גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

אמרתי באותה ישיבה :

" אמנם יוספטל עמל לא מעט על הכנת התוכנית אבל לצערו ולמזלנו לא תוכל התוכנית הזאת לצאת את הפועל. אין לקבל את ההצעה שיהודי ייפרדו ממשפחותיהם, שחלק מן המשפחה יבוא הנה, והחלק השני, דווקא החלש, יישאר שם לגורלו.

האם כאסקימוסים ננהג ונפקיר את הזקנים שאין בהם תועלת ונשאיר אותם לגורלם במדבר הקרח ? אין כוח בעולם שיכריח את היהודים להשאיר את ילדיהן או את הוריהם. לא תכריחו איש יהודי, אפילו זה החי בפחד ממה שיקרה לו במרוקו, שיעזוב שם את אמו החולה.

האם יסכים האם היהודי שנעזוב את חולינו אצל הגויים ? האם היהודים העשירים מצפון אפריקה, שהיגרו לצרפת או למקומות אחרים – יקבלו על עצמם את הטיפול בחולים ובזקנים שלא מבני משפחותיהם ? אם גולה שלמה תהיה מוכנה לנטוש את מקומות מושבה במשך רבות בשנים, תחפש את דרכה לישראל ותראה בה את עתידה – עלינו לקבל את כולם ללא יוצא מן הכלל.

אני משוכנע שכל יהודי תוניסיה ומרוקו יבואו לארץ שיראל. אחוז מסוים מהם ימצא לו מפלט בפריס או באמריקה הדרומית. הדבר יקרה בתוך 5-6 השנים הבאות. הנהלת התנועה הציונית העולמית, אל לה לדון במאות אחדות, אלא להכין תוכנית קליטה של עשרות אלפים כבר בשנה הבאה, למצוא דרכים לעשותם פרודוקטיביים, כדי שבעבודתם יתמכו בזקנים ובחולים מבני משפחותיהם ויתפרנסו בכבוד "

הדיונים על העלייה מצפון אפריקה עלו כל פעם מחדש על סדר היום בישיבות הנהלת הסוכנות, והם נסבו לפעמים על השאלה האם יהודים מצפון אפריקה אכן רוצים לעלות לארץ ישראל……. הדגשתי את עמדתי. 

" —–בימים אלה נערך יום עיון לשליחים ממחלקת הקליטה ומחלקת ההתיישבות היוצאים לצפון אפריקה. ד"ר פלש איש משרד הבריאות, סיפר לי על הימים שעשה בקזבלנקה. מרחבי מרוקו הגיעו אליו לבדיקה רפואית 250 איש יום יום.

גם יצחק הראל וחיים טלמור ממחלקת הקליטה שהיו כבר זמן מה במרוקו, סיפרו שכבר אושר לעלייה מספר עולים. גם שרגאי סיפר לי על אלה המוכנים לעלות. לאור עובדות אלה אני מציע להפסיק את הוויכוחים בינינו האם יש אנשים המוכנים לעלות וכמה יעלו.

שיתוך הפעולה בין אנשי מחלקת העלייה ומחלקת הקליטה נעשה בצורה יפה. עלינו לסכם : אין פקפוק שמצויים יהודים הרוצים לעלות לארץ. בתוניס התעוררו לכך דווקא אנשים אמידים, אנשים שי להם מה להפסיד. אני מעריך שעד סוף 1955 יגיע מספר העולים לפחות עד 60.000 נפש בשנה, ולקליטת מספר כזה עלינו להיות מוכנים.

יוספטל הכין תוכנית לעליית 30.000 בשנה. אינני מקבל את דעתו ומציע 60.000. אנחנו מאבדים אפשרויות מפני שאיננו פועלים בשטח. למשל : היינו אמורים להיפגש על ראש ממשלת צרפת, מנדב פרנס, אך לא עשינו כן מחשש שמא לא ייבחר שוב כראש ממשלה. וזאת הזנחה.

השליחים סיפרו לנו שכל מקד צרפתי מקומי קובע את ממדי העלייה מאזורו, מתוך רצון לשמור על איזון מסוים ולא לעורר את רוגזם של הערבים. כיום זקוקים אנחנו לעזרת ממשלת צרפת כדי להתגבר על המכשולים. עלינו לשכנע את הצרפתים ולכבוש אותם לענייננו, עם מנדס פרנס או בלעדיו.

