ארכיון יומי: 7 בפברואר 2014


פאס העיר-א.בשן

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.פאס 2

הוראות סותרות של הסולטאן.

לפי ההתכתבות בנושא זה ממרס עד אפריל 1877 שטרם פורסמה, ניתן להסיק כי ניתנו הוראות סותרות על ידי הסולטאן בנדון. במכתב בספרדית שנכתב על ידי קהילת פאס ב – 28 במרס, והועבר דרך טנג'יר למשרד החוץ הבריטי, מתוארים הפרטים הבאים.

לפני כשלושה חודשים הורה הסולטאן שעל היהודים לוותר על חלק משטח בית הקברות שייך לקהילה זה כ – 380 שנה, ובו קבורים חכמים חשובים שגורשו מספרד. הסולטאן אילצם להעביר את הגופות הקבורות שם, כי הוא זקוק לשטח למטרותיו.

לביטול הגזירה פנה הרב הראשי, רבי אבנר ישראל הצרפתי, יחד עם מנהיגי הקהילה לסולטאן דרך הוזיר הראשי סיד מוסה, והסביר כי העברת הגופות נוגדת את הדת היהודית והמוסלמית כאחד. ( רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאה, פרק ח , שו"ע יור"ד , סימן שסג.

 סיד מוסה הבטיח בתשובתו שהסולטאן יתחשב בבקשה ויפעל בהתאם. אבל חודש קודם חודשה הגזירה, ונאמר למנהיגי הקהילה שאם הם לא יעבירו את הגופות, ידאג הסולטאן לביצוע הוראתו בהתאם לשיקולו. מנהיגי הקהילה שוב פנו לוזיר הראשי, וזה הרגיעם.

אבל דרש תמורה לויתור על התוכנית והיא : שלושה יהודים ילידי אלג'יר, אזרחי צרפת הגרים בפאס, ינהגו כאחיהם המקומיים, ולא ינעלו נעליים ברובע המוסלמי, כלומר יוותרו מרצונם על זכותם לנעול נעליים בהיותם אזרחים זרים.הרב הראשי והקהל פנו ליהודים אלה, שהסכימו לבקשה, ואמנם הם הופיעו בפני הסולטאן כשהם יחפים. בעקבות זאת, חידש הוזיר הראשי את הבטחתו שהסולטאן לא יפקיע מאדמת בית הקברות. אבל בשבועיים האחרונים הבחינו בגידור חלקו הגדול של בית הקברות לשם הפקעתו.

פנו לעולמא, ואלה הבטיחו שיודיעו לסולטאן שפגישה עמו שהמעשה מנוגד לדת המוסלמית. הסולטאן קיבל את טענתם ואמר להם שהם יכולים לחזור לבתיהם, ושום דבר לא יקרה ללא הסכמתם.

אבל הסולטאן לא עמד בהבטחתו, ובשבוע החולף הודיעם הוזיר שהסולטאן לא יוותר בשום פנים ואופן על כוונתו להפקיע חלק מבית הקברות, והזכירם כי ההלכה היהודית קובעת ש " הוראת הסולטאן היא חוק " ( הכוונה לכל דינא דמלכותא דינא ועליהם לציית לפקודתו.

הוזיר הביע רצונו שהסכמת הקהילה לתוכנית תוגד בכתב. בהופעתו של הרב הראשי בפני הסולטאן אמר כי אמנם ההלכה הנ"ל נכונה, ושהיהודים מגלים נאמנות ומצייתים לפקודתו של הסולטאן, אבל העברת גופות מנוגדת להלכה היהודית. הסולטאן חזר על תביעתו שעליהם לכתוב הצהרה שהם מצייתים לסולטאן. הרב הראשי כתב כך :

" אנו חייבים לציית להוראת הסולטאן בהתאם לחוק, אבל העברת הגופות נחשבת אצךנו לעבירה ". לאחר הגשת מסמך זה, תבע הסולטאן שכל יהודי הקהילה, זקן ונער, כולל אלה שנהנים מחסות של מדינה זרה, יחתמו עליו.

הרב טען שאין ליהודים המקומיים סמכות לכפות זאת על אחיהם בעלי חסות זרה. לאחר שהסתייגות זו נאמרה בפני הסולטאן, גורשו הרב ופמלייתו.

פאס וחכמיה-ד.עובדיה

 

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

ח׳ לתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים בעולם, והתחיל הנגף. והיו מתים עד ח׳ לתשרי יותר ממאה וחמשים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתים וקטנים מה׳ שנים ולמטה יותר משלוש מאות. ולא נשארו כי אם ד׳ או ה׳ עשירים והם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהם נאמר עשיריה מלאו חמס, השי״ת יוציאנו לאורה.

