רבי שלמה אבן וירגה

שאר הנוצרים שהובאו בספר דנן, המלכים דון אלפונסו ופידרו, והחכמים טומאש וניקולאו, הם רק טיפוסים בלא סימן אינדיבידואלי מיוחד. כנראה נזהר המחבר בכוונה להזכיר בשמם את המלכים הקאתוליים או את טומאש די טורקווימאדא או אגשים אחרים שהכריעו בזמן הגירוש.

 בפירוש נזכר רק שמו של מלך אחד שהרע מאד ליהודים, הוא דון מנואל מלך פורטוגאל, ורבי שלמה בן וירגה הזכירו לשבח ובצורה כזו, עד שיש לחשוש לכוונה נעלמת מאחורי הדברים .״

בצורה גלויה ביותר מדבר בעל הספר על תלאות המגורשים בספרד ושוב — בנוסח מעורב של היסטוריה ורמזים נסתרים — על קורות הגולים בפורטוגל ובכללן הפרעות בשנת 1506. נראה שהמחבר נמצא בין היהודים המ­גורשים מספרד שנתעכבו ונאנסו בפורטוגאל, עד שהותרו האנוסים, אחרי הפרעות האלה, לעזוב את ארץ השמד.

רק בסיפור האחרון של ספר שבט יהודה משתנה מקום המעשה ועובר מחצי האי הפירניאי לאיטליה. ליהודים שבמדינת האפיפיור צפויה גזירת גירוש, והסכנה מתבטלת על ידי מותם הפתאומי של הקרדינאלים הרשעים המושפעים על ידי הפוליטיקה האנטי־יהודית של מלך ספרד.

 נמצאו כאן רמזים גלויים למעשים שקרו בימי האפיפיור אלכסנדר השישי ( מת בשנת  1503). יחסו של| האפיפיור, בן למשפחה ספרדית, אל היהודים והאנוסים, היה בודאי, באותן השנים הראשונות אחרי גירוש ספרד, נושא לשיחות ושמועות מרובות.

 ומעשי השערוריה של כהונת אלכסנדר השישי ושל בגו צ׳סרי בורג׳יה היו נו­דעים וסופרו בכל ארצות אירופה. אבל יש גם רגלים להנחה שרבי שלמה בן וירגה היה זמן מה בעצמו ברומה, כי כן קישט את תיאורו הדמיוני של עבודת יום הכיפורים בסוף סימן ס״ד בזיכרונות של טכסים וחגיגות, כפי שהיו נהוגים ברחובות ההומים של בירת הנצרות בתקופת התחיה.

רבי שלמה בן וירגה, האריך ימים אחרי מות האפיפיור הנזכר ואחרי פתיחת שערי פורטוגאל לאנוסים הבורחים משם. דבר זה מתברר על ידי ניתוח ספרותי.

בסיפור הי״ב מביא המחבר נאום שנאם כביכול שליח היהודים בירושלים באזני הרומיים. הנאום נמצא לפי דברי רבי שלמה בן וירגה ״בספר הזכרונות למ­לכי רומה״, ״נעתק מלטין ללשון הקודש״. אליבא דאמת הועתק הנאום מספר ספרדי מפורסם בשעתו, שנכתב בין שנות 1518—1524 ונדפס בהסכמת מחברו בשנת 1529, אולם היה ידוע מקודם בהעתקות כ״י.

 הוא הספר Libro llamado relox de principes o Libro Aureo del Emperador Marco Aurelio ־ להגמון  Antonio de Guevara ( חי משנת 1480 בערך עד  1545), כרוניסטון של הקיסר קארולוס החמישי.

הספר הזה הוא רומאן היסטורי־מוסרי על שמו של מארקוס אורליוס, הקיסר־הפילוסוף הידוע, מתאר חייו ומוסיף מכתבים שכתב הקיסר כביכול לבני דורו. כל הספר כולו הוא יצירת דמיונו של הסופר הספרדי.

 גיוורה לא חש לסתירות של זמן ומקום והשתעשע להביא ציטאטים של שקר, מחברים מדומים, חוקים אפוקריפיים, מעשיות בדויות. המחבר העברי חיקה את הסופר הנוצרי, הצעיר ממנו עשרים שנה לכל הפחות, בכמה כללים ופרטים, ובייחוד העתיק ממנו את הנאום הנזכר לעיל ותרגמו מספר­דית לעברית.

העובדה הזאת מפיצה אור על שיטתו האומנותית של רבי שלמה בן וירגה, אף באה ללמדנו פרט חשוב בחיי המחבר. הספר ״ שבט יהודה ״ ש­הוקדש ברובו לזיכרונות ספרד שלפני הגירוש, נכתב כשלושים שנה לאחר מכן.

 רק אז החליט היהודי הזקן לתת ביטוי ספרותי להרהורים המשונים ש­עוררו מאורעות חייו בלבו. כנראה, בכוונה, הרחיק כל רמז למה שראה בט׳ו־ — כ׳ שנה האחרונות של חייו. אפשר שגמר את חייו באיטליה, שכן נראה מושפע ע״י רעיונות מיוחדים לדור התחייה האיטלקית.

ביסודו הוקדש ספר שבט יהודה, כאמור, לזכרה של היהדות הספרדית או גם להיסטוריה של היהודים בימי הביניים בכללה. רבי שלמה בן וירגה היה בין הראשונים של בני דורו שהתחילו לכנס את החומר ההיסטורי לתקופה גדולה שנראית כנגמרת ומתחסלת לעיניהם.

אמנם ידיעותיו בתולדות עמו נשארו מצומצמות ומקריות. את קורות הבית השני למד מספר יוסיפון העברי ואת תקופת הגאונים ידע על־פי סיפורו של רבי נתן הבבלי ועל פי ספר הקבלה להראב״ד. בעיקר שקד לאסוף חומר לתולדותיהם של שבטי ישראל באירופה ובאחרית ימי־הביניים

 הרוב של ידיעותיו שייך לתולדות היהודים באירופה הדרומית, ואילו מקורות האשכנזים הגיעו רק דברים מעטים לידו. הוא השתמש בכרוניקה עברית קטנה על הגירושים והשמדות בכוללים של אחרית ימי־הביניים.

אותה כרוניקה הייתה כנראה נפוצה בנוסחאות שונות היא הייתה ידועה גם לרבי יצחק אברבנאל ולאחר מכן לשמואל אושקי , איש יהודי מגזע האנוסים בפורטוגאל, ואת יסודה הניח כבר רבי פרופית דוראן בעל האפד, בסוף המאה הי״ד ותחילת הט״ו.

 ברוב העניינים הוצרך רבי שלמה וירגה לפנות אל אותם הכתבים הקטנים שהעידו בקיצור, מתוך הסתכלות בהירה ותפיסה דתית עמוקה, על מעשים שהיו, כדי שידעו וילמדו הקרובים והרחוקים או גם למען יעמדו הדברים לימים רבים.  

אין לזלזל בערכם של כתבים צנועים אלה. כותביהם היו היורשים הלגי­טימיים של השקפה היסטורית עתיקה וגדולה. כל סיפור וסיפור הוא חטיבה שלמה בתוך הפרשה הארוכה של יסורים שנגזרים על עם ישראל.

כל מע­שיה באה להוכיח את גדולת האומה, את בחירתה ואת עמדתה המארטירולוגית־הגאולתית בתוך גלגולי ההסטוריה, אשר תחנותיה וסופה נקבעו ברצונו הנעלם של האלהים. את הכל כינס רי׳ש בן וירגה, גזירות ושמדות, מעשי חסידים שעמדו בנסיונם וסיפורים על הצלת קהילות שלמות בדרך נס, ויכוחים בין ישראל ושונאיהם, המסתיימים, כמובן, בניצחון הצד הטוב ובהזמת המעלילים.

 רק כתבים בעלי מגמה אסכטולוגית ואפוקליפטית הר­חיק המחבר מספרו, ועל תנועות משיחיות הוא מדבר מתוך יחס של ביקורת ולעג. כמה וכמה סיפורים מוסר ר״ש בן וירגה לקוראי ספרו מתוך אותו הרגש של יראה וחיבה שבו נכתבו הדברים בשעתם, עד שנראה כאחד מהם, כשהוא בא לספר מאורעות חייו ומעשי יצירת דמיונו.