ואם לא יצליח הדבר, נמצא דרכים משלנו להכין את הכלים הדרושים. יש לפעול עוד בטרם יגיעו הערבים לעצמאות ולשלטון. אני חושש שמא נחמיץ את שעת הכושר, שאין אנו מתכוננים כראוי. אני מציע לקיים מגע פוליטי עם צרפת.

לפעול בקרב יהדות צפון אפריקה בתחומי החינוך ובעבודה קהילתית, וככל שנקדים לארגן את היהדות במקום, יקל הדבר על העלייה והקליטה בארץ. כן עלינו לתת את דעתנו על  ענייני הגנה וביטחון ולהגדיל את מספר השליחים "

בעוד אנו מכלים זמננו בשיחות ברק על ממדי העלייה ועל דרכי קליטה הוקמו צוותות של סלקציה. כל צוות הורכב משלושה אנשים : איש הקליטה, איש ההתיישבות – מושב – וריש מחלקת העלייה. אלה היו צריכים להתפרס במרוקו ובתוניסיה ולבצע את הברירה של החומר האנושי.

" מומחים , עיבדו כללים קשים ומסובכים של סלקציה, בנוסף לחוקי הבדיקה שהיו קיימים קודם לכן לגבי העולים : מחלות מדבקות, נכות וכו'…….הכללים החדשים כוונו אך ורק לצפון אפריקה והיו קשים ואכזריים. ראיתי את החוקים מודפסים ומשוכפלים בשני עמודי סטנסיל. ולא עלה בידי להחזיקם ולשמרם כהוכחה.

אני זוכר שהיו בהם הגבלות שונות ומשונות : שלא יעלה איש ממרוקו ומתוניסיה אם הוא מעל גיל 40 ; שמספר הילדים שמשפחה לא יעלה על ארבעה ; ואם נוסף על ארבעת הילדים יש במשפחה אב או אם זקנים, לא יורשו לעלות אם במשפחה אין מפרנס אחד נוסף.

אם יש במשפחה חולה כרוני – אפילו שאינו מדבק, ואין במשפחה מפרנס נוסף – על המשפחה לא תעלה. ההגבלות הנ"ל הקטינו באורח ניכר את מספר המועמדים הבאים בחשבון לעלייה, כיוון שיהודי הארצות האלה היו מבורכים בילדים רבים.

והיה איש במחלקת הקליטה שלמראה רשימת המשפחות המועמדות לעלייה היה צורח : " ילדים ! ילדים ! " ואני הייתי טוען כנגדו : יש אנשים מיוצאי גרמניה שהאידיאל שלהם הוא שני בני זוג, זקנים, חשוכי ילדים….

אולם לדעתי לא תהיה למדינה שום תועלת ממשפחות כאלה. לעומת זאת, הילדים הקטנים והרבים האלה יגדלו, יתגייסו לצבא, יעבדו יפרנסו את משפחותיהם והודות להם נתקיים כולנו……….

השליחים, אנשי המיון עצמם היו אנשים נפלאים : מתיישבים חקלאים לשעבר, פועלים, פקידים מוכשרים, פעילי מפלגות ויוצאי תנועות נוער. הם ידעו על הבצורת שפקדה את העלייה לארץ, ובכל זאת קיבלו על עצמם להקטין את ממדיה – להפריד משפחות, ולפי מיטב הכרתי – להביא נזק למדינת ישראל.

אחדים מהם לא היו פקידים שכירים אלא עצמאיים ובעלי מעמד כלכלי איתן ולא היו נפגעים מפיטורים אם לא יקבלו ולא יפעלו על פי ההגבלות. מדוע אפוא הסכימו לעשות עבודה בזויה כזאת ? הפליאה אותי העובדה שאף אחד לא הסתלק מאותה שליחות שלא הוסיפה כבוד לעושיה. הם עמדו לצאת למשימתם בקבוצות בסוף 1954 ובתחילת 1955. מה נותר לי לעשות ? 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר