצח אתם כ־1,000 איש מקריש.

המילה סירה בערבית פירושה – דרך חיים או אורח חיים, אך בתור סוגה של ספרות אסלאמית הכוונה לביוגרפיה של הנביא מחמד. ׳הביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם נחשבת החיבור המפורסם ביותר מסוגו. ספרו של אבן השאם מבוסס על עבודתו של אבן אסחאק(מת 150 להגירה [767 לסה״נ]), אולם אבן השאם ערך והשמיט חלקים מספרו של אבן אסחאק. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ יש מידע רב על קרבות ופשיטות של הנביא וחבריו, תיאור של נסים שחולל הנביא, סיפורים על נביאים ושליחים שקדמו למחמד, רשימות – למשל של חברי הנביא שהשתתפו בקרבות ושל ראשוני המתאסלמים – מכתבים ומסמכים שונים, נאומים שנשא הנביא, קטעי שירה ועוד.

השאלה אם ׳הביוגרפיה של הנביא׳ היא מקור מהימן ללימוד קורות חייו של הנביא וההיסטוריה של ראשית האסלאם העסיקה חוקרים רבים. לדברי פטרישיה קרון קשה ללמוד מ׳הביוגרפיה של הנביא׳ מידע מהימן על ראשית האסלאם ועל חיי הנביא, ממספר סיבות: ראשית כול, הספר לא נכתב בימי הנביא אלא מספר דורות לאחר מכן; שנית, כפי שצוין, אבן השאם השמיט חלקים מספרו של אבן אסחאק, כך ש׳הביוגרפיה של הנביא׳ שבידינו היא חלקית. יתרה מזו, לדידה של קרון מידע רב המופיע ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ הוא חסר תועלת: קשרי נישואים, מי היה הראשון שעשה או אמר דבר מסוים וכדומה. היא ציינה גם את הסתירות הרבות שיש ב׳ביוגרפיה של הנביא, הבלבולים הרבים וחוסר העקביות וכן בעיות הקשורות לכרונולוגיה של האירועים השונים – בגלל כל אלה כמעט בלתי אפשרי לקבוע עובדות בוודאות. מנגד טען פרנסים אדוארד פיטרס כי אפשר להפיק מידע בעל ערך מהמקורות המוסלמיים על חיי הנביא, וכי לא ייתכן שקהילה שלמה שכחה את כל מה שמחמד עשה או אמר במכה ובאלמדינה:

האם יש משהו בעל ערך במסורת האסלאמית הזאת אשר פטרישיה קרון כינתה בפסימיות ׳עיי חורבות של עבר נכחד׳? נראה שחייב להיות. לא ייתכן שאומה שלמה הייתה מאפשרת לעצמה לשכוח לגמרי את אשר עשה מחמד או אמר לאמתו של דבר במכה ובאלמדינה, או שהערבים, שידועים בכושר הזיכרון הכביר שלהם, היו מאפשרים לזיכרון עברם ממכה או ממערב ערב להיעלם, לא משנה עד כמה עבר זה אפוף בימים אלה במיתוס או מיופה.

אין בכוונתי לעסוק כאן בכלל ספרות הביוגרפיה של הנביא אלא להתמקד באירוע אחד המופיע ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם ובמקורות נוספים – ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן. אציג את הידיעה על ההתנקשות בעצמאא

ואת גרסאותיה השונות, ואראה שלמרות ריבוי הגרסאות, המידע בידיעה זו הוא היסטורי ומועיל ללומדי הביוגרפיה של מחמד

ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן

פעמים 132 קיץ תשע"ב

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייהberbere

עצמאא בנת מרואן

תמיכת שבטי אלמדינה במחמד

בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן הוזכרו מספר קבוצות שבטיות שחיו באלמדינה. אוס וחַ׳זְרַג׳ היו שני השבטים הערביים העיקריים באלמדינה והם נודעו בתור האנצאר. האנצאר (מילולית: העוזרים) היו תומכיו של הנביא באלמדינה, בעוד שהמהאג׳רון (מילולית: המהגרים) היו בני שבטו שליוו אותו ממכה. המעבר של מחמד בשנת 622 לסה״נ ממכה לאלמדינה, שבה שהה בעשר השנים האחרונות של חייו, מכונה ההגירה(מילולית: הגירה), ואירוע זה ציין את תחילת ספירת השנים האסלאמית. שבט אוס ושבט ח׳זרג׳ באלמדינה התחלקו לכמה ענפים. שבט אוס כלל את אלנַבית, עמרו בן עַוְף וכמה קבוצות שכונו יחד אוס אללה, ושבט ח׳זרג׳ כלל את אלנג׳אר, אלחארית׳, עוף, סאעִדה וגֻ׳שם. אוס אללה, אשר נקראו לפני האסלאם אוס מַנַאת, כללו את ואקף, ח׳טמה, ואא׳ל ואמיה בן זַיִד. בניגוד לח׳זרג׳ ולקבוצת אלנבית שבאוס, אשר התאסלמו עם בוא הנביא לאלמדינה, אוס אללה היו האחרונים מן האנצאר להתאסלם.

קיימות מספר ידיעות על ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם סופר כי בנו אמיה בן זיד, ח׳טמה, ואא׳ל וואקף לא התאסלמו בתקופת קרב בדר, קרב אֻחֻד (3 להגירה 625 לסה״נ) וקרב ח׳נדק (5 להגירה 627 לסה״נ», כלומר לפחות חמש שנים לאחר ההגירה. אבו קיס בן אלאסלת, אחד ממנהיגי אוס אללה, הוא אשר מנע מהם להתאסלם. על פי ידיעה דומה במקור אחר, כאשר בא הנביא לאלמדינה, התאסלמו כל שבט ח׳זרג׳ וקבוצות מאוס, אך ואא׳ל, בנו ח׳טמה, ואקף ואמיה בן זיד מאוס אללה לא עשו כן. בידיעה נוספת סופר שאחרי קרב בדר וקרב אחד לא התאסלם איש מאוס אללה פרט לארבעה מבנו ח׳טמה, ובהם עמיר בן עדי.

להתאסלמות המאוחרת של אוס אללה היו תוצאות בכמה מישורים. קבוצות רבות של שבט זה ישבו בדרום־מזרח אלמדינה, ועל כן בחמש השנים הראשונות שלאחר ההגירה נותר אזור זה מחוץ לתחום השפעתו של הנביא

נוסף על כך לקדימות(מאבקה) באסלאם וכן לעזרה לנביא במלחמותיו נודעה חשיבות רבה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית, והקבוצות של אוס אללה לא זכו ליוקרה של מי שסייעו לנביא בראשית צעדיו. ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה חשובה גם להבנת רקע ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן.

תיאור ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן

לפי המסופר ב׳ספר הפשיטות׳(כתאב אלמַגַאזי) מאת אלוַאקדי(מת 207 להגירה 822 לסה״נ), ספר העוסק בפשיטות הנביא בתקופה שבה היה באלמדינה, עצמאא בנת מרואן מבנו אמיה בן זיד הייתה נשואה ליזיד בן זיר מבנו ח׳טמה מאוס אללה. עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה, המתנקש, היה שייך גם הוא לבנו ח׳טמה. עצמאא בנת מרואן פגעה בנביא והסיתה נגדו בבתי שיר בוטים שחיברה. בבתי שיר אלה קיללה את שבט ח׳זרג׳ כולו ומספר קבוצות בשבט אום. היא כינתה את הנביא איש זר וגינתה את הקבוצות שהלכו בעקבותיו אף על פי שהוא אינו שייך אליהן. בבית שיר אשר צונזר ב׳ספר הפשיטות׳ אך קיים למשל ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם, קראה עצמאא במפורש לפגוע במחמד.

כאשר נודע לעמיר בן עדי דבר בתי השיר הפוגעניים של עצמאא, הוא נשבע שאם אללה ישיב את מחמד בשלום מקרב בדר לאלמדינה, הוא יהרוג אותה. כששב מחמד מקרב בדר, קיים עמיר את הבטחתו וניגש באישון לילה לביתה של עצמאא. עצמאא הייתה אז בביתה עם ילדיה הישנים והיניקה את אחד מהם. עמיר, שהיה עיוור, מישש אותה ושם לב לילד. הוא הרחיק את בנה של עצמאא ממנה, ודקר אותה בחרבו עד אשר זו יצאה מגבה.

למחרת בבוקר פגש עמיר את הנביא בשעת התפילה. הנביא שאל אותו: ׳האם הרגת את בנת מרואן?׳. עמיר ענה בחיוב, וחשש שבמעשה זה פעל כנגד רצונו של הנביא. אך הנביא אמר: ׳אפילו שתי עזים לא יתנגחו בגללה׳(כלומר ההרג שלה לא יגרור תגובה כלשהי מצד בני משפחתה). לאחר מכן פנה הנביא אל האנשים שסביבו ואמר שאם ברצונם לראות אדם שעזר לאללה ולשליחו, עליהם להסתכל על עמיר בן עדי. עמר בן אלח׳טאב אמר: ׳הביטו על העיוור הזה אשר ציית לאללה׳, והנביא תיקן אותו: ׳אל תאמר העיוור, הרי הוא הפיקח [אלבציר]!׳.

פעמים 132-ערבית עברית-לשונות ותרבויות

 

 פעמים 132-ערבית עברית-לשונות ותרבויות

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייהפעמים 132

עצמאא בנת מרואן

כאשר שב עמיר לשבטו הוא פגש את בניה של עצמאא בזמן שקברו אותה, והם שאלוהו אם הוא זה אשר הרג את אמם. עמיר השיב: יכן, חִרשו נגדי מזימות כולכם ואל תגרמו לי לחכות. אני נשבע בזה אשר נפשי בידו [כלומר באללה], לו אמרתם כולכם את מה שהיא אמרה, הייתי מכה אתכם בחרבי עד שאמות או עד שאהרוג אתכם׳. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם סופר שמאז מעשה זה של עמיר בן עדי התפשט האסלאם בקרב בנו ח׳טמה. עמיר בן עדי היה מראשוני המתאסלמים של בנו ח׳טמה, אך לאחר ההתנקשות בעצמאא, משהתבררו להם עצמתו וגדולתו של האסלאם, התאסלמו אנשים נוספים משבט זה.

בתי השיר של עצמאא וחסאן בן ת'אבת

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן ובמיוחד בתי השיר שנכללו בה משקפים את המצב הפוליטי באלמדינה בשנת 2 להגירה. עצמאא גינתה כאמור בבתי השיר שלה את מחמד ותומכיו, ואילו חסאן בן ת׳אבת שיבח בבתי השיר שלו את עמיר על ההתנקשות וגינה קבוצות בתוך אוס אללה אשר אליהן השתייכה עצמאא.

אלו בתי השיר של עצמאא בנת מרואן:

לעזאזל עם בנו מאלִךּ ואלנבית / ועוף, ולעזאזל עם בנו ח׳זרג׳

 צייתתם לזר [למחמד] אשר אינו שייך לכם ואף / אינו שייך למֻראד ולא

למדְ'חג׳

אתם מייחלים לו לאחר מות המנהיגים / כפי שמייחלים למרק שבושל כהלכה

האם אין בנמצא אדם מלא בוז שיארוב לשעת כושר / ויקטע את תקוות המייחל [למחמד]?

הערת המחבר : מראד ומד'חג' הם שני שבטים מתימן. עצמאא ציינה שבטים אלה מפני שגם אוס וח'זרג' מוצאם מן הדרום. בכך הדגישה שמחמד אינו שייך לא רק אל אוס או ח'זרג' אלא גם לא לשבטים הדרמיים. 

יערה פרלמן ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן

פעמים 132

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

ואלו בתי השיר של חסאן בן ת׳אבת:

בנו ואא׳ל ובנו ואקף / וח׳טמה נופלים מבנו ח׳זרג׳

כאשר אחותכם, אבוי לה, זעקה / את זעקתה, והמוות בוא יבוא

 היא טלטלה לוחם רם יחס / אצילי מפנים ומחוץ

הוא גרם לה להתבוסס בדמה / באשמורת האחרונה, ולא ביצע דבר עברה

עצמאא קיללה בבתי השיר את בנו מאלך, אלנבית, עוף וח׳זרג׳. בנו אלנבית, שכללו את עבד אלאשהל, טפר וחארִת׳ה, ובנו עמרו בן עוף, שכונו בבית השיר עוף, היו שני ענפים של השבט אוס. עצמאא קיללה את ח׳זרג׳, אלנבית ובנו עמרו בן עוף מפני שתמכו בנביא באותה התקופה. היא גינתה גם את בנו מאלך, אך זהותם אינה ברורה; אולי מדובר במאלך שממנו התפצלו ענפיו השונים של אוס. יש לציין כי עצמאא לא יצאה נגד כל שבט אוס, ולא גינתה את הקבוצה שאליה השתייכה היא עצמה. חסאן בן ת׳אבת ציין בבתי השיר שלו את השבטים שלא תמכו במחמד: בנו ואא׳ל, בנו ואקף וח׳טמה, שהיו שייכים כולם לאוס אללה. אם כן בתי השיר של עצמאא ושל חסאן בן ת׳אבת עולים בקנה אחד עם הידיעות על ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה.

התנקשויות במשוררים שכתבו שירת גנאי

בראשית האסלאם היה היחס למשוררים אמביוולנטי. בקראן הוצגו המשוררים באור שלילי, ולמשל בסורת המשוררים (אלשעראא, סורה 26) נכתבו דברי גנאי על המשוררים, פרט לאלה המאמינים (פסוקים 227-224). יתר על כן, על פי אמרה שיוחסה לנביא עדיף שהגוף יהיה מלא מוגלה מאשר מלא דברי שירה. מנגד הנביא אמר כי יש שירה שיש בה גם דברי חכמה, ויש מסורות שלפיהן לאחר ששמע את חבריו מדקלמים שירה מן הג׳אהליה חייך באישור. שירה שסיכנה את האסלאם נחשבה שלילית, ואילו שירה אשר מטרתה הייתה לשבח את הנביא או לגנות את מתנגדיו הייתה ראויה לשבח.

עצמאא כתבה שירת גנאי(הג׳אא) כנגד הנביא. לעומת שירת שבח (מַדְח/ מדיח), אשר מטרתה לפאר ולהאיר צדדים חיוביים, שירת גנאי כוללת דברי ביקורת ונעשה בה שימוש בביטויים מביכים ואף בקללות. שירת הגנאי הייתה נפוצה מאוד כבר לפני האסלאם. היא כוונה לעתים נגד אדם יחיד ולעתים נגד קבוצת אנשים. בשיר גנאי לאדם יחיד הוטל דופי בהכנסת האורחים שלו, בבורותו, בפחדנותו, במוצאו וכו'; בשיר גנאי לשבט או לקבוצת אנשים הובע זלזול במספרם הקטן, בחוסר הכישרון של משורריהם, בתבוסותיהם, באבותיהם וכו'. עם בוא האסלאם שמרה שירת הגנאי על מעמדה ועל חשיבותה הרבה. הנביא עצמו נעזר במשוררים כמו חסאן בן ת׳אבת, כעב בן מאלך ועבדאללה בן וזאחה, והם חיברו בתי שיר בגנות יריביו, למשל אנשי מכה אשר לא קיבלו עליהם את האסלאם. שירת גנאי נחשבה כלי נשק חזק ויעיל ביותר הן בתקופת הג׳אהליה והן עם בוא האסלאם, וצעדים חריפים ננקטו נגד מי שהפרו בשירתם את הסדר באסלאם.

המשוררים של קֻרַיש נהגו לחבר שירת גנאי על הנביא, ומשוררי הנביא היו עונים להם ומגנים אותם גם כן. גם משוררים יהודים כמו עצמאא חיברו שירת גנאי נגד הנביא, ובראשם כַּעְבּ בּן אלאַשְרַף, מהשבט היהודי בנו אלנציר. כעב בן אלאשרף היה ממתנגדי הנביא הבולטים באלמדינה. המקורות המוסלמיים מנו סיבות רבות להתנקשות בו: הוא חיבר שירת גנאי על מחמד ותומכיו, עורר את אנשי מכה נגד הנביא, כתב שירי עגבים על נשות המוסלמים כדי להשפילן ועוד. בתגובה על כל זאת שלח הנביא קבוצת אנשים להתנקש בחייו.

מתוך ויקיפדיה

כעב אבן אלאשרף

כעב אבן אלאשרף (בערביתكعب بن الاشرف; נפטר ב-624) היה משורר אשר לעג לנביא האסלאם מוחמד. הוא היה בן לאם יהודיה משבט בני נדיר ולאב ערבי משבט תאי, והיה יהודי בדתו.

לפי סיפורי החדית' של אל-בוקארי, אשרף עין את מחמד וחיבר שירים שביטאו עוינות זו, ושירים נוספים שנתפסו בידי מוסלמים כפוגעניים, ועל כן ראו בהם הפרה של חוקת מדינה. אלאשרף נסע למכה, שם ניסה להסית כנגד המוסלמים. כאשר נשאל האם הוא מעדיף את דתם של אנשי מכה (פאגניזם באותה עת), או את דתו של מוחמד, אמר שהפאגנים עדיפים.

מספר גרסאות בסיפור החדית' מספרות על רציחתו של אל-אשרף בידי תומכי מוחמד, בידיעתו ובברכתו. לפי גרסה אחת, הובא ראשו הכרות של כעב למוחמד, וכפרס הוא נתן לרוצח מקל שעמו הוא יצעד בגן עדן. לאחר רציחתו של אל-אשרף הסלימו היחסים בין שבט בני נדיר למוחמד. המקורות המוסלמיים מייחסים לבני נדיר קנוניה לרצוח את מוחמד, שנתגלתה לו כשהמתין לקבל תרומה כספית וגררה צו גירוש לבני השבט.

כחודש לאחר ההתנקשות בעצמאא התנקשו באַבּוּ עַפְךּ, שלפי מספר מקורות היה משורר יהודי בא בימים מבנו עמרו בן עוף, שחלקם תמכו בנביא. בדומה לעצמאא הוא הסית נגד הנביא בשיריו, וסאלם בן עמיר, אשר היה שייך גם הוא לבנו עמרו בן עוף, הרג אותו בחצר ביתו. הניצחון בקרב בדר חיזק את מעמדו של מחמד, והוא נעזר בכוח שצבר בקרב זה כדי להיפטר משניים ממבקריו החריפים – עצמאא בנת מרואן ואבו עפך. לא סופר על נקמה או על ניסיון לנקמה בעקבות שתי התנקשויות אלה.

ידיעה נוספת בביוגרפיה של הנביא מספרת על הרג שתי נערות מזמרות (ביחיד: קַיְנַה) ששרו שירי גנאי עליו. עבדאללה בן ח׳טל, שכפר באסלאם לאחר שהרג מוסלמי אחר, ושברח למכה מחשש שמחמד יהרוג אותו בגלל פשעו, נהג לשיר עם שתי נערות מזמרות, פַרְתַנַא ואַרְנַב, שירי גנאי על מחמד. משוררת נוספת בשם סַארַה נהגה גם היא לחבר שירי גנאי על מחמד במכה. סארה ניגשה פעם אל הנביא וביקשה ממנו עזרה, ואף שהביע סלידה משיריה הוא נתן לה מזון. סארה שבה לקדיש, אך לא הפסיקה לפגוע בנביא, ולכן ביום כיבוש מכה הוא ציווה להרוג אותה. כמו כן ציווה הנביא להרוג את שתי הנערות המזמרות של עבדאללה בן ח׳טל. אחת מהן נרצחה, אבל האחרת זכתה להגנה וחייתה עד ימי עת׳מאן בן עפאן. עבדאללה בן ח׳טל חוסל גם הוא בעודו נאחז בכיסוי הבד המפואר של הכעבה.

רבים ממתנגדי מחמד, בהם משוררים כמו עצמאא שכתבו עליו שירי גנאי, נהרגו. מכאן שכתיבת שירי לעג על הנביא נחשבה פשע חמור ובלתי נסלח. מן המקרים השונים שהוצגו מתברר כי היחס למחברי שירת הגנאי – גברים, נשים, שפחות או קשישים – היה נוקשה. יש לציין שלא רק יהודים שכתבו שירת גנאי נפגעו מכך אלא גם מי שהתאסלמו ואחר כך כפרו באסלאם.

במספר התנקשויות שהתבצעו באלמדינה הייתה קרבה בין המתנקש ובין הנרצח. מי שהרגו את עצמאא ואת אבו עפך היו אנשים משבטם. סאלם בן עמיר היה שייך לבנו עמרו בן עוף, וכך גם אבו עפך. עצמאא בנת מרואן הייתה נשואה לאיש מבנו ח׳טמה, והמתנקש עמיר בן עדי היה שייך גם הוא לקבוצה שבטית זו. בסיפור ההתנקשות בכעב בן אלאשרף נאמר כי מחמד בן מסלמה ואבו נאא׳לה, שניים מהאנשים שנשלחו להרגו, היו אחיו ליניקה, ובמושגים של ערב וגם של האסלאם מדובר באחים לכל דבר. הנכונות לפגוע בבני משפחה או בחברי השבט העידה על נאמנותם הרבה של המתנקשים לנביא.

יערה פרלמן – ההתנקשות במשוררת היהודייה – עצמאא בנת מרואן

פעמים 132 קיץ תשע"בעצמאא המשוררת

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא במסורת משפחתית

בראש הידיעה על עצמאא בנת מרואן ב׳ספר הפשיטות׳ מאת אלואקדי באה שרשרת המסירה (אסנאד) דלקמן: עבדאללה בן אלהארת׳ מפי אביו. שושלת היוחסין(נַסַבְּ) המלאה של עבדאללה בן אלחארת׳ מופיעה במקור אחר: עבדאללה בן אלחארת׳ בן אלפציל בן אלחארת׳ בן עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה בן עאמר בן ח׳טמה. אם כן הידיעה על ההתנקשות בעצמאא נשתמרה במשפחת המתנקש, עמיר בן עדי, ועברה בה מאב לבן, והיא נמסרה בספרו של אלואקדי ישירות מפי אחד מצאצאיו של עמיר בן עדי: אלחארת׳ בן אלפציל, אביו של עבדאללה בן אלחארת׳ שמסר את הידיעה, היה הנין של עמיר בן עדי.

ידיעות רבות ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם ובמקורות נוספים הן מסורות משפחתיות, כלומר ידיעות שנמסרו מפי האדם שבו עוסקת הידיעה או מפי אחד מצאצאיו. במסורות משפחתיות הדגש אינו על הנביא או על המאורעות המשמעותיים בחייו אלא על האדם שצאצאיו מסרו את הידיעה על אודותיו. מטבע הדברים אותו האדם תואר בידיעות אלה באופן חיובי ביותר.

מפרטים רבים בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן אפשר ללמוד על עיצובו של עמיר בן עדי כדמות מופת. לפי אלואקדי הנביא היה בקרב בדר כשעמיר נשבע להרוג את עצמאא, ומאחר שביצע את זממו לפני ששב הנביא מהקרב, הרצח נעשה ללא ידיעתו. עמיר, אשר חשש שפעל נגד רצון הנביא, קיבל ממנו בדיעבד שבחים על מעשהו בפני האנשים שהיו סביבו. עמיר תואר כמי שמילא את רצונו של הנביא, מבלי שנאמר שהתבקש מפורשות לעשות כן. ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם, שהידיעה על עצמאא מופיעה בה עם אותה שרשרת מסירה שב׳ספר הפשיטות׳, יש גרסה שונה לשליחתו של עמיר למשימה. סופר שם שכאשר נודע לנביא על שיריה של עצמאא הוא שאל מי מוכן לנקום עבורו בבנת מרואן. עמיר בן עדי היה אצלו ושמע את דבריו והרג אותה באותו הלילה. גרסה זו, אשר לפיה ביצע עמיר את המשימה לבקשתו של הנביא, אוהדת יותר לעמיר מן הגרסה שב׳ספר הפשיטות׳, שכן מבחינת תדמיתו של עמיר מוטב היה לבצע את ההתנקשות בהוראה ישירה מהנביא ולא כיזמה פרטית.

עמיר היה שייך כאמור לבָּנוּ ח׳טמה וכך גם בעלה של עצמאא, יזיד בן זיד. סופר כי לאחר ההתנקשות שב עמיר אל בנו ח׳טמה וראה את בניה של עצמאא קוברים אותה. הוא התעמת עמם ואמר כי היה הורג את כולם אילו אמרו דברים דומים לאלו שאמרה עצמאא. אם כן במעשה ההתנקשות ואחריו יצא עמיר כנגד בָּנוּ ח׳טמה שאליהם השתייך, והוכיח בכך את נאמנותו לנביא. בבתי השיר של חסאן בן ת׳אבת, אשר צוטטו גם כן מפי עבדאללה בן אלחארת׳, זכה עמיר לשבחים רבים על ההתנקשות. זאת ועוד, סופר שלאחר ההתנקשות בעצמאא החל האסלאם להתפשט בקרב בנו ח׳טמה, כך שלמעשה בני קבוצה זו התאסלמו בזכות עמיר, משנוכחו לדעת מה המעשים שהאסלאם יכול לדחוף את מאמיניו לבצע.

ההתייחסות לדמות הנביא בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן מועטה ביותר. נאמר רק שההתנקשות בוצעה כשהוא שב מקרב בדר, ושלאחר ההתנקשות הוא חלק שבחים לעמיר. פרט לאזכורים אלה הידיעה כולה עוסקת בעמיר. הדבר אינו מפתיע, שהרי ידיעות רבות בביוגרפיה של הנביא אינן עוסקות בו אלא בחבריו ובמעשיהם. מרכזיותו של עמיר בידיעה זו נובעת מכך שצאצאיו הם שמסרו אותה.

עמיר בן עדי לא היה דמות מרכזית בחייו של הנביא או דמות בעלת השפעה רבה. מלבד הידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן סופר עליו למשל כי ניפץ את האלילים של בָּנו ח׳טמה יחד עם ח׳זימה בן ת׳אבת. בידיעה אחרת הוא כונה ׳הפיקח׳ בבנו ואקף (למעשה הוא היה מבנו ח׳טמה) אשר הנביא בא לבקרו. כמו כן הוא הוזכר כאמור כאחד מארבעת המוסלמים הראשונים מבנו ח׳טמה. אולם ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן היא האירוע המפורסם ביותר שיוחס לו ורגע התהילה שלו, ולכן היה לצאצאיו אינטרס להנציח סיפור זה. לפיכך לא מפתיע שעמיר בן עדי תואר בתור אדם שפעל להשביע את רצונו של הנביא, ובתור המתאסלם הראשון מבָּנוּ ח׳טמה ומי שגרם לאחרים מבני קבוצה זו להתאסלם בעקבותיו.

  • הערת המחבר : בדומה לכך סופר על ההתנקשות של מֻחַיִצֵה בסוחר היהודי אבן קנינה. לאחר ההתנקשות חֻוַיִצֵה, אחיו של מחיצה, התפלא שאחיו התנקש בבן חסותו, ומחיצה אמר לו בתגובה שלו היה הנביא מבקש ממנו לרצוח אותו, כלומר את חויצה, היה עושה זאת. חויצה אמר שדת אשר יכולה לגרום לאחיו לעשות מעשה כזה היא דת מופלאה, ולאחר מכן התאסלם בעצמו. ראו: אלואקדי, א, עמי 192-191; לקר, סנינה.

ההתנקשות במוכרת התמרים-יערה פרלמן

פעמים 132

ההתנקשות במוכרת התמרים

במספר מקורות סופר על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן באופן שונה מאשר ב׳ספר הפשיטות׳. נאמר כי אישה מבנו ח׳טמה חיברה שירי גנאי על הנביא. בתגובה שאל הנביא מי מוכן להרוג אישה זו עבורו, ואחד מבני שבטה התנדב למשימה. אותה האישה הייתה מוכרת תמרים. האיש ניגש אליה וביקש לקנות ממנה תמרים, והיא הראתה לו את סחורתה, אך הוא ביקש תמרים משובחים יותר. האישה נכנסה עמו לביתה כדי להראות לו את התמרים שהחזיקה שם, וכשהיו לבד בפנים הוא לקח שולחן אוכל (ח׳ואן) וחבט בו בראשה עד שמתה. לאחר מכן הוא סיפר לנביא על ביצוע המשימה, והנביא בתגובה אמר שאפילו שתי עזים לא יתנגחו בגללה. בראש ידיעה זו באה שרשרת המסירה דלקמן: מחמד בן אבראהים בן אלעלאא אלשאמי —> מחמד בן אלחג׳אג׳ אללח׳מי אבו אבראהים אלוַאסִטִי —> מֻגַ׳אלִד בן סעיד —> אלשַעְבִי —> אבן עבאס.

כמעט עולה הרושם כי מדובר בשני מקרי התנקשות שונים. שמות הדמויות – עצמאא ועמיר – לא הוזכרו בגרסה זו, לא הוזכר עיוורונו של המתנקש, וכל פרטי ההתנקשות תוארו באופן שונה. עם זאת יש פרטים משותפים ורקע היסטורי דומה המזכירים את ההתנקשות בעצמאא כפי שתוארה ב׳ספר הפשיטות׳. לדוגמה על פי שתי הגרסאות המתנקש והנרצחת היו מאוס אללה. אמנם כאן נאמר כי האישה הייתה מבנו ח׳טמה, וב׳ספר הפשיטות׳ נאמר כי עצמאא הייתה מבנו אמיה בן זיד, אך עדיין מדובר בשתי קבוצות שבטיות באוס אללה. פרט נוסף שמופיע בשתי הגרסאות, ושנראה לא מקרי, הוא המשפט שאמר הנביא לאחר רצח האישה על שתי העזים שלא יתנגחו בגלל מותה. מדובר אפוא במעין פיתוח ספרותי חופשי של הידיעה על עצמאא כמיטב דמיונו של המעבד. ייתכן שגודש הפרטים בגרסאות שעצמאא ועמיר הוזכרו בהן מפורשות, ושרשרת המסירה הבנויה היטב בגרסה על מוכרת התמרים, היו תחבולות ספרותיות שנועדו ליצור רושם של מהימנות.

