אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

עמוד 1 מתוך 212

עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה' – נדב שרגאי

אסלאם-ירושלים

עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה', שורשיה, מאפייניה וביטוייה השונים הם שעומדים במרכזו של ספר מחקרי זה. העלילה מכוונת נגד מדינת ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. היא הפכה להיות מקובלת ורווחת בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני, ומתקבלת שם על ידי רבים מאוד כאמת צרופה. מחקר זה מפריך את העלילה, מצביע על מטרותיה ומתריע על סכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים.

שורשי השקר עלילת הכזב: 'אל-אקצא בסכנה' גורסת שמדינת ישראל פועלת כדי למוטט  את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי. שורשי השקר נטועים הרחק בימי 'המופתי הגדול' חאג' אמין אל-חוסייני, בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, אך הוא הועצם מאוד בשנים האחרונות והפך מקובל ורווח בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני.

הערת המחבר : בכל מקום שבו יינקט המינוח "מסגדי הר הבית", הכוונה למסגד אל-אקצא ולכיפת הסלע שלא הוקמה כמסגד, אך בפועל משמשת למטרה זו מדי פעם, ומכונה כך. בפי המוסלמים הר הבית, או מתחם אל-אקצא הוא אל-חרם אל-שריף.

היפוכה של האמת

מחקר זה מפריך את העלילה ומצייר את דיוקנה, שורשיה, ביטוייה השונים, מטרותיה וסכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים.

 לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' לא זו בלבד שאין בסיס, אלא שבחינה מדוקדקת של העובדות מעלה כי דווקא בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בקדושתו בלבד לדת המוסלמית, נקטה מדינת ישראל את הוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת כלפי דת אחרת מאז ומעולם, כאשר נמנעה מלממש את זכות התפילה של יהודים במקום והפקידה את ניהולו בידי רשויות הוואקף.

2. לאורך השנים כורסם הסטטוס קוו שנקבע בהר הבית ב-1967 לרעת הצד היהודי. כיום מוגבלים גם ביקורי יהודים בהר, ושטחי התפילה של המוסלמים התרחבו באופן ניכר.

3. יתר על כן – לאורך ההיסטוריה, דתות ועמים שכבשו את ירושלים הרסו את מוקדי הפולחן ובתי התפילה של קודמיהם, והסבו אותם למקומות תפילה בעבורם. כך נהגו המוסלמים והנוצרים אלה עם אלה  כאשר ירושלים עברה מיד ליד. הן הנוצרים והן המוסלמים  מנעו מהיהודים לאורך כ-1900 שנה את הגישה למקום הקדוש ביותר בעבורם – הר הבית. לעומת זאת, כשישראל כבשה את העיר העתיקה של ירושלים בשנת 1967, היא נקטה מדיניות שונה; הותירה את המתחם בניהול דתי מוסלמי וביצעה תיקון זעיר בלבד של העוול ההיסטורי: מתן גישה ליהודים (ולבני דתות נוספות) להר הבית, אך תוך שלילת זכותם של היהודים להתפלל במקום. רק הכותל המערבי הופקד בניהול יהודי ובידיים יהודיות.

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

עלילת 'אל-אקצא בסכנה'אסלאם-ירושלים

דיוקנו של שקר

"לְמַעַן צִיון לא  אֶחֱ שֶה ולְמַעַן יְרּושָלם לא אֶשְקוֹט …" )ישעיה סב, א(

להלן הקישור לספר באינטרנט : 
http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

הקדמה

עלילת הדם המודרנית – 'אל-אקצא בסכנה', שורשיה, מאפייניה וביטוייה השונים הם שעומדים במרכזו של ספר מחקרי זה. העלילה מכוונת נגד מדינת ישראל, התנועה הציונית והעם היהודי. היא הפכה להיות מקובלת ורווחת בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני, ומתקבלת שם על ידי רבים מאוד כאמת צרופה. מחקר זה מפריך את העלילה, מצביע על מטרותיה ומתריע על סכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים

. שורשי השקר

עלילת הכזב: 'אל-אקצא בסכנה' גורסת שמדינת ישראל פועלת כדי למוטט את מסגדי הר הבית ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי. שורשי השקר נטועים הרחק בימי 'המופתי הגדול' חאג' אמין אל-חוסייני, בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, אך הוא הועצם מאוד בשנים האחרונות והפך מקובל ורווח בשיח המוסלמי, הערבי והפלסטיני.

הערת המחבר : בכל מקום שבו יינקט המינוח "מסגדי הר הבית", הכוונה למסגד אל-אקצא ולכיפת הסלע שלא הוקמה כמסגד, אך בפועל משמשת למטרה זו מדי פעם, ומכונה כך. בפי המוסלמים הר הבית, או מתחם אל-אקצא הוא אל-חרם אל-שריף.

היפוכה של האמת מחקר זה מפריך את העלילה ומצייר את דיוקנה, שורשיה, ביטוייה השונים, מטרותיה וסכנותיה המרובות ליחסי יהודים ומוסלמים

לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' לא זו בלבד שאין בסיס, אלא שבחינה מדוקדקת של העובדות מעלה כי דווקא בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בקדושתו בלבד לדת המוסלמית, נקטה מדינת ישראל את הוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת כלפי דת אחרת מאז ומעולם, כאשר נמנעה מלממש את זכות התפילה של יהודים במקום והפקידה את ניהולו בידי רשויות הוואקף. לאורך השנים כורסם הסטטוס קוו שנקבע בהר הבית ב-1967 לרעת הצד היהודי. כיום מוגבלים גם ביקורי יהודים בהר, ושטחי התפילה של המוסלמים התרחבו באופן ניכר. יתר על כן – לאורך ההיסטוריה, דתות ועמים שכבשו את ירושלים הרסו את מוקדי הפולחן ובתי התפילה של קודמיהם, והסבו אותם למקומות תפילה בעבורם. כך נהגו המוסלמים והנוצרים אלה עם אלה. כאשר ירושלים עברה מיד ליד, הן המוסלמים הן הנוצרים מנעו מהיהודים לאורך כ-1900 שנה את הגישה למקום הקדוש ביותר בעבורם – הר הבית.

כ-600 שנות שלטון רומי וביזנטי ולאחר מכן כ-1300 שנות שלטון מוסלמי.

לעומת זאת, כשישראל כבשה את העיר העתיקה של ירושלים בשנת 1967, היא נקטה מדיניות שונה; הותירה את המתחם בניהול דתי מוסלמי וביצעה תיקון זעיר בלבד של העוול ההיסטורי: מתן גישה ליהודים (ולבני דתות נוספות) להר הבית, אך תוך שלילת זכותם של היהודים להתפלל במקום. רק הכותל המערבי הופקד בניהול יהודי ובידיים יהודיות.

הערת המחבר :למשל הפיכת כיפת הסלע לכנסייה נוצרית בשם 'טמפלום דומיני' עם הכיבוש הצלבני, והפיכת כנסיית סנטה אנה ל'מדרסה צלאחיה' עם הכיבוש של צלאח אל-דין.

העלילה כמכשיר לחיזוק חזון החליפות המוסלמית העולמית

אחדים מסוכני עלילת 'אל-אקצא בסכנה' בארץ ובעולם משתמשים בה כדי לחזק את חזון החליפות המוסלמית העולמית, שבירתה ירושלים – אותו הם מפיצים. הרעיון מאיים כידוע על מדינות רבות באירופה, שהמוני מהגרים מוסלמים קבעו בהן לאחרונה את מקום מגוריהם.

הכלל הישראלי: אין חופרים מתחת להר הבית

 מאז אוחדו שני חלקי ירושלים ב-1967 שבה ועלתה הטענה שמסגד )מתחם) אל-אקצא נמצא בסכנה. כמעט תמיד הושמעו הדברים כתגובה לחפירות ארכיאולוגיות או פעולות בנייה שמדינת ישראל ורשויותיה ניהלו סביב הר הבית. כמעט תמיד נלוותה לטענה הסתה קשה שבמרכזה הקביעה שמדינת ישראל מתכוונת להרוס את מתחם אל-אקצא (מקום התפילה השלישי בחשיבותו באסלאם), והמאמינים נקראו לבוא ולהגן בגופם על המסגד. הסתה זו הביאה פעמים רבות למהומות ולאירועים אלימים.

בדיקה עובדתית ופרטנית של הטענות שהושמעו על ידי המוסלמים ביחס לשמונה אתרים מרכזיים ברדיוס של כקילומטר סביב הר הבית, מגלה שלטענות אין בסיס או אחיזה במציאות

יתרה מזאת: לאורך כל שנות שלטונה בירושלים המאוחדת וקודשיה, הקפידה מדינת ישראל שלא לבצע חפירות ארכיאולוגיות מתחת להר הבית. החפירות התנהלו לאורך כותלי הר הבית, או במרחק של עשרות עד מאות מטרים מכותלי ההר. למעט פעם אחת (ב-1981(מעולם לא חרגה החפירה אל מתחת להר הבית, וגם אז מטרתה לא היתה למוטט את המסגדים. החריגה האמורה היתה בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. היא הופסקה בהנחיית ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, והמצב הוחזר לקדמותו.

ביטויי העלילה

למרות שעלילת 'אל-אקצא בסכנה' מופרכת מיסודה, ואף שחלק ממפיציה יודעים זאת, היא מתקבלת היום על ידי מיליוני מוסלמים ברחבי העולם כאילו היתה אמת צרופה, וההתייחסות אליה חרגה זה מכבר מתחום הרציונל. ביטוייה וגילוייה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה' רבים וקשים, והם מגבירים מאוד את השנאה, החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי. לא פעם מדובר בהסתה קשה שאיומים בג'יהאד – מלחמה ושפך דם נלווים אליה. לעתים מדובר ב"קריקטורות" שבהן נראים נחשים ותמנונים מעוטרים בסמלים יהודיים, כשהם שולחים את זרועותיהם או מטפסים על גבי המסגדים. בפעמים אחרות מציירת העלילה את דמות היהודים ברוח ה'דר שטירמר' – עיתונה של המפלגה הנאצית בגרמניה – כשהם חופרים כעכברים או כחולדות מתחת למסגדי הר הבית. פעם אחת מואשמת ישראל כי היא חותרת לחולל רעידת אדמה מלאכותית שתפיל את מסגדי ההר, ובפעם אחרת מבהירים בכירי אנשי הדת או המדינאים המוסלמים או הפלסטיניים, כי לא יהססו 'להקריב דם זך וטהור', ואף להפוך לשהידים כדי להגן על אל-אקצא. בעלילת 'אל-אקצא בסכנה' משולבים לא פעם מוטיבים אנטישמיים מובהקים, כמו אלה הלקוחים מ'הפרוטוקולים של זקני ציון' בדבר "מזימות" היהודים להשתלט לא רק על פלסטין, אלא על העולם כולו

 ישראל מונעת פגיעה במסגדים אך מואשמת בפגיעה בהם

למרבה האבסורד, רשויות הביטחון של מדינת ישראל שפועלות ללא הרף כדי להגן על המסגדים ועל שלמותם, מואשמות לא פעם בכך שהיו שותפות ואף יזמו פעולות שנועדו לפגוע במסגדי הר הבית. כך, למשל, בפרשת ההצתה באל-אקצא ב-1969, או בעת שאלן גודמן פתח ביריות בהר ב-1982.

אירועים ותכניות מסוג זה, פרי מעשיהם ומוחם הקודח של קיצונים יהודים או נוצרים, שמדינת ישראל עוצרת, שופטת וכולאת אותם, מנוצלים על ידי המוסלמים כדי לארגן מסעות ענק של גיוס כספים והון לטובת המסגדים וחצרותיהם, וכדי להסית נגד מדינת ישראל והעם היהודי.

 מוסלמים רבים אינם מפרידים בין מדינת ישראל וזרועותיה השלטוניות, שעושות הכול כדי להגן על מסגדי הר הבית, לבין גורמים יהודיים קיצוניים ושוליים החותרים לפגוע בהם. הם רואים בפעילות הגורמים הללו ובפעילות חוגים רחבים יותר העוסקים בהוויית המקדש ותודעת הר הבית (ללא כוונת פגיעה במסגדים) מסכת אחת שמשקפת גם את גישתם של השלטון ושל מדינת ישראל. לראייה זו אין כל ביסוס במציאות. היא תערובת של דמיון פרוע, סילופים היסטוריים והונאה למטרות פוליטיות

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

למעוניינים להלן הקישור לכל הספר…..אסלאם-ירושלים

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

סוכני העלילה

 יורשו המובהק של 'המופתי הגדול', שהגה את עלילת 'אל-אקצא בסכנה' לפני כשמונים שנה, הוא ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית שיח' ראאִד סלאח. סלאח ותנועתו עומדים מאחורי השינויים הפיזיים המשמעותיים ביותר שהתחוללו בהר הבית מאז 1967 – בניית שני מסגדי ענק חדשים, תת-קרקעיים, בפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית, באורוות שלמה, ובחללי מעבר שערי חולדה המכונה גם 'אל-אקצא הקדומה', מתחת למסגד אל-אקצא.  

סלאח, שקרא לא פעם "להקריב קרבנות בנפש כדי להגן על אל- אקצא" ושנקט מטבעות לשון בנוסח "הדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם", ואף דיבר על "לחם טבול בדם ילדים", מצדד בהקמת ח'ליפות מוסלמית עולמית שבירתה ירושלים.

סלאח חולק חלום זה או חלקים ממנו עם גורמים כארגוני החמאס, החיזבאללה, איראן ואל-קאעידה, שאף הם מפיצים את עלילת 'אל- אקצא בסכנה'.

 טענתו של סלאח שישראל מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות תחתיהם את בית המקדש השלישי, נדחתה גם על ידי חברי 'ועדת אור' (ועדת חקירה ממלכתית) שבדקו משפטית ועובדתית את אירועי אוקטובר 2000.

 ביחס לסלאח כתבה הוועדה בין היתר: "אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי, לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים… הוא פעל נגד כוונה שיוחסה לממשלת ישראל להחליף את מסגדי אל-אקצא בבית מקדש יהודי – כוונה שלא היתה לה אחיזה כלשהי במציאות.

 דברים אלה של חברי הוועדה, ששופט ערבי ישראלי נמנה עמם, יפים לדמויות רבות העומדות מאחורי העלילה וההסתה. אחת הדמויות הציבוריות הידועות שהביע נכונות להיות "השהיד הראשון שיגן על קודשי האסלאם בירושלים" ותיאר את "הנשמות הנכספות למות הקדושים למען ההגנה על אל-אקצא וירושלים", הוא חבר הכנסת לשעבר עבד אל-מלכ דהמשה.

מהות ואמצעי

 מטרת העלילה שהועלתה לראשונה בשנות ה-20 של המאה הקודמת על ידי המופתי הגדול חאג' אמין אל-חוסייני, היתה ונותרה להעצים את משקלם של ירושלים והר הבית במיתוס המוסלמי והפלסטיני, לאחד את העולם המוסלמי סביבם ואף להאדיר ולרומם את מעמדם של אנשי הדת וההנהגה הפוליטית הפלסטינית והערבית העושים בה שימוש באופן תדיר וכמעט שגרתי. סלאח עצמו הודה כי העיסוק בעניין ירושלים ואל-אקצא פתח בפניו ובפני תנועתו דלתות רבות נוספות, ותיאר את עיסוקו המרובה בעניינים אלה לא רק כמהות אלא גם כאמצעי.

היד הקשה של מדינות ערב והמערב. היד הרכה של ישראל

ההשוואה בין האמצעים שמדינות מערביות כארצות הברית ובריטניה או מדינות מוסלמיות כירדן, מצרים וסעודיה נקטו מול ההסתה ממסגדים, לבין הדרך שבה מדינת ישראל מתייחסת להסתה ממסגדי הר הבית – מלמדת כי מדינת ישראל נוהגת בליברליות מופלגת, בהתחשבות, בהבלגה ובאיפוק רב בכוהני הדת המוסלמים בהר הבית, וזאת על אף ביטויים קשים של הסתה לאלימות ולשפך דם נגד העם היהודי, התנועה הציונית ומדינת ישראל, היוצאים מהמסגדים.

חצרות המסגדים כבסיס לטרור

 עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הקריאות לבוא ולהגן על המסגדים אפילו תוך הקרבת נפש ודם, וגם השפה והתכנים האלימים שבהם נעשה שימוש כדי להקצין מסרים, הביאו לכך שמעת לעת התירו לעצמן חוליות טרור לעשות שימוש במסגדי הר הבית, כדי להתארגן ולתכנן משם פיגועים קשים בנפש. כך נהגו חברי חוליית סילוואן שהטילו רימונים על חיילי גבעתי ב-1986, סמוך לשער האשפות. כך נהגו גם חוטפיהם ורוצחיהם של שלושה שוטרים בשנים 1993-1992, וכך נהגו גם חברי חוליה שתכננו ב-2008 להקים תשתית לארגון אל-קאעידה ואף להפיל את מסוקו של נשיא ארצות הברית בעת שביקר בירושלים. בהר ובמסגדיו נעשה שימוש לצורכי טרור ו/או אלימות גם במסגרת האינתיפאדה – הן הראשונה, הן השנייה. פעילות זו לא תואמה כמובן עם שלטונות הדת המקומיים, אך אווירת ההסתה במקום שאבה אליה את פעילי הטרור שהרגישו שם 'כמו בבית'

שכתוב ההסטוריה של ירושלים

עלילת 'אל-אקצא בסכנה' שזורה בשנים האחרונות בשכתוב ובבנייה מחודשים של הנרטיב הערבי-מוסלמי על ירושלים. הדבר נעשה באמצעות שכתוב של ההיסטוריה המוסלמית והערבית של ירושלים.

 עיקרו של השכתוב ההיסטורי מבוסס על הטענה שהערבים שלטו בירושלים אלפי שנים לפני בני ישראל, ושמסגד אל-אקצא הוקם על ההר עוד לפני הקמת המקדש.

במקביל פותחה והועצמה גם שלילה מוחלטת של הנרטיב היהודי- ציוני על ירושלים והר הבית, ובכלל זה דה-יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל, והכחשת קיומו של בית המקדש על ההר.

 נרטיבים חדשים אלה סותרים לחלוטין הן את שידוע על ההיסטוריה היהודית והמוסלמית של ירושלים מהמחקר המודרני, הן את שהמוסלמים עצמם תיעדו בכתביהם וספריהם שלהם, לאורך מאות השנים האחרונות.

אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי-נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה'

הבנייה המוסלמית סיכנה את ההראסלאם-ירושלים

בעשור האחרון, לאחר שלאורך שנים האשימו גורמים מוסלמיים מכל רחבי העולם את מדינת ישראל כי היא חותרת למוטט את מסגדי הר הבית, נוצרה סכנה ממשית להתמוטטות חלקו הדרומי-מזרחי ופגיעה במסגד אל- אקצא. זאת, דווקא כתוצאה מפעילות בנייה מקיפה של המוסלמים בחלק זה של ההר והכשרת אורוות שלמה כמסגד תת-קרקעי.

המוסלמים התכחשו תחילה לסכנה זאת, ואף הערימו מכשולים רבים בדרכה של ממשלת ישראל ורשויותיה שניסו לטפל בסכנה.  הטיפול בחללים עתיקים שנחשפו במהלך חפירות ארכיאולוגיות ישראליות לאורך השנים מתחת לאזורי מגורים ערביים בירושלים העתיקה, במסגרת החפירות הארכיאולוגיות, הציל במקרים רבים את הבתים שמעל משקיעה והתמוטטות. קמרונות מעוותים שעליהם נשענו איזורי מגורים שלמים, קיבלו תמיכה. בורות ספיגה שניקזו אשפה וביוב אל תוך חללים ואולמות עתיקים הוחלפו במערכות ביוב מודרניות.

 במקרים אחדים התנו חלק מבעלי הבתים המוסלמים את הסכמתם להצעת הרשויות הישראליות, לטפל ולשקם חינם את מערכות הביוב והסניטציה, שערערו את יסודות בתיהם, בשיפוץ כולל של בתיהם ודירותיהם. למעשה סחטו בעלי בתים אלה את שלטונות ישראל בתמורה להסכמתם להתקין מערכות ביוב ראויות שימנעו ערעור של יסודות בתיהם ופגיעה בעתיקות ובאוצרות תרבות הטמונים במעבה האדמה.

אנשי הדת המוסלמים תקפו את ישראל בפומבי ושיבחו אותה בחשאי

לאורך השנים ביקרו בחשאי משלחות של אנשי דת מוסלמים ובכלל זה ראשי הוואקף והמועצה המוסלמית העליונה, בחפירות הארכיאולוגיות לאורך הכותל המערבי ולאורך הכותל הדרומי. תגובותיהם באותם מעמדים היו חיוביות, ועמדו בסתירה מוחלטת להתקפות הפומביות על ישראל ולהאשמות בדבר כוונה למוטט את מסגדי הר הבית.

במהלך הביקורים הללו הביעו ראשי הדת המוסלמית חשש מחשיפת עמדותיהם ברבים. במקרה אחד לפחות, שילם איש מקצוע מוסלמי במשרתו, לאחר שהביע בפומבי דעה חיובית על החפירות הארכיאולוגיות הישראליות

החפירות הארכיאולוגיות כמפעל מדעי ותרבותי מפואר

החפירות הארכיאולוגיות שישראל ערכה לאורך השנים סביב הר הבית הן מפעל מדעי ותרבותי מפואר, שהתנהל בפיקוח מקצועי והנדסי, תוך הקפדה על אמצעי בטיחות. החפירות התנהלו בגלוי, וביקרו בהן מומחים מתחומים שונים מכל רחבי העולם ובכלל זה נציגי אונסק"ו,תוצאות החפירות הללו ופרסומן אפשרו לכל שוחרי התרבות, המדע והדת, בני כל העדות – יהודים, נוצרים ומוסלמים, ללמוד אותן, להזדהות עמן וגם להתחבר באמצעותן אל עברם. עבודתם של הארכיאולוגים הישראלים תרמה משמעותית גם לחשיפה וללימוד תקופת הזוהר של האסלאם בארץ ישראל. ראוי לציין במיוחד את גילוי ארמונות שושלת בית אומאיה מדרום להר הבית. טבעי, עם זאת, שמדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, לא נותרה אדישה אל מול ממצאים מתקופות קדומות שחפפו את המקורות ההיסטוריים וכתבי הקודש היהודיים, והדברים זכו לתשומת לב ציבורית רבה יותר

תודות

אני מבקש להודות לשורה של מוסדות ואישים שסייעו בעדי במהלך איסוף החומר לעבודה: רשות העתיקות, הקרן למורשת הכותל, מבט לתקשורת פלסטינית, ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), ארכיונים של עיתונים יומיים, הספרייה הלאומית, אנשי הספרייה ביד בן צבי. תודה מיוחדת לתא"ל (במיל') שלום הררי, לארכיאולוג מחוז ירושלים ד"ר יובל ברוך, למנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן, ולרב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ. שני האחרונים פתחו בפניי דלתות רבות שסייעו לי להגיע לחקר האמת. המקורות שעליהם נסמכתי מצוינים במראי מקום לאורך המחקר, אולם שלושה ספרי יסוד שעליהם נסמכתי ראויים לציון: 'מלחמות המקומות הקדושים' מאת עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, 'מירושלים למכה ובחזרה' של פרופ' יצחק רייטר, וספרי שלי – 'הר המריבה', שמעט מתכניו שולבו כאן מחדש. היכרותי הקרובה עם סוגיית הר הבית, שבה עסקתי שנים במסגרות עיתונאיות ומחקריות, וביקוריי במקום לאורך השנים, סייעו בידי במהלך העבודה. בשונה מפרסומים אחרים שסייעו בידי לבנות את התשתית לדברים, מתמקד פרסום זה בעלילת 'אל-אקצא בסכנה', מעמיק בה ובונה נדבכים חדשים ונוספים על פרסומים קודמים בעניין זה. מסיבה זאת נוגע החיבור רק מעט בשורה של סוגיות חשובות נוספות הקשורות לעניין הר הבית, ורק באופן שמקל על ידיעת הרקע והבנת השתלשלות עלילת 'אל-אקצא בסכנה'. נעזרתי רבות גם בשורה של פרסומים שעניינם הארכיאולוגיה של ירושלים ובמאמרים שהתפרסמו במסגרות אלה. ראויים לציון הספרים והמאמרים של פרופ' דן בהט, ד"ר אילת מזר, ד"ר גבריאל ברקאי, פרופ' רוני רייך, ד"ר גדעון אבני ותמר וינטר. תודה מיוחדת לפרופ' יצחק רייטר שקרא את כתב היד, העיר הערות מועילות ושרבות נעזרתי ונסמכתי על פרסומיו ומחקריו, לד"ר גבריאל

ברקאי שקרא אף הוא את כתב היד, מנע ממני שגיאות והעיר הערות מועילות ומחכימות, ולד"ר אייל מירון העורך המדעי, שלא חסך מאמץ בהעמדת החיבור על אדנים יציבים וראויים. אני מבקש להודות גם לאכסניה שבה מתפרסם מחקר זה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ובייחוד לנשיא המרכז, ד"ר דורי גולד, ולמנהלת המרכז, גב' חיה הרשקוביץ, שהערותיהם האירו ותרמו רבות, וכן ל'ספריית מעריב' ועורכה דני דור, שחברו ל'מרכז הירושלמי', בהוצאת הספר לאור. תודות גם לאיש 'המרכז הירושלמי' טומי ברזי שסייע בהפקת הספר. מובן שהאחריות לנאמר היא עליי בלבד.

הקישור לספר השלם באינטרנט……למי שמעוניין….

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf


דיוקנו של שקר ספריית מעריב • המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

העלילה מגבירה מאוד את החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערב

פרק א פרולוגאסלאם-ירושלים

קישור של הספר באינטרנט…..

http://jcpa.org.il/wp-content/uploads/2013/11/El-Akza.pdf

 זהו דיוקנה של עלילה שקרית, עלילת 'אל-אקצא בסכנה', שנרקמה במחצית הראשונה של המאה ה-20 נגד העם היהודי, התנועה הציונית, ובהמשך נגד מדינת ישראל. המדינה ומוסדותיה – כך בתמצית טוענת העלילה – זוממים וחותרים למוטט את מסגדי הר הבית, כדי לבנות במקומם את בית המקדש השלישי. ככל שמאריכים ימי העלילה, וגרסותיה הדמיוניות מכות שורשים, כך הולכים ורבים חסידיה השוטים והנבערים. העלילה מתפתחת וקונה לה אחיזה בשיח האקדמי, הדתי והציבורי של העולם הערבי, הפלסטיני והמוסלמי, משל היתה אמת צרופה. באופן אבסורדי היא פוגעת בעם היהודי ובמדינת ישראל דווקא במקום שבו עשתה מדינת היהודים את המחווה והוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת לבני דת אחרת מאז ומעולם – בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, והמקום השלישי בלבד בחשיבותו לדת המוסלמית

. העלילה מגבירה מאוד את החרדה והאיבה בין מדינת ישראל לבין העולם הערבי, ובין יהודים לבין מוסלמים ברחבי העולם כולו. היא גם משרתת היטב את יוזמיה, שבעשרות השנים האחרונות דואגים לטפח אותה, והיא כנראה גם ההוכחה הטובה ביותר למימרה הידועה, שכאשר חוזרים על שקר מספיק פעמים, הוא מתקבל כאמת.

קודם שניגע בשורשי העלילה, מניעיה וביטוייה השונים, ועוד קודם שניגש להפריכה, הנה פרולוג קצר, ובו יוצגו שלוש התרחשויות מהשנים האחרונות שממחישות עד כמה רווח השקר ועד כמה נפוצים החששות הנובעים ממנו, הן בקרב ההנהגה הפלסטינית, הן בקרב ההמונים המוסלמים, הן בקרב העלית המוסלמית. בחודש דצמבר שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, שלח מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף-משנה מכתב ל'נשיאו' יאסר ערפאת, שישב באותה עת מתנועת הפת"ח, במוקאטעה שברמאללה. אבו סמרא, שעמד אז בראש גוף שכונה 'מרכז ירושלים להסברה, מחקרים ותיעוד', ביקש להביא לידיעת ערפאת מידע הנוגע ל"תכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית". "דוחות צבאיים ואמריקאיים שפורסמו לאחרונה על ידי העיתון 'ערב סטאר'", כתב אבו סמרא לערפאת, "מדווחים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית שבה חברים מדענים מהמקומות הבאים: הטכניון בחיפה, מכון וייצמן ברחובות ומכון הנגב בבאר שבע. הוועדה הזאת חיברה תכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעת אצבע באמצעות:

  • יצירת רעידת אדמה מלאכותית
  • שימוש בגלי קול מתנגשים (שבאים מחוץ לחומה ודוחפים אותה פנימה
  • שימוש ביצירת ואקום אווירי
  • יצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. "

את רוב הניסויים," מסר אבו סמרא, "ערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדוחות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות )הארכיאולוגיות) המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה  מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני לבין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם.

מכתבו של אבו סמרא נתפס על ידי ישראל במהלך ההשתלטות על ה'אוריינט האוס' שבמזרח ירושלים במהלך מבצע 'חומת מגן'. על המכתב מתנוסס גם כתב ידו של ערפאת המעיד על כך שהמכתב הגיע ליעדו. ערפאת, כך מסתבר, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא 3 להעביר את המידע לשורת אישים, וביניהם: המנהיג המזרח הנחה בכתב ירושלמי פייסל אל-חוסייני, השיח' יוסף סלאמה, זיאד אבו זיאד וכן למושל מחוז ירושלים מטעם הרשות הפלסטינית, ג'מאל עות'מאן.

 האירוע השני, שולי לכאורה, פורסם על ידי ד"ר הלל כהן בספרו 'ככר השוק ריקה אך לא עורר הדים. הוא התרחש באפריל 2006, וממחיש היטב באיזו קלות ניתן לרכז המוני מאמינים מוסלמים כדי "להגן על הר הבית מפני היהודים", מבלי להשמיע אפילו קריאת הסתה אחת. באותה תקופה (שבה התרחש האירוע), הותקנה מערכת כריזה ממוחשבת חדשה למסגד אל-אקצא, והמואזין נאג'י אל-קזאז הוקלט כשהוא קורא לתפילה. המערכת תוכנתה כך שאם בשל עיכוב לא יקרא המואזין לתפילה, הכריזה תופעל אוטומטית וקולו של אל-קזאז יישמע ברבים. המהנדס היהודי שתכנת את המערכת עבור הוואקף לא ידע את שעות התפילה המוסלמיות, והקריאה לתפילת הצהריים שובצה בטעות לשעה רבע לאחת בלילה. ואכן, בלילה הראשון להתקנתה, בשעה רבע לאחת בלילה, נשמע לפתע קולו של המואזין מקהיל את המאמינים לתפילה. אלפים מתושבי העיר העתיקה והסביבה ששמעו את הקריאה וידעו שאין זאת שעת התפילה, הניחו כי מדובר בקריאה לבוא ולהגן על ההר. רבים הגיעו למקום, חלקם חמושים במקלות. רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו שומרי הוואקף להסביר להם שמדובר בטעות ולפזרם לביתם

הערת המחבר : הלל כהן, ככר השוק ריקה, עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 2007-1967, מכון ירושלים לחקר ישראל ועברית, הוצאה לאור, ירושלים, עמ' 112

הוויתור הישראלי על הר הבית

אסלאם-ירושלים

גם האירוע השלישי שולי לכאורה, אבל גם בו יש כדי להמחיש עד כמה נוגע מעמדם של מסגדי הר הבית תחת שלטון ישראל ללבם של מיליוני מאמינים מוסלמים ברחבי העולם, הרחוקים מהם אלפי מילין, ועל איזו קרקע רגשית צומחות אמונות, תחושות אך גם עיוותים ועלילות בנוגע להר הבית. המעשה הזה סופר למזרחן פרופ' יצחק רייטר על ידי אינטלקטואל מצרי, בכנס שבו השתתפו השניים בשנת 2000, בעמאן. "אנחנו מוסלמים מודרניים שאינם מקיימים את מצוות היסוד, ומעולם לא היינו דתיים ממש", סיפר האינטלקטואל המצרי, אך "בשנה שעברה, בתום שנת האבל הראשונה על אבי, ביקשה אמי, שהגיעה כבר לגיל מופלג, להספיק לקיים את מצוות החג' (העלייה לרגל למכה)… כאשר שהינו בלילה בחצר הכעבה, הופיעו בזה אחר זה דרשנים ומטיפים. אחד מהם החל לדבר על אל-חרם אל-שריף בירושלים ("המקום הקדוש הנאצל" כינויו של הר הבית בפי המוסלמים – נ.ש.) הוא תיאר את חשיבות המקום באסלאם, את ההיסטוריה של ירושלים ואת העובדה שבעבר נפל האתר בידי הצלבנים ושוחרר על ידי צלאח אל-דין. לבסוף דיבר באריכות על מצבו הנוכחי של אל-חרם אל-שריף הנמצא תחת הכיבוש הישראלי. ככל שהתקדם תיאורו של הדרשן, שמתי לב שהקהל אחוז התרגשות רבה, וחלקו אף ממרר בבכי תמרורים. גם אמי ואני שביקרנו שנים אחדות קודם לכן באל-חרם אל- שריף המוכר לנו במציאות באופן שונה מדברי הדרשן, נסחפנו בהתרגשות, ודמעות זלגו מעינינו. זה היה בעבורנו האירוע המרגש ביותר במהלך העלייה לרגל למכה."

מכתבו של אבו סמרא לערפאת והתייחסותו של ערפאת ל'תכנית הציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית'; האלפים שנקהלו כדי 'להגן על הר הבית' לשמע קלטת המואזין שהופעלה בטעות באישון ליל, וגם הדמעות שזלגו מעיני האינטלקטואל המצרי במכה, לנוכח גורלו העגום של 'אל-חרם אל-שריף' תחת הכיבוש הישראלי, הם בבחינת מבוא לסיפורה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה'. העלילה מחלחלת כיום בקרב המוני המאמינים המוסלמים דרך קריקטורות, סרטים, סיפורי ילדים, חידונים, דרשות דתיות, פרסומים בכתבי עת ובאינטרנט, עצרות, הפגנות וספרות דתית ואקדמית לכאורה, אך בעיקר באמצעות שינוי הנרטיב המוסלמי על ירושלים, יצירת מיתוס"מוסלמי חדש על העיר ותיארוך מחדש של תולדותיה. האלמנט המרכזי השני בנרטיב החדש הזה הוא הכחשת הזיקה של היהודים למקומות הקדושים להם בארץ ישראל בכלל ובירושלים ובהר הבית בפרט. ההכחשה הזאת מובילה כיום את השיח המרכזי בעולם המוסלמי בן זמננו, בכל הנוגע לירושלים.

25-פרק ב הוויתור הישראלי על הר הבית

 המסד העובדתי הרלוונטי ביותר להפרכת עלילת 'אל-אקצא בסכנה' הוא כאמור הוויתור הישראלי דה-פקטו על הר הבית, שתקדים לו לא מצאתי באף מדינה או דת אחרת. אביו מולידו של הוויתור הזה, שבמשך שנים כונה: "הסטטוס קוו בהר הבית", היה משה דיין שכיהן כשר הביטחון של מדינת ישראל במהלך מלחמת ששת הימים. המעמד המרגש של שחרור הכותל המערבי והר הבית תועד לפרטיו בעשרות פרסומים וספרים שנדפסו בעקבות מלחמה זו. גם קריאתו של מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים הישראלית במכשיר הקשר: "הר הבית בידינו", נכנסה לפנתיאון הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל, אבל המציאות שמדינת ישראל עיצבה בהר הבית והמגבלות מרחיקות הלכת שנטלה על עצמה שם, היו רחוקות מאוד מהאופוריה של רגעי השחרור והמפגש המסחרר עם המקום שבו שכנו בעבר שני בתי המקדש של העם היהודי, מרכז חייו הרוחניים לאורך דורות רבים. המציאות שמדינת ישראל עיצבה במקום אף נגדה מבחינות רבות את כל מה שיהודים מאמינים, שומרי תורה ומצוות, מתפללים ומזכירים בתפילותיהם מדי יום: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו… ושם נעבודך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות."

המעשה הראשון שדיין נקט בהר הבית, שעות ספורות בלבד לאחר תקיעת השופר וברכת 'שהחיינו' של הרב שלמה גורן (הרב הצבאי הראשי) מתוך המשפטים האחרונים בתפילת שמונה עשרה בסידור התפילה היהודי.היה להסיר מיד את דגל ישראל שהצנחנים הניפו בהר הבית. המעשה השני של דיין היה לפנות את פלוגת הצנחנים שנערכה לשהיית קבע בחלקו הצפוני של הר הבית. דיין דחה את הפצרותיו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, שניסה למנוע זאת ממנו. נרקיס הזכיר לדיין שגם ירדן החזיקה על ההר יחידה צבאית להבטחת הסדר, ושבאותו אופן נהגו לפני דורות רבים גם הרומאים שהציבו לצורך זה חיל מצב במצודת אנטוניה שבנה הורדוס צמוד להר מצפון, אבל דיין לא השתכנע. הוא אמר לנרקיס כי  נראה לו שצריך להפקיד את המקום בידי השומרים המוסלמים. ניסח דיין בקצרה, למרות ביקורת קשה מצד חוגים דתיים ולאומיים כעבור שעות אחדות בלבד, את הודעתו הפומבית הראשונה לעם ישראל בעניין המקומות הקדושים, ובראשם הר הבית: "חזרנו לקדושים שבמקומותינו, על מנת שלא להיפרד מהם עוד לעולם… לא באנו לכבוש קודשי אחרים או להצר את זכויותיהם הדתיות, אלא להבטיח את שלמות  העיר ולחיות בה עם האחרים באחווה." בדברים אלה נהג דיין כממשיכו של דוד בן גוריון, שכבר ביולי 1948 במלחמת העצמאות, הורה לדוד שאלתיאל, מפקד ארגון ההגנה בירושלים )כאשר היה נדמה שהכוחות היהודיים עומדים לכבוש את העיר העתיקה( "להכין כוח מיוחד, נאמן וממושמע… שישתמש בלא רחמים במכונת ירייה נגד כל יהודי שינסה לשדוד או לחלל מקום קדוש, נוצרי או מוסלמי". בן גוריון אף המליץ בפני שאלתיאל למקש את הכניסות למקומות הקדושים, כדי למנוע פגיעה בהם

אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – נדב שרגאי 2012

 

אסלאם-ירושלים19 שנה מאוחר יותר, שעות אחדות לאחר החלטת דיין, זימן אליו ראש הממשלה לוי אשכול את ראשי העדות הדתיות והבטיח להם שהמקומות הקדושים להם לא ייפגעו. לרבנים הראשיים לישראל הודיע אשכול שהם יהיו אחראים על הסדרים ליד הכותל המערבי, ולראשי הדתות הנוצרית והמוסלמית הבטיח כי הם שימשיכו לקבוע את הסדרים במקומות המקודשים להם: כנסיית הקבר והר הבית.

המעשה המשמעותי ביותר של דיין, שעם השנים עורר מחלוקת וזכה לביקורת מצד חוגים רחבים, היה לאסור על תפילה ופולחן יהודי בהר הבית, וזאת בניגוד לסדרים שגובשו במערת המכפלה שבחברון, שגם בה פועל מסגד.

 דיין החליט להשאיר את הר הבית ואת ניהולו בידי הוואקף המוסלמי, אך בה בעת לעמוד על כך שיהודים יוכלו לבקר בו ללא הגבלה )ביקור, ולא תפילה). דיין סבר, ולאחר שנים אף העלה מחשבות אלה על הכתב, כי הואיל ועבור המוסלמים הר הבית הנו "מסגד תפילה מוסלמי, בעוד שלגבי היהודים אין הוא אלא 'אתר היסטורי של זכר העבר', אין  להפריע לערבים לנהוג בו כפי שהוא עתה." שר הביטחון הישראלי האמין כי יש לאפשר לאסלאם לבטא את ריבונותו הדתית על ההר – ריבונות דתית, להבדיל מריבונות לאומית; להשאיר את הסכסוך הערבי הישראלי במישור טריטוריאלי – לאומי; ולעקור ממנו את הפוטנציאל לסכסוך בין הדת היהודית לדת המוסלמית. במתן זכות ביקור ליהודים בהר הבית, ביקש דיין להקהות מעוצמתן של תביעות יהודיות לפולחן ולריבונות יהודית במקום. במתן ריבונות דתית למוסלמים על הר הבית, דיין האמין כי הוא מקהה מעוצמתו של האתר כמרכז לאומני פלסטיני.

הערת המחבר : במערת המכפלה חולקו האולמות ושעות התפילה בין היהודים לבין המוסלמים, והמקום משמש עד היום הן מסגד, הן מקום תפילה ועלייה לרגל ליהודים.

רכיבי הבסיס של הסטטוס קוו שדיין עיצב בהר הבית נשארו על כנם עד היום. למרות אין-ספור ניסיונות של יהודים להתפלל בהר הבית, המדינה דבקה עד היום באיסור על תפילת יהודים בהר. על פי חוק השמירה על המקומות הקדושים (תשכ"ז, 1967) שר הדתות רשאי אמנם להפעיל את סמכותו ולהתקין תקנות להסדרת תפילת יהודים ומוסלמים בהר, אולם הוא נמנע מלעשות זאת על פי הנחיית הממשלה.

 גם בג"ץ שעל שעריו התדפקו יהודים עשרות פעמים בבקשה לשנות מדיניות זו, כדי שיאפשר ליהודים להתפלל בקדוש שבמקומותיהם, גיבה את מדיניות הממשלה בעניין זה מטעמים של "שמירה על הסדר והביטחון הציבורי". בג"ץ קבע שזכות התפילה אינה אכיפה ללא תקנות, וכי מימושה בלעדיהן טומן בחובו סכנה חמורה לשלום הציבור. בפסק דינו בעניין נאמני הר הבית נגד צחי הנגבי )השר לביטחון פנים באותה עת),הבהיר בג"ץ כי לכל יהודי הזכות לעלות להר הבית, להתפלל עליו ולהתייחד עם בוראו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי; זהו חלק מחופש הביטוי. עם זאת, הזכות הזאת, כזכויות יסוד אחרות, איננה זכות מוחלטת, ובמקום שבו ההסתברות לפגיעה בשלום הציבור ואף בחיי אדם קרובה לוודאי – יש בה כדי להצדיק את הגבלת חופש הפולחן הדתי ואף את הגבלת חירות הביטוי .

אפילו הממסד הרבני העניק לאורך שנים רבות הסכמה דה-פקטו למדיניות זו, מסיבותיו שלו – סיבות שמקורן בהלכה היהודית. בבסיס האיסור על יהודים להיכנס לתחומי הר הבית, עמד הסטטוס ההלכתי של היהודים בדורנו המוחזקים כ"טמאי מתים".כיום, בניגוד לעבר הקדום, אין אפשרות להיטהר מטומאה זאת. לא כל הרבנים סמכו את ידיהם על האיסור הזה, ובשנים האחרונות התרחב מאוד מעגל הרבנים ששינו את עמדתם והתירו ליהודים להיכנס להר. עם זאת, הרבנות הראשית לישראל, שהיא הגורם הממסדי ההלכתי המכריע, דבקה עד היום בעמדתה שיהודים אינם רשאים להכנס לתחומי הר הבית. כך סבורים גם כמעט כל הפוסקים בעולם החרדי, וכך סבורים גם רבים מהפוסקים המרכזיים של עולם הציונות הדתית.

הערת המחבר : על פי ההלכה, טמא מת הוא מי שבא במגע עם נפטרים או עם אנשים ששהו במחיצתם של נפטרים. בתקופת המקדש היה אפשר להיטהר מטומאת המת באמצעות אפר של פרה אדומה מהול במים מיוחדים שהוזלפו על הטמאים. כיום, אפשרות הלכתית זו אינה קיימת.

קונצנזוס רחב אף יותר מגולם בפסיקה ההלכתית הכמעט גורפת, שאין לבנות כיום את בית המקדש השלישי, שיהודים בתפילותיהם כמהים אליו. דעה זו משותפת לרבנים שמתירים כיום כניסה להר הבית, ולרבנים שאוסרים זאת. הרבנים פוסלים זאת קטגורית גם כאשר ההצעה נוגעת לבניין המקדש במקום המסגדים, וגם כאשר מדובר באפשרות לבניין המקדש במתחם ההר ללא פגיעה במסגדים. אפשרות בניין המקדש נפסלת מכמה סיבות.

המרכזיות שבהן הן אלה:

א. ההבנה שבניית בית המקדש תתאפשר רק כאשר יגיע המשיח.

ב. רבים סבורים שבית המקדש השלישי לא ייבנה בידי אדם, אלא יירד מוכן מהשמים.

ג. רבים עוד יותר סבורים כי דורנו אינו ניחן ברמה מספקת של רוחניות, טוהר ובשלות, כדי שיהיה ראוי למקדש.

ד. המכשול ההלכתי שמונע כניסת יהודים להר, והיעדרה של 'הפרה האדומה' שאפרה, על פי המקורות היהודיים, שימש לטיהור יהודים טמאי מתים בימים עברו.

ה. החשש מעימות בין-דתי בין האסלאם לבין היהדות ופגיעה ביהודים ובמטרות יהודיות דתיות בכל רחבי העולם.

אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

אסלאם-ירושלים

דומה כי את הגיונם של רבים מפוסקי ההלכה לאורך השנים ביחס להר הבית תמצת המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון, בפסק דינו בעניין נאמני הר הבית 17 נגד היועץ המשפטי לממשלה. אלון הסביר כי גישה מיוחדת זו בעולמה של יהדות, שככל שהמקום והעניין מקודשים יותר, חלה חובה מיוחדת שלא להתקרב אליו ולהתהלך במחיצתו, אין בה משום ריחוק והתרחקות אלא יש בה משום קרבה והערכה". הוא אף ציטט דברים ברוח זו מפיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שדן רבות בנושא המקדש והר הבית. דברים דומים כתב בדורנו גם הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, בספרו 'שלהבתיה': "בעלותנו ושייכותנו מתגלות בכך שאיננו נוגעים במקום זה וגאוננו הלאומי מתבלט בכך שאנו מראים רוב הפוסקים החרדים והדתיים לאומיים אסרו על כניסת יהודים להר הבית והדבר הקל על הממשלה לאכוף את איסור תפילת היהודים בהר. בתמונה: כרוז שנתלה בירושלים מזהיר הלכתית מפני כניסה להר הבית.

לעולם כולו יש מקום בו איננו נכנסים… אין המרחק מפריד. אדרבא – הוא מחבר."  לעומת זאת מבטא הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה ומהמרכזיים שבין רבני הציונות הדתית, עמדה מורכבת יותר. שרלו, כמו עוד מאות רבנים ציוניים תובע לאשר תפילת יהודים בהר, 20 אך אינו מעלה על דעתו פגיעה כלשהי במסגדים. הוא מכיר בערכו של הר הבית ואינו מוכן לוותר על הזיקה היהודית אליו, אך מנגד מכיר גם במגבלות השונות, בדרך למימוש מלא של הזיקה הזאת. שרלו מצדד בלימוד ענייני הקודש והמקדש ואף ב"הטמעת התחושה המתמדת של החסר לנו", אך מדגיש ש"בניין המקדש מתחיל במקום אחר", בבחינת "בלבבי מקדש אבנה, מקום של עשיית צדק, צדקה, מוסר ומשפט בין אדם לחברו ותיקון עולם וחברה." 21 עם השנים דבקה מדינת ישראל – בעיקר בהשפעת מנגנוני הביטחון שלה, השב"כ והמשטרה, בסטטוס קוו של דיין. יתרה מזאת: היא אף יזמה או השלימה עם שני שינויים מרכזיים שחלו בהר, לטובת הצד המוסלמי:

בניגוד להחלטה המקורית של דיין, כבר שנים רבות שהמשטרה אינה מאפשרת כניסה חופשית של יהודים להר, גם לצורך ביקורים. היא מגבילה את מספר היהודים – בעיקר יהודים דתיים שנכנסים להר. רק כמה עשרות יהודים דתיים רשאים לשהות בהר יחדיו, והם מלווים על ידי שומרי ואקף ושוטרים שפוקחים עליהם עין, בודקים בכליהם כדי לוודא שלא "הגניבו" להר טלית, תפילין או סידור, ומשגיחים ששפתותיהם אינן ממלמלות תפילה. 22 רק לאחר יציאתם ממנו מתאפשרת כניסתם של כמה עשרות נוספים. גם שעות הכניסה של יהודים להר מוגבלות ומצומצמות, ובשעת מהומות ומתח נסגר ההר בפניהם.

בהר הבית הוכשרו באמצע שנות ה 90- של המאה ה 20- שני חללים תת-קרקעיים גדולים שהרחיבו מאוד את שטחי התפילה של המוסלמים במקום – החלל התת-קרקעי בפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית המכונה אורוות שלמה )בפי המוסלמים: מסגד אל-מרוואני( והחלל מתחת למסגד אל-אקצא המכונה אל-אקצא הקדום.

גם הפיקוח הארכיאולוגי בהר הבית נעשה תחת מגבלות קשות. המגבלות נובעות מעמדת הוואקף, כי הוא הריבון, השליט והמחליט במקום. ישראל מתחשבת ומגלה הבנה לעמדה זו, אף שבאופן רשמי – אינה מסכימה לה.כך למשל, היו שנים שבהן הפיקוח הארכיאולוגי כלל לא התאפשר. עבודות שיקום, שיפוץ ובינוי במקום מתבצעות לא פעם )בתיאום עם ממשלת ישראל( על ידי ממשלות וגופים זרים, כמו ירדן או מצרים, ומדינת ישראל מהלכת במקום על 'קצות האצבעות'. בהסכם השלום עם ירדן, ממשלת ישראל אף הכירה במעמדה הבכיר העתידי של ירדן בכל הנוגע למקומות הקדושים למוסלמים בירושלים הכוללים את הר הבית (אל-חרם אל- שריף), בשלב שבו ייחתמו הסכמי שלום והסדרי קבע עם שאר העולם הערבי.

העובדה שהמדיניות הרשמית והמעשית של מדינת ישראל כפי שהיא מגולמת בהחלטות מועצת הרבנות הראשית, בהחלטות ממשלה ובהחלטות בג"ץ, משאירה את ניהול הר הבית בידי אנשי הוואקף המוסלמי, אינה מוכרת בעולם המוסלמי של ימינו. להפך: פעילותם של גורמים יהודיים לא ממשלתיים ולא מרכזיים, חלקם קיצוניים ושוליים, לחידוש מיידי של עבודת המקדש ואף להריסת המסגדים, מוצגת על ידי גורמים פלסטיניים ומוסלמיים כאילו היא המשקפת את העמדה הרשמית והמעשית של מדינת ישראל.

אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

 

אסלאם-ירושליםהמציאות, כידוע, שונה. מדינת ישראל פועלת לסיכול תכניות שכאלה. עם השנים ניסו גורמים קיצוניים יהודיים ) לא ממשלתיים(  לפגוע בהר ובמסגדיו, וקיצונים מוסלמים עשו בו שימוש לצורכי טרור והסתה. הניסיונות הללו נבלמו ביד ברזל על ידי רשויות הביטחון הישראליות: המשטרה, השב"כ והמוסד. תחום זה של האחריות הביטחונית הכוללת על המקום, הוא התחום היחיד שמדינת ישראל הותירה בידיה באופן בלעדי בהר הבית.

למרות זאת, כל מפתחות שערי מתחם הר הבית, למעט שער המוגרבים ) במערבו(, מצויים בלעדית בידי הוואקף. רק את מפתחות שער המוגרבים מחזיקים במשותף ישראל והוואקף.

ישראל גם חוקקה ב 1967- את חוק השמירה על המקומות הקדושים.

החוק קובע כי מקומות אלו יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אליהם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות. העונשים שנקבעו לעוברי העברות חמורים: שבע שנות מאסר למי שמחלל מקום קדוש, ומאסר של חמש שנים ל"עושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות.

על רקע כל אלה, הטענה שהמדינה ומוסדותיה קשרו מזימה שנועדה למוטט את מסגדי הר הבית, כדי להקים תחתיהם את בית המקדש השלישי, אבסורדית ומופרכת. מדינת ישראל דבקה אמנם במורשת היהודית, מכבדת את ההיסטוריה היהודית ורואה עצמה מחויבת לשורשיה הקדומים שבמרכזם הר הבית והמקדש, אולם בכל הנוגע להר הבית – מדובר במורשת ערכית ורוחנית ולא במורשת מעשית; בזיקה עמוקה ומחויבות אך רק במישור התודעתי. במקביל, עושה מדינת ישראל כמעט הכול, הן בפה והן במעשה, כדי להבהיר שפניה אינן לבניית המקדש השלישי או להחרבת מסגדי הר הבית. כל זה אינו מפריע לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' שפנים רבות לה, להתפתח ולקנות לה אחיזה בדמיונם ובלבותיהם של עשרות מיליוני מוסלמים.

הוגה עלילת 'אלאקצא

בסכנה' – 'המופתי הגדול', חאג' אמין אלחוסייני

אביה מולידה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הראשון בעת החדשה שטען כי היהודים זוממים למוטט את מסגד אל-אקצא כדי לבנות תחתיו את בית המקדש השלישי, היה 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל-חוסייני,  שמת ב- 1974  הוא חי שלושת רבעי מאה, ועיקר פועלו השפיע על קורות המחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל. עם זאת, חייו ומשנתו רלוונטיים גם היום, מכיוון שבכל הקשור למסגדי הר הבית ולעלילת 'אל-אקצא בסכנה' – יורשיו, ובהם יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, וראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, שיח' ראאד סלאח, הפכו בפועל לממשיכי דרכו.

חוסייני נולד בירושלים בסוף המאה ה 19- . הוא היה בנו של מופתי ירושלים באותם הימים, טאהר אל-חוסייני, שנודע כאחד ממתנגדיה המובהקים של הציונות. משפחת החוסיינים הירושלמית מייחסת את מוצאה לחוסיין, בנם של החליף עלי ואשתו פאטמה, בת הנביא מוחמד. את חינוכו קיבל אמין אל-חוסייני במוסדות חינוך בירושלים. בגיל 17 נסע ללמוד באוניברסיטה המוסלמית אל-אזהר שבקהיר ושהה שם שנתיים. אז גם הגיע לראשונה למכה וזכה בתואר חאג'. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, אך אחרי שנתיים חלה בדיזנטריה ושב לירושלים. לתפקיד הציבורי הראשון שלו התמנה ב 1918- כאשר התקבל לעבודה במשרד המושל הצבאי הבריטי של ירושלים. כעבור שנה השתלב אל-חוסייני בתפקיד זוטר במחלקת הביטחון הבריטית בדמשק. שם החל להתקרב לחוגים הלאומיים בחצרו של האמיר פייסל בן חוסיין ונטל חלק פעיל בהבאת הנציגים מ'חבל פלסטין' לקונגרס הכלל סורי, שנערך ביולי 1919 כבר אז ערבב עבודה חינוכית, פעילות פוליטית ופעילות דתית.

כששב מדמשק השתלב אל-חוסייני בפעילות אחת מהאגודות הנוצריות – מוסלמיות שפעלו אז בארץ. המכנה המשותף לכולן היה ההתנגדות העזה לציונות ולעלייה היהודית והשאיפה להתקרבות לסוריה.

האירוע המשמעותי הראשון שאל-חוסייני נטל בו חלק היה אירוע אלים במיוחד.

באפריל 1920 , בתום חגיגות נבי מוסא, 2 כשאלפי מוסלמים שבו בתהלוכה מנבי מוסא לירושלים, שלהב אל-חוסייני את ההמונים. התהלוכה הידרדרה לאלימות קשה, ובדרך נרצחו חמישה יהודים ו 211- נפצעו. 3 מי שניצח על התהלוכה עצמה היה אחיו החורג של אמין אל-חוסייני, המופתי כאמל אל-חוסייני, שבניגוד לאמין ניסה  )ללא הצלחה(  להרגיע את הרוחות.

הבריטים הוציאו צו מעצר נגד אמין אל-חוסייני, שברח לעבר הירדן ומשם לדמשק. בהיעדרו גזר עליו בית דין צבאי 10 שנות מאסר. חמישה חודשים אחר כך, כשלתפקיד הנציב העליון נכנס סר הרברט סמואל, זכה חא'ג אמין הגולה בחנינה.

כששב חאג' אמין לירושלים הוא התקבל על ידי ערביי העיר כגיבור, וכמי שהעז למרוד בבריטים ולהילחם ביהודים. עם פטירת אחיו החורג, המופתי כאמל אל-חוסייני, התמודד חאג' אמין על הירושה. תחילה, הפסיד למתמודדים בעלי השכלה דתית מוסלמית גבוהה משלו, אך הוא ומשפחתו סירבו לקבל את הדין. הם הפעילו מערכת לחצים כבדה, מלווה בפרסומים ומחאות פומביות, ובסופו של דבר נמסר המינוי לחאג' אמין בעת שמלאו לו 26 שנים בלבד. שנתיים אחר כך הוקמה המועצה המוסלמית העליונה, ואל-חוסייני נבחר לעמוד בראשה.

אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

אסלאם-ירושלים

עתה, משהחזיק בידיו את שתי המשרות הדתיות הבכירות, החל אל-חוסייני במבצע שיפוץ כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא שבהר הבית. הדבר העצים עוד יותר את כוחו ואת הפופולריות שלו בקרב המוסלמים בארץ ובעולם. בשני המסגדים שררו אמנם הזנחה ועזובה, והשיפוץ היה חיוני, אבל המשימה הזאת, שחוסייני דאג שתקבל הדים ופרסום רב, היתה בעבורו אמצעי להשגת מטרות נוספות: מעמד אישי רם בעולם המוסלמי, רתימת המדינות המוסלמיות למאבק הלאומי של הפלסטינים, והפניית תשומת לבם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם לקודשי האסלאם בירושלים ובהר הבית.

עד סוף שנת 1924 נאספו כ 90- אלף לירות שטרלינג לצורכי השיפוץ, וכדי להגדיל את הרושם על קהל היעד שלהם ולגייס עוד כספים, נשאו עמם שליחיו של אל-חוסייני "הוכחות" לסכנה הנשקפת מהיהודים למסגדי הר הבית. ההוכחות לכאורה היו עלונים לגיוס תרומות מטעם מוסדות תורה יהודיים בירושלים ) למשל ישיבת תורת חיים( וחומרי תעמולה של גופים ציוניים שונים, שבהם הופיעו ציורים של מסגד אל-אקצא ו/או כיפת הסלע, כשהם מעוטרים בסמלים יהודיים, בעיקר מגיני דוד.

חומרי התעמולה הללו שימשו את מנהלי המוסדות היהודיים בארץ, אצל נדבנים יהודים בחו"ל, כדי לגייס כספים למוסדותיהם. לשווא הסבירו ראשי היישוב שמדובר בחומרים שכל מטרתם התרמה, וכי זה הוא הנוהג כבר עשרות רבות של שנים.  גם הקישוט היהודי המסורתי 'מזרח', שבו שולבה תמונת הר הבית ומסגדיו – קישוט שנתלה בבתי יהודים רבים בארץ ובחו"ל כבר מאות בשנים, כדי לסמן את כיוון התפילה לירושלים, שימש את אל-חוסייני וחבורתו לצורכי הסתה נגד היהודים והתנועה הציונית. הם דבקו בטענתם שהיהודים זוממים להחריב את המסגדים ולבנות תחתיהם את בית המקדש. חוסייני עצמו גרס ש"הציונות הינה רעיון יהודי דתי ומדיני כאחד", וכי בין מטרותיה: "בנייתו מחדש של המקדש הקרוי מקדש שלמה במקום מסגד אל-אקצא המבורך וקיום הפולחן הדתי בו". כשניגש אל-חוסייני לשיפוץ מסגדי הר הבית התבררה מידת הזנחתם. מורשת העות'מאנים בכל הקשור לשימורם ולאחזקתם של שני בתי התפילה המוסלמיים על הר הבית היתה עלובה. מאז תבוסת הצלבנים והשינויים שביצע במקום צלאח אל-דין חלפו למעלה מ 700- שנה. גם רעידת האדמה שפקדה את ירושלים ב 1927- פגעה במקום. אל-חוסייני

הורה להרוס את כל קירות האורך והארקדות בצדו המזרחי של מסגד אל-אקצא. העמודים הישנים הוסרו ובמקומם הובאו עמודי שיש לבנים מאיטליה. התקרות שוחזרו בסגנון מוסלמי עתיק, ועשרות שטיחים מתנת מלך מרוקו נפרשו במרבית חלקי המסגד. אחזקת 'אל-חרם אל-שריף' השתפרה פלאים, ובשטחו הוקמו מוזיאון לתולדות האסלאם וספרייה לענייני דת.

אל-חוסייני פעל במקביל בשתי דרכים. ידו האחת שיפצה את המסגדים ורוממה את מעמדם ולצדם את מעמדו שלו. ידו השנייה עסקה כל העת בהסתה וגם בשקרים ברורים נגד היהודים. אל-חוסייני השתמש במאבקם של היהודים להבטחת זכות התפילה שלהם בכותל המערבי ולשיפור מעמדם ברחבת התפילה הצרה של הכותל, כדי להסית נגדם ולהאשימם בכוונה מרחיקת לכת פי כמה: החרבת המסגדים ובניין בית המקדש השלישי תחתיהם.

מן המפורסמות הוא שיהודים התפללו למרגלות הכותל המערבי של מתחם הר הבית מאות בשנים. הם ראו ורואים בו עד היום את השריד האחרון של בית המקדש, גם אם מבחינה היסטורית מדובר בקיר המתחם ולא בקיר המקדש עצמו שהיה בתוך המתחם. על רקע זה הם אף ניסו לרכוש את רחבת התפילה הצרה שלמרגלות הכותל המערבי. בין העמים הוא מכונה 'כותל הדמעות היהודי' – שם שמעיד כמאה עדים על שיוכו. מאז המאה ה 12- לפחות פקדו יהודים את הכותל המערבי והתפללו למרגלותיו. במאה ה 16- , כפי הנראה, החלה התפילה הסדירה באזור

הרחבה המוכרת היום, והכותל התמסד כמקום השני בקדושתו ליהודים אחרי הר הבית. במאה ה 16- הכיר בכך גם הסולטאן העות'מאני סולימאן המחוקק ) הידוע גם בכינויו 'המפואר'(, שהעניק ליהודים פירמאן, כלומר רישיון, המכיר בזכותם להתפלל במקום.

קודם שניגש בקצרה לתיאור השתלשלות האירועים שהובילו להחרפת הסכסוך על הכותל ולפרוץ מאורעות תרפ"ט, נקדים מילים אחדות על השתלשלות תהליך אחר – נדידת הקדושה שהמוסלמים ייחסו לשניים מכותלי הר הבית אל הכותל המערבי דווקא. הקוראן מספר בסורה )פרק( 17  פסוק 1 על מסע לילי שבמהלכו מובא מוחמד מן המסגד הקדוש )כפי הנראה מכה( אל המסגד הקיצון שזיהויו אינו מוכר. בחלק מן המסורות המוסלמיות שנמסרו בעל פה זוהה המסגד הקיצון עם הר הבית שבירושלים. המסורות הללו מספרות כי מוחמד הגיע לירושלים על גבה

של בהמה מעופפת מופלאה בשם אל-בוראק, וכשהגיע להר קשר אותה ואז עלה מהסלע הקדוש שבהר אל השמים.

עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, מצא כי עד המאה ה 11- נחלקו המלומדים המוסלמים בדבר מקום קשירת בהמתו המופלאה של הנביא מוחמד והצביעו על מקומות שונים ברחבי אל-חרם אל-שריף. חלק מהם זיהה את מקום כניסתו של מוחמד לחרם ומקום קשירת אל-בוראק בכותל המזרחי. אחרים הצביעו על הכותל הדרומי, אך איש לא הצביע על הכותל המערבי כמקום קשירת 'אל בוראק'. במאה ה 17- היה מקובל לזהות את מקום קשירת אל-בוראק סמוך לפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר הבית. הארכיאולוג מאיר בן דב סבור

כי ראשית המסורות המוסלמיות שמזהות את מקום קשירת אל-בוראק עם הכותל המערבי היא בסוף המאה ה,19- כאשר הכותל החל בהדרגה להפוך לסמל ההתחדשות של היישוב היהודי בארץ ישראל.

שלא במקרה, כנראה, ראשית המאה ה 20- , זמן לא רב אחר כך, היא המועד שבו היהודים החלו להביא עמם לרחבת התפילה ריהוט ותשמישי קדושה שונים: כיסאות, ספסלים, שולחנות וספרי תורה, ואף חידשו את הניסיונות לרכוש את הרחבה שהייתה בבעלות הוואקף. נראה אפוא שזיהויו של הכותל המערבי כמקום קשירת אל-בוראק בא כתגובה מוסלמית דתית-פוליטית, למה שהמוסלמים הגדירו כ"השתלטות היהודית על הכותל". באותה תקופה המוסלמים אף החלו להצביע על החדר התת-קרקעי שמתחת למסגד אל-בוראק מצדו הפנימי של הכותל המערבי,

כמקום שאליו קשר מוחמד את אל-בוראק, ועל שער ברקלי, השער הנסתר שטמון מתחת לשער המוגרבים, כשער שדרכו נכנס מוחמד למתחם המקודש.

אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

אסלאם-ירושלים

כאשר הוקמה מחיצה ליד הכותל  )ספטמבר 1928 (, כדי להפריד בתפילה בין גברים ונשים  )כמקובל ביהדות האורתודוקסית(, וכאשר הובאו לרחבת התפילה ספסלים לישיבה ותשמישי קדושה, התכנסה המועצה המוסלמית העליונה וגייסה את המוסלמים "נגד שאיפות היהודים להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם."

כל הסברי הצד היהודי שאין בכוונתו להשתלט על קודשי האסלאם לא הועילו. בנובמבר 1928 פרסם הוועד הלאומי של יהודי ארץ ישראל מכתב גלוי אל ערביי הארץ שבו הכריז בין השאר:

"אנו מודיעים כאן, באמת ובתמים, שאין זה עולה על דעת שום איש מישראל לפגוע בזכויותיהם של המוסלמים על המקומות הקדושים להם. אולם על אחינו הערבים להכיר גם הם באותן הזכויות שיש

לישראל בארץ, על המקומות שלהם… כל ניסיון לתאר את רצון היהודים להתפלל במקום הקדוש הזה, ברחבת הכותל המערבי, בשלום, בדרך של כבוד ובלי מעצור, כהקמת בסיס אסטרטגי להתקפה נגד מסגדי המוסלמים, אינו אלא פרי דמיון כוזב או עלילת זדון. כוונתה של עלילה זו היא להכניס מהומה וערבוביה בלבבות ולעורר איבה ומדנים בין עמים אחרים."

הכרוז לא זו בלבד שלא סייע, אלא גרם לאנשי המועצה המוסלמית להחריף עוד את הפרובוקציה. הם פרצו פתח בדרום רחבת הכותל כדי להפוך את רחבת התפילה של היהודים למקום מעבר לאנשים ולבהמות, ונקטו תחבולות שונות כדי להפריע לתפילת היהודים. על המערכה ניצח המופתי חאג' אמין. חלק מבתי השימוש של בתי שכונת המוגרבים שמחוץ לתחום רחבת התפילה נסמכו על הכותל ממש  ומעת לעת נהגו המוסלמים לזהם את רחבת התפילה הצרה בצואה ולשפוך עליה פסולת וזבל. באייר תרפ"ט החלו המוסלמים בבתי המוגרבים סמוך לרחבת הכותל, לערוך טקסים קולניים שכללו צווחות, ריקודים ושירים לקול מצלתיים ותופים. הטקס המכונה 'דיכר' לא נערך עד אז במקום זה, והוא כוון בכוונה תחילה לשעה שבה מתפללים יהודים שוהים במקום.

בראשית אוגוסט 1929 תקפו הערבים ופצעו יהודים שבאו להתפלל בכותל. בליל ט' באב של אותה שנה ארגנו תנועת בית"ר והיישוב היהודי בארץ עשרות אלפים בתהלוכה מרשימה אל הכותל המערבי. היה זה שיאה של המחאה, לנוכח ההתנכלויות הבלתי פוסקות לתפילת היהודים במקום, ולנוכח מסע ההסתה נגד היהודים בדבר כוונותיהם לכאורה להשתלט על הר הבית ומסגדיו. ההסתה הנמשכת, שאמין אל-חוסייני נטל בה חלק מרכזי, הגיעה לשיאה בפרעות נרחבות ביהודים, שלימים זכו בכינוי: 'פרעות תרפ"ט'. שבוע לאחר תהלוכת ט' באב, יצא האות ממסגד אל-אקצא.

המוני פלאחים מכפרי הסביבה התקבצו כשהם מצוידים באלות ובסכינים. ההמון הערבי המוסת התנפל על שכונות יהודיות בירושלים, ומשם התפשטו הפרעות גם ליישובים יהודיים חקלאיים: מוצא, באר טוביה, חולדה, לריכוזים העירוניים היהודיים בחיפה ובתל אביב ולערים המעורבות חברון וצפת. ההתנפלויות ומעשי ההרס נמשכו שבוע ימים. 133 יהודים, מרביתם מצפת ומחברון, נטבחו למוות. 339 יהודים נפצעו. שמונה נקודות יישוב יהודיות נעזבו, והמאורעות נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של יהודי ארץ ישראל כאסון נורא.

ההיסטוריון פרופ' יהושע פורת קבע לימים, כי טיפוח המסגדים ופרשת הכותל המערבי שבאה בעקבותיו, היו גולת הכותרת בפעילותו של חאג' אמין אל-חוסייני. "המסגדים שעל הר הבית הפכו לקראת 1929 לסמל המאבק בציונות. היה זה סמל קונקרטי ברור ומובן לכל, שהחליף סיסמאות לאומיות מופשטות של הגדרה עצמית. הודות למדיניות זו החלה בעיית ארץ ישראל לחרוג מגבולותיה הצרים של הארץ והפכה לבעיה כלל ערבית וכלל אסלאמית." ואכן, התנהלותו של אל-חוסייני לא היתה תוצר של אמונה דתית בלבד. אל-חוסייני ארג וטווה את עלילת 'אל-אקצא בסכנה' כחלק מבניית האתוס הלאומי הפלסטיני, שבאותם ימים עדיין היה בחיתוליו. הוא זיהה את נקודות ההשקה והתחרות לכאורה על המקומות הקדושים לשתי הדתות, העצים אותן, והשתמש בהן כדלק על מדורה. ככל שלהבותיה גבהו היא שירתה טוב יותר את מטרותיו.

צבי אל פלג, חוקר תולדות חאג' אמין אל-חוסייני שבדק את מאמריו וכתביו, מצא כי המקורות שבהם עשה חאג' אמין שימוש כדי להוכיח לכאורה את טענותיו בקשר למזימת היהודים, היו מופרכים מעיקרם. הוא זיהה שם בחירה סלקטיבית של ציטטות והוצאתן מהקשרן.

אל פלג הצביע למשל על דברי המופתי הנסמכים על 'אנציקלופדיה בריטניקה'. המופתי נטל משם את המשפט: "היהודים שואפים… לבנות מחדש את המקדש ולכונן בשנית את מלכות דוד בירושלים, בראשות נסיך מבית דוד," ועשה בו שימוש מעוות. אל-חוסייני הסתמך על הערך 'ציונות' במהדורת האנציקלופדיה משנת 1926 . הוא לא ציין שהדברים נכתבו בקשר לדברי הנביאים, בבחינת חזון לאחרית הימים ולימות המשיח. הוא גם לא טרח להסביר כי ההיסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל וקיומו של בית המקדש, אכן עומדים ברקע הציונות, אלא שמבשריה של התנועה הלאומית היהודית הזו שקמו בשלהי המאה ה 19 – היו מנהיגים חילונים בעליל. התנועה הציונית היתה מדינית בשאיפותיה, באמצעיה ובמטרותיה, ומנהיגיה שאפו למצוא פתרון מדיני וטריטוריאלי ליהודים. בניית מקדש לא היתה חלק מפתרון זה על פי תפיסתם. באותו ערך גם נמסר שתיאודור הרצל חוזה מדינת היהודים גילה נכונות בשלבי פעילותו הראשונים לפתור את הבעיה היהודית במסגרת מדינית אוטונומית בכל מקום שהוא בעולם ולאו דווקא בארץ ישראל. הדבר לא הפריע לחוסייני לתלות בציונות 'מזימות' להחרבת המסגדים ולהקמת המקדש.

נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012

אסלאם-ירושלים

גם 'ציטטות' אחרות שהביא המופתי, אותן ייחס לבן גוריון – עוותו על ידו. בן גוריון כתב כי "אמנם היהודים האדוקים מאמינים… שבית המקדש ייבנה שוב, אבל הדבר הזה ייעשה רק לאחר שיבוא משיח. זוהי אמונה דתית, והמאמינים בטוחים שדבר זה יקום בדרך נס על ידי שמים, שלא כדרך הטבע… ושום יהודי אינו מעלה על דעתו לנגוע בקודשי עמים אחרים." אל-חוסייני ידע היטב ששאיפת היהודים מוגבלת למימוש זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי, אך הקפיד להעניק לשאיפה זאת פירוש מרחיב ומטעה, שלפיו פני היהודים להשתלטות על רחבת המסגדים ופגיעה בהם.

אל פלג שתרגם וביאר את מאמרי המופתי מצא כי נושא זה "המשיך לשמש את מכונת התעמולה של המופתי גם בתקופות מאוחרות יותר ובעצם עד סוף ימיו." למרות זאת, אם בשנות ה 20- עמדו המסגדים המקודשים לאסלאם בירושלים והכותל במוקד הסכסוך היהודי-ערבי, הרי שבשנות ה 30- וה 40- , כשגבר המאבק על עתידה המדיני של הארץ, שוב לא עמדו המקומות הקדושים במרכזו של הסכסוך. אל פלג מציין שעד 1967 הנושא כמעט ונעלם מהטיעונים הפלסטיניים.

המסכה הוסרה מעל פניו של המופתי, כשמעמדו החל דועך. בריחתו מהארץ ושיתוף הפעולה שלו עם הנאצים מעידים יותר מאלף עדים על מגמתו ודרכו, שעלילת 'אל אקצא בסכנה' השתלבה בהם בקונגרס המוסלמי שהתקיים ב 1931- עדיין היה מעמדו של חאג' אמין איתן, ולמרות היריבויות הרבות בתוך המחנה הפלסטיני איש לא ערער על עליונותו. חמש שנים הצליח אל-חוסייני לשחק 'משחק כפול' – מצד אחד כבן שיח מתון לכאורה של שלטונות המנדט, ומצד שני, פנימה אל קהלו שלו, כלאומן ומתסיס, אלא שאז גילו הבריטים שחאג' אמין מקבל עזרה כספית – נשק והדרכה לצורך ניהול המרד שבו פתח ב 1936- – מאיטליה של מוסוליני ומגרמניה של היטלר. סבלנות הבריטים פקעה, ושוטרים נשלחו לאוסרו. הוא הצליח להימלט בלבוש אישה ליפו ומשם הגיע בסירה ללבנון, שבה נעצר על ידי אנשי משמר החופים הצרפתי. אל-חוסייני קיבל שם מקלט אך הוגבל בתנועותיו.

עתה, לא היה צריך להסתיר עוד את דרכו. הוא פעל נגד צרפת בסוריה ונגד הבריטים בעיראק, ובשנות מלחמת העולם השנייה מצא מקלט בגרמניה, תוך שהוא משמש יועץ למפעילי מדיניות ההשמדה של יהודי אירופה. ביוגוסלוויה הקים אל-חוסייני דיוויזיה מוסלמית בשירות הס.ס.  מסמכים שנחשפו עם השנים שפכו אור חדש על עומק איבתו ליהודים. את אדולף אייכמן כינה "הטוב בידידי הערבים." ב 28- בנובמבר 1941 נפגש עם הצורר הנאצי אדולף היטלר, ושמע ממנו כי "החליט למצוא פתרון לבעיה היהודית, בשלבים, צעד אחר צעד, ללא הפסקה." 28 בהזדמנות אחרת בירר אפשרות להפציץ את תל אביב, 29 וב 1942- חתם על מכתב עם רשיד עלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק, המביע תמיכה בגרמניה ושאיפה לחסל את הבית היהודי בפלסטין. במהלך שהותו בגרמניה נשא דברים ברדיו ברלין ואמר: "הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאום. הדבר נושא חן בעיני האלוהים, ההיסטוריה והדת."

ב 1970- פרסם העיתונאי חביב כנען כי המופתי תכנן להקים משרפות ליהודים בעמק דותן. כנען ביסס את דבריו על עדותו של פאיז ביי אדריסי, בכיר הקצינים הערבים במשטרת המנדט ומפקד נפת הכפרים במחוז ירושלים, שסיפר לו כי "חאג' אמין עמד להיכנס לירושלים בראש עוזריו, חיילי הלגיון הערבי שאורגן במסגרת הצבא הגרמני. תכניתו הגדולה היתה להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, משרפות ענקיות, דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים יהודי ארץ ישראל וכן יהודי עיראק, מצרים, תימן, סוריה, הלבנון ואפילו מצפון אפריקה, כדי להשמידם בשיטות הס.ס. שהופעלו במחנות ההשמדה באירופה." בימיה האחרונים של המלחמה נתפס אל-חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה ונכלא בכלא פונטנבלו ליד פריז. הוא הוכרז כפושע מלחמה. ארצות ערב שדרשו

לשחררו, ראו בו גיבור לאומי. לאחר שבועות אחדים של מעצר נחטף אל- חוסייני מהכלא, ולאחר המלחמה התגלה בשווייץ ועבר להתגורר במצרים.

בשנת 1954 שב לרגע המופתי חאג' אמין אל טענת 'אל-אקצא בסכנה', כנראה על רקע מגעים שהתנהלו באותה עת ליישובם מחדש של פליטים פלסטינים בארצות ערב וגישושים להסדרי קבע בין מדינות ערביות לבין מדינת ישראל. זו, מכל מקום, היתה 'שירת הברבור' שלו בעניין זה. ב 1966- , שנה לפני שמדינת ישראל איחדה את שני חלקי ירושלים, הספיק אל-חוסייני לבקר בממלכת ירדן. הקמת אש"ף קירבה אותו אל יריביו ההיסטוריים בבית המלוכה ההאשמי. על פי אחת ההערכות קיווה אל-חוסייני לעמוד בראש האוטונומיה שחוסיין מלך ירדן הועיד לגדה המערבית, אבל ב 1974- מת אל-חוסייני בביירות. בקשתו היתה להיקבר בירושלים, אולם מדינת ישראל סירבה לאשר זאת.

המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים- אל אקצא בסכנה -נדב שרגאי

המוסלמים משכתבים את ההיסטוריה של ירושלים אסלאם-ירושלים

מהרגע שבו אוחדה ירושלים ביוני 1967 וחלקה המזרחי עבר לשלטון ישראל, החלו הפלסטינים והערבים להציג את 'אל-חרם אל-שריף' כ'אל-אקצא שנפל בשבי היהודים," ומעמדו של ההר התעצם במדרג של הקדושה הדתית האסלאמית. כל עוד שלט בירושלים ריבון מוסלמי, התרכזה המנהיגות הדתית של ערביי ארץ ישראל, ממקום מושבה שבהר הבית, במעשה הפולחן הדתי, ומיעטה לשרבב נימות פוליטיות בפעולותיה.

נפילתה של ירושלים בידי שליטים לא מוסלמים, בין שהיו אלה הנוצרים הצלבנים בתחילת האלף השני לספירה, או היהודים בסוף אותו אלף, הקפיצה את ירושלים ממעמד של סמל דתי משני בחשיבותו למעמד של סמל לאומי דתי מן הדרגה הראשונה.

ההיסטוריון והמזרחן פרופ' עמנואל סיון מציין בחיבורו 'מיתוסים פוליטיים ערביים' כי בתקופה המוקדמת של האסלאם לא יוחסה לירושלים קדושה מיוחדת. לדעת סיון "ניתן להוכיח עד כמה לא החשיב האסלאם את ירושלים בשנותיו הראשונות, על ידי העובדה כי ירושלים היתה אחת הערים האחרונות שנכבשו בעת הפלישה לסוריה, אחרי מות מוחמד, ושכיבושה קשור בשמו של קצין זוטר ולא – כפי שטוענות אגדות מאוחרות – בשמו של החליף עומר בכבודו ובעצמו. יתר על כן, העיר אף לא הפכה בירת הפרובינציה החדשה פלסטין. אדוניה החדשים קראו לה איליא, גרסה ערבית של שמה הרומי, איליה קפיטולינה. העיר גם לא היתה מחוז פלסטין. זו היתה בתחילה קיסריה ואחר כך רמלה."

סיון מציין כי בעוד הרעיון של קדושת ירושלים נפוץ בשלהי המאה השביעית, בעיקר בזכותם של גורמים עממיים, הרי תחייתו באמצע המאה ה 12- ניזונה מלמעלה, מחוגי השלטון, תחילה על ידי זנגי, האמיר הטורקי של מדינת מוצול-חלב, שכבש את הנסיכות הצלבנית של אדסה שבצפון סוריה. אמיר זה היה הראשון בין שליטי זמנו שהכריז על ג'יהאד לחיסול כל הנוכחות הצלבנית במזרח. שחרור ירושלים הוצב כיעד עליון למערכה ואומץ כציר הבריח של תעמולתו. בנו של זנגי, נור אלדין, המשיך בכך, ואחד ממשוררי החצר שלו כתב באחד משיריו:

 

"אמור לשליטים הכופרים למסור )לזנגי( לא רק

את אֶדֶסה כי אם גם את שאר נחלותיהם.

כל האדמה הזאת לו היא.

אם כיבוש אֶדֶסה הוא הים, הרי ירושלים

וממלכת הצלבנים בה, הם חופו."

 

בימי צלאח אל-דין הועצמה עוד יותר מגמה זו, וכיפת הסלע תוארה כ"עולצת למשמע הבשורה כי הקוראן אשר נעדר ממנה עתיד לשוב." באיגרתו של הסולטאן המודיעה לכל נסיכי האסלאם על הניצחון בקרנות חטין  (4.7.1187)  הוא הבטיח להטיל לאלתר מצור על ירושלים אשר "עלטת הכפירה אפפה אותה זמן כה רב ועוד מעט קט יזרח עליה שחר הגאולה."

תופעה דומה התרחשה כאמור לאחר 1967 , אלא שהפעם – הביאו לכך" הכופרים היהודים", ולא "הכופרים הצלבנים". ירושלים, שמעמדה בימי ירדן עורער וירד פלאים על ידי שלטון המלוכה שם, שוב קפצה לפתע במעלות הקדושה והחשיבות הפוליטית לאחר מלחמת ששת הימים. שירי געגועים וכיסופים לירושלים המוסלמית התפרסמו בעולם הערבי, וכמעט כל שליט ערבי המכבד את עצמו הקים ועדות מיוחדות לעניין ירושלים והר הבית. יחידות צבא, מחנות, בתי ספר, מועדונים, מחנות פליטים בגדה המערבית וכנסים, ועידות וועדות בחוץ לארץ נשאו עם השנים את השם אל-אקצא.

איחוד ירושלים תחת ריבונות ישראל ב 1967- גם העמיק באחת את האינטרס של שליטי ערב בירושלים בכלל, ובאל-חרם אל-שריף על צמד היכלי הקדושה שלו בפרט. כל מנהיג ערבי שכיבד ושמכבד את עצמו דאג לשזור בנאומיו מילות כיסופים למסגדים, "המחוללים על ידי היהודים"בהר הבית, ולהרים תרומות בעין יפה לשיפוץ המתחם ולאחזקתו. דריסת רגל כלשהי, ולו סמלית, בשטח המקודש התפרשה כסיוע למאבק הלאומי לשחרור האדמות הכבושות, אות וסימן לדבקות בו.

מנקודת מבטן של מדינות ערב, הקשר עם הר הבית היה אקט של שותפות במאבק נגד ישראל והוכחה לנאמנות בלתי מסויגת למאבק הלאומי של הפלסטינים. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים צצו במדינות ערב, כפטריות אחר הגשם, מאות גופים, מועצות וועדות לעניין ירושלים ואל-אקצא, שרבים מהם הוסיפו להתקיים שנים רבות אחר כך.

עשרות מיליוני תושבים במדינות ערב אוחזים באסלאם ובלאומיותם הערבית כשהם כרוכים יחדיו. הם אינם מבדילים בהכרח בין זה לזו. הדבקות באסלאם היא לעתים קרובות הוכחה לדבקות במאבק הלאומי. השימוש בסמלים דתיים לצרכים פוליטיים ולאומיים אינו המצאה של האסלאם דווקא, אבל קשה לתאר את המאבק המתמשך של מדינות ערב בישראל, ללא הסמלים הדתיים שהזינו אותו, ובעוצמה רבה פי כמה – לאחר מלחמת ששת הימים, עם שלטון ישראל בירושלים ובהר הבית.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930