צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

ר׳ אלעזר הכהן (איוניל)

ההילולה שלו נערכת בעשרה בטבת. לפי מסורת אנשי המקום, הוא שד״ר מארץ-ישראל שבא למרוקו לפני מאות בשנים. ר׳ אלעזר הכהן הוא קדוש שזכה להערצתם לא רק של אנשי המקום אלא גם של אנשים מאזורים אחרים.

מסרים שפעם הציפו מים את האיזור, ולא הגיעו למקום איפה שהיה קבור וכך שמר על המקום של היהודים.

ר׳ אלעזו הכהן (תאגאנת)

חי במאה הנוכחית. נהפך לקדוש מכוח התנהגותו וסמכותו.

אספר לך את סודו. כאשר קברנו אותו, בנינו מציבה. בא מוסלמי ורצה להשתין עליו. אותו מוסלמי נפל בערב על אבן ומת. בא אחר, קילל את הקדוש, הלך ושבר את המציבה משיש. בערב הגיע לביתו ונפטר. מוסלמיה הביאה שתי פרות לרעות ליד הקבר של הקדוש. הזהרנו אותה ולא שמעה. פרה אחת נפלה בנהר ומתה. בלילה מת השור. מאותו יום אף אחד לא מעז להתקרב לבית שלו.

כשהקדוש היה הולך לבית-הכנסת, היה מתעטף בציצית בביתו, מכסה את

ראשו כל הדרך, עד שמגיע לבית-הכנסת וכך בחזרה. מוריד את הציצית רק

בביתו, כך שלא יראה נשים ברחוב. כאשר הוא ישב ליד ביתו, המוסלמיות נזהרות מלעבור לידו וכל אחת מזהירה את השנייה, וכך גם לגבי היהודיות העוברות כדי להביא מים. כששומעות שרב אלעזר ליד ביתו, לא עוברות ליד ביתו. הוא היה עשיר, בנה את בית-הכנסת שלו עם ספר תורה. היה עוזר לאנשים. הם עשו כך דורי דורות. הוא קבור בבית-הקברות בצד של הכהנים. פחד להתקרב לקברו.

אמין ווא מומן (קרמאזדאתין)

זהו בית-קברות גדול שבו קבורים על-פי המסורת המקומית, רבנים רבים מארץ-ישראל שהגיעו למרוקו עם חורבן בית-המקדש. זוכה להערצה גם מצד המוסלמים.

אסקלילה (תודרה)

שבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. השם אסקלילה הוא שם המשפחה של האחים. לא ידועים שמותיהם הפרטיים וגם לא התקופה בה הם חיו. לפי מסורת המקום, אין לעלות לקברם לפני שעורכים טבילה וגוזזים ציפורניים.

ר׳ אפרים הכהן (תאזנאכת)

שייך לקבוצת כהנים שלפי המסורת קבורים שם בבית-הקברות היהודי, מהם ידועים עוד ר׳ אהרון הכהן, ר׳ יעקב הכהן ור׳ יוסף הכהן.

בורי ביזו(ליד תאמאזרת)

זהו עץ חרובית אליו פונים יהודי המקום. לפי המסורת, קבור שם קדוש שעם קבורתו צמח במקום עץ החרובית. ההילולה שלו נערכת אחרי סוכות.

בו-שריף (ליד תאגאנת)

ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט. מספרים עליו שהוא קדוש קדום מאוד. קברו נמצא בתוך חדר בקרבת קדוש מוסלמי.

ר׳ בן-זחילא (דבדו)

קבור בבית-הקברות העתיק בעיר. לפי המסורת הוא רב שבא מארץ-ישראל.

בני־אמויאל (פיגיג)

אלה שני קדושים הקבורים בבית-קברות עתיק במקום. אחד מהם הוא ר׳ אברהם בן- סאלם. שמו של הקדוש השני אינו ידוע.

ר׳ ברוך אסבאג (סאפי)

התפרסם בספרו ״מנחה בלולה״, לקט דינים בלשון יהודית-ערבית. עד היום מקיימים צאצאיו הילולה לכבודו בב׳ באדר בבית-הכנסת הגדול על שם הקדוש שבאשקלון.

ר׳ ברוך הכהן (תארודאנת)

נקרא לרוב ר׳ ברוך או ר׳ ברוך אזוג. הוא נכדו של ר׳ דוד בן-ברוך הגדול הקבור באזרו נבאהאמו, אחיו של ר׳ ימין הכהן הקבור על-ידו, ואביו של ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו. ההילולה שלו נערכת בג׳ באלול.

ר׳ ברוך הכהן (אימין תאגה)

ידוע גם כר׳ ברוך אלכביר. שייך למשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן, אם כי יחס הקרבה למשפחה אינו ברור.

צדקה לעניים

אנא לפקיד חו״מ כא נטלב מן כואני לעזאז באס די יחוז מני האד לכארטא יעמלהא פמכתובו דימא   

ירבה בזכות הצדיק          

רבי דוד אדרע הלוי                      

תגן בעדו ובעד ביתו אכי׳׳ר:

ע״ה יצחק למאליח הי״ו

תרגום :

צדקה לעניים

אני הפקיד חתום מטה מבקש מן אחי היקרים שמי שיקבל ממני את הקלף הזה, יניחו בכיסו כל הזמן ויצליח בזכות הצדיק

רבי דוד אדרע הלוי

תגן בעדו ובעד ביתו אמן כן יהי רצון

ע"ה יצחק אלמליח הי"ו. 

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה.

א.      השירים הלא סטרופיים שמשקלם הברתי פונטי

יעב״ץ נאחז כאמור בתבניות מרובות מאד. זאת, במטרה לגוון את מדורי הספר המיועדים לז׳אנר אחד או לחג אחד. על תבניות השיר שווה החרוז, המרובעים והקוואזי מרובעים, השקולים במשקל הכמותי דובר בהרחבה בפרק הקודם. כמו כן הוזכרו השירים הסטרופיים השקולים במשקל כמותי בשירת יעב״ץ, שהם בעיקר מסוג המעין אזוריים(זג׳ל) ומסוג השירים החד סטרופיים האזוריים והמעין אזוריים.

ואולם, יש להוסיף, כסימן היכר להתפתחות שחלה בשירה בארצות המזרח בכלל, וכמאפיין את שירת יעב׳׳ץ בפרט, את השימוש בשיר שווה החרוז שאיננו שקול במשקל כמותי אלא במשקל הברתי־פונטי, הוא המשקל הנודע גם בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳ כנזכר לעיל. ואולם בנוגע לשירים אלו יש להעיר, כי הללו מופיעים לעתים קרובות לאחר שירים שווי חרוז, שקולים במשקל כמותי, בעיקר לאחר שירים השקולים במשקל המרובה. כך למשל פיוט ׳יה שור עבד׳(דף ז׳ עמי א) הינו מסוג הרשות. בכתובת שעל גביו צויין יעוד רשות אחר בלתי שקול׳. המלים ׳בלתי שקול׳ באות לציין את העדרו של המשקל הכמותי, אף־על־פי שיש משקל אחר לשיר, הוא המשקל ההברתי־פונטי.

הציון ׳בלתי־שקול׳ איננו מופיע בכתובות אשר לכל הפיוטים השקולים במשקל ההברתי־הפונטי, ועל כן נשאלת השאלה מה גרם לציון מיוחד זה ? מסתבר כי, הקביעה ׳בלתי שקול׳ מופיעה בכתובתו של פיוט השקול במשקל הברתי־פונטי, כאשר לפניו מצוי פיוט השקול במשקל הכמותי, וכדי להזהיר את החזן לבל יטעה, ויחשוב כי גם זה הפיוט הבא אחריו ברפרטואר הוא פיוט השקול במשקל הכמותי, הרי הוא מזהיר כי אל לו להיכשל בזיהוי מוטעה. ועדיין תמהים אנו, מדוע יש ׳להזהיר׳ את החזן כי לפניו פיוט שאיננו שקול על פי יתדות ותנועות? תמיהה זו מתפרשת עם שאנו מבינים, כי לצורך ניגונו המדוייק של הפיוט מקפידים החזנים, במקום שיש יתדות ותנועות, להתאים את הלחן בתכנון מדוקדק על־פי חלוקת היתדות והתנועות, לאמור, לפי מיקומם המדוייק של השוואים הנעים והחטפים'. אמור מעתה, חזן שלפניו שיר שקול במשקל הספרדי הקלאסי הכמותי, חויב בהקפדה יתירה של התאמת לחנו להברותיהן המשתנות של המלים, שהרי אינה דומה הברה הפותחת בשווא נע(היתד) להברה הפותחת בתנועה(־־תנועה). לעומת זאת בפיוט השקול במשקל ההברתי־פונטי שוות ההברות זו לזו, ואף שווא נע ׳עושה הברה׳. לאמור, אין סוגי הברות שחייבים מראש להתחשב בהן, להדגישן, או לסלסלן בשעת הזימרה, אלא כל ההברות שוות, וממילא נעשית מלאכתו של החזן קלה יותר, והוא יכול להדגיש או לסלסל במנגינתו כל הברה שירצה במידה שווה.

עוד יש לאמור, כי לעתים כשמופיעים בזה אחר זה, פיוט שקול במשקל כמותי ופיוט במשקל הברתי־פונטי, הרי הם מולחנים בלחן זהה, כגון בפיוט ׳יחידי הוא׳ (דף לא עמי ב) שהוא שקול במשקל הברתי ואילו הפיוט שלאחריו הוא הפיוט ׳יהי רעוא מן קדם זיו יקרך׳. בראשון מצויץ שלחניו הם ׳אגדלך אלוהי כל נשמה׳ (א-418) לרבי אברהם אבן־עזרא או ׳בני אל חי תנו זמרה ותודה׳(ב־932) או ׳לך האל לך כתר וחכמה׳(ל—829), ומשקלו, כמתברר מן הכתובת, הוא המרובה. בפיוט השני מצויין שהוא ׳בלתי שקול׳ והוא על־פי הלחן הנזכר, לאמור זה ששימש את הפיוט שלפניו. אך יתירה מזו, בפיוט השני אחת עשרה הברות פונטיות, וזהו בעצם מספר זהה למספר השוואים־הנעים והתנועות המופיעים במשקל המרובה^. החזן עלול איפוא לטעות ביתר קלות, לפי שהדמיון במספר ההברות מטעה. החזן סבור בפיוט השני, שלפניו, כביכול יתדות ותנועות, או אז עשוי הוא לנגן כשהוא תר אחר השוואים הנעים, אך לשווא: אין סדירות ואין קבע בשוואים הנעים והחטפים, לפי שאין הפיוט שקול במשקל כמותי, והרי החזן מסתכן בכך ש׳תוטרף מנגינתו׳.

מחמת כל זה הזהירהו יעב״ץ באמרו ׳בלתי שקול׳, לאמור ׳ראה, זה אינו במשקל כמותי׳. יחד עם זאת אין להתעלם מן העובדה שהשימוש במלה ׳שקול׳ מרמזת על מעלה יתירה שנתן הפייטן המאוחר למשקלים הקלאסיים שעוצבו בספרד, ועל ׳הילת קדמונים׳ המיוחסת למשקל זה עוד מזמן צאצאי המגורשים בדור שלאחר גירוש ספרד. מאידך־גיסא, פיוטים שעל־פי משקל ההברות הפונטי ש׳זה מקרוב בא׳ אינם ראויים ל׳תואר׳ משקל, שהרי אין להשוות בין דרגת הקושי של כתיבת פיוט על־פי משקל היתדות והתנועות, לבין ה׳קלות׳ היחסית שבכתיבת פיוטים שהם על־פי הברות־פונטיות בלבד.

עוד יש להעיר בנוגע לשירים שווי החרוז השקולים במשקל ההברתי־פונטי, כי יש ששיר בתבנית זו חותם במקרא כגון ׳יגדל מאד שם הוד׳(דף כב עמי ב), ויש ששיר בתבנית זו מסתיים במלה זהה כגון ׳ימצא חן׳(דף נו עמי א). שירים רבים מבין שבעה עשר השירים שבדגם זה הינם שירים חרוזיים (לאמור הדלת והסוגר שבכל הטורים חורזים בהברה זהה), ואחד הינו קוואזי מרובע ׳אוי לך יצרי׳(דף קה עמי ב).

פיוט אחד הינו ארמי ׳יהי רעווא׳ (דף לא עמי ב). כל הפיוטים שבמדור זה הינם להזדמנויות פחות חגיגיות. ומבחינת ז׳אנר או ׳מועד אמירה׳ הם רשויות סתם כגון שבח, לקדיש, לברכו, לברכת־המזון, לעולה־לתורה, למילה לברכת־חתנים ולתשובה. אין פיוטים מסוג זה לנשמת, דבר המלמד כי הפייטן שלנו לא שבר את המסורת הקלאסית של דאנר הנשמת שעוצב במשקל הכמותי. כמו־כן, פיוטים מסו י זה לא מצאנו בשום חג, ואף לא בקינות ובהספדים. לאמור, אף שהפייטן נסתייע ב׳תרכובת החדשה׳ — ׳שוות חרוז בתוספת משקל הברתי־פונטי׳, לא נתן לה לבוא לטרקלין החגים אלא הניחה להזדמנויות פחות יוקרתיות. הערצת משוררי ספרד הקדמונים בקרב צאצאיהם היתה מופלגת לאין שעור, ומשקל שטבעו אותו, ואשר נחרת משך הדורות על ׳דגלה׳ של שירת ספרד, משקל כמותי זה, שמר על בכורתו לאנינות טעמם של צאצאי המגורשים, שיעב״ץ נמנה עליהם.

המשך……………

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בכרך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.

202- בל־כּדבאת, כא יתזווג׳ו אל־עזבאת.

בדברי-שקר, הבחורות לוקחות להן גבר.

بلكذبات كإتزوزو العذبات

באגמון תצוד דגה, ובחונף ־ לב גבר. (אוצר הלשון לבהנובסקי)

לצוד דגים ־ חכה, ולקחת לבבות ־ חלקות לשון. (משלי אגור)

203 – תכּבר ותנסא, ותעבי כ׳יארת א־נסא.

 תגדל ותשכח, ובחירת הנשים תקח.

تكبر وتنسا وتعبي خيارت انصا

בחורה זקנה מובטח לה שלא תמות צעירה. (פתגם אידי)

לבלב רע יפול לפעמים נתח שמן ומבחר עצמים.(אוסם בושם)

בתולה זקנה.

204 אלי בארת, עלא סעדה אדארת,

 וכ'יאר א־רג׳אל כ׳תאדת.

בתולה זקנה, את מזלה היא מחפשת,

ובחיר הגברים היא תופשת.

205 – זווז׳נא, באש מא יקולו: באגראת,          

וולדנא, באש מא יקולו: עאגדאת.

התחתנו, כדי שלא יקראו לנו בתולות זקנות,

הולדנו בנים, כדי שלא יקראו לנו עקרות

206 – באיירא אידא טלבת עזרי,

 ת־תסנא חתא יקום אל-מיית יז׳רי.

בתולה זקנה אם רווק תדרוש,

 תחכה עד שהמת יקום לרוץ.

המשך…..

[anti-both]

سلامٌ على سلامِ أمراء الحروب والارهاب

http://www.israelinarabic.com/%D8%B3%D9%84%D8%A7%D9%85%D9%8C-%D8%B9%D9%84%D9%89-%D8%B3%D9%84%D8%A7%D9%85%D9%90-%D8%A3%D9%85%D8%B1%D8%A7%D8%A1-%D8%A7%D9%84%D8%AD%D8%B1%D9%88%D8%A8-%D9%88%D8%A7%D9%84%D8%A7%D8%B1%D9%87%D8%A7%D8%A8/

לעילוי נשמת הגאון רבי יוסף משאש, שהיום פקידת יום פטירתו

בוקר טוב חברים וגולשים יקרים

היום יהדות מרוקו מציינת את יום הסתלקותו של אחד מגדולי רבניה בעת החדשה והלא הוא רבי יוסף משאש זצוק"ל…..האיש הענק הזה נצר למשחה ידועה ברניה וחכמיה, תמיד דגל באורח חיים שקט, ענוו, מתפשר, לא אוהב שררה ולא רודף כבוד ופרסים….איש אשכולות וגאון גדול….

רבי יוסף נולד במכנאס שבמרוקו בסיון תרנ"ב לאביו הצדיק החסיד, כמוה"ר חיים משאש זיע"א

ספרים רבים כתב הגאון הזה

נר מצוה על מנהגי חנוכה, הלכותיה, אגדותיה שירים ופיוטים

אוצר המכתבים, שלושה חלקים….עבורי זו התרפיה שלי….כל פעם בוחר לי אחד הכרכים, והיכן שאני פותח, הרי שחידוש עבורי בכל אופן מונח לפני…ושוב אני מתפעל מסבלנותו, בקיאותו, ורצונו העז להשביע את סקרנותו של השואל, בין אם הוא איש מן השורה או סתם שאלה שהופנתה אליו על ידי אדם מהשורה….ספרים אלה הם נכס לעם ישראל בכלל ולעדה המרוקאית בפרט…..דרך אותן תשובות אנו למדים פרק חשוב על היסטוריה של עיר הולדתו, מכנאס, תיאוריו את בתי הכנסת, הם מם התיאורים המדוייקים והמהממים ביותר.

אין כמעט נושא שלא נדון בשלושת הכרכים האלו……

נחלת אבות…כוללים בו עניינים רבים בשטח האגדה, המוסר וסיפורי מעשיות מקוריים מתוך כתבי יד 

נחש ירחים

בגדי ישע

מים חיים….שני חלקים

ויזכור יוסף

נחלת יוסף

הגאון יוסף משאש ז"ל נפטר ביום ב שבט תשל"ד -1974 והשאיר אחריו ברכה…הרבה ספרים מאירים כספירים…

זכותו תגן על כל עם ישראל……

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

ק״ק ספרו די פאס תקצ״ד

בצירוף קבה׳ ושכינתיה בצירוף קב״ה ושבינתיה בצירוף מלכותא     קדישא אדונינו המלך דוד ושלמה בנו וכל

מלכי בית דוד ובצירוף כל הנביאים משא גיא חזיון ירושלים עיה״ק. בצירוף סנהדרין גדולה כי מציון תצא תורה ובצירוף בל התנאים והאמוראים שעמדו מימיהם עד סוף חתימת התלמוד ירושלמי שחבר ר' יוחנן ומימות רב תלמיד ובינו הקדוש עד סוף רבינא ורב אשי ואחריהם בל ישרי לב רבנן סבוראי והגאונים עד הרי״ף והרמב״ם ובכח המסור בידינו מרבן של ישראל הרמב״ן נחמני אשר יסד עוז בציון משכן חביון מגדל ואפריון והוא היה ראשון לציון לקומם ולרומם דגלה ולקבוע ישיבות בתורה ובתי כנסיות מגדל עז תלפיות תל שהכל פונים בו הנה זה עומד אחר כתלנו מעולם לא חתה שכינה מכותל מערבי. גוזרני שבכל ר"ח יעמדו גבאים לגבות בבתי בנסיות ובבתים ובחצירות מכל איש ואשה אשר ידבנו לבו וביום חתונתו וביום שמחת לבו כשיולד לו בן זכר או כשיקח אשה ובר"ח אדר משמיעין על השקלים וביום פורים טאס״א (צלחת קטנה) לשם רחל אמנו ואמה של מלכות ולשם התנא הקדוש משיירי כנסת הגדולה שמעון הצדיק זיע״א עוד בה יזכור כל אחד חרבנה של ירושלים איש במתנת ידו וימסרם ביד הגבאים אשר יראו בעיני כבוד חכמי ורבני ודייני וגביר העיר ואחד מהם בעל אבסנייא ש״ת הגביר החי הנעלה במדדי ואת אשר יראה בעיניהם להעמיד גבאים בבתי בנסיות והם ימסרו ביד הנז' וכל העובר על דברנו אלה לא מלבד שדבריו בטלים ומבוטלים והרי הם כחרס הנשבר שאין בו ממש, אלא שאץ רוח חכמים נוחה הימנו וכל השומע לדברי חכמים כל ברכות התורה יחולו על ראשו ויוכה לראות בנחמת ציון ובבנין חרבות ירושלים ובא לציון גואל וכן יהי רצון ונאמר אמן

החותם פה באחת מערי המערב אשר לא תזכר עוד בסוף ניסן וימינך תסע״דני

החותם יהודה זרחיה אזולאי

בכתב יד רבי יהודה אלבז ז"ל

ידידינו החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל חן ערכו מי ימלל שד"ר יפרח בשושנה כמוה״ר יאודה זרחיה אזולאי נרו׳ יאיר רב נהוראי כי״ר

שלם טב לרב טב דכן רב מודיע לבינה על אודות ובשביל ר׳ יעקב אתורגימאן⁴ מעולם לא עלה דעתינו לעשות שום נדבה ולא פסקנו עמו שום פסקא אפילו מ׳ פש'ן והלך מאתנו בידים רקניות בבואו למח״ז לא הטנו אזן למיליו ומעולם לא עלה על דעתינו לעשות לו שום נדבה. וכה היו דברינו אליו אם תרצה לקחת נדבה כאחד מן הת״ח הנצרכים הנה מה טוב, ואם לאו לא תקח מאומה ובן עלתה לו שהלך בידים רקניות ריקם ריקם לגזרה שוה.

ובעת ההיא נמנו וגמרו יחידי קהלנו וקבל עליהם ועל זרעם באלה ובשבועה שמהיום ההוא והלאה לדורותם לא יעשו שום נדבה לשום שליח עד שיעשה נדבה בעיר פאם יע״א שאנו נגררים אחריהם אי לזאת כשיעשה מעכ״ת נדבה בעיר פאם יעא׳ בא יבוא ברינה למח״ז ומה שקצבו מהשי יקבל כתר בשמחה יה״ר שיהיה עת רצון וטובה וברכה בעולם כי״ר וריש

[1]    ראה יערי שא״י עמ. 715 אגרת משם רבי רפאל הלוי בשנת תקצ״ד שרבי יעקב אתורג׳מן עבר בהרבה ערים והטעה אותם וכוי ולוקח מהם נדבה בכח וביד חזקה עד נזיפה וכר מעשים אשר לא יעשו הנ״ל וכו' והפסיד לעיהק׳ תו׳ וכו׳ ע״כ. וראה קונטרים בשם עדות לישראל [שנדפס בסוף ספרי ירושלים הראשונים הוצאת מכון בן צבי] המספר על עלילותיו ועל אביו רבי משה שעלה לארץ ממרוקו. שוב ראיתי בספר תולדות חכמי ירושלים פרומקין ג׳ עמוד 302 שכתב על רבי יעקב הנ״ל ויש לשער שהוא הי׳ איש נכבד מעדת היהודים בני אפריקא וכו׳ אשר נתגרש ע״י רבני ירושלים המוזכר בכתב השטנה בגאזיטו דפרנקפורט בשנת תר׳׳ה. והוא שעמד לצד החכם יוסף שלום פקיד חברון במחלוקתו הגדולה כמוזכר בקונט׳ שבר פושעים. וראה בהרחבה הלאה בשד״ר רבי מרדכי חיים מיוחס. ובשדר׳י טבריה ת״ו רבי רפאל ארזי הכהן.

רבי רפאל אברהם מחלוף חייט

כוללות ירושלים תובב״א שנת תקצו(1836)

שא״י עמי 724. ראה שם נוסח האגרת שיצא גם על שיפוץ חמשה בתי כנסיות.

.1

על השד"ר דידן נשלחה אגרת כוללת לכל ערי המערב ובכלל עיר צפרו . מה שמעניין הוא שנשלחו שני שדר׳ים בשנה אחת מאותה כוללות, – ראה הלאה שד"ר רבי אליהו ישראל

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי. 

סאלי במקורות

להלן נביא מקורות קדומים המציינים את העיר סאלי וקהילתה היהודית. ממקורות אלו נוכל ללמוד על מצבה בתקופות שונות, על הנהגותיה וחשיבותה.

בכת״י ״דברי הימים״ של פז לרב אבן דנאן נכתב, כי בשנת התפ״ג קיימו במקנס, בסאלי ובספרו עצרת גדולה (תיקון הגשם) והוציאו ס״ת ונענו לאחר מכן וירדו גשמים גדולים. מאחר ובמרוקו הכלכלה מבוססת רבות על החקלאות, היה חשש גדול משנת בצורת, חשש שחזר על עצמו שנים רבות, משום שבצורת יכולה היתה להכביד עוד יותר על המצב הכלכלי. כמו כן ערביי מרוקו האמינו בגדלות רבני הארץ וציפו שתפילות היהודים יתקבלו. כאשר נתבטלה גזירה שכזו, היה בכך משום קידוש שם שמים ברבים והדבר הועיל ליחס השלטונות והאוכלוסיה המקומית כלפי היהודים.

בכת״י של הרב חביב טולידאנו ממקנס המתאר את מצב היהודים בשנים התפ״ז – התק״ן, הוא מספר על התלאות: ״הכותלים נפרדו איש מעל אחיו והיו הולכים ובאים ותלי״ת (ותהילה לשם יתברך), לא מת שום אדם ובעיר סלא היה ג״כ רעש ביום הנזכר״.

בתיאור אחר נכתב על רעש כבד יותר בו מתו אנשים.

בכת״י של הרב חיים טולידאנו (א) תואר הרעש הכבד: ״היה רעש גדול, בקול חזק, אבל לא התמיד כבראשונה ונתרחבו הסדקים שנסדקו ביום הרעש הראשון, אבל לא נפל שום כותל תלי״ת פה סלא יע״א״.

במקנס לעומת זאת הרעש היה נורא: ״אוי לאזנים שכך שמעו… באה השמועה ממקנס יע״א שהרעש (רעידת האדמה)… הפיל רוב הבתים ובעוונותינו הרבים היו בתיהם קבריהם ומתו מבנ״י (מבני ישראל) יותר ממאתים נפשות״.

על תהליך היווצרות המלאח (השכונה היהודית), נמצא מכתב מרבי אהרן מונסונייגו מפז, בשנת התקס״ז לרב יהודה אלבז מספרו.

במכתב הוא מספר לו על שמועה רעה: ״כי יצא דבר מלכות (גזירת הסולטן מולאי סלימאן שהיהודים ידורו בשכונה מיוחדת להם), על רוב המדינות רבאט וסאלי וטטואן וואדזאן וטאנז׳אר וצווירא לצאת מן העיר״. (א)

כידוע, נהגו בעבר בקהילות ספרד לציין בשטרות, כגון כתובות וגיטין, את שם העיר וכן את שם הנהר כדמצינו בתורה,״היושבת על נהר כבר״.

נכתב בספר ״משפט הכתובה״ שהטעם הוא, ״שמא ימצאו שתי ערים באותו שם ולא נדע לפי איזה מטבע ללכת״.

סאלי יושבת כפי שצוין על הבורוגרג.

כך נכתב בשו״ת ״זכות אבות״ על שמות נהרי – נחלי המדינות הערים הידועות לנו לצורך גיטין: ״סלא דיתבא (היושבת) על נהר בורקרק״.

סדרי המסחר בקהילה עוגנו בתקנות הדיינים כפי שנראה בשני הקטעים הבאים:

א. בספר התקנות (תקנת הקומיסאריו) נכתב כי בתשרי התק״א, ״פשט המנהג להשביע סוכנים מסחריים בפאס בתטואן ובסלא על אמיתות פעולותיהם״.

כך הכריע בפס״ד היעב״ץ שישבעו, כדי שלא תצא תקלה על ידם ולא יכשילו את הבריות. מנהג נפלא שחובה עלינו לאמץ בימינו, כשנתפשטה בארצנו תופעת הסוכנים המסחריים, המשווקים והפרסומאים.

ב. על גבי שטר נמצא כתוב: ״קהל קדוש סלא יכוננה עליון אמן. טענו שהיקר רבי יצחק ידוע ומפורסם שארץ מולדתו היא עיר סלא יכוננה עליון אמן והוא ואבותיו מפורעי המס בעיר סלא יכוננה עליון אמן ואירע מקרה שנסע לעיר ארבאט יכוננה עליון אמן והיה פורע עמהם מימים״. על זה נשאל רבי חיים טולידאנו והשיב על כך.

כפי שכבר נכתב כמה פעמים, ביה״ד בסאלי נשא ונתן בהלכה ובפסקי דין עם ביה״ד בפז פעמים רבות ובפרט בתקופת היעב״ץ ובתקופת הרב יהודה בן עטר שנחשבו לגדולי הפוסקים בדורם. כן באו בדברים עם ביה״ד במקנס, ברבאט ובתי״ד אחרים.

בכתב יד מופיעה שאלה מדייני סאלי לחכמי פז, בעניין יתומה שהשיאה דודה והעניק לה נדוניא משלו ומתה, האם ירושתה לאחיה או לדודה שהעניק לה את המתנה.

חכמי סאלי השואלים הם: רבי יעקב ביבאס, רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי. (א)

חכמי פז המשיבים הם:

רבי יהודה בן עטר ורבי אברהם בן דנאן

בענין בתיה״ד במרוקו כתב היעב״ץ כי בשנת התנ״ז במשך שנה היו הרבנים מנחם סירירו ורבי וידאל הצרפתי, לבדם בדין (בפז) וכן בתקופת הרב יהודה בן עטר שהיה עם רבי שמואל הצרפתי, כלומר שני דיינים בביה״ד ולא שלושה כנדרש (שאין דן יחיד אלא קוב״ה וכדי שתהא הכרעת דין, צריך שמספר הדיינים לא יהא זוגי ולכן מיעוט הדיינים בביה״ד הוא שלושה).

ממשיך היעב״ץ: וכן במקנס ותיטואן אפילו רב אחד לבדו וכך היה המנהג בפז, תיטואן מקנס וסאלי.

היו תקופות ובהן נמצא בעיר דיין אחד ולכן כדי לא לבטל, לעכב, פסקי דין, הוטלה המשימה על דיין אחד שכמובן היה משכמו ומעלה ברדיפת האמת, בחכמת התורה ובהנהגה. די לנו להתבונן על מדריגתו של הרב משה בירדוגו שסיפר עליו אוהחה״ק, שבעת הדין היה משפיל את עיניו שלא לראות את הנידונים, שלא יושפע.

כך סופר על רבי יצחק בן ואליד מתיטואן, מחבר השו״ת ״ויאמר יצחק״, שכאשר בנו וידאל הוזמן לביה״ד לדין, כתב רבי יצחק לדיינים: ״וידאל (ודל) לא תהדר בריב״ו״. ריב״ו – רבי יצחק בן ואליד.

ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר ״פאס וחכמיה״, מופיעה איגרת: (א)

רבי מאיר דאבילא שואל את היעב״ץ על ענין ״ההתעטפות בטלית בקבלת שבת. הוא מביא את הגמרא בשבת, המדברת על קבלת שבת, ורוצה להסביר על דרך הסוד: כשאנו יוצאים לקראת הכלה, ראוי לקיים ״ופרשת כנפיך על אמתך״, ע״י כנפי הציצית. כל זאת רק בליל שבת ״וקבלתי מהרמב״ח נר״ו שעיקר מצות ציצית בע״ש, לפי שבאותה שעה מתעטף הקב״ה בטליתו כש״צ ואומר ויכלו השמים״ וכן אומר ״ופרוש סוכת שלום עלינו״, כמו שפרשנו כנפי ציצית. (כמובא בדברי הרמב״ם פרק ל׳ מהל״ש),

עוד מוסיף ומבאר רבי מאיר, עפ״י דברי תלמידי האריז״ל, כי הטלית היא סוד אור מקיף המשמר לאדם מכל רע וסוד הרחיצה בע״ש ופשיטת בגדי החול, להסיר ממשלת החול ולכן ראוי להתכסות בטלית – אור מקיף, לדחות הקליפות.

רעיון דומה נמצא בדברי הבאי״ח בספרו ״בן יהוידע״ (שבת קי״ט), בהסבירו את הקשר בין קבלת השבת בשדה להתעטפות בטלית. אמר הבאי״ח. דברי התנא – ״בואו ונצא לקראת שבת מלכתא״ הם ר״ת מלבוש.

מלבוש הוא בגמטריה חשמל וחשמל עפ״י האריז״ל הוא אור מקיף

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.

הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.

הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.

סימני ההיכר האופייניים למרונים

מספרת אשה, שהיא מצאצאי המרונים ־ במשך דורות, נישאו בני דודים או משפחות קרובות אלו עם אלו, כדי לשמור על צביונם המיוחד ולא להיטמע בין הנוצרים. אולי זוהי הסיבה לכך, שרבים מן המרונים דומים במראם החיצוני ־ הם בהירי עיניים ושיערם חום. מספרד הם הגיעו למכסיקו ומשם עברו במאות ה-18,17 לניו-מכסיקו. הם המשיכו לשמור על מאכלים ושירים ספרדיים-יהודיים. הם הולכים למיסה בכנסייה, אבל בבית, אומרים תפילות יהודיות. כשהם כביכול מצטלבים, הם אומרים את שם ה׳ ובמקום להצטלב עוצמים את עיניהם ונוגעים בעפעפיהם.

את החגים, הם חוגגים בתאריכים מוקדמים או דחויים. בין החגים העיקריים שהם חוגגים, נמצא את חג הפסח, אותו הם מכנים ״פסקואה״ או ״חג הכבש״. במקום לקרוא מההגדה, הם קוראים מהתנ״ך.

בבלמונטה, מכנים המרונים את המצה בשם ־ ״לחם קדוש״. כל מנהג יהודי, נעשה בתוך הבית. הם זוכרים מנהגים, אבל אינם יודעים להסבירם. כמו – הדלקת נרות-שבת בחדר המיטות או אפילו באמבטיה. או אכילת מאפה ארוך מיוחד, שנאכל פעם בשנה במשך ימים אחדים.

חיפשו ומצאו קשר בין המלה הפורטוגזית מזורה – למזוזה ונזכרו בסבתות שהיו מנשקות את הצד הימני של משקוף הדלת. היו ששמרו במשך דורות, כוס לקידוש, פמוטים וכ״ד. בפורטוגל, ניתן למצוא כ-600 משפחות מרונים ומשפחות נוספות במכסיקו. בספרד ישנם רבים.

יש הסבורים, שמקור השם מרונים, בא כנראה מהשורש מאראנו-חזיר.

היום הם יוצאים מסודיותם ומגדירים עצמם – כיהודים קתולים. הולכת וגוברת נטייתם, לחפש ולחקור את שורשי מנהגיהם, השונים מאלו של הקתולים ומתברר להם שאלו הם שרידי מנהגים יהודיים. ניכר קשר בין מנהגי המרונים בגרונה שבספרד, לבין אלו של בלמונטה בפורטוגל.

הצ'ואטס –  האנוסים באי מיורקה

על צאצאי האנוסים באי מיורקה, שמענו ממשה שאול, מנהל המדור לשידורים בלאדינו ״בקול-ישראל״ ועורך כתב העת ״אק״י ירושלים״ – כאן ירושלים – בלאדינו.

נפגשתי עם אדם מהצ׳ואטס שבאי מיורקה, מספר משה שאול, הוא מזדהה עם היהדות ואומר, שהוא נוצרי בראשו אבל יהודי בלבו. הוא רשום כנוצרי, הולך לכנסייה, אבל בלבו מרגיש כיהודי. הוא יודע שיש לו קשר ליהדות, גם אם אין זה מתבטא בקיום מצוות. בימי הביניים, הייתה באי מיורקה, קהילה יהודית מאת משגשגת. לאנשים היו עמדות גבוהות בחיים הכלכליים.

100 שנה לפני גירוש ספרד, כבר החלו הפרעות ביהודים בדרום ספרד

הפרעות התפשטו גם לאי מיורקה, שהוא האי הגדול בקבוצת ארבעת האיים הבלאריים שבים התיכון.

עם ההסתה והפרעות, נאלצו יהודים שרצו להציל את נפשם, להתנצר. אבל, גם כאן, הופיעה תופעת האניסות.

התנצרות כלפי חוץ ושמירה בסתר על האמונה היהודית, כל זאת, תחת רדיפות והשגחת בלשי האינקוויזיציה, שליחי הכנסייה, שביקשו לדעת מי ״מהנוצרים החדשים״ שומר עדיין על מנהגי היהדות. עד תחילת המאה ה~20 היו צאצאי ה״נוצרים החדשים״ מנודים, אף על פי שהם נולדו כבר למשפחות שנהגו כנוצריות. הנוצרים לא ראו בהם נוצרים, לא התחתנו עם בניהם ולא איפשרו להם להשתלב בחברה.

הם הלכו לכנסייה, אבל הופלו לרעה, לכן, גם כינו אותם בכינוי צ׳ואטס, ידעו שהם צאצאי היהודים, גם אם לא קיימו מנהגי יהדות והם ידעו שהם ממוצא יהודי, בגלל שהפלו אותם לרעה. הצ׳ואטס, מונים כיום אלפי אנשים. הם יודעים שיש להם עבר יהודי, אבל הידע שלהם מאוד מעורפל.

יש שם כ-13 משפחות, עם שמות משפחה מסויימים, הידועים כשמות של צאצאי האנוסים. עד תחילת המאה ה-20 הם נרדפו.

בתחילת המאה, כשהאי מיורקה הפך למרכז תיירות והחלו לבוא לשם גם תיירים יהודים, הפכו התושבים המקומיים ליותר ליברליים. בעוד קודם לכן, לא גייסו את הצ׳ואטס לצבא ולא הכניסו אותם למסדרי הכנסייה וגם לא איפשרו להם להגיע למשרות גבוהות, הרי שכיום, מאפשרים להם להשתלב בכל התחומים. אולי משום שבעולם הגדול חל שנוי מהפכני, היום הם אינם מופלים לרעה, אבל הם יודעים שהם מצאצאי האנוסים, בגלל מסורות העוברות במשפחות אלו מדור לדור.

יש כיום בין הצ׳ואטס, משפחות, שלא רק יודעות שהן מצאצאי האנוסים, אלא אף מחפשות קשר ליהדות. הם יודעים שיש להם קשר חזק לעם היהודי וכי אינם נוצרים לכל דבר. יש ביניהם שכבר ביקרו בארץ, אבל זהו עדיין מספר מועט. רובם עדיין נרתעים מהנושא. כששואלים אותם אם הם יהודים, הם אומרים-לא, מה פתאום ? אנחנו נוצרים.

ניתן למצוא באי מיורקה, שרידים לתשמישי קדושה יהודיים. יש מגילות רבות שנשתמרו. בכנסייה הגדולה שבאי, נמצא ויטראז׳ ענק, עם מגן דוד יפהפה. באחת הקתדרלות שלהם, ניתן למצוא, רימונים של ספר תורה, נהדרים ביופים.

ישנם בניינים שידוע כי שמשו כבית-כנסת והיום משמשים ככנסיות.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

בספר מלכי רבנן(עמי מז) מובא סיפור, והוא: שהיה גוי אחד בעיר תוניס שעשה שותפות עם יהודי אחד, והיהודי הרויח הרבה והעשיר עושר גדול. והגוי היה מחזיק את היהודי לאיש אמונו, ולא נשאר ביניהם שום ראיה של כתבי יד, שהגוי מלווהו ונושה בו. אזי היהודי כפר את הגוי בכל מה שהיה נושה בו. והגוי לא מצא כח ולא ראיה לתבוע מהיהודי את ממונו, ואמר לו: תשבע לי בצדיק רבי יהודה בן עטר שהוא בפס. אמר לו היהודי זה לא אוכל בשום פנים. כאשר ראה הגוי שאיננו רוצה להשבע בשם רבי יהודה בן עטר, ואחר ששוב עברו בין שניהם דברי ריבות, לחץ הגוי על היהודי, עד שנשבע בשם הצדיק רבי יהודה בן עטר.

והיהודי הלך שמח וטוב לב, בי התפטר מהגוי, והרויח הרבה בסף. מרוב שמחתו עשה סעודה לקרוביו, ובתוך הסעודה ירד היהודי למרתף שבחצירו, למלאות כלי יין עבור המסובין. ובכלל הסחורות שהיו באוצר — היה שם גפרית שרף, ועוד מהדברים הדליקים. וכשיצא מהאוצר שכח הנר דלוק בתוך האוצר, ונשרף כל האוצר והחצר, וגם כל בני הבית נשרפו רח״ל.

כששמע הגוי את כל זה שמח שמחה גדולה, ונסע מעירו ובא לפס ובידו מנחה גדולה לתת לרבי יהודה בן עטר, וכשראה הגוי את הרב נפל לפניו והשתחוה וסיפר לו כל הענין, והביא לפניו מנחתו ואמר לו, קח את מנחתי, ולא רצה הרב לקבל המנחה בשום אופן, וחילק אותה לעניים…

בהקדמת ספר מנחת יהודה הביא רבי יוסף בן נאים את המעשה הבא: פעם אחת לפני חג הפסח נאספו איזה בני אדם ונמנו על בהמה אחת לחלקה ביניהם במנהגם, ושחטו אותה ביום י״ג לחודש ניסן, והחכם הבודק הורה שהיא טריפה, ובעלי הבהמה נשתוממו ובאו והראו הספק להבודק הגדול המומחה מוהר״ר רבי יהודה בן עטר זצ״ל, והוא בכוחו התיר את הבהמה, וחתך חתיכת כבד ממנה וצלאה לעיניהם ובירך ואכל, והלכו ואמרו לשוחט והוא ענה אחריו, אמן.

אחר כך בליל י״ד בניסן היה רבי יהודה בן עטר בודק החמץ כנהוג, והניח מנעליו במפתן הבית, וכשגמר הבדיקה חזר ולא מצא כי אם מנעל אחד. וחפשו בכל החצר ולא מצאוהו כלל, ונצטער הרב על זה, ולהפיס את דעתו אמרה לו נוות ביתו, למה כל הצער הזה על מנעל בלוי, והוא השיב שאינו מצטער על המנעל — אלא על המעשה.

הרב ישן בלילה, וראה בחלומו איש אחד עומד נגדו והמנעל בידו, ואמר לו… רבי תדע, כי זה כמה זמן שאני מגולגל בבהמה שהכשרת היום. וכשהטריף אותה הבודק, אז אמרתי אבדה תקותי, ואתה כשהכשרת אותה, וברכת עליה שהכל, הסכימו מן השמים על ידך, ואני נתקנתי. ותיכף באתי ונטלתי את המנעל שלך, לנשק אותו לפני מלאכי מעלה, ועכשיו החזרתי אותה למקומה. ותנוח דעתך, כשם שהנחת אותי ותקנת אותי. וכן היה, בבוקר מצאו המנעל מונח במקומו…

בספר מלכי רבנן סיפר בשם אביו, ששמע בשם חכמים ראשונים, שפעם אחת השיג החכם רבי אליעזר על פסק דין שכתב רבי יהודה בן עטר, וכשהיה כותב השגותיו, הרים את עיניו, וראה אריה רובץ לפניו. אזי נרתע לאחור מפחדו, עד שכמעט נטלה דעתו ממנו, וברח מבית המדרש וצעק, שאריה בא לשורפו, נכנסו בני אדם לבית המדרש ולא מצאו את האריה, ותמהו עליו, כשנתיישבה דעתו, שאלוהו חכמי דורו איך היה, ומה היה עושה באותה שעה? אמר להם שהיה לומד מתון פסק דין של מוה״ר יהודה בן עטר זיע״א, והתחיל לכתוב השגה עליו.. והנה האריה מופיע. אמרו לו, שיהודה הוא האריה, כמו שכתוב ״גור אריה יהודה״, ואחר כך מצאו שכתוב על ההשגה שהשיג — ר׳ אליעזר — ״גור אריה יהודה״ ולא ידעו מי כתב.

גם לאחר פטירת הרב ארעו מעשי נסים למתפללים על מצבתו. או לנשבעים בשמו, הרב זצ״ל חיבר הרבה ספרים בכל מכמני התורה, אבל רובם נשארו בכתב יד. ביניהם חידושים על הש״ס, פסקי דינים מפוזרים בספרי חכמי דורו.

בספר ״מקור חיים״ (תרנ״ח) נדפסו ממנו הלכות טרפה, וספרו ״מנחת יהודה״ על התורה היה מונח בכתב יד למעלה ממאתים שנה, והועתק על ידי ידידו רבי יעקב בן צור זצ״ל.

באחד הימים מצא רבינו רבי ברוך בביתו של מאן דהוא כתב יד זה — צרור עלים צהובים, אכולי עש, ממורטים וישנים שהועלו מהמרתף. רבינו יסד למטרה זו חברת ״דובב שפתי ישנים״ אשר שמה לה למטרה להוציא לאור כתבי רבנן קדישי מארץ המערב.

חברת ״דובב שפתי ישנים״

ספרו זה של רבי יהודה בן עטר היה הראשון נטל על עצמו להוציא לאור, לא קל היה הדבר כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שהכינו לדפוס,וכסף אין ובפרט שהדפוס באותם ימים היה יקר מאד, רבינו כיתת  את רגליו עד שאסף את הסבום הדרוש. והספר יצא לאור. במקנס — בשנת ת״ש.

וכך כתב רבינו בפתח הספר: שוב זיכני ה׳ אני הצב"י עבד לקוני רפאל ברוך בן הרב כמוהר״ר יעקב זצוק״ל להוציא לאור הדפוס בשנת תרנ״ן לשוני צדקך לפ"ק… יהי רצון זכות הצדיקים הנז' תעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם אכי״ר. מקנס יע״ע.

לאחר שיצא הספר לאור רבים מבני הקהילה ומחוצה לה קנוהו. והצטבר בידי רבינו פדיון נאה הספר — רווח כשר לכל הדעות.

אבל רבינו לא רצה להנות מכסף זה — הוא חיפש אחר צאצאיו של רבי יהודה בן עטר — ואכן מצא נכד בן נכד שהיה תלמיד חכם, ירא שמים ועני מרוד, ואתכסף הפדיון מסר לו בשלימות, ורבינו לא הותיר לעצמו אף פרוטה.

נקי כפים ובר לבב

אף באוצרותיה של משפחת טולידאנו נותרו גנוזים בלי חמדה — חבוריהם של אבותינו הקדושים, מיום עומדו על דעתו היה רבינו מצטער ודואג על גורל הספרים שהיו עדיין בכתבי יד — והיו טמונים באמתחת המשפחה, ומהם שהיו טרף לשיני הזמן והריקבון.

קשה לתאר כמה היתה היגיעה בסידור כתב יד ישן, מקולקל ומעופש, רבינו נטל על עצמו את המשימה, וכאמור יזם את הקמתה של חברת ״דובב שפתי ישנים״ והדפיס את הספר ״חק ומשפט״ — ספרו של הגאון רבי חיים טולידאנו — המהרח״ט.

אחר הוציא לאור — ספר ״השמים החדשים״ — ספרו של הגאון רבי משה טולידאנו זצ״ל.

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 

1873 – תשובת מזכירו של הסולטאן.

ב – 24 באפריל שנת 1873, כלומר כשבועיים לאחר הפנייה של השגרירים, ענה מזכירו של הסולטאן סיר דריז בן מוחמד דריז לדרומונד האי.

הדברים שכתבת בהקשר לתלונות היהודים שמושל רבאט אילץ אותם לעבוד בשבת במליחת הראשים, וכן שמושל מכנאס גם כן מכריח את היהודים לעבוד בשבת, הובאו לידיעת הסולטאן. הוד מלכותו ענה שלא ידע על כך, ולו היו היהודים מתלוננים על הדבר בפני הסולטאן, היה הוא דואג לתקן את המעוות.

היה כותב לשני המושלים ונוזף בהם, ומצווה עליהם שלא יחזרו על כך בעתיד. פקודה זו תואמת את זו שניתנה לכל המושלים, בדבר החובה לנהוג בצדק על כל בני האדם .

בו ביום – 24 באפריל 1873 – דווח דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל. התייחס למכתבו מה – 13 במנרס בו שלח אגרת למר כרמיה כתשובה לפנייתו בקשר להתנהגות האכזרית של כמה מושלים במרוקו כלפי יהודים. העביר לו תרגום התזכיר שכתב יחד עם שגריר צרפת בקשר ליהודי רבאט ומכנאס, והתשובות הזהות שהתקבלו.

מר טיסו בוודאי מסר למר כרמיה באמצעות ממשלת צרפת את התוצאות של הפנייה המשותפת שלנו, לכן אינו חוזר על כך.

באשר להתנהגותו של המושל, נמסר לכותב על ידי סיד מוסה, הידוע בעוינותו כלפי נוצרים ויהודים, כי אינו נשמע למר טיסו ולי. כשעברנו במחוז בו הוא מכהן כמושל, נשלח קצין המפקד על 25 פרשים עם מכתב נזיפה מהסולטאן, ותובע הסברים על התנהגותו, ומאיים כי יוסר מתפקידו אם התנהגות כזו תחזור.

הוא יצטרך לשלם קנס לממשלה על התנהגותו, דבר שתהיה לו השפעה מועילה ותוצאות חיוביות לא רק באשר לכותב, אלא גם על מושלים אחרים שישמעו על כך. התלונה על היהודים בדבר התנהגות בלתי הולמת בשוק של דויב, מתייחסת לאדם בעל חסותה של ארצות הברית וטנג'יר, שהפר את תקנות של השוק, ונקט בלשון גסה כלפי הממשל המאורי והמוסלמים בכלל.

לפי ידיעות שהגיעו ללונדון ופורסמו החל מ – 1877 ואילך, גברים ונשים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים במקומות שונים : במראכש, בדמנאת ובמקומות אחרים.

במכתב של הנהגת הקהילה במכנאס לראשי קהילת טנג'יר ולרב הראשי ב – 1877 נאמר בין השאר שהם נרדפים על ידי המושל הקנאי, המלקה יהודים, וכן מאלץ אותם לעבוד בשבתות ובחגים הניגוד להבטחות של הסולטאנים.

רוב אנשי הקהל נאלצים לעזות את בתיהם ועסקיהם, ולנדוד למקומות אחרים. הם מבקשים שיעבירו במכתב את מצוקותיהם לארגונים היהודיים בפריס ובלונדון.

בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שלוחי הקהילות בלונדון לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר 1888, נאמר בין 26 ההגבלות שיהודי מרוקו סובלים מהן :

Jews with their wives and daughters are compelled to undertake work for any Government official, at all times – even on Sabbats and sacred festivals – ant to receive payment far brlow the market rate of wages.

יהודים עם נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי, בכל עת, כולל בשבתות וחגים, ולקבל תשלום שהוא מתחת לשכר המקובל בשוק.

בהערות לסעיפים אלה שנכתבו על ידי ויליאם גרין, דיפלומט בריטי במרוקו נאמר, כי מאז שעלה חסן הראשון על כסאו – לדבריו לפני 13 שנים, צריך לומר 15, כי החל למלוך בשנת 1873 – הובטח לו על ידי מכובדים ששום יהודי לא נאלץ לעבוד בשבת או בחגים. המידע 'קיבל היה בדוי או מסולף. 

פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

יום שבת ה׳ לתמוז ש׳ שפ״א עשו מלחמה אהל אספלי עם אהל אטאלע׳א ונצחו תחתונים לעליונים ושללו בתיהם וברחו אהל אטאלע׳א לפא׳ס אג׳דיד, ונתקבצנו בב״ה של התושבים ועשינו סליחות בבכיה והשי״ת הצילנו. ובכל יום ויום מלחמות גדולות ונצחו אהל ספל'י לטאלע׳א ואהל לקצבא שברו דלתותיה. ואז סגור באב אסבאע ונפתח באב אלבוג׳את. יום ט״ב עשו שלום ונפתחו הדלתות וירד לקצב״א אלקאייד מאמי ועלי ן׳ עבד ארחמאן עלה עמו לשם ואמר שהוא יגבה האלעשו׳ר וכל תועלת המלך וישלחם אליו ה׳ יגמור לטובה, לא עברו ג׳ ימים וחזרו האנשי האלבלא׳ד לסורם. ומי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים כי״ר.

והי אלהים הוא יראה בעוניינו כי גברו יגוננו. צדיק הוא כי פיהו מרינו. הוא יאמר די לצרותינו. היום נתפסו יחידים מן הקהל יום ר״ח טבת שפ״ב והמונו לענה הי״ן היינו ביום אכלונו הממונו ובלילה נדדה שנתינו מן הגנבים שאין שם שבוע שלא יחתרו ב׳ בתים. ונתקיים בנו בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר.

אמר שאול אם באתי לספר התלאות לא יכילם ספר ולא ספור מכובד המס, ומר״ח אדר ש׳ שפ״ב נתוספו כפלים על מה שהיו. ומר״ח אדר התחילו לעשות מלחמה אנשי המלך עם האלמטיין. ויותר משני שלישי האלבלאד עמהם והשר שלהם עלי ן׳ עבד ארחמאן עם משפחת אזראהנ׳א. והיו נלחמים בתוך המדינה בכל יום. והיום יום פורים בעוה״ר נפטר מבינינו מאור עינינו הח׳ הש׳ הדו״מ העניו המאושר בכל ענייניו כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצוק״ל ודרשתי עליו לא מת שמואל אלא לשאול. בבה״ך הגדול של התושבים הי״ג. והנושא קול העם ברעה. ומאמר ושמואל מת. והשי״ת ישים מיתתו כפרה עלינו, ויאמר די לצרותינו.

אחר עבור הפסח נתרבו המסים שלא יסופר. ונתוסף עלינו עוד עצירת גשמים. חיים יום ח׳ לאייר גזרנו תענית. בזאת הלילה חלמתי חלום ואני קורא פ׳ לבשו כרים הצאן וש״ל למחר אחר שחרית ירדו גשמי ברכה והלכתי לביתי שמח והשלכתי גורל והיתה תשובתי רד לביתך ורחץ רגליך.

מן י׳ באדר שפ״ב והלאה והמלך חוץ לעיר, ובאו גנבים בלילה בקרדומות לשבור הדלתות והביאו שומרים ונתוסף עלינו שכר השומרים. והמלך פנה והלך ללג׳בל ובכל שבוע בא הצר הצורר חמדון ומביא פתקאות וגובה המס. וביום שבועות בא וברחו היהודים ותפס אותי ואסרני בבית המלך והקהל בשמעם זאת חרדו חרדה גדולה וצעקו בקול גדול ונתפשרו עמו והוציאני לעת צאת הכוכבים. ויהי בלילה הזה נכנסו י׳ בניו של חמדון לאלמלא׳ח והם רשעים גדולים ולנו בהאלמלא׳ח בבית אשה גרושה אשר היו אונסים אותה לדבר עבירה והיהודים משחיתים עמהם בתוף ובכנור. ובאו הגנבים אשר היו באים בלילות ושמעו קול החליל ונכנסו עליהם והכו היהודים ואת ב׳ בני חמדון הרשעים הכום לפי חרב. וגוי א׳ היה עמהם נהרג גם הוא. ותהי צעקה גדולה אשר כמוה לא נהייתה ואנחנו האומללים בבכיה גדולה שלא יתעלל עלינו אביהם הרשע. והיו אלה הבנים בגי חמדון הנה גבורים ובעלי נפש גבוהה וכאור הבוקר באו להוציאם מן האלמלא׳ח. והרשע התעולל על היהודים והמלך שלא היה בעיר היה רפואה למחלתינו. ואני הצעיר נחבאתי בבית שר הערבים, מי יוכל לספר הצער שעבר עלינו. והרשע מבקש עלי בכל יום ויום ומתעולל על היהודים ואומר שהיהודים הרגו את בניו. ומן המקום שהייתי מוסתר שם שלחתי רץ לקראת רץ רבו מספר לכל שרי המלך ולנגיד ה״ר יעקב רותי שהיה עם המלך, וברוב שוחדות ש״ל יצאנו מאפילה לאורה. ד״שי״ת יאיר אפילתינו כי״ר. והרשע הלך אל המלך, והמלך הכזיבו על פניו ואמר לו שהגנבים הם שהרגום והאלקאדי הזקן שבפאס אלבאל׳י שלח לו כי הגנבים הם שהרגום ועוד שיהרגו לאביהם כי״ר. הי״ת. וכמה פתקאות הוא מביא מזוייפים בכל שבוע לגבות מה שהוא רוצה מלבד החוק המוטל עלינו משומרים ויין ומים שרופים קרוב לתקק״ם בכל שבוע.

בחדש חשון ש׳ שפ׳יג – 1623 –  הלך המלך לעיר אלקצא׳ר שבאה שמועה לו שאחיו מולאי מחמד גרשו אותו אנשי לקצאר. בט״ו לכסליו באו הגנבים לביתי בחצי הלילה ורצו לעלות מן חלון א׳ בהאלסלבא ״, וקודם שיגיע אותו העולה לחלון הקיץ בן אחי ר׳ דוד ושמע קול בחלון בעליית הרשע. וישקיף בעד החלון כי ראהו פתוח, וירא והנה איש קרוב אליו ויצעק צעקה גדולה ומרה ויבט בעד החלון וירא והנה כמו י׳ אנשים והשליכו לו בקשת ויבוא הברזל של החץ בקורת העלית והאנשים הכירום שמן אנשי העיר הם והצילנו הקב״ה ברחמיו, והשלכנו עליהם אבנים גדולות וברחו מעלינו והלכו להם לבית מנחם סנאניץ ושברו פתח הבית שלו להכנס והשליכו גם הם עליהם אבנים והלכו. בזה החודש הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך והשרים לסי׳ך עלי ששולט בכפר צפר׳ו שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה, והיהודים כבדו אותי כבוד גדול, ושלחו אותי ומגודל החמס הנעשה בענין המס הפרשתי עצמי מן הצבור והנני בביתי ואיני יוצא לשוק עד אולי אוכל לתקן עוות הזמן אמר שאול אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו לכן אקצר ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצתם ברחו ונגזלו בדרך. ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחדש זה מעיר לקצאר כי קצתם מתו ביוקר השער וקצתם ירדו מנכסיהם. וזה סבא׳ב  מולאי מחמד שקמו עליו אנשי העיר ויצא בורח ובאו עמו משפחות ערביים וברברנים והביאו העיד במצור וידל ישראל עד מאד.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החרבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם ( מורדים )   א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה. השי״ת יאמר די לצרותינו. ערב ר״ח סיון שנת שפ״ג העלילו על יהודי אחד עילה כוזבת והרגוהו בפאס אלג׳דיד, הי״ן.

ום ר״ח סיון שנת שפ״ג חלה המלך חולי גדול, השי״ת יוציאנו לאורה. ליל י״ד בסיון מת המלך מולאי עבדלא. ואחר שקברוהו המליכו אחיו מולאי עבד אלמאליך הוא כבן ט״ו שנים. יהיה סי׳ טוב לישראל שלו״ל שמאיר אפילתנו. ועשה כמה נסים עמנו ורב את ריבנו. ונקם את נקמתנו. והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיי׳ן שלא השלימו. והיהודים היום הזה הולכים לבד לכפר צפר׳ו. השי״ת יגמור עלינו לטובה כי״ר.

בחודש אלול התחילה ערבוביא והאלמטיי׳ן מרדו במלך והדרכים נתקלקלו. יום ו׳ אחר התפלה שלהם עלה אלקאדי הזקן בן תשעים שנה לבית המלך ובירידתו לביתו הרגוהו האלמטיי׳ן. אחר מיתתו שהיה אדם נכבד ואוהב היהודים ואנו בעוה״ר הולכים ודלים כי נוטל המלך על ידי השר עלי ן׳ מוסא שכל עניני המלכות נחתכין ע״י ועל פיו. ובכל שבוע נוטל מהיהודים חוק קבוע תש״ם. ובכל יום מלחמות נהרסו מן לאסבאר כמה בתים. בחדש כסליו הלך ר׳ מנחם אחי לעיר הנוצרים לארג׳י. ליל שבת כ״ב לחדש אייר ש׳ שפ״ה״ שעה א׳ קודם אור הבקר היה רעש גדול. מי ימלל גבורות ה׳ אשר כמוהו לא היה ולא שמענו מימינו לא אבותינו ספרו לנו שנזדעזע העולם ונפלו כמה בתים והקב״ה יתעלה שמו עשה נס גדול עמנו שנפל כותל גדול הפונה לצד השוק. שאילו ב״מ נפל ביום היה הורג כמה נפשות. והשי״ת הגדיל חסדו הגדול עמנו וגם הבית נתרוצץ מכל צדדיו מחמת הכותל שנפל. וגם הרבה בתים נפלו בהאלמלא׳ח וש״ל לא מת א׳. ובפא׳ס אג׳דיד מתו י״א ישמעאלים. ובפאס אלבאל׳י מתו יותר מאלף וחמש מאות נפשות. והחומה שבהאלמלאח נסדקה מב׳ עבריה. ובעיר צפרו נפלו ד׳ בתים ולא מת א׳ מהם.

 ובעיר מקנא׳ס מתו ב׳ נפשות ונהרסו ב׳ מגדלים, ומבני ישראל לא מת א׳. ולא התמיד הרעש כי אם רבע שעה. ובשעת המנחה נתקבצו כל אנשי אלמלא׳ח והלכו לבה״ך של ת׳׳ת ושם קרינו מזמורים והודאות. ושם עמדתי אני הצעיר ודרשתי, והנושא ״הרעשת ארץ פצמתה״ וכו' והמאמר פ׳ הרואה על הזוועות רב קטינא הוד. אזיל ושמע וכו'. והוכחתי הקהל שיחזרו בתשובה. ואחר המנחה דרש ר״י חאגיז. ועוד היום והאויר מעובה ורעמים עד יום ד׳ ערב שבועות ב׳ שעות קודם הלילה היו רעמים חזקים עד מאד נפל ברד כבד אבנים גדולות עד ששברו הכלים. ואני ראיתי מהם כחצי ביצה גדולה ועדים נאמנים אמרו ששקלו מהם מד׳ אוקיות לכל אי. ואילו ב״מ התמיד שעה א׳ היה הורס הבתים. וכ׳׳ז לא אירע כי אם בתוך העיר ומחוץ לעיר לא היה בדד כלל. כ״ז יורה על עון אנשי העיר. יום ה׳ בסיון אחר חצי היום היה עוביות באויר, וכמעט שהחשיך היום, אח״ך רעמים חזקים ומעט אבני גרד וגשמים בזעם מה שלא ישוער עד שהמים הולכים כנהר וכמעט שהיו בתינו קברינו. והקב״ה היטב עמנו. ומעיר סאלי באה שמועה על ענין הרעש שהפיל ב׳ מגדלים. ומה שנעשה בפא׳ס לא היה בשום מקום. וזה יורה כי בשלנו הרעה הגדולה הזאת. ובכל יום ויום המסים מתרבים והבתים אין שבוע שלא נהרסו ד׳ או ה׳ מהם שמפילים אותם בידים ומהם שנופלים מאליהם ומיום הרעש עוביות גדול. ולפעמים ג׳ ימים רצופים שאין השמש נראה בהם כלל.