מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו ומה תענו על חכמי ורבני ארצות מערב הפנימי ובראשם מארוויקס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.
ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא – מ"ך בכתב יד עתיק בזה"ל מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בזנת נז"ר לפרט האלף הששי וסימן בא יבא ברנ,ה וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.
וראה מה שכתוב בספר המעלות לשלמה מעניין גירוש קאשטילייא שהיה בשנת רנ"ב ורנ"ג, וראה גם כן מה שכתב גראטיץ בזה, ומהגירוש ההוא באו כמה וכמה משפחות רבנים וחכמים גדולים אשר עד היום אור תורתם מופיע בבני מערבא, והמה המשפחות המיוחסות הנמצאים במערב, ובידם מסור כל ענייני הרבנות והשררות והמשרות ועל פיהם יצאו ויבואו כל אנשי המערב אחרי דבריהם לא ישנו.
ורוב חכמי המערב חיברו ספרים למיניהם כי אם מה שאיוותה נפשו ומה שהשיגה נשמתו כמו שתראה בתוך הספר בהזכירי איזה חכם שידעתי שחיבר איזה ספר, אבל אשמים אנחנו שלא נותרו לנו חיבוריהם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהחיות נפשנו באור תורתם שכיסה ענן אורם, וספו תמו מן בלהות הזמן, וחשך משחור תארם, ונשארו נפשזרים בכתב יד ונשכחים כמה מאות שנים, ונקברו במחשכי בתי עק"ד הספרים מטושטשים ומשובשים.
הן מצד העניות שלא היו מוצאים כדי חיותם והתפרנסו בדוחק ובצער להשיג לחם לשבר את רעבונם, ושרא דעניותא רדף אבתרייהו עד זיבולא בתרייתא, וקיימו צורתם מעוני, וחייהם היו מלאים מרורות ופגעים רעים, ופרנסתם לא הייתה מצויה להם ברווחה עם כל זה שעבדו את עצמם לחכמה ועשו עצמם משרתים לה ולא החכמה משרתת להם.
וכיסם היה ריקם ופניהם כסו חרולים – מתוך מילון אבן שושן – (ז') [אכדית: hִalluru; ערבית: חֻלַּר] קוֹץ, שֵׁם כּוֹלֵל לַקּוֹצִים לְמִינֵיהֶם; יֵשׁ סוֹבְרִים כִּי הוּא זֵהֶה לַסִּרְפָּד )Urtica): "כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד לא). וירד עפר כבודם, והלכו מחיל אל חיל, על פת לחם, וסיבות איומות ורדיפות עצומות מעם לו-עז חמת תנינים שתה רוחם, ולא השיגה ידם במה להדפיס את ספריהם להשאיר שמם בעולם.
הן מצד שלא נמצא בארצות המערב מכבש הדפוס כי אם בארצות הרחוקים מעבר לים, וכל הדרכים בחזקת סכנה, כי מעולם לא היינו אזרחיים בארצות המערב, ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה' וגלינו מעל שלחן אבינו עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחנו, ותמיד אנחנו לישועתו מקווים ומייחלים לשוב לשבת לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה.
ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים נפוצות אגודות אגדות בין הישמעאלים וזולתם, ובגאווה ובוז יביטו למרחוק בעם הישראלי ואנחנו בתוכם כטלה בין זאבים, וכרחל בין זאבים. וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ואם אבוא לספר זלזולי יהודי המערב יקצרו היריעות מהכיל ומכלל כשהיה המלך נלחם על איזה שבט של גוים שמררו עליו והמרו את פיו אזי מי שהיה תפוס ביד אנשי צבאו היו חותכים את ראשו בסייף וכל הראשים הנחתכים מביאים אותם לעיר לרחוב ידוע ותולין אותם ב' וג' ימים להטיל אימה על העם.
וישמעו ויראו, ותליית הראשים תהיה על ידי סבלים יהודים לחרפת התלויים להתבזות בפני הרואים שנתלו על ידי אנשים בזויים. עוד יש להם מנהג שכל בהמה טמאה שתמות נגררת למקום הקבורה על ידי סבלים יהודים שאין כבוד לגויים שתקבר הבהמה על ידם.ה' יסיר חרפת עמו ישראל.
ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכתב יד טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקנו מכל צד מגיו הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו. ( דרך אגב נרשום כאן מה שראיתי בעלה א' בכתב יד הרב הגאון מורקנו הרב ידידה מוסונייגו זצ"ל וז"ל בקיצור, בפאס אלבאלי יש גוים שנקראים אנדלוס והוא חלק שלישי מן פאס אלבאלי ולא ידענו מעט השם הזה של אנדלוס.
אחרי זה זיכני ה' וידעתי שאנדלוס היא עיר אחת מערי ספרד אשר גלו ממנה יהודים רבים וחלק מהם באו לפאס וכשבאו למחוז קדשנו הרבה מישראל מריבוי היסורין והצרות מאין ספורות ומה גם שהיו מעונגים הרבה והמירו דתם ונשאר שם אנדלוס על שם העיר שנתגרשו ממנה עד כאן לשונו בקיצור. ועד היום יש להם בית תפילה בנקרא ז'אמע לאנדלוס ).
ועול הגלות ומגרש,י הערים היו בעוכרנו לאבד ממנו כל הון יקר ונעים תורתן של ראשונים כמלאכים. ואחר כמה הרפתקי דעדו עליהם וכל חייתם בקדישים תלויים בשערה, ורדפום עד חרמה, וירדו עד לעפר, ושבעו עמל ותלאות בנדודיהם, וע כל גל וגל נענעו ראשם, ולא נשאר להם כי אם גויתם דווקא.
גם עמודי גויתם ומצב בריאותם התמוטט, כמעט שכנה דומה נפשם, גם הותר דמן, מחסדו הגדול שנותר לנו שרדי, לולא ה' שהיה לנו. ואפילו חשקה נפשם רק בחכמה, ולה הקדישו עתותי מרגועם גם בהרביצם תורה ברבים וחיו בצלה כל ימי חלדם, ומעט מהמעט מסופר כבר בכתבי הראשונים של המערבנ"ן, בספר דברי הימים למרנו הרב שלמה אבן דנאן זיע"א