ארכיון חודשי: ינואר 2014


צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)

ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ-ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים. ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.

מסרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים.

ר׳ אלעזו הכהן (תאגאנת)

חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.

אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש, הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו.

כשהקדוש היה הולך לבית-הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את

ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית-הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק

בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית-הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית-הקברות בצד של הכהנים. פחד להתקרב לקברו.

אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)

זהו בית-קברות גדול שבו קבורים על-פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ-ישראל שהגיעו למרוקו עם חורבן בית-המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.

אסקלילה (תודרה)

שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.

ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)

שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית-הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳ אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.

בורי ביזו(ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

בו-שריף (ליד תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן-זחילא (דבדו)

קבור בבית-הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ-ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית-קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן- סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

 

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית-ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודו בב׳ באדר בבית-הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן-ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על-ידו, ואביו של ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן (אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

 

צדקה לעניים

 

אנא לפקיד חו״מ כא נטלב מן כואני לעזאז באס די יחוז מני האד לכארטא יעמלהא פמכתובו דימא   

ירבה בזכות הצדיק          

רבי דוד אדרע הלוי                      

תגן בעדו ובעד ביתו אכי׳׳ר:

ע״ה יצחק למאליח הי״ו

תרגום :

צדקה לעניים

אני הפקיד חתום מטה מבקש מן אחי היקרים שמי שיקבל ממני את הקלף הזה, יניחו בכיסו כל הזמן ויצליח בזכות הצדיק

רבי דוד אדרע הלוי

תגן בעדו ובעד ביתו אמן כן יהי רצון

ע"ה יצחק אלמליח הי"ו. 

פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.פיוטי רבי יעקב אבן צור

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

א.      השירים הלא סטרופיים שמשקלם הברתי פונטי

יעב״ץ נאחז כאמור בתבניות מרובות מאד. זאת, במטרה לגוון את מדורי הספר המיועדים לז׳אנר אחד או לחג אחד. על תבניות השיר שווה החרוז, המרובעים והקוואזי מרובעים, השקולים במשקל הכמותי דובר בהרחבה בפרק הקודם. כמו כן הוזכרו השירים הסטרופיים השקולים במשקל כמותי בשירת יעב״ץ, שהם בעיקר מסוג המעין אזוריים(זג׳ל) ומסוג השירים החד סטרופיים האזוריים והמעין אזוריים.

ואולם, יש להוסיף, כסימן היכר להתפתחות שחלה בשירה בארצות המזרח בכלל, וכמאפיין את שירת יעב׳׳ץ בפרט, את השימוש בשיר שווה החרוז שאיננו שקול במשקל כמותי אלא במשקל הברתי־פונטי, הוא המשקל הנודע גם בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳ כנזכר לעיל. ואולם בנוגע לשירים אלו יש להעיר, כי הללו מופיעים לעתים קרובות לאחר שירים שווי חרוז, שקולים במשקל כמותי, בעיקר לאחר שירים השקולים במשקל המרובה. כך למשל פיוט ׳יה שור עבד׳(דף ז׳ עמי א) הינו מסוג הרשות. בכתובת שעל גביו צויין יעוד רשות אחר בלתי שקול׳. המלים ׳בלתי שקול׳ באות לציין את העדרו של המשקל הכמותי, אף־על־פי שיש משקל אחר לשיר, הוא המשקל ההברתי־פונטי.

הציון ׳בלתי־שקול׳ איננו מופיע בכתובות אשר לכל הפיוטים השקולים במשקל ההברתי־הפונטי, ועל כן נשאלת השאלה מה גרם לציון מיוחד זה ? מסתבר כי, הקביעה ׳בלתי שקול׳ מופיעה בכתובתו של פיוט השקול במשקל הברתי־פונטי, כאשר לפניו מצוי פיוט השקול במשקל הכמותי, וכדי להזהיר את החזן לבל יטעה, ויחשוב כי גם זה הפיוט הבא אחריו ברפרטואר הוא פיוט השקול במשקל הכמותי, הרי הוא מזהיר כי אל לו להיכשל בזיהוי מוטעה. ועדיין תמהים אנו, מדוע יש ׳להזהיר׳ את החזן כי לפניו פיוט שאיננו שקול על פי יתדות ותנועות? תמיהה זו מתפרשת עם שאנו מבינים, כי לצורך ניגונו המדוייק של הפיוט מקפידים החזנים, במקום שיש יתדות ותנועות, להתאים את הלחן בתכנון מדוקדק על־פי חלוקת היתדות והתנועות, לאמור, לפי מיקומם המדוייק של השוואים הנעים והחטפים'. אמור מעתה, חזן שלפניו שיר שקול במשקל הספרדי הקלאסי הכמותי, חויב בהקפדה יתירה של התאמת לחנו להברותיהן המשתנות של המלים, שהרי אינה דומה הברה הפותחת בשווא נע(היתד) להברה הפותחת בתנועה(־־תנועה). לעומת זאת בפיוט השקול במשקל ההברתי־פונטי שוות ההברות זו לזו, ואף שווא נע ׳עושה הברה׳. לאמור, אין סוגי הברות שחייבים מראש להתחשב בהן, להדגישן, או לסלסלן בשעת הזימרה, אלא כל ההברות שוות, וממילא נעשית מלאכתו של החזן קלה יותר, והוא יכול להדגיש או לסלסל במנגינתו כל הברה שירצה במידה שווה.

עוד יש לאמור, כי לעתים כשמופיעים בזה אחר זה, פיוט שקול במשקל כמותי ופיוט במשקל הברתי־פונטי, הרי הם מולחנים בלחן זהה, כגון בפיוט ׳יחידי הוא׳ (דף לא עמי ב) שהוא שקול במשקל הברתי ואילו הפיוט שלאחריו הוא הפיוט ׳יהי רעוא מן קדם זיו יקרך׳. בראשון מצויץ שלחניו הם ׳אגדלך אלוהי כל נשמה׳ (א-418) לרבי אברהם אבן־עזרא או ׳בני אל חי תנו זמרה ותודה׳(ב־932) או ׳לך האל לך כתר וחכמה׳(ל—829), ומשקלו, כמתברר מן הכתובת, הוא המרובה. בפיוט השני מצויין שהוא ׳בלתי שקול׳ והוא על־פי הלחן הנזכר, לאמור זה ששימש את הפיוט שלפניו. אך יתירה מזו, בפיוט השני אחת עשרה הברות פונטיות, וזהו בעצם מספר זהה למספר השוואים־הנעים והתנועות המופיעים במשקל המרובה. החזן עלול איפוא לטעות ביתר קלות, לפי שהדמיון במספר ההברות מטעה. החזן סבור בפיוט השני, שלפניו, כביכול יתדות ותנועות, או אז עשוי הוא לנגן כשהוא תר אחר השוואים הנעים, אך לשווא: אין סדירות ואין קבע בשוואים הנעים והחטפים, לפי שאין הפיוט שקול במשקל כמותי, והרי החזן מסתכן בכך ש׳תוטרף מנגינתו׳.

מחמת כל זה הזהירהו יעב״ץ באמרו ׳בלתי שקול׳, לאמור ׳ראה, זה אינו במשקל כמותי׳. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהשימוש במלה ׳שקול׳ מרמזת על מעלה יתירה שנתן הפייטן המאוחר למשקלים הקלאסיים שעוצבו בספרד, ועל ׳הילת קדמונים׳ המיוחסת למשקל זה עוד מזמן צאצאי המגורשים בדור שלאחר גירוש ספרד. מאידך־גיסא, פיוטים שעל־פי משקל ההברות הפונטי ש׳זה מקרוב בא׳ אינם ראויים ל׳תואר׳ משקל, שהרי אין להשוות בין דרגת הקושי של כתיבת פיוט על־פי משקל היתדות והתנועות, לבין ה׳קלות׳ היחסית שבכתיבת פיוטים שהם על־פי הברות־פונטיות בלבד.

עוד יש להעיר בנוגע לשירים שווי החרוז השקולים במשקל ההברתי־פונטי, כי יש ששיר בתבנית זו חותם במקרא כגון ׳יגדל מאד שם הוד׳(דף כב עמי ב), ויש ששיר בתבנית זו מסתיים במלה זהה כגון ׳ימצא חן׳(דף נו עמי א). שירים רבים מבין שבעה עשר השירים שבדגם זה הינם שירים חרוזיים (לאמור הדלת והסוגר שבכל הטורים חורזים בהברה זהה), ואחד הינו קוואזי מרובע ׳אוי לך יצרי׳(דף קה עמי ב).

