מורשת יהדות ספרד והמזרח-יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי
1 – יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
כפיות הטובה של השבויים לשעבר, נוכח הטובה שעשו להם היהודים במקום שביים, עולה וצפה – גם בקטע זה של הכרוניקה – על פני ים של מליצות מיסיונריות נבובות וחסרות כל ערך. כי על כן שני מיטיביהם היהודים נמלטו מברבריה המוסלמית, ועקב שמרם אמונים ליהדות בלבד, לא יכלו להישאר בפורטוגאל ולמצוא בה מקלט.
התנהגותם הראויה לציון של צאצאי גולי פורטוגאל בפאס במאה השש עשרה כלפי צאצאי שוביהם מקבלת הבלטה ומשמעות מיוחדת כשהיא מזדקרת על רקע האירועים ההיסטוריים, הקשורים כבר בראשית כיבושי פורטוגאל באפריקה.
וזאת, משום שבין הכרוניקאים היהודים של המאה החמש עשרה רווחו שמועות, כי הכוונה שהניעה את הפורטוגאלים במסעות הכיבושים הללו הייתה לרעת ישראל. רבי אברהם זכות ב " ספר היוחסין ", ואחריו רבי גדליה אבן יחייא, בעל " שלשלת הקבלה ", טוענים, כי המסע הימי לסיבתה ( סאותה )משנת 1415 נועד להעניש את המוסלמים שקלטו בארצם את היהודים והאנוסים, פליטי הרדיפות משנת 1391 בחצי האי האיברי.
לכאורה יש לתמוה על גרסתם של שני חכמים אלה לנוכח העובדה ההיסטורית, כי דון ז\ואן, הראשון שפתח את מסע הכיבושים באפריקה על ידי כיבוש סיבתה, הוא אותו מלך שפתח קודם לכן את שערי ארצו לפני חלק מאותם פליטי השמד.
אין הדעת סובלת, כי פורטוגאל, שהיא עצמה קלטה חלק מפליטי ספרד, שלחה משלחת עונשין למדינה רחוקה, על שבאותו עניין נהגה כמוה. ובאמת ניתן להצביע על ידיעות הפוכות, באשר לתגובת היהודים כלפי כיבוש סיבתה.
כרוניקאי יהודי אחד, בן דור המאורע\ הביע את שביעות רצונו מכיבוש סיבתה בידי הפורטוגאלים. כמו כן קובע מחבר מודרני, כי היהודים מסאוטה, שבזמנו סייעו לכובשים להיכנס לעיר, היו חוגגים מדי שנה שהתלהבות את כיבושה על ידי צבאות פורטוגאל.
וכמנהג המקובל בכמה קהילות בתפוצות לערוך חג לזכר נס של הצלה, שאירע באותה קהילה, ולכנותו פורים, כינו גם יהודי סיבתה את יום שמחתם " פורים של הפורטוגאלים, וקראו בו בבתי כנסת מגילה המדברת בשבח הכיבוש, שהביא להם טובות בלבד.
עמדה כפולה זו שנקטו מחברים יהודים שונים לגבי כיבוש סיבתה, שפירשוהו לכאן ולכאן, יש לראותה אולי על רקע מצבם המיוחד והמוזר של שבני עמם : כיוון שפליטי חצי האי, שמצאו מקלט בסיבתה, סבלו רדיפות גם מידי תושביה המוסלמים – מציליהם כביכול – מצאו את עצמם בבחינת אדם, שמוטל עליו לבחור בין שתי רעות ולבו מהסס לקבוע איזו מהן היא גרועה פחות.
אולם השמועות והחששות שהתהלכו בין היהודים, כאמור לעיל, על הכוונות הרעות שהנחו את צבאות פורטוגאל בשנת 1415, בראשית כיבוש חופי אפריקה, נתאמתו במציאות, במהלך ניסיון הכיבוש החדש, שמעשה בידי דון סבסטיאן בשנת 1578, נושא ספרו של ז'ירונימו דה מנדוסה.
וזאת משום שעל סמך גילויים, כביכול, מפיהם של אנוסים בני ברית, שנתלוו עם המלך במסעו, נודע אז , כי בהגיעו אל חוף טנג'יר נדר נדר בכנסיית העיר, שאם ינצח במלחמה יכפה על יהודי מרוקו להמיר את דתם.
כל מי שימרה את פיו אחת דתו להמית. ידיעות אלה הטילו את מוראם על היהודים, עד שהחלו חשים עצמם כצד מעורב במלחמה, שהייתה עלולה לפרוץ.
ידוע הדבר, כי ניסיונו של דון סבטיאן להשתלט על אפריקה היה קשור למאורעות פנימיים, שהתרחשו אז במרוקו, ושהיו עלולים לפגוע בכיבושים ובאינטרסים פורטוגאליים בארץ זו : במאבק על השלטון בין מולאי עבד אל מָלך, שנתמך על ידי הטורקים, לבין אחיינו, מולאי מוחמד.
בעקבות נצחונו של הראשון פנה המנוצח למלך פורטוגאל, ובהבטיחו לעזור לו כנגד הטורקים, שהיו מאיימים אז על חצי האי, ביקש את תמיכתו נגד המנצח. דון סבסטיאן אכן ראה בניצחונו של עּבד אל מלך פגיעה באינטרסים של ארצו במרוקו וניצל את ההזדמנות לבצע את תוכניותיו הקודמות לכיבוש אפריקה, מאחר שעכשיו הייתה אמתלה בפיו.הגשת תמיכה צבאית למושל מוסלמי בעל ברית שהודח מכסאו.
לכן כשנחלץ המלך הפורטוגאלי לעזרתו של מולאי מוחמד, התכונן לאמיתו של דבר לכבוש את אפריקה לעצמו בעזרת בן חסותו.
הקרב המפורסם שפרץ בין שלושת המלכים – עבד אל מלך מצד אחד, ומולאי מוחמד, בתמיכת בעל בריתו דון סבסטיאן, מצד אחר – וכן גורם הטראגי של המשתתפים בו, נמצאו כתובים גם בכרוניקות של היהודים בשל ההשלכות שהיו לאותו קרב על חיי הקהילות באפריקה.
באחת מן הכרוניקות האלה מתאר המחבר את סבלם הגדול של יהודי אפריקה עקב ההתמודדות על מרוקו, שפרצה בין שני היריבים המוסלמים בהשתתפותו של מלך פורטוגאל, והא מוסיף, כי מולאי מוחמד –
לא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה, עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מולאי עבד אל מלך, ובא מולאי עבד אל מלך ממראכיש בחיל כבד, והכריזו בכל גבולי המלכות, שילכו לעשות נקמה באדום.
והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך אלקצאר בוואד למאזין. ואף על פי שמת מולאי עבד אל מלך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי. ובאותו יום מתו שלושת המלכים. מולאי עבד אל מלך והביאוהו לכאן וקברוהו.
מולאי מוחמד ועשו לו ביזיון גדול והפשיטו את עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן\ ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין קיים, ושאשטייאן מלך חיזבואה שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו.
והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לראש חודש אלול. ולכן נתקבצו החכמים וקיבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון
רבי מרוקו פירשו אפוא את תבוסתו של מלך פורטוגאל בים מנבא הרעות – ארבעה באוגוסט 1578 – כגמול מאת האלוהים בבחינת רשע, אשר " גמול ידיו יֶעָשה לו ", או בבחינת " השב גמול על גאים ".
וכמנהגם לקבוע לדורות פורים מיוחד לזכר נסים שקרו לתיבור, קבעו יום ב' אלול לחוג אותו מדי שנה על ידי קריאת המגילה, שנכתבה לזכר תבוסתו של מלך פורטוגאל והצלת היהודים בעקבותיה, הלא הוא " פורים של המלך סבסטיאן "ף הידוע בקרב קהילות מרוקו.
אולם אם הוכה דון בסבטיאן בשנת 1578 מכה ניצחת ולא הספיק לבצע את זממו נגד היהודים, לא כך קרה בשנים שלפני כן. ידועים גם ידועים התיאורים הדרמטיים של הסבל, שהיה מנת חלקם של פחיטי פורטוגאל בשנים האחרונות של המאה החמש עשרה, טרם הגיעם לחוף מבטחים בפאס.
תיאורים אלו הם מעשה ידי מחברים, בני דור גזירת השמד וקורבנותיה, כגון נמקובל רבי יהודה חייט במבוא לפירושו ל " מערכות האלוהות " והפרשן רבי אברהם סבע בפתח ספרו " אשכול הכופר ".
בכל זאת, היהודים לא נטרו בלבם שנאה ואיבה לפורטוגאל, שגירשה אותם וגם שלחה את ידה לאחר מכן להשיג אותם בארצות מקלטם. ולא עוד, אלא שעל אף האנטגוניזם החריף, שהיה קיים אותה תקופה בין יהודים לנוצרים – ולאחר השמד של שנת 1497, בין נוצרים ותיקים ובין חדשים – ניתן לקבוע ששתי העדות הללו, שמהם בעיקר הייתה מורכבת אוכלוסיית פורטוגאל, מעולם לא הגיעו ליד פירוד גמור ומוחלט.
בצורה זו או אחרת, ביודעין או בלא יודעין, הצטלבו אי שם לעתים, נתיבותיהם במהלך ההיסטוריה, ובמפתיע נתגלה אף שיתוף פעולה ביניהם, ולוּ מצומצם, קלוש או אפילו מוזר ופרדוכסלי.
ראיה לדבר ניתן למצוא בתיאוריו של בעל " מסע באפריקה " החושפים לעיני על יחסי חיבה וידיות בין צאצאי הנרדפים לבין צאצאי הרודפים. ידוע, כמו כן, כי דון סבסטיאן עצמו, טרם שיצא למלחמה נגד הכופרים בני דת האסלאם, נזקק לעזרתם הכספית של הנוצרים החדשים במלכותו.
חרף התנגדותה החריפה של הכמורה הקאתולית, ערך עימהם חוזה לתקופה של עשר שנים בדבר ביטול החרמות והעיקולים מגדם במשפטי הכפירה, תמורת תשלום של מאתיים וחמישים אלף קרוזאדוס.
לבסוף ניתן לומר, כי גם בשנים שלאחר התבוסה הגדולה באלקצאר כביר, כאשר התמוטט כליל השלטון הקולוניאלי והימי של ממלכת פורטוגאל, לא מצאו בניה ניחומים אלא בתסיסה משיחית שנתחוללה בקרבם, שכינוה סבאסטאניזם, על שם המלך המובס והמת, שלתחייתו ולהופעתו מחדש בחסד עליון ציפו בכליון עיניים.
החוקרים, שחתרו והתחקו על שורשי תנועה זו, מצאום תקועים עמוק בקרקע התודעה היהודית של הנוצרים החדשים שבארצם, נאחזים בה וניזונים ממנה.
סוף הפרק יהודי פאס שמאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגאלי בן דורם – אליהו ליפינר.
כתיבת תגובה