ובר"ח ניסן שעבר עשו שלום ערבים עם המלך והלמטיין והאלנדלוס לא רצו וגבול עשו ביניהם והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר בכאן בפאס אפי׳ יהודי אחד

בתשרי שפ״ו׳ היה דבר חזק מאד והעיר סוגרת ומסוגרת ומחמד ן׳ לשהאב עשה שלום עם מחמד ן׳ לערבי.

ש׳ שפ״ז העלה הקב״ה רפואה למחלתנו מן הדבר. ובחדש חשון בא חמד ן׳ לערבי הרשע הגדול ותפסו המלך במרמה ותלה אותו על עץ. עד היום בחג שבועות נתרבה הדבר ומתו בכל יום כחמישים עד ששים ומן היהודים ה׳ וששה בכל יום. וגם בצפרו ומקנאס היו מתים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו כי״ר.

י״ג בסיון הוכה עלי ן׳ מוסא ומת. והמלך מולאי עבד אלמאליך חלה באלול ומת.

תחי׳ אדר א׳ הערים פוקח של אזאווייא, עד שלכדו למלך והרגו אותו עם שר א׳ בנו של סי׳ מוח׳ ן' גדאר. והפוקח הולך וגדל וצרות רבות בכל סביבות פא׳ס, וקצא׳ר ותיטווא׳ן מגודל המסים ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התנוקות בכאן ובזאווייא. ובתיטוא׳ן עשו גזירה על ג׳ יהודים ותלו לאשה א׳ ובנה על עץ. והפסידו כמה אלפים השי״ת יאמר לצרותינו די. ש׳ ת״ג ליצי׳ ח׳ לכסליו ליל שבת היתה. רוח סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים ונפלו בפאם אלבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. וזה תפוקח הצליח עם אנשי פא׳ס אלבאל׳י השלימו עמו והיו נכנעים אליו. השר אלקאייד עבו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלכו לפוקח להקל מעליהם המסים. והלך ג״ך ר׳ יצחק הצרפתי הנגיד, ובעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט. והפוקח נתן רשות לשר שהעמיד שמו קאייד בוכביר אתאמרי ע"א – עוז אללאה -.

ובש׳ תה׳׳ו – 1651 – ליצי׳ בט״ו לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמלאח. אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעוה״ר הבה״ך הגדול של התושבים. ויום כ״ג לאלול נהרס בה״ך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם. ונטלו כל תשמישי בה״ך, זולת ס״ת שהצילום בכמה שוחדות.

אמר הכותב ראיתי לכתוב כאן אתאריך של ש׳ תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר כמו שמ״ך בכ״י זקיני חח׳ השי הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל. וז״ל בעוה״ר ש׳ והארץ היתה תה״ו ליצי׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקדש של אזאווייא, שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ י״א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ המחנה לא יבא אל תוך המחנה. וביום א׳ ט״ו לאלול ס׳ עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשינו שמו בית הכנסת שלנו לעיים. אוי לעינים שכך רואות, אוי לידים שכך כותבות, והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים . וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול הרבנים כחרבן של בית המקדש אוי לנו על שברנו ועל מה שאירע בימינו. ובשבוע פ׳ נצבים ם׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם באו גוים משחיתים ונתצו בה״ך הנק׳ ע״ש אתאזי – יהודי מעיר תאזה מזרחית לפאס שבנה בית הכנסת –  ועשו בה השחתה גדולה ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בה״ך של ת״ת על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בת״ך של ר׳ יצחק אבזרדיל  זלה״ה. על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן. הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארנו בעוה״ר בלא תורה בלא תפלה ובלא מצוד, אפי׳ הבל תנוקות של בית רבן שהעולם עומד עליהם נתבטל הקול קול יעקב וכו' הקב״ה יראה בעינינו ובדלותינו ובשפלותינו. ויאבד כל הקמים לרעה עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ך של ר׳ סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה ובה״ך של ר״י רותי, יצ״ו של החכם כה״ר סעדיה בן רבוח הנז' הצילה כה׳׳ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי בובכיר הנז' ועמד בפרץ ואמר לו שהיא בית הכנסת שלו. ובית הכנסת של הנגיד ג׳׳כ עמד הנגיד והצילה. ובין כפור לסוכות נחרב בה״ך של ר׳ חיים עוזיאל. והחי הנז' נפטר ביום ר״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז, הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר.

ובש׳ ת״ח ליצי׳ נפטר ר׳ שם טוב ן׳ רמוך. אחרי הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחיא כהן שהיה רוצה להיות נגיד והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח״כ בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.