פיוט אחד הינו ארמי ׳יהי רעווא׳ (דף לא עמי ב). כל הפיוטים שבמדור זה הינם להזדמנויות פחות חגיגיות. ומבחינת ז׳אנר או ׳מועד אמירה׳ הם רשויות סתם כגון שבח, לקדיש, לברכו, לברכת־המזון, לעולה־לתורה, למילה לברכת־חתנים ולתשובה. אין פיוטים מסוג זה לנשמת, דבר המלמד כי הפייטן שלנו לא שבר את המסורת הקלאסית של דאנר הנשמת שעוצב במשקל הכמותי. כמו־כן, פיוטים מסו י זה לא מצאנו בשום חג, ואף לא בקינות ובהספדים. לאמור, אף שהפייטן נסתייע ב׳תרכובת החדשה׳ — ׳שוות חרוז בתוספת משקל הברתי־פונטי׳, לא נתן לה לבוא לטרקלין החגים אלא הניחה להזדמנויות פחות יוקרתיות. הערצת משוררי ספרד הקדמונים בקרב צאצאיהם היתה מופלגת לאין שעור, ומשקל שטבעו אותו, ואשר נחרת משך הדורות על ׳דגלה׳ של שירת ספרד, משקל כמותי זה, שמר על בכורתו לאנינות טעמם של צאצאי המגורשים, שיעב״ץ נמנה עליהם.

המשך……………

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

בינתיים נודע על המבצע למושל העיר פאס בן־סאלם גסוס. גסוס זימן אליו מיד את איש המוסד בעיר, עובדה שמראה עד כמה הצליחו אנשי המוסד לשמור על סודיות המבצעים. אותו נציג הגיע רועד כולו לארמון והמושל דרש ממנו לבטל את המבצע. גסוס פנה גם אלי כדי שאנסה לשכנע את אנשי המוסד לרדת מן הרעיון הזה. יצרתי קשר עם הסוכנות היהודית בירושלים והתרעתי בפניהם גם על הים הסוער וגם על ההשלכות המדיניות שיכולות להיות למבצע. אולם, גולדה מאיר לא השתכנעה.יגאל בן נון

הערת המחבר :   מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עורך יוסף שטרית, אוניברסיטת חיפה. עמי 390.

אם אכן התקיימה פגישה זו באחד משלבי הפלגותיה של ״אגוז״, היא מעידה על מידת ידיעותיהם של שירותי הביטחון בנושא ההברחות.

אנדרה נידם, מפקד סניפי הצפון מטעם ״המסגרת״, שהחליף בתפקיד זה את רוג׳ה חמו התבקש לשלוח להפלגה זו של ״אגוז״ חוליה לאלחוסימה, והוא שלח קבוצת מתנדבים בראשות מישל פריאנטה מפאס. פריאנטה נולד בשנת 1932 בלערייש שבאזור החסות הספרדית ובהיותו בן שש עברה משפחתו לפאס. הוא גויס לשלוחת לביא בשנת 1956 בכינוי ״מאיס״, ושימש מפקד חוליה. ביום כיפור הקים מאגר נשק בעיר מתחת למדרגות ביתו של אחד המתנדבים. במבצע ״קלו״ פעלה חולייתו במכנאס. הוא העביר במכוניתו עשרות דרכונים מזויפים בקופסאות של אבקת כביסה ונעצר על ידי שוטרים, אך הם לא הצליחו לגלות דבר. חולייתו נטלה חלק בפעילות שלוחת מקהלה והסיעה משפחות עולים לחוף האטלנטי, לנאדור ולוואד לאו. עם רשל אסולין, רעייתו, השתתף בהשתלמות במונפליה בקיץ 1959. נטל חלק במבצעים הימיים של ״ליפי׳. בחוליה ששלח אנדרה נידם ופעלה בליל טביעת ״אגוז״ היו ארבע מתנדבות וארבעה מתנדבים: סלומון צרפתי, שרל בוחסירה, אלי לוי, פליקס מונסונגו, רשל אסולין, סוזן שכורי, סולנג׳ בן־נעים ודולי צרפתי־בורוש.

הערת המחבר : בסוף ינואר 1961 מסר פריאנטה דוח על נסיבות טביעת ״אגוז״ לראשי הסוה״י ברחוב פורטוני בפריס. פריאנטה פעל במשרדי היא״ס בקזבלנקה לפחות עד שנת 1967 בתקופת כהונת שלום ברק. באותה תקופה נעצר על ידי המשטרה ועונה אחרי שטיפל ביציאתם ממרוקו של שני אחיה של צעירה בשם ז׳וליאט זיכרי שהייתה ידידתו של קצין משטרה. נסע למובלעת איפני עם זלמן ורדי כדי לשכנע את בעלה של אישה מסבתה שביקשה להגר לישראל לתת גט לאשתו. הבעל עזב את ידידתו המוסלמית, חזר לאשתו ועלה אתה לישראל. פריאנטה עלה לישראל וחי היום בקזבלנקה שם הוא מפעיל חברה של יבוא ויצוא. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 16 באפריל 2000. עדות מ׳ פריאנטה, קנפו, מחתרת, עמי 479-477,93. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

הערת המחבר : רוג׳ה חמו(בן־עמי) נולד בפאס בשנת 1928 במשפחה בעלת אזרחות צרפתית. כינויו היה ״נורבר״(Norbert). שירת בצבא צרפת והגיע לדרגת סגן. ניהל מועדון ספורט בפאס והיה בין ראשוני המגויסים ל״מסגרת״ בשנת 1955. גויס על ידי שלמה יחזקאלי בהמלצת הסוה״י כיוון שביקש לעלות לישראל. התמנה למפקד העיר קזבלנקה ועבד עם אמיל דרמון. התמנה למפקד אזור צפון מרוקו בעיקר פאס ומכנאס. עלה לישראל בשנת 1959, החליף אותו בתפקיד זה אנדרה נידם. בשנת 1960 נשלח להדריך בהשתלמות למתנדבי ״המסגרת״ בנווה הדסה עם בן־לולו. חמו עלה לישראל אחרי שברח ממרוקו סמוך לטביעת ״אגוז״, התחתן וגר בהרצליה. המשיך לעבוד במוסד ונשלח גם לפעילות באלג׳יריה. היגר בהמשך למונטראל בקנדה. שיחה עם רוג׳ה חמו תל אביב, 4 באוגוסט 2005.

בהפלגה האחרונה של ״אגוז״ היו 43 עולים בפיקודו של האלחוטן הישראלי חיים צרפתי (1961-1932). צרפתי נולד בפאס, עלה לישראל בשנת 1951. שירת כקצין קשר בחיל הים וכקצין קישור עם יחידות האו״ם בתעלת סואץ בימי מבצע קדש לפני שנשלח לשליחות במרוקו מטעם המוסד. שימש אלחוטאי במטה ״המסגרת״ במרסיי ולאחר מכן עבר לתחנה בגיברלטר ולמרוקו וכונה בשם ״לניאל״. בזמן פעילותו בשליחות ״המסגרת״, רוב משפחתו עדיין הייתה בעיר פאס וחברתו עבדה אף היא במוסד. ב-5 בינואר נועד בגיברלטר עם גד שחר שהדריכו בארגון מבצעי ״אגוז״. צרפתי לא היה אמור לצאת באותה הפלגה גורלית, וכבר היה ברשותו כרטיס טיסה לישראל. ברגע האחרון הסכים להחליף את האלחוטן אהוד דייוויס, שהעדיף לא להפליג כיוון שזה עתה התחתן.

הערת המחבר : שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998 ושיחות עם אפרים רונאל בביתו ברמת־חן, חורף 1997 ו-6 בספטמבר 1999. שושני, תשע שנים(אליעזר שושני, ״תשע שנים מתוך אלפיים״, שני חלקים והקדמה, חלק אי: ׳שליחות של ישראל בגולת מרוקו 1955-1964״, – סודי – עותק מספר 76, מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964), דף 

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקשאשר כנפו

העורך : אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

רופאים יהודים במרוקו

לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות.

