מורשת יהדות מרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

פרק שלישי – הסלקציה בשנים 1952 – 1954.

על  רקע העלייה ההמונית וקשייה, כאשר הכפילה מדינת שיראל את מספר תושביה וקלטה יהודים מ-52 ארצות, לא בלטה הסלקציה בשנים 1948 – 1951.

אולם בעקבות נעילת שערי מזרח אירופה, חוסר רצונם של יהודי מערב אירופה ואמריקה לעלות ארצה, וחיסול הגלויות – נותר המקור היחידי להמשך עליית המונים בקרב כ-500.000 יהודי צפון אפריקה. כדי למנוע את , האפי הלבנטיני " של המדינה הצעירה, החליטו אפוא בהנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות " המוסד לתיאום ", לקבוע כללים מוגדרים לברירת עולים – שעיקרם עליית צעירים ובריאים.

מדיניות סלקטיבית בברירת עולים לא החלה עם הקמת המדינה ; היא הייתה כבר בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ. גם אז התנהל ויכוח בין מנהיגי הציונות על עליית המונית – או סלקטיבית. דוד בן גוריון, שנבחר בשנת 1936 לתפקיד יו"ר הנהלת הסוכנות, אמר אז :

עלינו לראות בעיקר פעולתינו השגת אפשרות של עלייה גדולה לארץ – בלעדי זאת, לא רק שלא יהיה מוצא לגורל היהודים, אלא לא יהיה מוצא לגורל הציונות, אם הציונות לא תיתן עכשיו תשובה ניכרת לאסון היהודים – היא תתבדה, היא תאבד את ערכה אפילו בעיני עצמם.

בן גוריון היה עקבי בתמיכתו בעלייה בלתי מוגבלת, ובדיון בהנהלת הסוכנות בשנת 1942 דרש עלייה של שני מיליון יהודים מתום המלחמה.

גם גולדה מאירסון ( מאיר ) התנגדה לעלייה סלקטיבית ותמכה בעמדתו של בן גוריון ; אך יעקב חזן ממנהיגי " השומר הצעיר ,, תמך בעלייה סלקטיבית, ובקונגרס הציוני הי"ט אמר :

" המפעל הציני לא היה מעולם ואיננו גם היום דבר הנערך בכמות, במספרים, יותר מזה נקבע גורלו של המפעל הזה על ידי האיכות "

עוד אמר חזן, שמטרתנו בית לאומי מחודש – ולא גלות חדשה, ועל כן יש להבטיח את בניית הכפר והחקלאות ולהקפיד על עלייה חלוצית ".

בין תומכי העלייה הסלקטיבית היו גם חברי ההנהלה הציונית – חיים וייצמן, ש' אוסיקין, א' רופין, וב' כצנלסון.

עם זאת יש להדגיש, שבתקופת השלטון המנדט הבריטי היה ויכוח זה אידיאולוגי – ולא מעשי, שכן את מספר הסרטיפיקטים ( אשרות העלייה ) קבעה ממשלת המנדט הבריטי – ולא ההנהלה הציונית. כדברי ברל כצנלסון במושה הוועד הפועל הציוני בשנת 1935 :

" אנחנו עובדים בתנאים של כמות נתונה, קביעת הכמות בידי ההסתדרות הציונית, אלא בידי כוח חיצוני – הממשלה הבריטית, וכיוון שאנו מוגבלים בכמויות מסוימות, חובה עלינו להוציא מתוך אותה כמות את מכסימום הכוחות ההכרחיים לבניין. 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט

״ישראל קולטת את היהודים…. המדינות הערביות מצדן חייבות ליישב את הפלשתינאים שבקרבם ולפתור את בעיותיהם^,, ערביי לבנון דרשו ב-1977 ״לחזור ולחלק את הפליטים הפלשתינאים בין כל המדינות הערביות… לכל אחת כפי יכולתה״.גלוי־וברור היה שההצהרה הלבנונית נבעה מטעמים מדיניים ולא דווקה הומאניטאריים: אש״ף תרם תרומה גדולה להפיכתה של לבנון ממגרש־משחקים בינלאומי לשדה־קרב המקיף את הארץ כולה. אולם רבת־משמעות היא העובדה שהדרישה הופנתה למדינות הערביות ולא לישראל. הנה כך הטילו ערבים את האחריות לפליטים, ולו גם לרגע קט, על העולם הערבי.

בכל־זאת הוסיפו סימנים להכרה חיצונית מחודשת בחילופי-אוכלוסים אלה במזרח התיכון להופיע בשלהי שנות ה־70, קרוב לשלושים שנה לאחר מעשה.

המומחה לענייני אוכלוסיה מאוניברסיטת־שיקאגו, פיליפ האוזר, לשעבר מנהל־המפקד של ארצות־הברית, שייצג את ארצות־הברית בוועדת־האוכלוסיה של האו״ם מ־1947 עד 1951, אמר בי1978 כי

חילופי־האוכלוסים בין ערבים יוצאים ויהודים נכנסים הם מציאות – נוצרו תקדימים. אשר לסירובם חסרי התקדים של הערבים לקבל פליטים ערביים – יש הרואים בזה אמצעי מכוון להשמדתה של ישראל. יציאת הערבים מישראל סמוך להקמתה עתידה היתה ליצור בתוך ארצות ערביות סביבה שבהן יש לפליטים הערבים גישה לתרבות ולשפה משותפת… מצב היסטורי יחיד־במינו, שהרי רוב אוכלוסיות הפליטים נדרשות לחיות בעולם תרבותי ולשוני חדש… לאור המצב בכללותו – ועכשיו אדבר לא מן הבחינה הדמוגרפית אלא מן הבחינה הפוליטית, המוכרת לי פחות – יהיה זה חבל מצד הערבים אם יתעקשו לקבל מישראל פיצוי, שלמעשה יהיה פיצוי כפול…

 יתר על כן, אולי משום שממשלת ישראל בחרה שלא להזדקק למעשה למשוואת הפליטים שלה, החלו הפליטים היהודים עצמם להתלכד לבסוף בגופים בלתי־תלויים: בכמה וכמה ארצות צצו ארגונים מעין אלה. גוף אחד בינלאומי מתקרא WOJAC – הסתדרות עולמית של יהודים מארצות ערביות – ובו משלחות משש־עשרה ארצות־מקלט של יהודים מארצות ערביות. הפליטים היהודים, שמעולם לא זוהו בבירור ולא נדונו די־הצורך בבמות עולמיות, החליטו להשיג הכרה, להסביר מדוע אינם יכולים לשוב לעולם לארצות־מוצאם, ולדרוש ״חוסר־פניות״.

דווקה כאשר הודיעה WOJAC על כינוס ועידת־הפתיחה שלה בפאריז פירסמו הערבים כמה מהזמנותיהם ליהודים ילידי הארצות הערביות ״לחזור״. היהודים דחו בבוז אותה מחווה של ״הכנסת אורחים״, וחיברו תשובה. הם מנו את ה״מצוקות״ שהיו מנת־חלקם בחברה הערבי־המוסלמית במסיבת־עתונאים שאותה כינסו כדי למסור את תשובתם השלילית על ההזמנה.

הערת המחברת :  בינואר 1976 פירסמה הסתדרות־הספרדים באמריקה, ״המייצגת למעלה מ־1.5 מיליון פליטים יהודים מארצות ערביות״, מודעה על עמוד שלם בניו יורק טיימס ובה ״דחתה״ את ה״הזמנה״ של ממשלת עיראק. תצלום של שתי גופות תלויות על גרדום, וסביבן קהל זועםילמראה, זוהה כ״תצלום של סוכנות־ידיעות: עיראקים מסתכלים בגופות של צבאח חיים (משמאל) ודוד חזקיאל, שניהם יהודים, המוקעים על הגרדום לאחר שנתלו בבגדאד״. מתחת לתצלום באה תשובתו של הארגון: ״ההזמנה מחית״.

 בי1981 עמדה ועדת־הפליטים של ארצות־הברית, שלא כדרכה בהרבה דו׳׳חות קודמים, על ״600,000 הפליטים היהודים שעקרו מארצות ערביות… לפני שלוש עשרות־שנים״. אולם עד שיצא הסקר הבא כבר נשללה אותה הכרה חשובה בצורה מופלאה.