אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012

עתה, משהחזיק בידיו את שתי המשרות הדתיות הבכירות, החל אל-חוסייני במבצע שיפוץ כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא שבהר הבית. הדבר העצים עוד יותר את כוחו ואת הפופולריות שלו בקרב המוסלמים בארץ ובעולם. בשני המסגדים שררו אמנם הזנחה ועזובה, והשיפוץ היה חיוני, אבל המשימה הזאת, שחוסייני דאג שתקבל הדים ופרסום רב, היתה בעבורו אמצעי להשגת מטרות נוספות: מעמד אישי רם בעולם המוסלמי, רתימת המדינות המוסלמיות למאבק הלאומי של הפלסטינים, והפניית תשומת לבם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם לקודשי האסלאם בירושלים ובהר הבית.

עד סוף שנת 1924 נאספו כ 90- אלף לירות שטרלינג לצורכי השיפוץ, וכדי להגדיל את הרושם על קהל היעד שלהם ולגייס עוד כספים, נשאו עמם שליחיו של אל-חוסייני "הוכחות" לסכנה הנשקפת מהיהודים למסגדי הר הבית. ההוכחות לכאורה היו עלונים לגיוס תרומות מטעם מוסדות תורה יהודיים בירושלים ) למשל ישיבת תורת חיים( וחומרי תעמולה של גופים ציוניים שונים, שבהם הופיעו ציורים של מסגד אל-אקצא ו/או כיפת הסלע, כשהם מעוטרים בסמלים יהודיים, בעיקר מגיני דוד.

חומרי התעמולה הללו שימשו את מנהלי המוסדות היהודיים בארץ, אצל נדבנים יהודים בחו"ל, כדי לגייס כספים למוסדותיהם. לשווא הסבירו ראשי היישוב שמדובר בחומרים שכל מטרתם התרמה, וכי זה הוא הנוהג כבר עשרות רבות של שנים.  גם הקישוט היהודי המסורתי 'מזרח', שבו שולבה תמונת הר הבית ומסגדיו – קישוט שנתלה בבתי יהודים רבים בארץ ובחו"ל כבר מאות בשנים, כדי לסמן את כיוון התפילה לירושלים, שימש את אל-חוסייני וחבורתו לצורכי הסתה נגד היהודים והתנועה הציונית. הם דבקו בטענתם שהיהודים זוממים להחריב את המסגדים ולבנות תחתיהם את בית המקדש. חוסייני עצמו גרס ש"הציונות הינה רעיון יהודי דתי ומדיני כאחד", וכי בין מטרותיה: "בנייתו מחדש של המקדש הקרוי מקדש שלמה במקום מסגד אל-אקצא המבורך וקיום הפולחן הדתי בו". כשניגש אל-חוסייני לשיפוץ מסגדי הר הבית התבררה מידת הזנחתם. מורשת העות'מאנים בכל הקשור לשימורם ולאחזקתם של שני בתי התפילה המוסלמיים על הר הבית היתה עלובה. מאז תבוסת הצלבנים והשינויים שביצע במקום צלאח אל-דין חלפו למעלה מ 700- שנה. גם רעידת האדמה שפקדה את ירושלים ב 1927- פגעה במקום. אל-חוסייני

הורה להרוס את כל קירות האורך והארקדות בצדו המזרחי של מסגד אל-אקצא. העמודים הישנים הוסרו ובמקומם הובאו עמודי שיש לבנים מאיטליה. התקרות שוחזרו בסגנון מוסלמי עתיק, ועשרות שטיחים מתנת מלך מרוקו נפרשו במרבית חלקי המסגד. אחזקת 'אל-חרם אל-שריף' השתפרה פלאים, ובשטחו הוקמו מוזיאון לתולדות האסלאם וספרייה לענייני דת.

אל-חוסייני פעל במקביל בשתי דרכים. ידו האחת שיפצה את המסגדים ורוממה את מעמדם ולצדם את מעמדו שלו. ידו השנייה עסקה כל העת בהסתה וגם בשקרים ברורים נגד היהודים. אל-חוסייני השתמש במאבקם של היהודים להבטחת זכות התפילה שלהם בכותל המערבי ולשיפור מעמדם ברחבת התפילה הצרה של הכותל, כדי להסית נגדם ולהאשימם בכוונה מרחיקת לכת פי כמה: החרבת המסגדים ובניין בית המקדש השלישי תחתיהם.

מן המפורסמות הוא שיהודים התפללו למרגלות הכותל המערבי של מתחם הר הבית מאות בשנים. הם ראו ורואים בו עד היום את השריד האחרון של בית המקדש, גם אם מבחינה היסטורית מדובר בקיר המתחם ולא בקיר המקדש עצמו שהיה בתוך המתחם. על רקע זה הם אף ניסו לרכוש את רחבת התפילה הצרה שלמרגלות הכותל המערבי. בין העמים הוא מכונה 'כותל הדמעות היהודי' – שם שמעיד כמאה עדים על שיוכו. מאז המאה ה 12- לפחות פקדו יהודים את הכותל המערבי והתפללו למרגלותיו. במאה ה 16- , כפי הנראה, החלה התפילה הסדירה באזור

הרחבה המוכרת היום, והכותל התמסד כמקום השני בקדושתו ליהודים אחרי הר הבית. במאה ה 16- הכיר בכך גם הסולטאן העות'מאני סולימאן המחוקק ) הידוע גם בכינויו 'המפואר'(, שהעניק ליהודים פירמאן, כלומר רישיון, המכיר בזכותם להתפלל במקום.

קודם שניגש בקצרה לתיאור השתלשלות האירועים שהובילו להחרפת הסכסוך על הכותל ולפרוץ מאורעות תרפ"ט, נקדים מילים אחדות על השתלשלות תהליך אחר – נדידת הקדושה שהמוסלמים ייחסו לשניים מכותלי הר הבית אל הכותל המערבי דווקא. הקוראן מספר בסורה )פרק( 17  פסוק 1 על מסע לילי שבמהלכו מובא מוחמד מן המסגד הקדוש )כפי הנראה מכה( אל המסגד הקיצון שזיהויו אינו מוכר. בחלק מן המסורות המוסלמיות שנמסרו בעל פה זוהה המסגד הקיצון עם הר הבית שבירושלים. המסורות הללו מספרות כי מוחמד הגיע לירושלים על גבה

של בהמה מעופפת מופלאה בשם אל-בוראק, וכשהגיע להר קשר אותה ואז עלה מהסלע הקדוש שבהר אל השמים.

עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, מצא כי עד המאה ה 11- נחלקו המלומדים המוסלמים בדבר מקום קשירת בהמתו המופלאה של הנביא מוחמד והצביעו על מקומות שונים ברחבי אל-חרם אל-שריף. חלק מהם זיהה את מקום כניסתו של מוחמד לחרם ומקום קשירת אל-בוראק בכותל המזרחי. אחרים הצביעו על הכותל הדרומי, אך איש לא הצביע על הכותל המערבי כמקום קשירת 'אל בוראק'. במאה ה 17- היה מקובל לזהות את מקום קשירת אל-בוראק סמוך לפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר הבית. הארכיאולוג מאיר בן דב סבור

כי ראשית המסורות המוסלמיות שמזהות את מקום קשירת אל-בוראק עם הכותל המערבי היא בסוף המאה ה,19- כאשר הכותל החל בהדרגה להפוך לסמל ההתחדשות של היישוב היהודי בארץ ישראל.

שלא במקרה, כנראה, ראשית המאה ה 20- , זמן לא רב אחר כך, היא המועד שבו היהודים החלו להביא עמם לרחבת התפילה ריהוט ותשמישי קדושה שונים: כיסאות, ספסלים, שולחנות וספרי תורה, ואף חידשו את הניסיונות לרכוש את הרחבה שהייתה בבעלות הוואקף. נראה אפוא שזיהויו של הכותל המערבי כמקום קשירת אל-בוראק בא כתגובה מוסלמית דתית-פוליטית, למה שהמוסלמים הגדירו כ"השתלטות היהודית על הכותל". באותה תקופה המוסלמים אף החלו להצביע על החדר התת-קרקעי שמתחת למסגד אל-בוראק מצדו הפנימי של הכותל המערבי,

כמקום שאליו קשר מוחמד את אל-בוראק, ועל שער ברקלי, השער הנסתר שטמון מתחת לשער המוגרבים, כשער שדרכו נכנס מוחמד למתחם המקודש.