מגירוש ספרד עד ראשית החסות של צרפת על מרוקו, ידוע על רופאים יהודים מועטים במרוקו, ועוד פחות על רופאי חצר. מ. שטינשנידר שרשם את שמות הרופאים היהודים ופרטים עליהם עד המאה ה-18, מנה 2168 שמות של רופאים, ואף אחד מהם לא פעל במרוקו. גם בהוספות לרשימה הנ״ל שפורסמה על ידי ל. לוין ב-1921, ועל ידי C. Roth ב-1962, לא נזכרים רופאים יהודים במרוקו.

בביבליוגרפיה של אברהם הטל על יהודי צפון אפריקה שיצאה בתשנ״ג, מופיע מאמר אחד בלבד המוקדש לרופאים יהודים במרוקו, זה של יהודה בן שמחון שפורסם בשנת 1951. הוא כתב על רופאים ורופאות במאה ה-19 ובתחילת החסות של צרפת, מהם ששירתו את הסולטאנים, האחרון שבהם היה ד"ר שלום מאני – חכם מארץ ישראל, הוא טיפל בסולטאן מולאי יוסוף (מלך בשנים 1926-1913). אבל בן שמחון התבסס על ידע אישי, וללא ציון מקורות למידע.

 במאמר שפרסמה פ. אופנשלאק, 'מן הפולקלור של יהדות מרוקו', ב-1950 הגיעה המחברת למסקנה כי"עד סוף המאה הי״ט לא היו רופאים בערי מרוקו, פרט לטאנגייר. לדבריה, בימלאכת רפאל זאת עסקו 'הצדיקים' והמאראבוטים׳ הערביים. 'קדושים' אלה, שהיו מקובלים על היהודים ועל הערבים כאחד, התמחו במקצועות "רפואיים שונים" שונים: אחד טיפל בעקרות, אחד לדיבוקים"

איני מקבל מסקנה החלטית זו, והשאלה היא מה הייתה הכשרתם של הרופאים היהודים. יש להניח כי אלה המכונים רופאים במקורות היהודיים התבססו בדרכי טיפולם על מסורות רפואיות עממיות. להלן נצביע על מציאותם של רופאים יהודים במרוקו במהלך הדורות.

שני רופאי חצר במראכש במאה ה-12

במראכש שנוסדה על ידי המורבאטון, אסור היה ליהודים להתיישב. אבל עלי בן יוסוף אבן תאשפין שליט מרוקו(1143-1106) הזמין מסביליה את הרופא היהודי אבו אל-חסן מאיר אבן קמניאל, ידידו של רבי יהודה הלוי, אשר הקדיש לו אחדים משיריו. יחד עם שאבן תאשפין, בא למראכש רופא יהודי נוסף בשם אבו איוב שלמה אבו אלמועלם, שעליו נכתבו שירי שבח על ידי ר' משה אבן עזרא ור' יהודה הלוי, ובשבתו במראכש גם מר' אברהם אבן עזרא. שני הרופאים מכונים בתואר 'ווזיר' שהוראתו בתקופה זו, בעל משרה רמה, ולאו דווקא שר בממשלה. לרופאי החצר היה מעמד מדיני מסוים, והם היו גם מיועצי השליט. הזמנת שני רופאים יהודים מספרדלחצרו של השליט המוראבטי במראכש, שלא הצטיין בידידותו כלפי היהודים, יש לה משמעות מיוחדת. יתכן שאבן תאשפין רצה להקים בית ספר לרפואה במראכש או בית חולים ברמה גבוהה שיתחרה עם פאס.

רופא יהודי בפאס בשם משה אלמדג'וסי שמואל בן יחיא אלמגרבי התאסלם בשנת 1163. בימי שושלת המרינים ששלטו במרוקו בין השנים 1524-1213 פעלו רופאים יהודים רבים, אבל הווזיר הקנאי אבן מרזוק, (נפטר ב-1379) היה שבע רצון שעבד אלחסן ששלט בין השנים 1349-1341 לא העסיקם בחצרו.

דוד קורקוס כתב כי: "מקצוע הרפואה היה נפוץ בקרב יהודי ספרד ופורטוגל ואף אחרי הגירוש הוסיפו להחזיק בו". הוא הביא ראייה אחת להנחתו בדבר רופא מהאנוסים באגדיר במאה ה-16, בעת שהעיר הייתה עדיין תחת שלטון הפורטוגזים.

לפי רשימה משנת 1614 של כשבעים רופאים מזרע האנוסים בפורטוגל שהצליחו לברוח ל"ארצות החופש", נמנית גם מרוקו בין הארצות אליהן הגיעו רופאים שחזרו לדת אבותיהם. האם חלו תמורות בתחום זה בדורות שאחרי הגירוש, ומה ידוע על רופאים יהודים עד המאה ה-19 ועד בכלל?

נזכיר שמות של רופאים יהודים שפעלו במרוקו לפי סדר כרונולוגי, מהם אישים שמילאו גם תפקידים אחרים. כזה היה ר' אפרים בן ישראל אלנקאוא ממגורשי ספרד, שזמן מה חי במראכש, הוא היה רופא המלך.

הרופא ר׳ אברהם בן זמירו שלאחר הגירוש מספרד הגיע דרך מלגה לאוראן, נדד לפאס, לסאפי ולאזמור, ומונה רב ראשי ב-1510. ב-1527הוא שימש במאזאגאן כמתורגמן. בשליש האחרון של המאה ה-16 רופא יהודי שירת שני שריפים סעדים. הוא ליווה את עבד אלמלכ בקרב שלושת המלכים שנערך בינו ובין סבסטיאן מלך פורטוגל ב-4 באוגוסט 1578. הרופא תיאר את הקרב ואת מחלת אדונו, הוא טיפל בו עד מותו. אותו רופא שירת גם את אחיו ויורשו בתפקיד של עבד אלמלכ, מולאי אחמד אלמנצור אלד'הבי(1578 – 1603(

 על ר' יוסף בן אברהם אלמושנינו ־ מחכמי פאס – שנולד סביב שנת ר״ץ ( 1530) וכיהן בתור נגיד בשנת של״ו(1576), נאמר: 'היה לו יד ושם בחכמת הרפואה', הוא כיהן בתור נגיד בשנת של״ו(1576) ונפטר קרוב לשנת ש״ס (1600) גם בנו היה רופא. בין החכמים שחתמו על תקנות בפאס בשנת שנ״ט (1599) ובשנת שס"ד (1603), נמנה אברהם הכהן הרופא. יתכן שהוא אברהם הכהן מפאס יליד ש״ג(1543) 'שהאריך ימים ובהיותו בן מאה ועשר שנים בשנת תי״ג הלך לירושלים ונפטר בה.

המשך……

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.אוצר פתגמים

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.

202- בל־כּדבאת, כא יתזווג׳ו אל־עזבאת.

בדברי-שקר, הבחורות לוקחות להן גבר.

بلكذبات كإتزوزو العذبات

באגמון תצוד דגה, ובחונף ־ לב גבר. (אוצר הלשון לבהנובסקי)

לצוד דגים ־ חכה, ולקחת לבבות ־ חלקות לשון. (משלי אגור)

 

203 – תכּבר ותנסא, ותעבי כ׳יארת א־נסא.

 תגדל ותשכח, ובחירת הנשים תקח.

تكبر وتنسا وتعبي خيارت انصا

בחורה זקנה מובטח לה שלא תמות צעירה. (פתגם אידי)

לבלב רע יפול לפעמים נתח שמן ומבחר עצמים.(אוסם בושם)

 

בתולה זקנה.

 

204 אלי בארת, עלא סעדה אדארת,

 וכ'יאר א־רג׳אל כ׳תאדת.

 

בתולה זקנה, את מזלה היא מחפשת,

ובחיר הגברים היא תופשת.

 

205 – זווז׳נא, באש מא יקולו: באגראת,          

וולדנא, באש מא יקולו: עאגדאת.

 

התחתנו, כדי שלא יקראו לנו בתולות זקנות,

הולדנו בנים, כדי שלא יקראו לנו עקרות

 

206 – באיירא אידא טלבת עזרי,

 ת־תסנא חתא יקום אל-מיית יז׳רי.

בתולה זקנה אם רווק תדרוש,

 תחכה עד שהמת יקום לרוץ.

המשך…..

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

 

سلامٌ على سلامِ أمراء الحروب والارهاب

كلمات دلالية:   

ها هي 2013 ترحل! وفي ايامها الاخيرة تطبع جرحا لطالما ما تكرر ، يتمثل باطلاق سراح ثلة من الارهابيين على ثلاث دفعات كفدية لعملية سلام لا يريدها الجانب الثاني. دموع العائلات الثكلى لم تجف، على الاحبة … ليصبح الجرح اكثر عمقا بتحرير القتلة .

http://www.israelinarabic.com/%D8%B3%D9%84%D8%A7%D9%85%D9%8C-%D8%B9%D9%84%D9%89-%D8%B3%D9%84%D8%A7%D9%85%D9%90-%D8%A3%D9%85%D8%B1%D8%A7%D8%A1-%D8%A7%D9%84%D8%AD%D8%B1%D9%88%D8%A8-%D9%88%D8%A7%D9%84%D8%A7%D8%B1%D9%87%D8%A7%D8%A8/

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

לעילוי נשמת הגאון רבי יוסף משאש, שהיום פקידת יום פטירתו

בוקר טוב חברים וגולשים יקרים

היום יהדות מרוקו מציינת את יום הסתלקותו של אחד מגדולי רבניה בעת החדשה והלא הוא רבי יוסף משאש זצוק"ל…..האיש הענק הזה נצר למשחה ידועה ברניה וחכמיה, תמיד דגל באורח חיים שקט, ענוו, מתפשר, לא אוהב שררה ולא רודף כבוד ופרסים….איש אשכולות וגאון גדול….

רבי יוסף נולד במכנאס שבמרוקו בסיון תרנ"ב לאביו הצדיק החסיד, כמוה"ר חיים משאש זיע"א

ספרים רבים כתב הגאון הזה

נר מצוה על מנהגי חנוכה, הלכותיה, אגדותיה שירים ופיוטים

אוצר המכתבים, שלושה חלקים….עבורי זו התרפיה שלי….כל פעם בוחר לי אחד הכרכים, והיכן שאני פותח, הרי שחידוש עבורי בכל אופן מונח לפני…ושוב אני מתפעל מסבלנותו, בקיאותו, ורצונו העז להשביע את סקרנותו של השואל, בין אם הוא איש מן השורה או סתם שאלה שהופנתה אליו על ידי אדם מהשורה….ספרים אלה הם נכס לעם ישראל בכלל ולעדה המרוקאית בפרט…..דרך אותן תשובות אנו למדים פרק חשוב על היסטוריה של עיר הולדתו, מכנאס, תיאוריו את בתי הכנסת, הם מם התיאורים המדוייקים והמהממים ביותר.

אין כמעט נושא שלא נדון בשלושת הכרכים האלו……

נחלת אבות…כוללים בו עניינים רבים בשטח האגדה, המוסר וסיפורי מעשיות מקוריים מתוך כתבי יד 

נחש ירחים

בגדי ישע

מים חיים….שני חלקים

ויזכור יוסף

נחלת יוסף

הגאון יוסף משאש ז"ל נפטר ביום ב שבט תשל"ד -1974 והשאיר אחריו ברכה…הרבה ספרים מאירים כספירים…

זכותו תגן על כל עם ישראל……

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

 

Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos

Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.

Les premiers "Toujar as-Soultan" de Mogador ne decurcnt point Mohammed ben Abdallah, ils lui rendirent les services qu'il en attendait. Fait exceptionnel, le sultan, sur avis favorable des Oulemas, autorisa, en 1766 l,exportation des cerealcs au profit dc Mogador. Il prit aussi des mesures pour forcer les navires venant au Maroc de se ravitailler dans le nouveau port. Mais l'activite dc cc dernier ne s'explique reellement que par le dynamisme et les relations internationales des negociants de la ville. Bien que les droits de douancs fussent moindres a Mogador que partout ailleurs, ils atteignirent, en 1768

 150.000 piastres contre 60.000  piastres a Larache et seulement 20.000  piastres a Rabat-Sale et Safi ensemble  . Cette grande prosperite attira de nouvcaux marchands europeens donl quelques uns etaient juifs commc les de Lara d'Amstcrdam cl les Akrick de  Livourne. La communaute d'Algcr envoya egalcmcnt ses represenlants, les Cohen- Solal, les Busnach. II en vint et encore, egalemcnt de Tetuan, Marrakcch et Safi. Cette derniere ville se vida litteralement de ses meilleurs elements au profit de l'Europe, et surtout de Mogador, et ne conserva qu'une communaute evaluee, vers 1785 a 500  ames a peine.

Parmi les nouveaux-venus a Mogador, quelques-uns devaient devenir a leur tour des "Toujar as-Soultan" et occuper une grande place dans la cite. En s'expatriant, ils retrouverent de hautes positions dans les communautes de l'Europe, particulierement a Londres. Quelques-uns devaient jouer un role economique, politique et diplomatique d'unc certaine importance. Parmi ces families, il faut mentionner Abraham Cohen ben Macnin, ses deux fils, Mesod et Meir, et ses deux gendres Mesod ben Abraham Sebag et Jacob ben Abraham Pinto. Ils venaient de Marrakech. Les Hadida et les Israel vinrent de Tetuan, les Merran de Safi et Hai'm ben Jacob Guedalla d'Agadir. Ce dernier devait ainsi prevenir la catastrophe qui allait s'abattre sur sa ville natale.

Macnin ( = Maknine=rouge-gorge, oisillon femelle) est un tres vieux prקnom de femme chez les Juifs du Maroc (voir la liste de ces prenoms feminins chez R. Abraham Coriat, op. cit. f° 54a) inusite depuis longtemps. Ce n'est pas ici le lieu pour examiner a fond l'habitude qui existait chez certains Juifs du Nord de l'Afrique soit de se rattacher a une ancetre lointaine en portant son prenom comme nom de famille (exemplcs: Ohana — O et Ou signifient ben. fils de, dans plusieurs dialectes berberes; Ohana=fils de Hanna—, Ben-Malca, Ben-Chouchana, Ben-Nouna, Ben-Tata qui se seraient appeles, mais avant le XVI־ siecle, Sultan), soit d'ajouter ce prenom a leur propre nom de famille, generalement Cohen ou Levy (par ex. Ben- Rica, Ben-Fhima, Ben-Maliha). La filiation uterine, la designation de l'enfant par le prenom de sa mere a existe dans les Oasis sahariennes, le Draa, le Tafilalet, le Touat ou les Juifs avaient ete tres nombreux. Elle existe encore chez quelques hararin habitants de ces oasis et chez une partie des Touaregs.

En 1773 , Agadir qui resistait encore a la pression du souverain et ou se maintenaient malgre lui d'importants marchands chretiens et juifs comme les Zagury, Abenhacock, Abcccassls et Lealtad, fut puissantment attaquee  par une armee venue de Marrakech. I.a ville ne put resister, ses fortifications furent detruites. I.e sultan n'accorda qu'un temps tres court a  ses habitants pour ramasser ce qu'ils possedaient el leur ordonna de se transporter a Mogador ou un quartier, derb ahl- Agadir, leur fut attribue״".

   Les Sebag et les Pinto jouissaient du prestige que leur conferaient la piete et le savoir, joints a la fortune de leurs aieux. Salomon Sebag de Meknes etait, au XVIII0 siccle, un des hommes les plus fortunes du Maroc. Genereux et savant, le poete David ben Aaron ben Hassine תהלה לדוד, Amsterdam 1807 cet ouvrage avait ete d ailleurs publie grace a Judah ben Ha'im Guedalla, Meir Cohen ben Macnin et Salomon ben Mesod Sebag, l'ancetre des Sebag-Montefiore) lui dedia plusieurs poemes. A Marrakech, les Sebag comme les Pinto avaient ete parmi les dirigeants spirituels de cette grande communaute oil leurs families etaient unanimement respectees. Cf. J. Benai'm, מלכי רבנן, Jerusalem 1931, passim: A. Belaish Livourne 1846,.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

 

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאורשדרים עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

ק״ק ספרו די פאס תקצ״ד

בצירוף קבה׳ ושכינתיה בצירוף קב״ה ושבינתיה בצירוף מלכותא     קדישא אדונינו המלך דוד ושלמה בנו וכל

מלכי בית דוד ובצירוף כל הנביאים משא גיא חזיון ירושלים עיה״ק. בצירוף סנהדרין גדולה כי מציון תצא תורה ובצירוף בל התנאים והאמוראים שעמדו מימיהם עד סוף חתימת התלמוד ירושלמי שחבר ר' יוחנן ומימות רב תלמיד ובינו הקדוש עד סוף רבינא ורב אשי ואחריהם בל ישרי לב רבנן סבוראי והגאונים עד הרי״ף והרמב״ם ובכח המסור בידינו מרבן של ישראל הרמב״ן נחמני אשר יסד עוז בציון משכן חביון מגדל ואפריון והוא היה ראשון לציון לקומם ולרומם דגלה ולקבוע ישיבות בתורה ובתי כנסיות מגדל עז תלפיות תל שהכל פונים בו הנה זה עומד אחר כתלנו מעולם לא חתה שכינה מכותל מערבי. גוזרני שבכל ר"ח יעמדו גבאים לגבות בבתי בנסיות ובבתים ובחצירות מכל איש ואשה אשר ידבנו לבו וביום חתונתו וביום שמחת לבו כשיולד לו בן זכר או כשיקח אשה ובר"ח אדר משמיעין על השקלים וביום פורים טאס״א (צלחת קטנה) לשם רחל אמנו ואמה של מלכות ולשם התנא הקדוש משיירי כנסת הגדולה שמעון הצדיק זיע״א עוד בה יזכור כל אחד חרבנה של ירושלים איש במתנת ידו וימסרם ביד הגבאים אשר יראו בעיני כבוד חכמי ורבני ודייני וגביר העיר ואחד מהם בעל אבסנייא ש״ת הגביר החי הנעלה במדדי ואת אשר יראה בעיניהם להעמיד גבאים בבתי בנסיות והם ימסרו ביד הנז' וכל העובר על דברנו אלה לא מלבד שדבריו בטלים ומבוטלים והרי הם כחרס הנשבר שאין בו ממש, אלא שאץ רוח חכמים נוחה הימנו וכל השומע לדברי חכמים כל ברכות התורה יחולו על ראשו ויוכה לראות בנחמת ציון ובבנין חרבות ירושלים ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן

החותם פה באחת מערי המערב אשר לא תזכר עוד בסוף ניסן וימינך תסע״דני

החותם יהודה זרחיה אזולאי

בכתב יד רבי יהודה אלבז ז"ל

ידידינו החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל חן ערכו מי ימלל שד"ר יפרח בשושנה כמוה״ר יאודה זרחיה אזולאי נרו׳ יאיר רב נהוראי כי״ר

שלם טב לרב טב דכן רב מודיע לבינה על אודות ובשביל ר׳ יעקב אתורגימאן4 מעולם לא עלה דעתינו לעשות שום נדבה ולא פסקנו עמו שום פסקא אפילו מ׳ פש'ן והלך מאתנו בידים רקניות בבואו למח״ז לא הטנו אזן למיליו ומעולם לא עלה על דעתינו לעשות לו שום נדבה. וכה היו דברינו אליו אם תרצה לקחת נדבה כאחד מן הת״ח הנצרכים הנה מה טוב, ואם לאו לא תקח מאומה ובן עלתה לו שהלך בידים רקניות ריקם ריקם לגזרה שוה.

ובעת ההיא נמנו וגמרו יחידי קהלנו וקבל עליהם ועל זרעם באלה ובשבועה שמהיום ההוא והלאה לדורותם לא יעשו שום נדבה לשום שליח עד שיעשה נדבה בעיר פאם יע״א שאנו נגררים אחריהם אי לזאת כשיעשה מעכ״ת נדבה בעיר פאם יעא׳ בא יבוא ברינה למח״ז ומה שקצבו מהשי יקבל כתר בשמחה יה״ר שיהיה עת רצון וטובה וברכה בעולם כי״ר וריש

[1]    ראה יערי שא״י עמ. 715 אגרת משם רבי רפאל הלוי בשנת תקצ״ד שרבי יעקב אתורג׳מן עבר בהרבה ערים והטעה אותם וכוי ולוקח מהם נדבה בכח וביד חזקה עד נזיפה וכר מעשים אשר לא יעשו הנ״ל וכו' והפסיד לעיהק׳ תו׳ וכו׳ ע״כ. וראה קונטרים בשם עדות לישראל [שנדפס בסוף ספרי ירושלים הראשונים הוצאת מכון בן צבי] המספר על עלילותיו ועל אביו רבי משה שעלה לארץ ממרוקו. שוב ראיתי בספר תולדות חכמי ירושלים פרומקין ג׳ עמוד 302 שכתב על רבי יעקב הנ״ל ויש לשער שהוא הי׳ איש נכבד מעדת היהודים בני אפריקא וכו׳ אשר נתגרש ע״י רבני ירושלים המוזכר בכתב השטנה בגאזיטו דפרנקפורט בשנת תר׳׳ה. והוא שעמד לצד החכם יוסף שלום פקיד חברון במחלוקתו הגדולה כמוזכר בקונט׳ שבר פושעים. וראה בהרחבה הלאה בשד״ר רבי מרדכי חיים מיוחס. ובשדר׳י טבריה ת״ו רבי רפאל ארזי הכהן.

רבי רפאל אברהם מחלוף חייט

כוללות ירושלים תובב״א שנת תקצו(1836)

שא״י עמי 724. ראה שם נוסח האגרת שיצא גם על שיפוץ חמשה בתי כנסיות.

.1

על השד"ר דידן נשלחה אגרת כוללת לכל ערי המערב ובכלל עיר צפרו . מה שמעניין הוא שנשלחו שני שדר׳ים בשנה אחת מאותה כוללות, – ראה הלאה שד"ר רבי אליהו ישראל

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

סאלי במקורות

להלן נביא מקורות קדומים המציינים את העיר סאלי וקהילתה היהודית. ממקורות אלו נוכל ללמוד על מצבה בתקופות שונות, על הנהגותיה וחשיבותה.

בכת״י ״דברי הימים״ של פז לרב אבן דנאן נכתב, כי בשנת התפ״ג קיימו במקנס, בסאלי ובספרו עצרת גדולה (תיקון הגשם) והוציאו ס״ת ונענו לאחר מכן וירדו גשמים גדולים. מאחר ובמרוקו הכלכלה מבוססת רבות על החקלאות, היה חשש גדול משנת בצורת, חשש שחזר על עצמו שנים רבות, משום שבצורת יכולה היתה להכביד עוד יותר על המצב הכלכלי. כמו כן ערביי מרוקו האמינו בגדלות רבני הארץ וציפו שתפילות היהודים יתקבלו. כאשר נתבטלה גזירה שכזו, היה בכך משום קידוש שם שמים ברבים והדבר הועיל ליחס השלטונות והאוכלוסיה המקומית כלפי היהודים.

בכת״י של הרב חביב טולידאנו ממקנס המתאר את מצב היהודים בשנים התפ״ז – התק״ן, הוא מספר על התלאות: ״הכותלים נפרדו איש מעל אחיו והיו הולכים ובאים ותלי״ת (ותהילה לשם יתברך), לא מת שום אדם ובעיר סלא היה ג״כ רעש ביום הנזכר״.

בתיאור אחר נכתב על רעש כבד יותר בו מתו אנשים.

בכת״י של הרב חיים טולידאנו (א) תואר הרעש הכבד: ״היה רעש גדול, בקול חזק, אבל לא התמיד כבראשונה ונתרחבו הסדקים שנסדקו ביום הרעש הראשון, אבל לא נפל שום כותל תלי״ת פה סלא יע״א״.

במקנס לעומת זאת הרעש היה נורא: ״אוי לאזנים שכך שמעו… באה השמועה ממקנס יע״א שהרעש (רעידת האדמה)… הפיל רוב הבתים ובעוונותינו הרבים היו בתיהם קבריהם ומתו מבנ״י (מבני ישראל) יותר ממאתים נפשות״.

על תהליך היווצרות המלאח (השכונה היהודית), נמצא מכתב מרבי אהרן מונסונייגו מפז, בשנת התקס״ז לרב יהודה אלבז מספרו.

במכתב הוא מספר לו על שמועה רעה: ״כי יצא דבר מלכות (גזירת הסולטן מולאי סלימאן שהיהודים ידורו בשכונה מיוחדת להם), על רוב המדינות רבאט וסאלי וטטואן וואדזאן וטאנז׳אר וצווירא לצאת מן העיר״. (א)

כידוע, נהגו בעבר בקהילות ספרד לציין בשטרות, כגון כתובות וגיטין, את שם העיר וכן את שם הנהר כדמצינו בתורה,״היושבת על נהר כבר״.