בש׳ פתחת שק״י – 1650 – נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים.

והשי״ךכמה״ר יצחק הצרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשיאכ״א בידו. בחדש תשרי קם א׳ ממשפחה א׳… והרג א׳ מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ך הי״ן. והוא שקול כמלך ושמו סי׳ אלמסנאני וההורגו היה, שמו אדקאק. ובחדש חשון בש׳ הנז' הרגו ג״כ בני ס׳ מוח׳ אשרקי לאח אחר של הקדש גדול ממנו במעלה והוא היה אוהב לישראל ושמו ס׳ עבד אלכ׳אלק ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז' וירד ממעלתו הי״ת ישפילהו יכניעהו עד עפר יפילהו ויגדעו וידכאהו ויבטלהו אכי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש׳׳ו אשר הוא מושל עלינו שמו סי בובכר אתמארי יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש. ואנשי פא׳ס אלבאל׳י ״ היו בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז'ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בש׳ הנז' כתבו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשרי״ף א׳ שמו מולאי מחמד מן תאפילאלת והוא היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם• ושערי פא:׳ס אלג׳דיד סגורים ונשארנו במצור ובמצוק מב׳ ימים באייר עד שהשלימו המשים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז׳ מעיר תאפילאלת ושלח א׳ שריו לשר המושל עלינו ס׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפ״י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות. כ״י כא״י.

נתפס השר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ'ולאן, והלכו גדולי הקהל עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל להיות נגיד כ״א כה״ר יצחק הנז' , כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם, ואח״כ נסע המלך ממקום הנז' ויצאו כל בני המדינה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד וחנה פצ׳אר אזאווייא.

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

 

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליהירשברגעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נדמה, שתורתו של בית המדרש באלג׳יריה, מיסודה של משפחת הרשב״ץ, ושל חוגים אחרים לא התפשטה לשני האגפים, שמעבר לאלג׳יריה, תוניסיה מכאן ומארוקו מכאן. על המצב בטריפוליטאניה למדנו מפורשות מדברי חיד״א. התנאים המדיניים והכלכליים, שבהם שרויות היו אז ארצות הברברים היו בעוכרי הידוק הקשרים עם אלג׳יריה ולא הגיעו מהן תלמידים ללמוד תורה מפי חכמי אלג׳יר. גם באלג׳יריה גופא רבתה המתיחות המדינית בראשית המאה הט״ז, כשצבאות ספרד התכוננו לפלוש אל הארץ. זו הסיבה, שרק חלק קטן מהמגורשים של רנ״ב—רנ״ז התיישבו במגרב האפריקאני, וגדולי התורה שביניהם, ששמם נתפרסם לאחר מכן בעולם היהודי בשל תורתם ומעשיהם, נטשו אותו ופנו בעיקר מזרחה, למצרים ומשם לארץ ישראל. כן עשו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ דוד בן אבי זמרא, ר׳ משה בן אלשקר, ר׳ יהודה חייט (עבר לאיטליה), ר׳ אברהם בוקראט ועוד. אמנם ייתכן שבמחשבה תחילה ראו אלה את המגרב רק כתחנת מעבר, אבל מותר גם לשער שאילו מצאו בו תנאים נוחים היו משתקעים בעריו — במיוחד שאחדים מהם מתלוננים בפירוש על קשיים אובייקטיביים שנתקלו בהם כאן. לא מתקבל על הדעת כי אלה שפנו מזרחה התכוונו מראש לעלות לארץ־ישראל כי מוטיב זה חזר לפעול במלוא עצמתו רק לאחר כיבושה בידי העות׳מאנים (סוף שנת 1516). קשה גם להניח, שהם נמשכו אחר הזרם הגדול של המגורשים, שהציף את האימפריה העות׳מאנית, כי אזי היו עוברים מיד אל הקהילות שקלטו אז את הבאים: שאלוניקי, קושטא וכר — בעוד שאף אהד מאלה שמנינו לא עשה כן. רובם של החכמים שהזכרנום בשמם קשורים עם שיקומה של ירושלים ופריחתה של צפת בראשית התקופה העות׳מאנית.

מהעובדה של העדר מקורות ספרותיים פרי עטם של חכמי מארוקו ותוניסיה, בני הדורות הראשונים של מגורשי רנ״ב—רנ״ז, שהתישבו בעיקר בפאס ולאורך החופים, האטלאנטי ושל הים התיכון, אין להסיק מסקנות נחפזות על רמת החיים הרוחניים־ דתיים באותן ארצות. מסתבר, שבמצב המדיני הכללי של מלחמות, מהומות, חילופי שושלות, פשיטות ופלישות לא היתה כל אפשרות לפתח בארצות אלה תנאים נאותים לעבודה ספרותית• ואין להעמיד את הדממה כאן מול החיים השוקקים בקיסרות העות׳מאנית, שהיתה אז בשיא פריחתה והצלחתה. אף אם הועלו אי־אלה חיבורים על הכתב מתקבל על הדעת שהם אבדו, כי לא הוקמו כאן בתי־דפוס, כפי שהיה הדבר בקושטא ובשאלוניקי, שבזכותם הגיעו אלינו ספרי החכמים, שפעלו שם. אמנם נוסד בית־דפוס בפאס באמצע המאה הט״ז, אבל ככל שידוע לגו נדפס בו רק ספר אחד. וכן הודפס רק ספר אחד בתוניס במחצית המאה הי״ח. רק לאחר הידוק הקשרים עם ליוורנו התחילו להתפרסם חיבוריהם של חכמי המגרב.

במקום זה יש להצביע על אופיים המיוחד של מגורשי רנ״ז, שהתיישבו בערי הנמל, בחופי האוקיאנוס האטלאנטי, שהיו בידי הפורטוגיזים. כידוע גירוש זה היה תוצאה של הלחץ שהפעילו ״המלכים הקאתוליים״ של ספרד על מנואל, מלך פורטוגאל, וכמו שלבו לא היה שלם עם הגזירה שגזר, כן גם ביצועה היה כושל בכל מה שנוגע ליחסיו עם המגורשים מארצו, ועם אלה שנשארו בה כנוצרים למראית עין. אלה מהם שהתיישבו במגרב בחופי האוקיאנוס, המשיכו להגיש שירותים חשובים לחילות המצב, לשאת ולתת עם מפקדיהם, ולעמוד בקשרים עם החצר הפורטוגיזית בליסבון. בכל הפעולות הללו נטלו חלק פעיל הרבנים, שעמדו בראש הקהילות הקטנות שנוסדו אז, ושנתמנו על ידי השלטונות הפורטוגיזים. אלה ידעו שבין האוכלוסיה היהודית רבים התנצרו למראית עין— אבל כל עוד לא הוקמה האינקוויזיציה בפורטוגאל לא נשקפה שום סכנה ל״נוצרים החדשים״ אלה, וכן לא למושלי הערים. עם זאת ברור, שלא היה מקום להושיב ישיבות ולהרביץ תורה בתטואן, בארזילה, באספי, באזמור, במאזאגאן או באגאדיר. על חכמי הדור ממשפחת אבן זמירו מוטלים היו תפקידים מדיניים ודיפלומאטיים בשירות הפורטוגיזי — ולא נתפנו להרבצת תורה ולכתיבת חיבורים. בין אנשי הרוח של אותם דורות, שהשתקעו באלג׳יריה בולטת משפחת גבישון, שהקימה דורות אחדים של סופרים, חכמים ורופאים בתלמסאן ובאלג׳יר. אברהם בן יעקב גבישון, מחבר הספר עומר השכחה (פירוש על משלי) נולד אמנם בתלמאסן כלומר אחרי הגירוש, והיה רופא החצר, סופר ומלומד, פרשן המקרא ובקי בחכמת הנסתר. חשיבות חיבורו בזה, שנכללו בו הוספות פרי עטם של בנו ובני דורות מאוחרים ממשפחת גבישון. בצורה שבה נדפס עומר השכחה (ליוורנו תק״ח/48ד1) מהווה הוא מעין דגם ספרותי אופייני לחיי הרוח של המגורשים באלגייריה במשך שלושה יובלות שנים בקירוב. אחד מניניהם של בני גבישון הזיל גם מכיסו את הכסף להוצאת החיבור.

המשך…..

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

כוונתו ללמד לתלמידו שהקוראן, התורה של משה, איננו מצטמצם במה שכתוב בחומש, אלא הוא כולל גם דברים שנמסרו למשה בסיני, והוא מסר אותם בעל־פה. הדברים האלו נמצאים בספרי התלמוד שנחלק ל׳פרקים׳, ועל כן קורא אותם המורה ׳פורקאן. גם הספר התלמודי, שבו מיטב דברי מוסר שנמסרו למשה, נקרא ׳פרקי אבות׳. המורה מתקיף את אלה אשר ״עשו את הקוראן חלקימ־חלקים״, והוא מתכוון כנראה לכת הצדוקים המזלזלים במסורת אלה. גם הביטוי ׳אל-מתני׳ הוא ביטוי של המסורות האלה, כי הן המשניות והברייתות שנקראות בארמית שבה נכתב התלמוד: מתניתין, או מתניתא או מתני. המורה דייק לומר ׳שבעה מן אל-מתני׳, כי עיקר לימודו את הערבים היה שיקיימו את שבע המצוות שמצווה בהן כל האנושות. אף שהפרטים לא מפורשים בחומש ויש להם בה רק רמז, מכל מקום קיבלו חכמי התלמוד במסורת שכך הם מצווים; התלמוד אכן מביא אותן בזו הלשון:

׳״תנו׳ רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח״, (סנהדרין, נו).

מוחמד מציג כתב בערבית בטענה שהוא מאשר את כתב משה:

״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר (את התורה) וניתן בלשון ערבית״ (מו, יב).

11 وَمِن قَبْلِهِ كِتَابُ مُوسَى إِمَامًا وَرَحْمَةً وَهَذَا كِتَابٌ مُّصَدِّقٌ لِّسَانًا عَرَبِيًّا لِّيُنذِرَ الَّذِينَ ظَلَمُوا وَبُشْرَى لِلْمُحْسِنِينَ

לפניו היה ספרו של משה למופת ולרחמים, וזהו ספר המאשר ( את קודמיו, את התורה ), וניתן בלשון ערבית כדי להזהיר את בני העוולה ולהביא בשורה למיטיבים.

לפניו : לפני הקוראן

פירוש הדבר שמוחמד או מורו כתב – וליתר דיוק: כתבו לו – כתב בערבית שהובאו בו סיפורים, אמרות ודברי מוסר שלוקטו מן החומש, מן הנ״ך ומן התלמוד. הספר המקורי הזה, על אף חשיבותו בעיני מוחמד, לא שרד ולא הגיע אלינו. ייתכן שהוא מן הכתבים שהח׳ליף עות׳מאן גנז או השמיד, וייתכן שעשה זאת מישהו אחר לפני עות׳מאן או אחריו. הסיבה לכך, ככל הנראה, נעוצה במאורעות שאירעו בעיר מדינה, כפי שנפרט בפרקים הבאים.

לסיכום ניתן לומר שהקוראן שבידינו אינו הקוראן המקורי שעליו כיוון מוחמד, אלא חיבור שהועלה על הכתב לאחר מותו; הוא כולל סיפורים ודברי מוסר מן התורה, שנלקחו מן הספר הראשון שנתחבר, ואליהם נוספו תיאורי הוויכוחים של מוחמד עם ערבים, יהודים ונוצרים, וכן כמה סיפורים ותיאורים מחייו האישיים: וכאמור, הוא חובר בידי הח׳ליף עות׳מאן, ונקרא מצחף עות׳מאן.

אף שאנו כותבים שבתחילה נכתב ספר למוחמד בערבית, שהוא קיצורו של תורת משה, ושקרא לספר הזה ׳הקוראן הערבי׳, מכל מקום ספר הקוראן שבידינו אינו דומה לתורת משה.

הערת המחבר – . על הכתות והדעות של הפרושים והצדוקים ראו להלן בנספח הזרמים אצל היהודים בזמן ישו. נציין רק את דברי פלביוס: ״הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת האבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת-אבות אין לשמור״ (קדמוניות יג, ו).

אכן, קיימים הבדלים רבים בין הנוסח הקיים של הקוראן לבין החומש, הכתב של משה. בחומש נאמר בצורה ברורה ויותר ממאה פעמים, שהשם דיבר עם משה וציווהו לומר או לעשות כך וכך: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…״, וכדומה. כן מצוין בו מי כתב את התורה והיכן, מי אמר למשה לכותבה ומתי, מי קיבלה והיכן ניתנה לשמירה. החומש מספר שה׳ ציווה את משה לכתוב את התורה, ומשה כתב אותה בערבות מואב, והדבר התרחש בסוף תקופת ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר; התורה ניתנה לזקני ישראל, לכוהנים וללוויים, והם שמרו אותה בארון בתוך המשכן. כן צוינו בחומש למעלה מ־400 שמות אנשים, מאות שמות של ערים, מדינות, ארצות ונהרות, ומאות תאריכים ומועדים. בדרך כלל, מפורט בכל מאורע מי הדובר, אל מי מכוונים הדברים, ובאילו נסיבות הם נאמרו. ובכלל, תוכן הדברים בתורה ברור ופשוט.

לעומת זאת, בקוראן שבידינו לא מצוין מי הדובר ואל מי מכוונים הדברים. גם לא מוזכר בו היכן נאמרו הדברים ומתי. אין בו תאריכים, מועטים בו האזכורים לשבטים, למקומות או לשמות אישים מתקופת מוחמד. רובם המכריע של השמות המצוטטים בו בכל זאת הם של אישים מהתנ״ך ונביאי ישראל, או כאלה שמוחמד החשיב לנביאי ישראל, ושמות מן המדרש וכדומה.

הערת המחבר : טענות לגבי זיוף הקוראן ( תחריף ) והעדר אזכורים לאישים בני תקופתו של מוחמד הועלו מיד לאחר העלאתו על הכתב. השיעים טוענים, כי עות'מאן ועורכי הקוראן השמיטו במזיד פסוקים המדברים בזכותם של הח'ליף הרביעי עלי וצאצאיו לרשת את מוחמד.יריביה הפוליטיים של סיעת עלי, בני שושלת אומַיה, טענו גם הם כי הושמטו קטעים מהקוראן המאשרים את טענתם לח'ליפות. עד כאן הערת המחבר.

 באופן כללי כתוב ספר הקוראן בחוסר בהירות. סדר הדברים בו מבולבל; פסוקים רבים אינם מתקשרים זה לזה: לפעמים לא מובן אם הפסוקים מתארים סיפור מקראי או אירוע בן התקופה. פעמים רבות לא מובן מהו תחילת המשפט ומהו סופו; אין בו סימני פיסוק; הכול נכתב בקיצור וברמז, בדיבור קטוע שאינו מושלם; פעמים רבות לא ברור היכן מתחילה השאלה והיכן התשובה; ביטויים ומשפטים רבים מעורפלים, עד כי ניתן לפרשם בכמה אופנים, וחלקם סותרים; ההוראות והצווים של מוחמד מבולבלים וקטועים וחסרי סדר. לעומת כל זאת סיפורי התנ״ך והמדרש הקוראניים מובאים על־פי רוב בסדר מסוים.

הספר והיומן

כדי להסביר טוב יותר כיצד נוצר הקוראן שבידינו אנו מציעים את הסברו של חנא זכריאס. הקוראן מורכב משני חיבורים נפרדים: הראשון הוא הספר שחיברו מורו של מוחמד בשפה הערבית, ואשר מכיל ליקוט מסיפורי התורה. עליו אמר מוחמד שירד ברוח הקודש, כלומר, הספר המקורי ירד לעולם על־ידי רוח הקודש. תוכן הספר בשפה הערבית תואם את הנאמר בספר התורה, וספר זה נתן מוחמד לערבים.

החלק השני של הקוראן הוא מה שאפשר לכנות ׳יומן. אלו הם כתבים המכילים רשימות שכתב מאן־דהו, כעין יומן, על אודות חינוכו של מוחמד, פעולותיו, קשייו, ציוויו, וכן אירועים שונים בחייו. תקופת ה׳יומן׳ מתפרשת מתחילת נאומיו עד מותו. הדברים שב׳יומן׳ כתובים ברמז, משום שהכותב רשם את הדברים כעין יומן אישי, שלא נועד לפרסום, ורק הכותב יודע את פשר הרמזים. מסתבר שהכתבים הללו נכתבו על־ידי איש אחד או שניים; יש להניח שחלק הראשון נכתב על־ידי דודו של מוחמד, ורקה, כמו שנבאר בסוף הפרק הזה. כשציווה הח׳ליף עות׳מאן למסור לו את כל הכתבים המפוזרים שהיו בזמנו, העתיק סיפורים מהספר הראשון, בטרם גנז או שרף אותו. אחר כך הוסיף להם את רישומי היומן, אגד וחיבר את שני הכתובים הללו יחד וקרא להם ׳ספר הקוראן׳. מוחמד עצמו, כמובן, מעולם לא ראה ספר זה. ההכלאה הזאת של שני סוגי הכתבים, וכן דחיקתו של הספר הראשון מן התודעה, גרמו לבלבול ולהטעיה בקרב הקוראים ב׳מצחף עות׳מאן, ובקלות ניתן לטעות ולחשוב שדברי מוחמד על הספר, שירד ברוח הקודש, ועדותם של היהודים בזכות הורדה זו מכוונים גם ליומן ולספר הנקראים ׳מצחף עות׳מאן.

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימימיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

מוחמד ניצל את תקופת ההפוגה שנוצרה לאחר תבוסתו בקרב ׳אוחוד׳ ועמל קשות לבניית צבאו, אף כי בני השבטים מאל-מדינה לא  רוו כלל נחת מסגנון הנהגתו ונטו לדחות את הצעותיו להצטרף לכוחותיו.

מוחמד ידע מעל לכל ספק שאין בכוחו להתמודד צבאית פנים אל פנים מול כוחות מכה העדיפים על צבאו בלוחמים מנוסים ומגובים בשנאה תהומית כלפיו וכלפי תומכיו. אולם, למרות האמור, לא פסק ממעשי ההתנכלות כלפי שיירות האספקה למכה ובהזדמנויות הנדירות שזכה להצלחה אף העלה את חמתם של מנהיגי מכה שהחליטו להביא לידי סוף את התופעה החריגה של שוד וביזה בדרכי הגישה של שיירות האספקה החיוניות לקיומה הפיזי של מכה.

אבו־סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה, גיבור הניצחון בקרב ׳אוחוד׳ היה נחוש בדעתו למחוק את כוחותיו של מוחמד מאל-מדינה ולהביא סוף למעשי השוד והביזה על שיירות האספקה בדרכן למכה.

כשמוחמד ועוזריו לא זכו לגייס את לוחמי השבטים הסמוכים לאל- מדינה לצידם וכשהצעותיהם לברית צבאית עם לוחמי השבטים מתוך אל-מדינה ומחוצה לה נידחו, הצליח אבו-סופיאן לכרות בריתות עם השבטים הגדולים סולים ועטפאן והגדיל את מספר לוחמיו שמנו יותר מעשרת אלפים נושאי כלי מלחמה ופרשים מלומדי קרבות. המצביא הדגול אבו־סופיאן ולוחמיו מנוסי הקרבות הטילו את חיתתם על צבאו של מוחמד שלא מנה יותר משלושת אלפים לוחמים וסכנת ההכחדה שלו בשדה הקרב הייתה ודאית.

מתוך ויקיפדיה :

בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.

ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיוחקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר….עד כאן מתוך ויקיפדיה

מוחמד ויועציו היו אובדי עצות ולא ידעו איך להתמודד עם הכוחות העדיפים של אבו-סופיאן עד אשר פנה אליו אחד משורות תומכיו, פרסי מומר בשם סלמן אל-פארסי, יליד איראן, שהציע למוחמד לחפור ׳חנדק׳ (חפיר) סביב לעיר, שיטה פרסית עתיקת יומין שהייתה נהוגה בארצו להגנה על העיר מפני פולשים.

הצעתו של אל-פארסי הפיחה רוח חיים במחנהו של מוחמד שהורה מיד לכוחותיו להתחיל במלאכת החפיר לפני שיצליחו כוחותיו של אבו- סופיאן להספיק ולהגיע לשערי העיר הבלתי בצורה.        

  הצעתו של סלמן אל-פארסי הצילה את מוחמד ואת כוחותיו מתבוסה קשה ואולי אף מהשמדה טוטאלית. על תרומתו הגדולה הוא כונה בפי מוחמד בתואר ה׳קדוש׳ –באב אל־אומיד שפירושו שער התקווה. (סלמן אל־פארסי הפך לימים לאחד מקדושי הכת העלווית ונמנה בין שלושת קדושי הכת).

מתוך ויקיפדיה :

סלמאן הפרסי

סלמאן הפרסי (בערבית:سلمان الفارسي), היה אחד מחברי הנביא מוחמד ועלי לפי המסורת המוסלמית. בכתות קיצוניות של השיעה, נתפש כאחד מהתגלמויות האל בדמות אדם.

קורותיו

סלמאן נולד תחת השם רוזבה בכפר ג'יאן בקרבת איספהאן שבאימפריה הסאסאנית. אביו של סלמאן היה אדם אמיד ומנהיג הכפר. אך, הייתה לו חרדה מתמדת לשלומו של בנו והוא שמר עליו כאסיר בביתו. בדרך כלל היה זה אביו שנהג לטפל בעסקי האחוזה, אך יום אחד ביקש מסלמאן להשגיח על ענייניה בעודו יוצא למסע. לפי המסופר סלמאן עבר בדרכו אל שדותיו ליד כנסייה נוצרית, והוא הוקסם מקולות השירה והתפילה שבה. הוא מצא את עצמו נכנס אל הכנסייה, ומבלה בה את שעות האור במקום ללכת לעיסוקיו בשדות. הוא שאל את הכמרים באשר למקום מוצאה של הדת ונאמר לו שמקורה בסוריה. לעת ערב חזר לביתו, וסיפר לאביו על הדת החדשה אליה נחשף, אך אביו פסל את דבריו באומרו ש"דת אבותיך טובה לך מכל אלה". סלמאן הסתכסך עם אביו והוא נאסר בנחושתיים בביתו. סלמאן הצליח להעביר מסר לנוצרים בבקשו מהם לספר לו על השיירה הקרובה שיוצאת מפרס לסוריה. כשהתקרב המועד המיועד פרץ את האזיקים שכבלו אותו למיטתו ונמלט לעבר סוריה. שם, פנה אל הבישוף המקומי, "מנהיג דתם" של הנוצרים וביקש ללמוד ממנו את ערכי הדת ולהתנצר.

לעוגמת נפשו של סלמאן, הוא גילה לתדהמתו שהבישוף היה מושחת. הוא היה נוהג לצוות על מאמיניו לתרום כסף לצדקה, אך במקום לחלקו לנזקקים הבישוף החמדן אגר אותו לעצמו. כשנפטר הבישוף והנוצרים התאספו לקבור אותו, חשף סלמאן את סודו והראה למאמינים את מקום המחבוא שהכיל כדים גדולים של זהב וכסף. במקום לקבור את הבישוף, צלבו אותו המאמינים וסקלו את גופתו באבנים. לאחר מכן שירת סלמאן כומר נוצרי שנהג להתבודד ולהתנזר בתפילה. לאחר מותו של הכומר החל לעבוד בשירותם של נזירים מתבודדים במדבר. סלמאן נדד בין נציבין, מוצול ואסיה הקטנה עד שהכומר האחרון שבשירותו עבד הכריז ש"לא נותר על פני האדמה אדם ההולך בדרך המישרים, ובקרוב יופיע בערב נביא שיהיה בעל מוניטין של אדם ישר ולא יצרוך צדקה לשימושו הפרטי".

משלחת מנהיגים ערביים משבט "כַלְב" עברה בקרבת מקום וסלמאן ביקש מהם להובילו לערב בתמורה למעט הכסף שהיה ברשותו. הם הסכימו ולקחו אותו עימם למסע, אך בקרבת מכה הם בגדו בו, הפכוהו לעבד ומכרו אותו ליהודי משבט בנו קורייזה (תעתיק מדויק: קריט'ה). בתחילה עבד סלמאן בשירותו ואז נמכר לבן דודו והועבר לית'ריב, היא מדינה, ועמל במטעי התמרים. היהודי סיפר לסלמאן על בואו של "נביא" ממכה ושהיהודים הכריזו מלחמה על הערבים משבטי האוס והח'זרג' שקיבלו עליהם את מרותו.

למשמע הדבר חדל סלמאן מעבודתו, קפץ מעץ התמר שאת פירותיו קטף והחל לצהול ולכרכר. היהודי היכה את סלמאן וציווה עליו לשוב לעבודתו. אך באותו הערב, לקח סלמאן מספר תמרים והלך לביתו של מוחמד, ואמר לו שהוא שמע שהוא אדם ישר ושהוא וחבריו נמצאים במצוקה. סלמאן בחן אותו ונתן לו צדקה ממנה לא לקח לצרכיו ואז העניק לו כדורון מנחת תמרים ממנה סעדו הוא וחבריו. סלמאן קיבל עליו את האסלאם ושוחרר מעבדותו בידי הנביא אשר שילם ליהודי, לפי המסורת, כופר לפידיונו.

סלמאן היה בעל ידע והכשרה מקצועית מתקופת התבגרותו בפרס, והוא העלה את רעיון חפירת השוחה הגדולה מסביב למדינה כאמצעי לבלום את התקפתם של עובדי האלילים המכאיים ובני בריתם על העיר. בקרב שהתרחש לאחר מכן, המכונה בהיסטוריוגרפיה האסלאמית קרב השוחה, נחלו עובדי האלילים תבוסה מוחצת.

סלמאן והשיעה

סלמאן לא נחשב למוהג'יר (מהמוסלמים הראשונים שהיגרו למדינה ממכה) ואף לא לאנצרי (מבני מדינה שתמכו בנביא). מסורת שיעית קובעת שהוא היה חלק ממשפחת הנביא, וזאת במטרה להאדיר את שמו. הסונים מכנים אותו "בן האסלאם מילדי אדם" ובכך רומזים לנוכריותו הקודמת ולהיותו אחד מה"אחים" ל"אומה המוסלמית". השיעים מונים אותו בין הצחאבה, חברי הנביא, שלא בגדו בעלי ונשארו נאמנים אליו לאחר מות הנביא. לפי המסופר, הוא שמר על נאמנותו לעלי והיה ממלוויו הקרובים ביותר. סלמאן נפטר בימי עת'מאן בן עפאן ונקבר בקטסיפון. השיעים מחשיבים אותו דוגמה למאמין המושלם המקבל עליו את עולה של משפחת הנביא. הכת השיעית האזוטרית של העלווים מחשיבה אותו כ"שער" (באב) דרכו נגלה עלי לעולם וכאחד משלוש הישויות המרכיבות את המהות האלוהית. עד כאן מתוך ויקיפדיה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728  

רשימת הנושאים באתר