הידיעה על מוכרת התמרים מופיעה במספר קובצי חדית׳,37 אך לא בקובצי החדית׳ הקנוניים כמו אלה של מֻסְלִם או אלבֻחַ׳ארי. יתר על כן, מחמד בן אלחג׳אג׳ אללח׳מי, אחד האנשים בשרשרת המסירה של ידיעה זו, מופיע בספר ביוגרפיות של מוסרי חדית׳ מפוקפקים (אלכַּאמִל פי צֻעַפַאא אלרִגַ׳אל). הידיעה מופיעה בסעיף בספר העוסק בו, ונאמר שהוא היחיד שמסר אותה מפי מג׳אלד, ולכן הואשם בכך שהמציא אותה. אך ידיעה זו אינה מומצאת במלואה, שכן יש בה פרטים מאירוע היסטורי אמתי, כמו ההתנקשות עצמה, שיוך הדמויות לאוס אללה ומטבע הלשון שקבע הנביא. לעומת זאת פרטים אחרים בה, כמו השיחה שהתקיימה בין המתנקש לנרצחת, הרצח באמצעות שולחן האוכל וכן עיסוקה של האישה בתור מוכרת תמרים, עוצבו באופן שונה ויצירתי.

הגרסה אשר ניתן להגדירה הגרסה הראשית והמהימנה יותר של הידיעה על ההתנקשות היא הגרסה המפורטת של אלואקדי ב׳ספר הפשיטות׳, ולא זו המקוצרת על מוכרת התמרים. הידיעה המופיעה ב׳ספר הפשיטות׳ עוסקת בעיקר בגבורתו של עמיר, מפני שהיא מסורת משפחתית, ולמשפחה היה עניין להנציח את המעשה שלו, אבל התמקדות זו רלוונטית פחות להיסטוריון. אמנם אי אפשר לוודא את אמתות כל הפרטים המופיעים בידיעה זו, אך נוסף על סיפור הגבורה נשתמרו בה פרטים רבים באופן משכנע יותר: זמן ההתנקשות, השיוך השבטי של הדמויות, נסיבותיה וכו'. לעומת זאת בידיעה על מוכרת התמרים אין למוסרים השונים זיקה לאנשים שעליהם מסופר, ולכן ייתכן שחלק מן הפרטים שבה הושמטו או נמסרו באופן אחר.

הידיעה על ההתנקשות בעצמאא במסורת משפחתית

פעמים 132

גרסאות מקבילות

הידיעה ב׳ספר הפשיטות׳ עשירה בפרטים, הן על עצמאא ועמיר והן על מהלך ההתנקשות. אולם יש שוני רב בפרטים אלה בינה לבין מקורות אחרים שסיפרו על התנקשות זו.

במספר מקורות נאמר שעמיר בן אמיה הרג את אחותו ללא ציון שמה. עמיר בן אמיה אינו אלא עמיר בן עדי, שכן חלק משושלת היוחסין של עמיר בן עדי נשמט: שמו המלא היה עמיר בן עדי בן ח׳רשה בן אמיה אלח׳טמי. סופר מפי עמיר בן אמיה שהייתה לו אחות שקיללה את הנביא, ושהייתה עובדת אלילים(משרכה). יום אחד הוא הרג אותה בחרב, ובתגובה על הרצח זעקו בניה בכאב. עמיר, אשר חשש שבניה ירצחו אדם חף מפשע, הלך אל הנביא וסיפר לו שהוא זה שהרג את אחותו. הנביא קרא לבניה, וכשהבין שהם סבורים שהאיש שהתנקש באמם איננו המתנקש האמתי, הוא סיפר להם שעמיר עשה זאת ואסר על נקמת דמה, והם קיבלו את פסיקתו. הגדרת הקרבה בין המתנקש לנרצחת על פי גרסה זו שונה מזו שבידיעה ב׳ספר הפשיטות'

פרט נוסף שאין עליו הסכמה הוא מוצאה של עצמאא. רוב המקורות ציינו שהיא הייתה מבנו אמיה בן זיד, אך בחלקם נאמר שהיא הייתה מבנו עמרו בן עוף. באלמדינה היו שתי קבוצות שבטיות בשם אמיה בן זיד. האחת הייתה שייכת לבנו עמרו בן עוף, והאחרת – לאוס אללה. סביר להניח שעצמאא הייתה שייכת לאוס אללה ולא לבנו עמרו בן עוף, וזאת מפני שקבוצה זו הייתה עוינת לנביא בתקופת קרב בדר, ומפני שחסאן בן ת׳אבת תקף את קבוצות אוס אללה בבתי השיר שלו בתגובה על בתי השיר של עצמאא. יתר על כן, בעלה של עצמאא היה שייך לבנו ח׳טמה מאוס אללה, וכך גם עמיר בן עדי.

ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם נאמר כי עצמאא הסיתה כנגד הנביא לאחר ההתנקשות באבו עפך. אולם לפי מקורות אחרים ההתנקשות באבו עפך התרחשה לאחר ההתנקשות בעצמאא. ב׳ספר הפשיטות׳ יש רצף כרונולוגי בין קרב בדר לשתי ההתנקשויות. הידיעות על עצמאא ועל אבו עפך מופיעות אחרי קרב בדר, צוין מפורשות שההתנקשות בוצעה לאחר שהנביא שב מקרב זה, ואף נזכרו החודשים שבהם התבצעו שתי ההתנקשויות. לעומת זאת ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם הידיעות על אבו עפך ועל עצמאא מופיעות ללא כל אזכור של קרב בדר וללא תאריך. ייתכן שמפני שאין במקור זה התייחסות למועד המדויק של שתי ההתנקשויות, נוצר בלבול, וכך ההתנקשות באבו עפך הוקדמה להתנקשות בעצמאא.

מספר מקורות ציינו שעצמאא הייתה יהודייה, ואילו במקורות אחרים הוזכרה רק השתייכותה לבנו אמיה בן זיד. העובדה שעצמאא הייתה יהודייה אינה סותרת את השתייכותה לבנו אמיה בן זיד. גם אבו עפך היה יהודי והשתייך לבנו עמרו בן עוף, ויש מקורות אשר לא ציינו את יהדותו אלא רק את השתייכותו לבנו עמרו בן עוף. אף שיהדותם של עצמאא ושל אבו עפך לא הוזכרה במפורש בכל המקורות, לא מן הנמנע שמדובר בעובדה היסטורית אמתית לגבי שניהם.

קיימת אי בהירות גם באשר להשתתפותו של עמיר בקרב בדר. באחת הגרסאות סופר כי הוא נשבע שיהרוג את עצמאא כאשר יגיע לאלמדינה, ולאחר מכן נאמר שהיה יחד עם המוסלמים בקרב בדר. קיימות גם ידיעות שלפיהן הוא השתתף גם בקרב אחד, ולפי אחת מהן השתתף בקרב זה עם שלושה אנשים נוספים מבנו ח׳טמה. מאחר שעמיר היה עיוור או לכל הפחות כבד ראייה, לא סביר שהוא השתתף בשני קרבות אלה.

הבדל נוסף בין הגרסאות הוא בשמו של עמיר. לפי אבן דריד (מת 321 להגירה 9331 לסה״נ]), שמו של המתנקש לא היה עמיר אלא גשמיר. גשמיר הוא שם נדיר מאוד, ואבן דריד הוא היחיד שכינה אותו כך. אף על פי שמדובר ב׳נוסח הקשה׳ ולכאורה יש לקבלו, לדעתי מדובר בשיבוש כתיב של השם עמיר ותו לא, כפי שציינו מספר מקורות. מקורות נוספים שיבשו את שמו של עמיר וכינו אותו עביד הקורא, כלומר קורא הקראן, איש מבנו ח׳טמה מהאנצאר, ואחרים כינו אותו חמיר בן עדי

ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן – יערה פרלמן

פעמים 132

יש הסכמה רחבה במקורות שהאדם שהתנקש בעצמאא היה עמיר בן עדי למרות הנוסחים השונים של שמו. אולם מקור אחד הציג גרסה שלפיה יזיד בן זיר, בעלה של עצמאא, הוא אשר התנקש בחייה. בחיבורו של אבן דאוד(מת 276 להגירה [889 לסה״נ]) יש ידיעה על עיוור אשר התנקש בשפחתו(אם ולד) לאחר שקיללה את הנביא, וסופר שם על תינוק שנפל בין רגליה, אך לא מדובר שם בעצמאא ובעמיר, ושמותיהם כלל לא הוזכרו בהקשר זה, אלא זהו סיפור אחר. מקור אחר הביא בשם אבו דאוד שיזיד בן זיד היה העיוור אשר הרג את שפחתו, ושעבדאללה בן יזיד בן זיד, בנו, היה התינוק אשר נפל בין רגליה. הידיעה אצל אבו דאוד כאמור לא עסקה בעצמאא בעמיר, ומכאן שהידיעה שיזיד בן זיד היה המתנקש היא תוצאה של בלבול ושילוב בין שני מקרי התנקשות שונים. ייתכן שגם את הערתו של אלסהילי(מת 581 להגירה [1185 לסה״נ]) שעמיר היה בעלה של עצמאא יש לייחס לבלבול בין שני מקרי ההתנקשות.

ההבדלים בין הגרסאות השונות רבים מאוד, ובאים לידי ביטוי בהיבטים שונים: בפרטי מהלך ההתנקשות, במועדה המדויק, בהגדרת הקשר המשפחתי בין עצמאא ועמיר ועוד. אף על פי כן מדובר באירוע היסטורי אמתי מחיי מחמד. הידיעה על ההתנקשות בעצמאא מעוררת אצל הקורא תחושות קשות – מדובר באישה שנרצחה בשעה שהיניקה את אחד מילדיה ללא כל יכולת להתגונן. כמו כן בתי השיר הבוטים שנשתמרו ונכנסו ל׳ביוגרפיה של הנביא׳ מאת אבן השאם ולמקורות רבים נוספים כוללים התקפה גסה על הנביא. הידיעה על ההתנקשות בעצמאא שרדה עם פרטיה הקשים מפני שהייתה מסורת משפחתית – משפחתו של עמיר בן עדי רצתה להנציח את רגע התהילה שלו בלי להתחשב בפרטים שיכולים להיות פוגעים ובלתי נעימים. דווקא הפרטים שלא צונזרו בידיעה על עצמאא בנת מרואן, ואשר מעוררים אצל הקורא תחושות קשות ומציגים את הנביא באור בעייתי, מחזקים את המהימנות של ידיעה זו.

אי אפשר לוודא את אמתותם של כל הפרטים שמופיעים ב׳ביוגרפיה של הנביא׳ או ב׳ספר הפשיטות׳, בגלל חילוקי הדעות הרבים בין המקורות. יש חילוקי דעות שניתן ליישבם בוודאות, ואחרים נותרים ללא פתרון, אך על פרטים לא מעטים קיימת הסכמה בין המקורות, וסביר מאוד שהם מהימנים. למשל ברוב הידיעות שיש בהן התייחסות מפורשת למועד ההתנקשות מסופר שהיא התבצעה לאחר קרב בדר. נוסף על כך יש הסכמה שהמתנקש ובעלה של עצמאא היו מאוס אללה. אם כן הפרטים שיש עליהם הסכמה במקורות הם פרטי המסגרת של ההתנקשות, ודרגת מהימנותם של פרטים אלה גבוהה. ריבוי הגרסאות אינו פוגע במהימנות ההיסטורית של הידיעה על ההתנקשות בעצמאא, אלא דווקא מחזק את מהימנות העובדות שיש עליהן הסכמה בין המקורות.

סיכום

מאירוע ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן כפי שתואר בספרות הביוגרפיה של הנביא, אפשר ללמוד רבות על המצב הפוליטי־החברתי באלמדינה לאחר קרב בדר בשנת 2 להגירה. ההתנקשות בעצמאא והעובדה שאיש לא נקם את מותה מעידות על התחזקות מעמד מחמד באלמדינה ועל התבססותו בה לאחר הניצחון בקרב בדר. ההתנקשות בעצמאא מלמדת גם על כוחה של שירת הגנאי ועל השפעתה בקרב אוכלוסיית אלמדינה, שכן בתי השיר של עצמאא היו הסיבה שבגינה התנקשו בחייה. ההתנקשות בעצמאא הטילה מורא על האויב, והבהירה שכתיבת שירת גנאי כנגד הנביא היא פשע חמור.

מהשוואת המקורות השונים המציגים את ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן עולה שהפרטים השנויים במחלוקת רבים מאלה שיש עליהם הסכמה. אך למרות ההבדלים בין המקורות אפשר לברר אילו גרסאות הן העיקריות ואילו הן וריאציות על הנושא, שכן בגרסאות העיקריות הידיעה נמסרה מפי אחד מצאצאיו של המתנקש, עמיר בן עדי. אמנם יש פרטים בידיעה על ההתנקשות בעצמאא בנת מרואן אשר אמתותם אינה ודאית, אך בכל זאת מדובר באירוע היסטורי אמתי, ואף יותר מכך – אירוע שאפשר ללמוד ממנו על יחסו של הנביא למשוררים שפגעו בו ועל מידת התמיכה של שבטי אלמדינה במחמד לאחר קרב בדר.

סוף המאמר

ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן

מתוך האינטרנט

ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאןהועתק 205

במהלך התואר הראשון כתבתי בהנחייתו של פרופסור לקר מאמר שהתפרסם בגיליון האחרון של "פעמים" בשם "ההתנקשות במשוררת היהודייה עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן". עַצְמַאא בִּנְת מַרְוַאן נרצחה על ידי אחד מתומכיו של הנביא מוחמד זמן קצר אחרי קרב בַּדְר – הקרב הראשון שהתנהל בין תומכי הנביא במדינה לבין מתנגדיו במכה. במדינה היו שני שבטים עיקריים שנודעו לאחר מכן בתור "האַנְצַאר", תומכי מוחמד: שבט אַוְס ושבט חַ'זְרַג'. עַצְמַאא השתייכה לשבט אַוְס. ליתר דיוק, היא הייתה נשואה לאדם שהשתייך לקבוצה השבטית חַ'טְמה שבתוך אַוְס. המתנקש, עֻמַיְר בּן עַדִי, היה שייך גם הוא לקבוצה שבטית זו. מה שאפיין את הקבוצה השבטית חַ'טְמה, בדומה לקבוצות נוספות של שבט אַוְס, הוא שבתקופת קרב בַּדְר, שנתיים אחרי ההִגְ'רה, הם עדיין לא התאסלמו.

הסיפור במקורות מתואר כך: עַצְמַאא כתבה שירת גנאי כנגד הנביא. בבתי השיר שחיברה היא קיללה את השבטים שתמכו במוחמד – שבט חַ'זְרג' כולו וכמה קבוצות בתוך שבט אַוְס. את הנביא היא כינתה בתור זר אשר קבוצות אלה הולכות אחריו, אף על פי שאינו שייך אליהן. בבית שיר נוסף אשר צונזר במקורות רבים היא אף קוראת במפורש לאדם אמיץ אשר ייפטר מאיש זה. כתיבת שירת גנאי כנגד הנביא, קל וחומר קריאה למותו, נחשבו בתקופה זו פשע חמור ובלתי נסלח. כשנודע לעֻמַיְר בּן עַדִי על בתי השיר של עַצְמַאא הוא נשבע שאם הנביא ישוב בשלום מקרב בַּדְר, הוא יהרוג אותה. ואכן, לאחר ששב הנביא בשלום מן הקרב, עֻמַיְר, אשר לפי המקורות היה עיוור, נכנס לביתה של עַצְמַאא באישון לילה בזמן שילדיה ישנו סביבה. עַצְמַאא באותו הזמן הניקה את אחד מילדיה. עֻמַיְר מישש את עַצְמַאא, הבחין בילד היונק, הסיט אותו ממנה, ותקע בה את חרבו עד אשר זו יצאה מגבה.

למחרת פגש הנביא את עֻמַיְר ושאל אותו אם הוא הרג את בִּנְת מַרְוַאן. עֻמַיְר השיב בחיוב וחשש שבמעשה זה הוא פעל נגד רצונו של הנביא, אך הנביא אמר: "אפילו שתי עיזים לא יתנגחו בגללה". כלומר, ההרג שלה לא יגרור שום נקמה. הנביא אף בירך את עֻמַיְר ותיאר אותו כאדם שסייע לאסלאם ולנביא בהיעדרו (כי הנביא כאמור היה אז בקרב בַּדְר). גם האנשים שהיו סביב הנביא בירכו את עֻמַיְר על מעשה ההתנקשות.

כשהיה עֻמַיְר בשטח של שבטו בַּנוּ חַ'טְמה הוא נתקל בבניה של עַצְמַאא כשקברו אותה. הוא התעמת איתם, ואמר שאילו היו אומרים דברים דומים לְמה שאמרה אימם, הוא היה נלחם בכולם. כאמור, קבוצת בַּנוּ חַ'טְמה לא תמכה בנביא באותה התקופה. עֻמַיְר היה המתאסלם הראשון משבטו, אך לאחר ההתנקשות התחיל האסלאם להתפשט בקרב בַּנוּ חַ'טְמה. בנוסף לכך, מצוטטים בידיעה על עַצְמַאא בתי שיר של חַסַאן בּן תַ'אבִּת, המשורר של הנביא, בתגובה לבתי השיר של עַצְמַאא. בבתי שיר אלה הוא מגנה את הקבוצות השבטיות שלא תמכו במוחמד. כל הקבוצות היו משבט אַוְס, ביניהן גם בּנוּ חַ'טְמה. בבתי השיר עֻמַיְר גם זוכה למעמד של כבוד.

עד כאן הסיפור כפי שהוא מתואר בכִּתַאבּ אלמַעַ'אזִי (ספר הפשיטות), אך לא מדובר במקור היחיד שמספר על ההתנקשות. הידיעה על עַצְמַאא מופיעה במקורות רבים ופרטי ההתנקשות משתנים מגרסה לגרסה. לעיתים מסופר שהמתנקש היה אח של הנרצחת ולפעמים מסופר שהיה בעלה. על הנרצחת בידיעה אחת אומרים שהייתה עובדת אלילים ולא יהודייה כפי שמצוין בידיעות אחרות. הכרונולוגיה בעייתית – האם ההתנקשות בעַצְמַאא התרחשה לפני התנקשות במשורר בשם אַבּוּ עַפַךּ שהייתה באותה התקופה או אחריה. שמות הדמויות אינם קבועים, ועמיר למשל מכונה בכמה ידיעות עִ'שְמִיר, עֻבַּיְד או חֻמַיִּר. יש אף גרסאות שלפיהן נראה שבכלל לא מדובר באותו הסיפור. יש ידיעה למשל שבה מסופר על מוכרת תמרים שכתבה שירת גנאי על הנביא, ועל איש משבטה שהתנדב להתנקש בה לבקשתו של הנביא. הוא נכנס לביתה בטענה שהוא רוצה לקנות תמרים, ואז חבט בראשה באמצעות שולחן אוכל עד שמתה.

במאמר ניסיתי מכל הגרסאות האלה לדלות את הסיפור האמיתי. נכון שיש פרטים רבים שאין עליהם הסכמה, אך בדיוק בגלל זה מהימנות הפרטים שהמקורות מסכימים עליהם היא גבוהה. במילים אחרות, חילוקי הדעות מחזקים את מהימנות הפרטים שיש עליהם הסכמה. הפרטים המשותפים ברוב המקורות הם העובדה שההתנקשות אכן התבצעה, סמיכותה במועד לקרב בַּדְר, והשיוך השבטי של הדמויות. לא אפרט עוד על הגרסאות השונות להתנקשות, במקום זאת אתייחס לדברים נוספים שניתן ללמוד מהידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא.

לאחר קריאת הידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא הקורא נותר עם תחושות קשות. בכל זאת, מדובר בהתנקשות באישה שהיניקה את בנה ללא כל יכולת להתגונן. אבל למעשה, כשמתעמקים בפרטי הסיפור, רואים שכולו עוסק בעֻמַיְר. בדומה לידיעות רבות בספרות הביוגרפיה של הנביא, הנביא הוא דמות שולית. מסופר שהוא היה בקרב בַּדְר, ומסופר שהוא חלק שבחים לעֻמַיְר. אולם פרט לאזכורים בודדים אלה הידיעה כולה עוסקת בסיפור הגבורה של עֻמַיְר: עֻמַיְר מתואר בתור אדם שעזר לנביא בהיעדרו, והוא קיבל ברכות על מעשהו מהנביא ומכל הסובבים. גם בבתי השיר של חַסַאן בּן תַ'אבִּת נאמר שעֻמַיְר היה דמות מופת. יתרה מכך, עֻמַיְר התעמת עם בניה של עַצְמַאא. הם השתייכו כאמור לשבטו שלו – חַ'טְמה. עמיר יצא כנגד אנשי השבט שלו כשהתנקש במישהי שהייתה נשואה לאדם משבטו, והעדיף להפגין את נאמנותו המוחלטת לנביא. מסופר גם שעֻמַיְר היה המתאסלם הראשון משבטו, ושההתנקשות גרמה לאנשים נוספים משבטו להתאסלם.

בשונה מהרושם שניתן היה לקבל עד עכשיו עֻמַיְר לא היה דמות מרכזית בחיי הנביא. פרט לידיעה על עַצְמַאא אין ידיעות רבות שעוסקות בו. מסופר למשל שהנביא בא לבקרו בשבטו. עוד מסופר שהוא ניפץ את הפסלים של בַּנוּ חַ'טְמה יחד עם אדם נוסף משבטו. בידיעה מעט מפוקפקת נאמר שעֻמַיְר השתתף בקרב אֻחֻד יחד עם שלושה אנשים משבטו. עֻמַיְר כאמור היא עיוור, או לפחות כבד ראייה, וקשה להאמין שאדם כזה ישתתף בקרב אֻחֻד. ההתנקשות בעַצְמַאא אולם הייתה ללא ספק רגע התהילה של עֻמַיְר בּן עַדִי.

כשבוחנים את שרשרת המסירה של הידיעה על עַצְמַאא הדברים מתבהרים: מוסר הידיעה, עַבְּדַאללה בּן אלחַארִת' בּן אלפֻצַ'יְל, היה הבן של הנין של עֻמַיְר בּן עַדִי. הידיעה על עַצְמַאא היא מסורת משפחתית,  כלומר מסורת שסופרה מפי אחד מצאצאי גיבור הידיעה. הידיעה על עַצְמַאא עברה מאב לבן עד שהגיעה לספרות הביוגרפיה של הנביא. ידיעות רבות בביוגרפיה של הנביא הן מסורות משפחתיות, ובמסורות מסוג זה, מטבע הדברים, יש רצון לפאר את האדם שבו עוסקת הידיעה – במקרה זה עֻמַיְר בּן עַדִי. מכאן מובן מדוע הידיעה מתמקדת כמעט כולה בעֻמַיְר ובסיפורו, ומדוע הוא מתואר בה כדמות אשר סייעה לנביא ולאסלאם.

לסיכום, הידיעה על ההתנקשות בעַצְמַאא חשובה כי אפשר ללמוד ממנה דברים רבים: ראשית, לא להירתע מכך שיש הרבה גרסאות לאותו האירוע. הפרטים שיש עליהם הסכמה הם הגרעין ההיסטורי. מהידיעה ובייחוד מבתי השיר ניתן גם ללמוד על תמיכת השבטים במוחמד לאחר קרב בַּדְר. יתר על כן, הידיעה על עַצְמַאא מעידה על היחס של הנביא כלפי משוררים שפגעו בו, ועל מרכזיות המסורות המשפחתיות בביוגרפיה של הנביא.

עד כאן מתוך האינטרנט

יום טוב עסיס – על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

יום טוב עסיספעמים 132

על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

פעמים 132

מאמר זה מטרתו לבדוק את ההיבטים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים של השימוש בשפות השונות בקרב היהודים שחיו בחצי האי האיברי, בספרד, בשלטון המוסלמים והנוצרים. השימוש בערבית־יהודית בספרד המוסלמית לא חרג מהשימוש בשפה זו במרכזים יהודיים אחרים בארצות דוברות ערבית, ובממלכות ההיספניות בשלטון הנוצרים השתמשו היהודים בשפת המקום בכתב עברי, אם כי במידה רבה יותר משאר הקהילות בארצות הנצרות. מכאן שאין דבר חריג במיוחד בשפות שהשתמשו בהן יהודי ספרד בצד העברית.

ייחודם של יהודי ספרד הוא בשימוש שעשו בשפות העמים שבקרבם חיו לאחר שהתמורות המדיניות וגורלם של היהודים עקרו אותם ממקומותיהן הטבעיים של שפות אלה. מדוע המשיכו יהודי ספרד להשתמש בערבית־יהודית מאות שנים לאחר הרקונקיסטה, בסביבה לטינית ששלטו בה שפות רומאניות? ומדוע אימצו יהודי ספרד את הקסטיליאנית־היהודית או הספרדית־היהודית במשך מאות שנים לאחר גירושם מספרד? האם שימשה הערבית־היהודית שפת זהות של משכילים שבה ביקשו היהודים להבדיל את עצמם מתרבותם של הכובשים הנוצרים? האם הייתה הספרדית־היהודית שפת הזהות של קרבנות הגירוש בקרב העמים שבחסותם מצאו מקלט וכן לעומת היהודים התושבים שאליהם הצטרפו בגלות ספרד החדשה שיצרו? על שאלות אלה מאמר זה מנסה לענות.

בשנת 1236 ביקר בטולדו ר׳ משה מקוצי, מחבר ׳ספר מצוות גדול׳, והוא דיווח בחיבורו כי דרש בבתי הכנסת בעיר והטיף בין השאר נגד המחזיקים בנשים נכריות. הוא אף טען כי הצליח לשכנע את הקהל, וכי רבים נפרדו מנשותיהם הנכריות וליתר דיוק מפילגשיהם. ואלה דבריו: ׳והארכתי בדרשות כאילו בגלו׳[ת] ירושלים אשר בספר1 והוציאו נשים נוכריות רבות בשנת תתקצ״ו [1236] לפרט שבח לאדון הכל׳. באיזו שפה דיבר משה מקוצי אל המתפללים בבתי הכנסת בטולדו? כעבור שבעים שנה בא מאשכנז לספרד ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש) והתיישב בטולדו ושימש בה מנהיג דתי ורוחני. באיזו שפה דרש לפני הקהל ? באיזו שפה לימד בישיבתו והתדיין בבית דינו ? בראשית המאה השלוש עשרה התיישב בטולדו ר׳ אברהם בן נתן הירחי וכתב שם את ׳ספר המנהיג׳, המוקדש בעיקר למנהגי תפילה ולנוסחיה. מספרו עולה כי נאלץ ללמוד את השפה הערבית כדי להתמצא במקורות שמלומדים ותלמידי חכמים בקסטיליה בכלל ובטולדו בפרט הרבו להשתמש בהם. אמנם בשנת 1086 כבש אלפונסו השישי את טולדו, אך תלמידי חכמים בה המשיכו להזדקק לערבית־היהודית אף אחרי המאה השלוש עשרה. השאלות הקשורות ללשונותיהם של יהודי ספרד רבות, והתשובות עליהן אינן פשוטות וחד־משמעיות.

הערת המחבר : המונח ספרד משמש במאמר זה במשמעותו המקורית מהתקופה המוסלמית, מימי תור הזהב, כאשר ציין את חצי האי האיברי כולו. הבהרה זו מתבקשת מפני שבתקופה מאוחרת ציין המונח את המדינה שקמה מאיחודן של קסטיליה וארגוניה, שכל אחת מהן הייתה מורכבת ממספר ארצות, ושל גרנדה המוסלמית לאחר כיבושה וכן של מלכות נווארה, שצורפה אף לממלכה המאוחדת, הקרויה España ובעברית המאוחרת – ספרד. חוקרים דגולים אימצו את המונח המאוחר, נכך נכתבו מחקרים על יהודי ספרד, במובן המצומצם, כאשר לא הייתה קיימת מסגרת מדינית בשם זה, ורבים מהמחקרים עסקו ביהודים שישבו בגבולות המדינה שהייתה עתידה לקום. התוצאה של שיבוש זה הייתה שפורטוגל נשארה מחוץ לספרד גם כשעסקו בתולדות היהודים בתקופה המוסלמית או כשעסקו ביהודי חצי האי האיברי כולו. ראו: עסיס, ספרד. השם ארגוניה מציין במאמר זה את הקונפדרציה Corona de Aragón, Crown of Aragon, שכללה את מלכות אראגון, קטלוניה, מלכות ולנסיה, מיורקה, רוסיון וכו', והשם אראגון מציין את ,Reino de Aragón Kingdom of Aragon

הערת המחבר : למשל ר׳ ישראל ישראלי, שפעל בטולדנ בראשית המאה הארבע עשרה והיה חבר בבית דינו של הרא״ש, כתב בערבית־ יהודית את פירושו לפרקי אבות ואת חיבורו'מצוות זמניות', ראו: אילן, אל יתהלל, אילן, האיש; דל ולה

השפה העברית שימשה את יהודי ספרד בתפילותיהם ובחלק מספרותם כבכל ארצות הגלות בימי הביניים. אמנם היו עליות וירידות בהיקף השימוש בעברית, אך מעולם לא קמו עוררין על מקומה הבלעדי בבית הכנסת ועל מעמדה החשוב בתרבותם ובספרותם של היהודים בחצי האי האיברי מימי קדם ועד גירושם. ביקורת על מעמדה הנחות של העברית השמיעו גם מי שלא נמנעו מלהשתמש בערבית־יהודית. לרוב הצביעו על הערבית שהייתה בשימוש ברחבי העולם הערבי, מבבל ועד ספרד, כגורם העיקרי לאבדן מעמד הבכורה של העברית. אין ספק שהשפעת חדירת הערבית לחיי הדת והתרבות של היהודים בארצות דוברות ערבית גרמה לערעור מה במעמד העברית. ספרד לא הייתה אפוא ארץ חריגה. על רקע זה יש להתפעל מאוד מהתנופה שזכתה לה העברית על אדמת ספרד.

יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

ספרד – חלק מתרבות ערבפעמים 132

כשכבשו המוסלמים בשנת 711 את רוב רובה של ספרד נוסף חצי האי האיברי לעולם דובר הערבית, ועד מהרה אימצו יהודי ספרד את שפת הכובשים. הערבית הייתה, בצד העברית, שפתם של תלמידי חכמים, והם הרבו להשתמש בה, בעיקר בספרי הגות ואף בספרי הלכה שחיברו בערבית־יהודית, היינו בערבית הכתובה באותיות עבריות. הערבית־היהודית האנדלוסית היו בה יסודות מגרביים. מלבד ספרי ההגות הידועים שנכתבו בערבית־יהודית, נכתבו בשפה הזאת אף חיבורים לא מעטים בתחומים אחרים.

בתחומי הלשון העברית המשיכו המדקדקים והבלשנים באלאנדלוס את מפעלם של רב סעדיה גאון וחכמי מרוקו. גם המשכיל היהודי באלאנדלוס אימץ את כללי האדב, ההשכלה בכל תחומי התרבות על פי הדגם של המשכיל המוסלמי. אמנם מנחם בן סרוק, מראשוני המדקדקים בספרד, כתב את מילונו החשוב ׳מחברת׳ (או ׳ספר פתרונים׳) בעברית בעשותו שימוש בחיבוריו של רב סעדיה גאון, אך רוב המדקדקים בספרד כתבו את חיבוריהם על הלשון העברית בערבית־יהודית. דונש בן לברט, שבא מפאס לקורדובה, מתח בספרו ׳תשובות׳ ביקורת חריפה ביותר על מילונו של מנחם ועל שיטתו הלשונית, וביקר את מנחם בין השאר על שדחה את עקרון ההשוואה בין עברית לערבית. דונש הביא עמו ממרוקו את מסורת הבלשנות ההשוואתית השמית, ומנה ב׳תשובות׳ עשרות מילים בשתי השפות הזהות במשמעותן ובצורתן. דונש הוא גם שהציע לאמץ בשירה העברית את המשקלים הערביים.

זיקת השפה העברית ללשון ערב מובנת מאליה בגלל הקרבה ביניהן, ואין עוררין על כך שלימוד הערבית הוביל מלומדים יהודים בעולם הערבי בכלל ובספרד המוסלמית בפרט ללמוד ממנה את כללי הדקדוק של השפה העברית. בלשנות שמית השוואתית התפתחה במרוקו בטרם הופיעה על אדמת ספרד. יהודה בן קוריש, ששהה רוב חייו בפאס, היה החלוץ בתחום הזה. הוא היה הראשון שהניח את יסודות הבלשנות השמית ההשוואתית. לא חלף זמן רב ומרכז חקר העברית עבר לאלאנדלוס. יהודה חיוג׳, שהיה תלמידו של קוריש, עבר מפאס לספרד והצטרף למרכז החדש הצומח של התרבות הערבית־היהודית באלאנדלוס.

חיוג׳ חיבר את כל חיבוריו על הדקדוק העברי בערבית־יהודית. גם המושגים שהשתמש בהם לתאר את כללי הדקדוק העברי שאולים מערבית. מן המפורסמות שהוא היה הראשון שהציע שלכל מילה בעברית יש שורש תלת־עיצורי." חיוג׳ כתב ארבעה ספרים בדקדוק ׳כתאב אלתנקיט׳(ספר הניקוד), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת חרוף אללין׳ (ספר אותיות הנוח והמשך), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת אלמת׳לין׳(ספר פועלי הכפל) י ו׳כתאב אַלְנֻתַף׳(ספר הליקוטים או המריטות). יונה אבן ג׳נאח, שחי במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, בא לסרגוסה לאחר הגירוש מקורדובה בשנת 1012. בספרו הראשון, ׳כתאב אלמֻסְתַלְחִק׳ (ספר ההשגה), הוא הלך בעקבות חיוג׳ בכל הקשור לשורש השְׁלָשי. חיבורו ׳רִסַאלַת אלתַנְבִּיה׳(איגרת ההערה) הוא תשובתו על הביקורת על ספרו הקודם.

בין המחנות של חיוג׳ ואבן ג׳נאח הייתה מחלוקת חריפה על שורשים שחיוג׳ לא הביא ועל ניתוח צורות שונות, ותשובתו של אבן ג׳נאח למתנגדיו, בחיבורו ׳כתאב אלתסויה׳(ספר התגמול), גרמה למלחמה ספרותית קשה. בראש מחנה המתנגדים לאבן ג׳נאח עמד שמואל אבן נגרילה, הנגיד, שהיה תלמידו של חיוג׳. איגרותיו של הנגיד בפרשה הזאת נקבצו ב׳רסאיל אלרפאק׳ (איגרות החברים).

כל חיבוריו של אבן ג׳נאח בענייני לשון נכתבו בערבית־יהודית. נוסף על אלה שהוזכרו כתב ארבעה חיבורים בתחומי הלשון ובהם הציג את מכלול פרקי הלשון העברית. חיבורו החשוב ביותר, ׳כתאב אלתנקיח׳, הוא ספר הדקדוק הראשון ששרד במלואו ויש לו שני חלקים: הראשון, ׳כתאב אלאצול׳(ספר השורשים), הוא מילון, והשני, ׳כתאב אללֻמע׳(ספר הרקמה), ספר דקדוק. בהקדמתו ל׳ספר הרקמה׳ שיבח אבן גינאח את המוסלמים בני ספרד אשר העריכו את חשיבות ידיעת שפתם, אך ביקר קשות את חכמי דורו הבקיאים בתלמוד על שלהבדיל מקודמיהם חכמי התלמוד, זלזלו בידיעת השפה העברית ולא העריכו את לימודה ׳וחשבוהו מותר שאין צורך לו׳.

בימים ההם שהה בסרגוסה משורר והוגה דעות יהודי בעל שיעור קומה: שלמה אבן גבירול. הוא רכש השכלה בהתאם למקובל באותם ימים בקרב המשכילים ספוגי התרבות הערבית־היהודית. בשירי הקודש יזם אבן גבירול סגנון חדש ותכנים חדשים, פרי ההגות שספג במהלך לימודיו. בשירי החול שלו ניכרת בצורתם ובדרכי הביטוי השפעה רבה של השירה הערבית. לכאורה צפוי היה שאבן גבירול, כיהודים משכילים רבים בני הדורות של פריחת התרבות הערבית, יושפע מהמוזיקה הערבית של תקופתו, כל שכן אם מביאים בחשבון את ההשפעה הרבה של זרמים ערביים מהמזרח על תפיסותיו בתחום ההגות והספרות, וכן את העובדה שבעקבות המשוררים העבריים שקדמו לו בספרד אימץ בשירתו את המשקלים הערביים. הדבר מתבקש גם לנוכח העיסוק של שלושה משוררים שהושפעו ממנו עמוקות, משה אבן עזרא, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא, במוזיקה הערבית. אולם אבן גבירול סבר שהמוזיקה של היהודים בימי קדם הייתה נעלה מזו הערבית, שכנראה הכיר אותה היטב.

יום טוב עסיס -על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

יום טוב עסיס

על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותיתפעמים 132

את הגותו גיבש אבן גבירול בחיבורו ׳מקור חיים׳, שספוג בתורות הגות שהיו ידועות בעולם הערבי דאז, ושאף צורת כתיבתו כדו־שיח לקוחה מהספרות הערבית. שלא כבספרי הפילוסופיה האחרים שכתבו יהודים בזמנו אין ב׳מקור חיים׳ שום ניסיון לתאם, לגשר ולפשר בין היהדות לבין התורות הפילוסופיות של העולם היווני־הערבי שהתפתחו בימים ההם. ׳מקור חיים׳ נבדל מחיבורים אחרים של יהודים גם בכך שלא נזכר בו שום פסוק מהמקרא, ומחברו לא ביסס את טענותיו על המקרא או על מקורות קלסיים של היהדות הבתר־מקראית. נותרו בידינו שרידים מעטים של החיבור בלשון המקור, בערבית־יהודית. שם טוב אבן פלקירה תרגם קטעים ממנו לעברית במאה השלוש עשרה. מאות בשנים ייחסו נוצרים את החיבור להוגה דעות ערבי בשם אֲבִיצֶבְּרוֹן, והחיבור היה ידוע בתרגומו ללטינית, שנעשה במאה השתים עשרה. רק באמצע המאה התשע עשרה גילה שלמה מונק את זהותו של המחבר.

חיבוריהם של אבן ג׳נאח ואבן גבירול וממשיכי דרכם מעידים על עומק ההשפעה של התרבות הערבית והשפה הערבית על שפתם, סגנונם וטעמם. ההשפעה הערבית חדרה מעבר לצורה אל תפיסת עולמם, הגותם ודעותיהם. כל החכמים שבאו בעקבותיהם בספרד המוסלמית היו כמותם דו־לשוניים. רבים מהם כתבו שירים בעברית, אך כמעט לא היה חכם ומשכיל יהודי בימי שלטון המוסלמים בספרד שלא כתב בערבית־יהודית, ולא רק בתחומי ההגות, המדע, הרפואה והלשון אלא גם בענייני פרשנות והלכה.

משה אבן ג׳יקטילה, שחי בקורדובה במאה האחת עשרה ועבר לסרגוסה בעקבות כיבוש בירת אלאנדלוס, היה משורר, וכדברי אברהם אבן עזרא, ׳הגדול שבמדקדקים׳ ו׳אחד המפרשים הגדולים׳. פירושיו למקרא נכתבו בערבית־יהודית והודגשו בהם היבטים פילולוגיים ומורפולוגיים. מצויים בידינו קטעים מפירושיו לתהלים, מיכה, נחום וחבקוק, אך מציטטות בחיבורים שונים ידוע שכתב פירושים גם לתורה, ישעיה, תרי עשר, איוב ודניאל. בהיותו בפרובנס תרגם לעברית שניים מחיבוריו של המדקדק יהודה חיוג׳. יהודה אבן בלעם, שחי במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, כתב את כל חיבוריו בפרשנות המקרא ועל הלשון העברית בערבית־יהודית. חלק מחיבוריו אבד, ואלה ששרדו כוללים פירושים בערבית־יהורית לספרי המקרא יהושע, שופטים, ישעיה, ירמיה ויחזקאל.

יצחק אבן גיאת, שחי אף הוא במחצית השנייה של המאה האחת עשרה, הצטיין כפייטן ומשורר, פרשן המקרא ואיש הלכה, ומן המעט שידוע לנו עליו הוא מצטייר כאחת הדמויות החשובות בספרד המוסלמית. הוא תרגם את ספר קהלת לערבית וכתב עליו פירוש, אף הוא בערבית. בתחום ההלכה חיבר מספר חיבורים. ידוע לנו ספרו ׳הלכות כלולות " והוא חיבר גם ספר הלכות ופירוש לכמה מסכתות בתלמוד הידוע בשמו העברי ׳ספר הנר ", אך הוא נכתב בערבית־יהודית בשם ׳כתאב אלסִרַאג״, וחלקים מתוכו שוחזרו מתוך ציטטות בחיבורים אחרים. אבן גיאת היה מקורב לשמואל הנגיד ופעל בלוסינה. עם תלמידיו נמנו משה אבן עזרא, יוסף אבן סהל ויוסף אבן צדיק. אבן צדיק, איש הלכה ופילוסוף שחי במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, כתב את ספרו הפילוסופי ׳העולם הקטן׳ בערבית, אך רק תרגומו העברי שרד.

אף כי ההשפעה הערבית הייתה רבה, השימוש המקיף בערבית ביצירות דתיות־הלכתיות לא ביטא מגמת התבוללות. היהודים אימצו את השפה הערבית ואת התרבות הערבית כחברה בעלת זהות יהודית מובהקת ולא פעלו כיחידים. רק את שיריהם כתבו משוררי ספרד כמעט באופן בלעדי בעברית. היו לכך כמה סיבות. הרקע הבדווי של השירה הערבית היה זר ליהודים העירונים. סיבה נוספת הייתה השימוש הנוקשה בערבית קלסית בשירה הערבית. גם השליטה המלאה של המשוררים העבריים בספרד בשפה הערבית ובשירתה לא הביאה לשינוי לשון שירתם, שכבר היו לה מסורת ושורשים עמוקים. ייתכן שגם אמונתם של הערבים שלשון הקראן וסגנונו נוצרו מפי אללה והיו שיא השלמות הרתיעה את היהודים, והם העדיפו את לשון תורתם. מכל מקום אין ספק בזיקה האמיצה ביותר של השירה העברית בספרד לשירה הערבית.

כידוע חלק מהיהודים הגיעו למעלתם הגדולה בחיי הרוח ולמעמדם היוקרתי במלכות בזכות בקיאותם בשפה הערבית, כפי שכתב יהודה אבן תבון בצוואתו לבנו שמואל:

ואתה יודע כי הגדולים שבעמינו לא הגיעו אל הגדולה והמעלות הרמות כי בכתיבת הערבי. כבר ראית מה שספר הנגיד ז״ל מן הגדולה שהגיע אליה בעבורה באמרו, עט אני חסדך מספר וכו'. ומה שהגיע בנו אחריו גם כן מן הגדולה בה. גם בארץ הזאת אתה רואה כי הנשיא ר׳ ששת ז״ל הגיע בה אל העושר והכבוד גם במלכות ישמעאל. ובה יצא מכל חובותיו, ועשה כל הוצאותיו הגדולות ונדבותיו.

יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

פעמים 132אימוץ השפה הערבית בספרד המוסלמית היה חלק מהסתגלות עמוקה ומקיפה ביותר, שבאה לידי ביטוי כמעט בכל תחומי החיים. כך תיאר משה אבן עזרא את התערותם של יהודי אלאנדלוס בתרבות הערבית: ׳חִקינו את מעשיהם והלכנו בדרכיהם ולמדנו את מדותיהם ודברנו בלשונותיהם ודרכנו בשביליהם בנוגע לרֹב הענינים, כמו שכתוב: ״ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם׳״. בכל הארצות ששלטה בהן השפה הערבית התפשטה השפה בקרב היהודים, והם השתמשו בה במידה זו או אחרת אף לפרשנות המקרא והתלמוד, לפסקי הלכה ולתשובות על שאלות בעניינים הלכתיים. יהודה אבן תבון הסביר בהקדמה לתרגומו העברי לספר ׳חובות הלבבות׳ לבחיי אבן פקודה כי ׳בגלות מלכות ישמעאל… ומדברים בל[שון] ערבית וכל קהלות ישראל, אשר היו במקומות ההם, מדברים בל׳ ההיא, פירשו רוב מה שפירשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בל׳ ערבית וגם וברוב חבוריהם אשר חברו ותשובת השאלות הנשאלות מהם עשו כן, מפני שכל העם היו מבינים בל׳ ההיא׳. מלבד ידיעת הערבית שרווחה בציבור היהודי כולו, היו לדעת אבן תבון סיבות נוספות לשימוש הנרחב בשפה הזאת: ׳ועוד, כי היא ל׳ רחבה וממולאה בכל ענין וכפי כל הצורך לכל מדבר ומחבר, המליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בל׳ העברית׳ – השפה הערבית התאימה יותר מהעברית לצורכי התרבות הערבית־היהודית. ולבסוף אבן תבון שב והדגיש שהערבית הייתה ידועה ליהודים הלא־משכילים יותר מהעברית: ׳וגם כונתם היתה להועיל בחבוריהם לעמי הארץ שאינם בקיאים בלה״ק [בלשון הקודש!׳.

נראה כי צדק אבן תבון בהסברו זה. שלמה ב״ר יוסף בן יעקב מסרגוסה שבאראגון כתב בהקדמתו לתרגום פירושו של הרמב״ם לסדר נזיקין: ׳גם גאוני המערב וספרד, כגון רבינו חנוך, בנו של רבינו משה, פירש את כל התלמוד בלשון ערבי. ורבנו שמואל מגרנאטה הלוי ורבינו יצחק אלפסי ורבינו יצחק בן גיאת ורבינו יוסף הלוי בן מיגש, ואחרים רבים, זכרם לברכה, כולם רוב פירושיהם ותשובותיהם בלשון ערבי, כדי להקל על השואלים ועל הלומדים׳. שני טעמים ניתנו לשימוש הרחב בלשון ערב: התאמתה של השפה לנושאי החיבורים וידיעת השפה שרווחה בציבור בצד חוסר הבקיאות בעברית.

במרחב שמבבל עד ספרד יכלו יהודים בכלל ומלומדים בפרט להשתמש בשפה הערבית במגעיהם עם אחיהם היהודים בכל אתר ואתר, כולל ספרד, ואילו יהודים מארצות נוצריות נאלצו להשתמש בשפה העברית במגעיהם עם יהודים בכל מקום, בארצות נוצריות אחרות וכל שכן בארצות האסלאם. משום כך רגילים היו יהודים אלה יותר לדבר עברית. העיד על כך משה אבן ג׳יקטילה, שכאמור חי בספרד במאה האחת עשרה: ׳רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו אין רובם מכיר בלשון ערבי והרבה מחבבים את לשון הקדש ורגילים לדבר בה׳. ובמאה השתים עשרה הסביר שלמה ב״ר אברהם בן פרחון ב׳מחברת הערוך׳: ׳כל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן, וכל האכסנאין הבאין אליהן יכירו את לשונם: לפיכך לא הוצרכו להשתמש בלשון הקדש להיות רגילין בו. אבל כל ארץ אדום משונים לשונותיהם זו מזו, ושיבואו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר להם בלשון הקדש. לפיכך הם רגילין בו יותר׳.

מכל האמור ברור כי יהודים מארצות נוצריות היו רגילים להשתמש בעברית מחוץ לגבולות ארץ מגוריהם בעברם מאזור לשוני אחד לאחר; כך נהגו חכמי צרפת ואשכנז בהיותם בספרד כאמור. לעומת זאת היהודים בספרד המוסלמית השתמשו ביצירתם הדתית, הספרותית והמדעית בשתי שפות: עברית וערבית־יהודית. עקב הרקונקיסטה, אשר נמשכה מאות שנים, גדל מספרם של היהודים שחיו בממלכות ההיספניות, ואף כי חלקם, ובייחוד המשכילים, המשיך להשתמש בשפה הערבית, החשיפה לשפות הרומאניות הביאה בעקבותיה שינויים בלשונות היהודים. אבן גבירול היטיב להגדיר את המצב בשירו ׳הענק׳: ׳חצים מדבר בארמית; וחצי -בִּלְשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת׳.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930