נכתב בספר ״משפט הכתובה״ שהטעם הוא, ״שמא ימצאו שתי ערים באותו שם ולא נדע לפי איזה מטבע ללכת״.

סאלי יושבת כפי שצוין על הבורוגרג.

כך נכתב בשו״ת ״זכות אבות״ על שמות נהרי – נחלי המדינות הערים הידועות לנו לצורך גיטין: ״סלא דיתבא (היושבת) על נהר בורקרק״.

סדרי המסחר בקהילה עוגנו בתקנות הדיינים כפי שנראה בשני הקטעים הבאים:

א. בספר התקנות (תקנת הקומיסאריו) נכתב כי בתשרי התק״א, ״פשט המנהג להשביע סוכנים מסחריים בפאס בתטואן ובסלא על אמיתות פעולותיהם״.

כך הכריע בפס״ד היעב״ץ שישבעו, כדי שלא תצא תקלה על ידם ולא יכשילו את הבריות. מנהג נפלא שחובה עלינו לאמץ בימינו, כשנתפשטה בארצנו תופעת הסוכנים המסחריים, המשווקים והפרסומאים.

ב. על גבי שטר נמצא כתוב: ״קהל קדוש סלא יכוננה עליון אמן. טענו שהיקר רבי יצחק ידוע ומפורסם שארץ מולדתו היא עיר סלא יכוננה עליון אמן והוא ואבותיו מפורעי המס בעיר סלא יכוננה עליון אמן ואירע מקרה שנסע לעיר ארבאט יכוננה עליון אמן והיה פורע עמהם מימים״. על זה נשאל רבי חיים טולידאנו והשיב על כך.

כפי שכבר נכתב כמה פעמים, ביה״ד בסאלי נשא ונתן בהלכה ובפסקי דין עם ביה״ד בפז פעמים רבות ובפרט בתקופת היעב״ץ ובתקופת הרב יהודה בן עטר שנחשבו לגדולי הפוסקים בדורם. כן באו בדברים עם ביה״ד במקנס, ברבאט ובתי״ד אחרים.

בכתב יד מופיעה שאלה מדייני סאלי לחכמי פז, בעניין יתומה שהשיאה דודה והעניק לה נדוניא משלו ומתה, האם ירושתה לאחיה או לדודה שהעניק לה את המתנה.

חכמי סאלי השואלים הם: רבי יעקב ביבאס, רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי. (א)

חכמי פז המשיבים הם:

רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם בן דנאן

בענין בתיה״ד במרוקו כתב היעב״ץ כי בשנת התנ״ז במשך שנה היו הרבנים מנחם סירירו ורבי וידאל הצרפתי, לבדם בדין (בפז) וכן בתקופת הרב יהודה בן עטר שהיה עם רבי שמואל הצרפתי, כלומר שני דיינים בביה״ד ולא שלושה כנדרש (שאין דן יחיד אלא קוב״ה וכדי שתהא הכרעת דין, צריך שמספר הדיינים לא יהא זוגי ולכן מיעוט הדיינים בביה״ד הוא שלושה).

ממשיך היעב״ץ: וכן במקנס ותיטואן אפילו רב אחד לבדו וכך היה המנהג בפז, תיטואן מקנס וסאלי.

היו תקופות ובהן נמצא בעיר דיין אחד ולכן כדי לא לבטל, לעכב, פסקי דין, הוטלה המשימה על דיין אחד שכמובן היה משכמו ומעלה ברדיפת האמת, בחכמת התורה ובהנהגה. די לנו להתבונן על מדריגתו של הרב משה בירדוגו שסיפר עליו אוהחה״ק, שבעת הדין היה משפיל את עיניו שלא לראות את הנידונים, שלא יושפע.

כך סופר על רבי יצחק בן ואליד מתיטואן, מחבר השו״ת ״ויאמר יצחק״, שכאשר בנו וידאל הוזמן לביה״ד לדין, כתב רבי יצחק לדיינים: ״וידאל (ודל) לא תהדר בריב״ו״. ריב״ו – רבי יצחק בן ואליד.

ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר ״פאס וחכמיה״, מופיעה איגרת: (א)

רבי מאיר דאבילא שואל את היעב״ץ על ענין ״ההתעטפות בטלית בקבלת שבת. הוא מביא את הגמרא בשבת, המדברת על קבלת שבת, ורוצה להסביר על דרך הסוד: כשאנו יוצאים לקראת הכלה, ראוי לקיים ״ופרשת כנפיך על אמתך״, ע״י כנפי הציצית. כל זאת רק בליל שבת ״וקבלתי מהרמב״ח נר״ו שעיקר מצות ציצית בע״ש, לפי שבאותה שעה מתעטף הקב״ה בטליתו כש״צ ואומר ויכלו השמים״ וכן אומר ״ופרוש סוכת שלום עלינו״, כמו שפרשנו כנפי ציצית. (כמובא בדברי הרמב״ם פרק ל׳ מהל״ש),

עוד מוסיף ומבאר רבי מאיר, עפ״י דברי תלמידי האריז״ל, כי הטלית היא סוד אור מקיף המשמר לאדם מכל רע וסוד הרחיצה בע״ש ופשיטת בגדי החול, להסיר ממשלת החול ולכן ראוי להתכסות בטלית – אור מקיף, לדחות הקליפות.

רעיון דומה נמצא בדברי הבאי״ח בספרו ״בן יהוידע״ (שבת קי״ט), בהסבירו את הקשר בין קבלת השבת בשדה להתעטפות בטלית. אמר הבאי״ח. דברי התנא – ״בואו ונצא לקראת שבת מלכתא״ הם ר״ת מלבוש.

מלבוש הוא בגמטריה חשמל וחשמל עפ״י האריז״ל הוא אור מקיף

סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.סוד הפמוט - אפיית החלות בערב שבת

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

סימני ההיכר האופייניים למרונים

מספרת אשה, שהיא מצאצאי המרונים ־ במשך דורות, נישאו בני דודים או משפחות קרובות אלו עם אלו, כדי לשמור על צביונם המיוחד ולא להיטמע בין הנוצרים. אולי זוהי הסיבה לכך, שרבים מן המרונים דומים במראם החיצוני ־ הם בהירי עיניים ושיערם חום. מספרד הם הגיעו למכסיקו ומשם עברו במאות ה-18,17 לניו-מכסיקו. הם המשיכו לשמור על מאכלים ושירים ספרדיים-יהודיים. הם הולכים למיסה בכנסייה, אבל בבית, אומרים תפילות יהודיות. כשהם כביכול מצטלבים, הם אומרים את שם ה׳ ובמקום להצטלב עוצמים את עיניהם ונוגעים בעפעפיהם.

את החגים, הם חוגגים בתאריכים מוקדמים או דחויים. בין החגים העיקריים שהם חוגגים, נמצא את חג הפסח, אותו הם מכנים ״פסקואה״ או ״חג הכבש״. במקום לקרוא מההגדה, הם קוראים מהתנ״ך.

בבלמונטה, מכנים המרונים את המצה בשם ־ ״לחם קדוש״. כל מנהג יהודי, נעשה בתוך הבית. הם זוכרים מנהגים, אבל אינם יודעים להסבירם. כמו – הדלקת נרות-שבת בחדר המיטות או אפילו באמבטיה. או אכילת מאפה ארוך מיוחד, שנאכל פעם בשנה במשך ימים אחדים.

חיפשו ומצאו קשר בין המלה הפורטוגזית מזורה – למזוזה ונזכרו בסבתות שהיו מנשקות את הצד הימני של משקוף הדלת. היו ששמרו במשך דורות, כוס לקידוש, פמוטים וכ״ד. בפורטוגל, ניתן למצוא כ-600 משפחות מרונים ומשפחות נוספות במכסיקו. בספרד ישנם רבים.

יש הסבורים, שמקור השם מרונים, בא כנראה מהשורש מאראנו-חזיר.

היום הם יוצאים מסודיותם ומגדירים עצמם – כיהודים קתולים. הולכת וגוברת נטייתם, לחפש ולחקור את שורשי מנהגיהם, השונים מאלו של הקתולים ומתברר להם שאלו הם שרידי מנהגים יהודיים. ניכר קשר בין מנהגי המרונים בגרונה שבספרד, לבין אלו של בלמונטה בפורטוגל.

הצ'ואטס –  האנוסים באי מיורקה

על צאצאי האנוסים באי מיורקה, שמענו ממשה שאול, מנהל המדור לשידורים בלאדינו ״בקול-ישראל״ ועורך כתב העת ״אק״י ירושלים״ – כאן ירושלים – בלאדינו.

נפגשתי עם אדם מהצ׳ואטס שבאי מיורקה, מספר משה שאול, הוא מזדהה עם היהדות ואומר, שהוא נוצרי בראשו אבל יהודי בלבו. הוא רשום כנוצרי, הולך לכנסייה, אבל בלבו מרגיש כיהודי. הוא יודע שיש לו קשר ליהדות, גם אם אין זה מתבטא בקיום מצוות. בימי הביניים, הייתה באי מיורקה, קהילה יהודית מאת משגשגת. לאנשים היו עמדות גבוהות בחיים הכלכליים.

100 שנה לפני גירוש ספרד, כבר החלו הפרעות ביהודים בדרום ספרד

הפרעות התפשטו גם לאי מיורקה, שהוא האי הגדול בקבוצת ארבעת האיים הבלאריים שבים התיכון.

עם ההסתה והפרעות, נאלצו יהודים שרצו להציל את נפשם, להתנצר. אבל, גם כאן, הופיעה תופעת האניסות.

התנצרות כלפי חוץ ושמירה בסתר על האמונה היהודית, כל זאת, תחת רדיפות והשגחת בלשי האינקוויזיציה, שליחי הכנסייה, שביקשו לדעת מי ״מהנוצרים החדשים״ שומר עדיין על מנהגי היהדות. עד תחילת המאה ה~20 היו צאצאי ה״נוצרים החדשים״ מנודים, אף על פי שהם נולדו כבר למשפחות שנהגו כנוצריות. הנוצרים לא ראו בהם נוצרים, לא התחתנו עם בניהם ולא איפשרו להם להשתלב בחברה.

הם הלכו לכנסייה, אבל הופלו לרעה, לכן, גם כינו אותם בכינוי צ׳ואטס, ידעו שהם צאצאי היהודים, גם אם לא קיימו מנהגי יהדות והם ידעו שהם ממוצא יהודי, בגלל שהפלו אותם לרעה. הצ׳ואטס, מונים כיום אלפי אנשים. הם יודעים שיש להם עבר יהודי, אבל הידע שלהם מאוד מעורפל.

יש שם כ-13 משפחות, עם שמות משפחה מסויימים, הידועים כשמות של צאצאי האנוסים. עד תחילת המאה ה-20 הם נרדפו.

בתחילת המאה, כשהאי מיורקה הפך למרכז תיירות והחלו לבוא לשם גם תיירים יהודים, הפכו התושבים המקומיים ליותר ליברליים. בעוד קודם לכן, לא גייסו את הצ׳ואטס לצבא ולא הכניסו אותם למסדרי הכנסייה וגם לא איפשרו להם להגיע למשרות גבוהות, הרי שכיום, מאפשרים להם להשתלב בכל התחומים. אולי משום שבעולם הגדול חל שנוי מהפכני, היום הם אינם מופלים לרעה, אבל הם יודעים שהם מצאצאי האנוסים, בגלל מסורות העוברות במשפחות אלו מדור לדור.

יש כיום בין הצ׳ואטס, משפחות, שלא רק יודעות שהן מצאצאי האנוסים, אלא אף מחפשות קשר ליהדות. הם יודעים שיש להם קשר חזק לעם היהודי וכי אינם נוצרים לכל דבר. יש ביניהם שכבר ביקרו בארץ, אבל זהו עדיין מספר מועט. רובם עדיין נרתעים מהנושא. כששואלים אותם אם הם יהודים, הם אומרים-לא, מה פתאום ? אנחנו נוצרים.

ניתן למצוא באי מיורקה, שרידים לתשמישי קדושה יהודיים. יש מגילות רבות שנשתמרו. בכנסייה הגדולה שבאי, נמצא ויטראז׳ ענק, עם מגן דוד יפהפה. באחת הקתדרלות שלהם, ניתן למצוא, רימונים של ספר תורה, נהדרים ביופים.

ישנם בניינים שידוע כי שמשו כבית-כנסת והיום משמשים ככנסיות.

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

בספר מלכי רבנן(עמי מז) מובא סיפורמסמך ממכנאס, והוא: שהיה גוי אחד בעיר תוניס שעשה שותפות עם יהודי אחד, והיהודי הרויח הרבה והעשיר עושר גדול. והגוי היה מחזיק את היהודי לאיש אמונו, ולא נשאר ביניהם שום ראיה של כתבי יד, שהגוי מלווהו ונושה בו. אזי היהודי כפר את הגוי בכל מה שהיה נושה בו. והגוי לא מצא כח ולא ראיה לתבוע מהיהודי את ממונו, ואמר לו: תשבע לי בצדיק רבי יהודה בן עטר שהוא בפס. אמר לו היהודי זה לא אוכל בשום פנים. כאשר ראה הגוי שאיננו רוצה להשבע בשם רבי יהודה בן עטר, ואחר ששוב עברו בין שניהם דברי ריבות, לחץ הגוי על היהודי, עד שנשבע בשם הצדיק רבי יהודה בן עטר.

והיהודי הלך שמח וטוב לב, בי התפטר מהגוי, והרויח הרבה בסף. מרוב שמחתו עשה סעודה לקרוביו, ובתוך הסעודה ירד היהודי למרתף שבחצירו, למלאות כלי יין עבור המסובין. ובכלל הסחורות שהיו באוצר — היה שם גפרית שרף, ועוד מהדברים הדליקים. וכשיצא מהאוצר שכח הנר דלוק בתוך האוצר, ונשרף כל האוצר והחצר, וגם כל בני הבית נשרפו רח״ל.

כששמע הגוי את כל זה שמח שמחה גדולה, ונסע מעירו ובא לפס ובידו מנחה גדולה לתת לרבי יהודה בן עטר, וכשראה הגוי את הרב נפל לפניו והשתחוה וסיפר לו כל הענין, והביא לפניו מנחתו ואמר לו, קח את מנחתי, ולא רצה הרב לקבל המנחה בשום אופן, וחילק אותה לעניים…

בהקדמת ספר מנחת יהודה הביא רבי יוסף בן נאים את המעשה הבא: פעם אחת לפני חג הפסח נאספו איזה בני אדם ונמנו על בהמה אחת לחלקה ביניהם במנהגם, ושחטו אותה ביום י״ג לחודש ניסן, והחכם הבודק הורה שהיא טריפה, ובעלי הבהמה נשתוממו ובאו והראו הספק להבודק הגדול המומחה מוהר״ר רבי יהודה בן עטר זצ״ל, והוא בכוחו התיר את הבהמה, וחתך חתיכת כבד ממנה וצלאה לעיניהם ובירך ואכל, והלכו ואמרו לשוחט והוא ענה אחריו, אמן.

אחר כך בליל י״ד בניסן היה רבי יהודה בן עטר בודק החמץ כנהוג, והניח מנעליו במפתן הבית, וכשגמר הבדיקה חזר ולא מצא כי אם מנעל אחד. וחפשו בכל החצר ולא מצאוהו כלל, ונצטער הרב על זה, ולהפיס את דעתו אמרה לו נוות ביתו, למה כל הצער הזה על מנעל בלוי, והוא השיב שאינו מצטער על המנעל — אלא על המעשה.

הרב ישן בלילה, וראה בחלומו איש אחד עומד נגדו והמנעל בידו, ואמר לו… רבי תדע, כי זה כמה זמן שאני מגולגל בבהמה שהכשרת היום. וכשהטריף אותה הבודק, אז אמרתי אבדה תקותי, ואתה כשהכשרת אותה, וברכת עליה שהכל, הסכימו מן השמים על ידך, ואני נתקנתי. ותיכף באתי ונטלתי את המנעל שלך, לנשק אותו לפני מלאכי מעלה, ועכשיו החזרתי אותה למקומה. ותנוח דעתך, כשם שהנחת אותי ותקנת אותי. וכן היה, בבוקר מצאו המנעל מונח במקומו…

בספר מלכי רבנן סיפר בשם אביו, ששמע בשם חכמים ראשונים, שפעם אחת השיג החכם רבי אליעזר על פסק דין שכתב רבי יהודה בן עטר, וכשהיה כותב השגותיו, הרים את עיניו, וראה אריה רובץ לפניו. אזי נרתע לאחור מפחדו, עד שכמעט נטלה דעתו ממנו, וברח מבית המדרש וצעק, שאריה בא לשורפו, נכנסו בני אדם לבית המדרש ולא מצאו את האריה, ותמהו עליו, כשנתיישבה דעתו, שאלוהו חכמי דורו איך היה, ומה היה עושה באותה שעה? אמר להם שהיה לומד מתון פסק דין של מוה״ר יהודה בן עטר זיע״א, והתחיל לכתוב השגה עליו.. והנה האריה מופיע. אמרו לו, שיהודה הוא האריה, כמו שכתוב ״גור אריה יהודה״, ואחר כך מצאו שכתוב על ההשגה שהשיג — ר׳ אליעזר — ״גור אריה יהודה״ ולא ידעו מי כתב.

גם לאחר פטירת הרב ארעו מעשי נסים למתפללים על מצבתו. או לנשבעים בשמו, הרב זצ״ל חיבר הרבה ספרים בכל מכמני התורה, אבל רובם נשארו בכתב יד. ביניהם חידושים על הש״ס, פסקי דינים מפוזרים בספרי חכמי דורו.

בספר ״מקור חיים״ (תרנ״ח) נדפסו ממנו הלכות טרפה, וספרו ״מנחת יהודה״ על התורה היה מונח בכתב יד למעלה ממאתים שנה, והועתק על ידי ידידו רבי יעקב בן צור זצ״ל.

באחד הימים מצא רבינו רבי ברוך בביתו של מאן דהוא כתב יד זה — צרור עלים צהובים, אכולי עש, ממורטים וישנים שהועלו מהמרתף. רבינו יסד למטרה זו חברת ״דובב שפתי ישנים״ אשר שמה לה למטרה להוציא לאור כתבי רבנן קדישי מארץ המערב.

חברת ״דובב שפתי ישנים״

ספרו זה של רבי יהודה בן עטר היה הראשון נטל על עצמו להוציא לאור, לא קל היה הדבר כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שהכינו לדפוס,וכסף אין ובפרט שהדפוס באותם ימים היה יקר מאד, רבינו כיתת  את רגליו עד שאסף את הסבום הדרוש. והספר יצא לאור. במקנס — בשנת ת״ש.

וכך כתב רבינו בפתח הספר: שוב זיכני ה׳ אני הצב"י עבד לקוני רפאל ברוך בן הרב כמוהר״ר יעקב זצוק״ל להוציא לאור הדפוס בשנת תרנ״ן לשוני צדקך לפ"ק… יהי רצון זכות הצדיקים הנז' תעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם אכי״ר. מקנס יע״ע.

לאחר שיצא הספר לאור רבים מבני הקהילה ומחוצה לה קנוהו. והצטבר בידי רבינו פדיון נאה הספר — רווח כשר לכל הדעות.

אבל רבינו לא רצה להנות מכסף זה — הוא חיפש אחר צאצאיו של רבי יהודה בן עטר — ואכן מצא נכד בן נכד שהיה תלמיד חכם, ירא שמים ועני מרוד, ואתכסף הפדיון מסר לו בשלימות, ורבינו לא הותיר לעצמו אף פרוטה.

נקי כפים ובר לבב

אף באוצרותיה של משפחת טולידאנו נותרו גנוזים בלי חמדה — חבוריהם של אבותינו הקדושים, מיום עומדו על דעתו היה רבינו מצטער ודואג על גורל הספרים שהיו עדיין בכתבי יד — והיו טמונים באמתחת המשפחה, ומהם שהיו טרף לשיני הזמן והריקבון.

קשה לתאר כמה היתה היגיעה בסידור כתב יד ישן, מקולקל ומעופש, רבינו נטל על עצמו את המשימה, וכאמור יזם את הקמתה של חברת ״דובב שפתי ישנים״ והדפיס את הספר ״חק ומשפט״ — ספרו של הגאון רבי חיים טולידאנו — המהרח״ט.

אחר הוציא לאור — ספר ״השמים החדשים״ — ספרו של הגאון רבי משה טולידאנו זצ״ל.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 

1873 – תשובת מזכירו של הסולטאן.

ב – 24 באפריל שנת 1873, כלומר כשבועיים לאחר הפנייה של השגרירים, ענה מזכירו של הסולטאן סיר דריז בן מוחמד דריז לדרומונד האי.

הדברים שכתבת בהקשר לתלונות היהודים שמושל רבאט אילץ אותם לעבוד בשבת במליחת הראשים, וכן שמושל מכנאס גם כן מכריח את היהודים לעבוד בשבת, הובאו לידיעת הסולטאן. הוד מלכותו ענה שלא ידע על כך, ולו היו היהודים מתלוננים על הדבר בפני הסולטאן, היה הוא דואג לתקן את המעוות.

היה כותב לשני המושלים ונוזף בהם, ומצווה עליהם שלא יחזרו על כך בעתיד. פקודה זו תואמת את זו שניתנה לכל המושלים, בדבר החובה לנהוג בצדק על כל בני האדם .

בו ביום – 24 באפריל 1873 – דווח דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל. התייחס למכתבו מה – 13 במנרס בו שלח אגרת למר כרמיה כתשובה לפנייתו בקשר להתנהגות האכזרית של כמה מושלים במרוקו כלפי יהודים. העביר לו תרגום התזכיר שכתב יחד עם שגריר צרפת בקשר ליהודי רבאט ומכנאס, והתשובות הזהות שהתקבלו.

מר טיסו בוודאי מסר למר כרמיה באמצעות ממשלת צרפת את התוצאות של הפנייה המשותפת שלנו, לכן אינו חוזר על כך.

באשר להתנהגותו של המושל, נמסר לכותב על ידי סיד מוסה, הידוע בעוינותו כלפי נוצרים ויהודים, כי אינו נשמע למר טיסו ולי. כשעברנו במחוז בו הוא מכהן כמושל, נשלח קצין המפקד על 25 פרשים עם מכתב נזיפה מהסולטאן, ותובע הסברים על התנהגותו, ומאיים כי יוסר מתפקידו אם התנהגות כזו תחזור.

הוא יצטרך לשלם קנס לממשלה על התנהגותו, דבר שתהיה לו השפעה מועילה ותוצאות חיוביות לא רק באשר לכותב, אלא גם על מושלים אחרים שישמעו על כך. התלונה על היהודים בדבר התנהגות בלתי הולמת בשוק של דויב, מתייחסת לאדם בעל חסותה של ארצות הברית וטנג'יר, שהפר את תקנות של השוק, ונקט בלשון גסה כלפי הממשל המאורי והמוסלמים בכלל.

לפי ידיעות שהגיעו ללונדון ופורסמו החל מ – 1877 ואילך, גברים ונשים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים במקומות שונים : במראכש, בדמנאת ובמקומות אחרים.

במכתב של הנהגת הקהילה במכנאס לראשי קהילת טנג'יר ולרב הראשי ב – 1877 נאמר בין השאר שהם נרדפים על ידי המושל הקנאי, המלקה יהודים, וכן מאלץ אותם לעבוד בשבתות ובחגים הניגוד להבטחות של הסולטאנים.

רוב אנשי הקהל נאלצים לעזות את בתיהם ועסקיהם, ולנדוד למקומות אחרים. הם מבקשים שיעבירו במכתב את מצוקותיהם לארגונים היהודיים בפריס ובלונדון.

בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שלוחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 1888, נאמר בין 26 ההגבלות שיהודי מרוקו סובלים מהן :

Jews with their wives and daughters are compelled to undertake work for any Government official, at all times – even on Sabbats and sacred festivals – ant to receive payment far brlow the market rate of wages.

יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי, בכל עת, כולל בשבתות וחגים, ולקבל תשלום שהוא מתחת לשכר המקובל בשוק.

בהערות לסעיפים אלה שנכתבו על ידי ויליאם גרין, דיפלומט בריטי במרוקו נאמר, כי מאז שעלה חסן הראשון על כסאו – לדבריו לפני 13 שנים, צריך לומר 15, כי החל למלוך בשנת 1873 – הובטח לו על ידי מכובדים ששום יהודי לא נאלץ לעבוד בשבת או בחגים. המידע 'קיבל היה בדוי או מסולף. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר