ארכיון יומי: 8 בפברואר 2014


Le mariage trad. chez les juifs marocains

 

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

לעהחתונה היהודית במרוקוילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל

A Settat, on procede a l'abattagc rituel de la bete mercredi matin. Celle- ci est vetue d'habits musulmans. Dans la matinee, les tamzwarat lavent la jeune fille, lui coupent les ongles et l'epilent. Elles l'installent ensuite sur une mule et la conduisent au ruisseau. On la couvre d'un drap. Le marie et ses amis sont la, mais les deux groupes restent eloignes l'un de l'autre. On egorge sur place un mouton, dont la viande est aussitot grillee et consommee. La fille nubile et le jeune homme a partir de treize ans son tenus de jeuner

La tradition veut que la fiancee se baigne au coucher du soleil. La mariee rentre toute nue dans le ruisseau, pendant que deux femmes tiennent un drap qui lui sert de paravent. Trois tamzwarat lui font repeter a trois reprises cette benediction: "Baruh atta Adonay, Elohenu meleh ha' olam,222 tefilat mitsva, dayza 'lina o' la bant Israel". (Beni sois־tu, Eternel, notre Dieu maitre du monde, que la priere de ce commandement soit agree pour nous et pour la fille d'Israel). On fait plonger la femme quatre fois dans l'eau. Pendant ce temps, le fiance prend son bain, apres s'etre fait coupe les cheveux et les ongles.

 Quand les maries sont prets, on les fait monter sur une mule. Les gens les suivent en tirant des coups de fusil. Alors commence une course entre les fiances. Si elle arrive la premiere a la maison, elle conduira le menage, sinon. ce sera lui le maitre. A son arrivee, son pere la souleve et la depose sur une table. Les tamzwarat 1'habillent. Apres la benediction nuptiale, le rabbin brise le verre. Les islan soulevent le marie, qu'ils emmenent chez lui.

La mariee chevauche une mule. Quand elle arrive, elle brise sur le seuil un oeuf. On eloigne les filles, car celle qui recoit un jet de cet oeuf aura des points noirs sur la figure. On lui remet du lait, qu'elle goute, de la menthe, qu'elle trempe dans le lait et avec laquelle elle asperge le seuil de la maison. Elle brise ensuite un verre. Son pere la souleve de la mule et la depose dans la chambre nuptiale. Le marie vient et s'accoude de tout son poids sur la fille. Si elle ne reagit pas. elle sera une bonne epouse, mais si un soupir lui echappe, c'est une preuve qu'elle ne fera pas preuve de patience. Ce sont les islan qui lui disent de faire ainsi. afin de l'eprouver. Le marie lui souleve le voile qui couvre son visage. C'est la premiere fois qu'il voit sa femme. "A cette occasion, il lui offre de 1'argent et lui parle.

Ilss mangent ensemble des colombes farcies d'amandes. II lui donne de la mahia, qu'elle est tenue de boire. Un homme marie entre discretement dans leur chambre et.s'assure que tout va bien. Si le marie a des difficultes, il les lui explique. Pendant ce temps, les parents du marie font servir un repas copieux aux invites. L'ambiance est animee de chants et de danses.

 

LE MARIAGE TRADITIONN EL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל

A Marrakech, une vieille femme vient preparer la jeune fille avant que les femmes ne l’emmenent au bain mardi soir ou mercredi matin. Une tamzwara la coiffe et jette dans le bassin un peigne. un miroir et du " kar "  – C'est le fiance, accompagn6 de ses islan, qui aura achete au marche tout ce qu'il faut pour cette occasion. II olfre ces objets avec des fruits sees dans un plateau dit "tbeq del fsus" – en disant: "Tu ne reverras jamais un pareil jour". Au retour du bain, les tamzwarat l'habillent. Elles chantent et la benissent. Quand elle est prete, on la conduit a la maison du marie. Sa belle-mere l'accueille au seuil et lui presente un bol d'huile, du miel, un bouquet de verdure, du beurre et de la menthe. La mariee trempe sa main dans le beurre 232 et le miel, qu,elle plaque contre le mur afin d'obtenir une hamsa. Son pere la souleve 233 et l'installe sur le talamon. Apres la benediction nuptiale, la mariee embrasse respectueusement la main de son epoux, qui lui tend une bague ou une piece de monnaie. C'est a ce moment que chacun tente d'ecraser le pied de l'autre. 

Remarque de l'auteur 

       Chez les Juifs de Djerba. la mariee brise un oeuf sur le seuil de la maison et de sa chambre. Memo coutume chez les Musulmans. Voir Westermarck. Ceremonies, p. 203.

       Meme coutume chez une tribu soussie: "Sie fiirchten sich vor diesen Tropfen und wollen von ihnen nicht benetzt werden, weil sie auf der Haut schwarzc Flecken hinterlassen", Rackow. op. cit., p. 27. 

       En presence d'autres invites le silence est toujours impost aux maries. Le iqaf pout etre cause par la parole. La coutume se retrouve chez les Musulmans. Goichon. op. cit.: "Cloitre dans un silence absolu, le marie ne peut s'occuper de ses invites". 

            C'est le fiance, accompagne de ses islan, qui aura achete au marche tout ce qu'il faut pour cette occasion. II olfre ces objets avec des fruits sees dans un plateau dit "|beq del fsus".en disant: "Tu ne reverras jamais un pareil jour". Au retour du bain, les tamzwarat l'habillent. Elles chantent et la benissent. Quand elle est prete, on la conduit a la maison du marie. Sa belle-mere Paccueille au seuil et lui presente un bol d'huile, du miel, un bouquet de verdure, du beurre et de la menthe. La mariee trempe sa main dans le beurre  et le miel, qu,elle plaque contre le mur afin d'obtenir une hamsa. Son pere la souleve  et l'installe sur le talamon. Apres la benediction nuptiale, la mariee embrasse respectueusement la main de son epoux, qui lui tend une bague ou une piece de monnaie. C'est a ce moment que chacun tente d'ecraser le pied de l'autre.

Apres la ceremonie, les maries s'enferment dans leur chambre. Les femmes prennent un bol plein de grains de ble  et les projettent contre la porte, en scandant les noms des conjoints. Les maries mangent dans leur chambre des pigeons farcis d'amandes, prepares avec un melange d'epices dit "ras-e1- hanut", et boivent une mahia preparee avec de la cannelle et des clous de girofle et bouillie avec du sucre. La mere designe a sa fille une femme, qui la conseillera, alors que ce sont les islan qui initieront le marie. Un homme marie ou une vieille femme assistera discretement le jeune couple. Les deux meres attendent anxieuses dans une piece voisine le cri de joie et les zgarit qui confirment la virginite de la jeune fille.

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

רבי אליהו מקזה

לפני היציאה לדרך, נוהגים המבקרים להיטהר: עושים טבילה, גוזזים צפורניים, ולפעמים אף צמים. כאשר יש בריכה, מים או מעיין בסביבת הקדוש, טובלים בהם לפני שעולים לקדוש. אין האשה הלא טהורה יכולה לשהות בסביבת הקדוש, כי אז קמה רוח סערה, ואבנים או גשמים יורדים, עד שהאשה מתרחקת מהמקום. הדבר קורה גם כאשר האשה מקבלת אורח כנשים ביום ביקור: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, התמוטט פעם הגג של החדר ליד הקבר, בגלל נוכחותן של נשים טמאות: אשה, שקיבלה נידה בזמן הביקור אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, גרמה לרעמים, ברד וגשמים; אצל מולאי איגגי ואצל ר׳ דוד ומשה ירד ברד כבד בגלל אשה לא טהורה, והשמש חזרה רק כשהיא התרחקה מהמקום: אצל ר׳ שלמה בן־לחנם נפלו אבנים מהשמים, והמקום רעד. העונש לאשה שנכנסת לא נקייה אל הקדוש, יכול להיות לפעמים חמור, וייתכן אף שיגרום למותה אחרי שמונה ימים, או למות בעלה או ילדיה. אשה עם נידה, שבאה להדליק נרות בחדר של ר׳ דוד ומשה, נפלה בפתח הדלת.

הערת המחבר : גם לאחר חלום עם הקדוש, מתרחצים לפני שמספרים את החלום (סיפור מס׳ 2.262). לקדוש החי יש לגשת נקיים, ור׳ חיים פינטו הקטן נתן מכה ביד לבחור, שנשק לו את היד אחרי שהיה בשירותים ולא התרחץ (סיפור מס׳ 14.180): אדם שנכנס לבית־הקברות של ר׳ אליעזר טורי־זהב ללא טבילה לפני כן נענש: רוח סערה קמה והפילה אותו ארצה (סיפור מס׳ 2.85). ״הם לא היו מתקרבים אל קברו של הקדוש אלא בהיותם טהורים כדת וכדין״, נתן א׳ שוראקי, קורות היהודים בצפוךאפריקה, תל־אביב תשל״ה, עמי 135. הפולקלוריסט הצרפתי הדגול א׳ ואן ג׳נפ תיאר בפרוטרוט את ההילולה של ר׳ אפרים אנקאווה בטלמסן. לפי דברי האינפורמנטית שלו, הולכים לרב שלוש פעמים: פעם ראשונה כדי להודיע לרב שעומדים להגיש בקשה, פעם שנייה כדי לבקש, ופעם שלישית כדי להודות. כל פעם צריך להיטהר. ניגשים לקבר יחפים.

הערת המחבר : מוטיב זה ידוע ומפורסם. ״נדה אינה הולכת בהילולא דרשב׳׳י, ולפעמים בהיותה שם, אורח בזמנו בא ואם לא תלך תכף, מסוכנת. ואם אינה מרגשת עושים רעמים וקולות וברקים וברד״, טוביה פרידמאן, לקוטות מתוך כתב־יד של הרב חיד׳׳א, בתוך ספר החידא, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי׳׳ט, עמי צג, סיפור מס׳ 71: ראה עוד א׳ יערי, מסעות ארץ ישראל, תל־אביב תש׳׳ו, ע׳ 140. גם אשה ששוכבת עם בעלה לא תיכנס לקדוש עד שתעשה טבילה.

אצל ר׳ דניאל השומר אשכנזי, היו מרחיקים את האשה שמקבלת שם נידה לחדר של הערבים (סיפור מס׳ 14.149). אצל ר׳ עמרם בךדיוואן, אישה עם נידה היתה הולכת רק עד בית־הקברות בחוץ (סיפור מס׳ 10.485).

גם אשה בעלת התנהגות לא טובה יכולה לעורר את זעמו של הקדוש: אצל ר׳ דוד הלוי דראע, מים הפסיקו לזרום מהקבר בגלל כניסת בחורה שהתנהגותה לא היתה טובה: סערת אבנים קמה, והנחל עלה על גדותיו, בגלל נוכחות רקדניות בטן בכפר הסמוך: חדרים, אוהלים ואבנים נפלו אצל ר׳ דוד ומשה, בגלל נוכחות זונה במקום. צניעות הלבוש אצל האשה בזמן הביקור אצל הקדוש היתה נורמה מקובלת, ונשים לבשו בדרך כלל שמלה ארוכה עד הרגליים עם שרוולים ארוכים, וחבשו צעיף לראשן. גם אשה מאופרת אסור לה לבקר אצל הקדוש, ור׳ דוד ומשה ציווה בחלום על אשה מאופרת שתתרחץ לפני שתעלה אליו.

קבריהם של קדושים מפורסמים בקרב יהודי מרוקו, כמו ר׳ עמרם בן־דיוואן, מולאי איגגי, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ואחרים, זכו לביקורים במשך כל השנה, אך ההמונים נהרו לקברי הקדושים במיוחד ביום ההילולה שלהם.

ביקור אצל הקדוש ביום ההילולה שלו מהווה את הביטוי החזק והמוחשי ביותר, לקשר שבין הקדוש ומעריציו. היות וברוב המקרים תאריך פטירתו של הקדוש אינו ידוע, נהגו לקיים את ההילולה בל״ג בעומר, או בחודשי אלול־תשרי. בזמן ההילולה שהו היהודים פרק זמן מסוים ליד קבר הקדוש, והמקובל היה להישאר שבעה ימים, דבר שמצא את ביטויו במונח הרווח בפי יהודי מרוקו: ״תא אירפאד שבאע אייאם״, דהיינו ״לוקח שבעה ימים״. מבקרים רבים היו שוהים במקום זמן יותר ממושך, עד לתקופה של חודש. מחוץ לקשר לקדוש עצמו, אין להתעלם מכך שמניעים אחרים, כגון השהייה בחיק הטבע, לפעמים בנוף מרהיב, והבילוי עם משפחות אחרות באוירה מיוחדת, תרמו לחיזוק הנטייה לשהות זמן רב במקום.

הערת המחבר : אצל הקדושים המפורסמים התקהלו אלפים בימי ההילולה. עדות אחת אומרת, שאצל ר׳ עמרם בן־ דיוואן היו פעם יותר ממאה אלף איש. זוהי בוודאי הגזמה, אך היא מצביעה על נוכחות קהל עצום שהרשים את המספר. עד ראייה מנה שם קהל של 17,000 כאשר רוב רובה של יהדות מרוקו היתה כבר בארץ. ראה מ׳ לובלסקי, ריפוי פלא על קברות רבנים במרוקו, עתון חרות מיום 10.7.1959.

            אצל המוסלמים, היו לקדושים רבים ימים מיוחדים בשבוע המיועדים לביקורים. במקומות רבים נערכה פעם בשנה חגיגה גדולה שציונה בערבית musem או lamma. לחגיגות אלה לא היו תאריכים קבועים, והתקיימו בדרך כלל באביב או בסתיו. ראה וסטרמרק — ריטואל, 1, עמי 176-174. אצל הקדושים הנוצרים : ,D'ordinaire on celebre la fete d'un saint le jour de son entree au ciel, dies natalies" jour de mort en ce monde, jour de naissance en l'autre", A. van Gennep, Manuel de folklore 2084-2085 .franfais contemporain, Tome I, Vol. 4, Paris 1949, p

פעם בשנה, אם כן, יצאה המשפחה לקבר הקדוש. על־פי־רוב היו מגיעים לקבר רכובים על בהמה — סוס, פרד וחמור, או לפעמים ברגל. הגישה לקברים מסוימים באטלס היתה אפשרית רק ברגל. רק החל משנות הארבעים למאה הנוכחית, החלו היהודים ליזום בניית כבישים למקומות הקדושים, וגם ארגנו הסעות מיוחדות ברכב לחגיגות ההילולה של הקדושים המפורסמים.

הערת המחבר : על פרדות היו מגיעים למולאי איגגי ולר׳ עמרם בךדיוואן, לפני שבנו כבישי גישה למקום, וכן לר׳ ניסים בךניסים, סידי בועיסא וסלימאן, סירי בוקסיס, ר׳ רפאל הכהן ואחרים.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

פרק חמישי

וישי ויהודי צפון אפריקה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

הרקע האידיאולוגי

החקיקה האנטי־יהודית של וישי לא ׳יובאה על גבי הטאנקים הגרמניים " כשם ש׳המהפכה הלאומית׳ לא תוכננה ואף לא נתבעה מפי היטלר. וכך הכריז ביולי 1940 שר החוץ פ׳ בודואן:

המהפכה הטוטאלית שבה מתחילה צרפת הבהבה מזה עשרים שנה. ההתפתחות הנוכחית נעשתה באורח חופשי ולא נועדה כלל למצוא חן בעיני מנצחינו […]. אנו נאמץ פתרון צרפתי, לפי אופיינו, לצורכינו, למיטב המסורת שלנו […]. העולם שלפני 1940 נקבר סופית.

 

אכן, שום לחץ גרמני לא בא לאכוף על פטן להתקין את חוקי הגזע מסתיו 1940 ולהרחיב את תוקפם לצפון–אפריקה, ועוד פחות את ביטולו של ׳צו כרמיה׳ — שאותו תבעו במשך עשרות שנים כל האנטישמים בצרפת ובאלג׳יריה. ה׳אליבי׳ הגרמני — שהושמע לעתים כה קרובות במשפטים שלאחר השחרור — לא הועלה מעולם מפי אנשי וישי, לפחות לא לפני קיץ 1942, כדי לתרץ את המדיניות האנטי־יהודית של ׳המדינה הצרפתית׳. נהפוך הוא: כולם התאמצו להדגיש את אופיה הצרפתי המובהק של מדיניות זו, ואי־תלותו הגמור של ממשל פטן בהכנת הצווים המשפטיים הנוגעים ליהודים.

בטרם החל ׳הפתרון הסופי׳ להתבצע הלכה למעשה בצרפת, נאותו הגרמנים ברצון לשחק את משחקם של לאוואל ושל דארלאן, שהשתמשו בשאלה היהודית כמו בשטר־חליפין או אף בתור פתיון בסחר־מכר שניהלו עם הכובש. תחילה הסתפקו הגרמנים, שקיבלו מידע שוטף על כל הצעדים האנטי־יהודיים שהוכנו בוישי וכן על הלוך־הרוח ששרר בנושא זה אצל המנהיגים הצרפתים, במתן עידוד ועצות למכביר לשלטונות וישי. אלה תוו במו ידיהם את המרקם המשפטי והמינהלי, שבו עמדו הנאצים, במועד המתאים, ללכוד את יהודי צרפת.

הרי כי כן, ׳תקנון היהודים׳ (Statut des Juifs) שהכין בחופשיות גמורה באוקטובר 1940, שר המשפטים אליבר, הקפיד מאוד להתיישר על־פי תורת הגזע עד כי עלה גם על המסמך המקביל, שפרסמו שלטונות הכיבוש ימים מספר קודם־לכן בפאריס. הגרמנים הגדירו את היהודים במונחים דתיים גרידא, ואילו הצרפתים הגדילו לעשות, בהרחיבם את מושג הגזע עד כי התקנון שלהם הכליל קטיגוריות מסוימות של ׳יהודים׳, כגון הקראים, שעליהם לא חלו צווי הגרמנים.

בתחילת מארם 1941 הציעו הגרמנים לוישי את הקמתה של ׳נציבות כללית לענייני היהודים׳, שתופקד על ביצוע החוקים האנטי־יהודיים שכבר פרסמה המדינה הצרפתית, על תיאום חוקי וישי עם התקנות שפרסמו שלטונות הכיבוש ועל הכנת תקנות חדשות בתחום האריאניזציה של הכלכלה. ב־29 במארס מינה המרשאל פטן אנטישמי ותיק, קסוויאה ואלה, בראש המשרד החדש, שסונף תחילה למשרד ראש הממשלה, הועבר אחר־כך לפיקוחו של משרד הפנים ואחרי־כן שב והועבר למשרדו של ראש הממשלה. ׳הנציבות הכללית׳ לא היתה רק חרושת לביצוע הפקודות שנתנו הגרמנים. היה לה מעמד משפטי משלה, היא אוישה בסגל צרפתי בלבד וקיבלה על עצמה תפקידים רבים יותר מאלה שקבעו הגרמנים, למשל בנוגע ליהודי צפון־אפריקה: בלי שהגרמנים רמזו על כך, קבע קסוויאה ואלה כי היה זה מסמכותו של ה׳משרד׳ שלו לעסוק בבעיה ׳מורכבת׳ זו, והכין ׳הצעות לפתרון׳, כדי לסלק מחלק זה של האימפריה הצרפתית את ההשפעה היהודית ׳שהתגלתה כמזיקה ביותר לאינטרס הלאומי׳.

אכן, כשם שהתבוסה שימשה קרש־קפיצה אידיאלי לאבות ׳המהפכה הלאומית׳, כך עתיד היה ׳הפתרון הסופי׳ לספק לאנטישמים הצרפתים את ההזדמנות לתרגם סוף־סוף למעשה את הרעיונות שבהם דגלו מאז ׳פרשת דרייפוס׳.

אמת, האנטישמיות של וישי היתה תרבותית יותר מאשר גזענית במהותה, ולכן שיקעה את שורשיה אל תוך מסורת ההתבוללות הצרפתית. ערב פרסומו של ׳תקנון היהודים׳, הסביר לה־רוק את התפיסה העומדת ביסוד האנטישמיות של וישי:

לאחר שאומץ ונטמע חלה על כל אזרח ואזרח סמכותו של החוק הכללי: היהודים שאוזרחו לפני דורות רבים משתייכים בעקרון, ובזכות, למשפחה הלאומית הגדולה. אין להעלות על הדעת כי יינקטו נגדם צעדי מניעה שאותם לא היו נוקטים לפני התבוסה, אף לא מתוך שמירה קפדנית ביותר על האינטרס הלאומי.

עקרון זה נכון במיוחד לגבי צרפת גופא, שבה חייבות היו מדיניות ההטמעה של היהודים כמו שאלת האזרחות שלהם להיבדק ׳לפי שיקולים אישיים ואובייקטיביים המופעלים לאחר מעשה׳. אך שונה בתכלית היה דינה של צפון-אפריקה, שבה לבשה הבעיה היהודית אופי מיוחד, כדברי מנהיג ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳:

יהודי מארוקו, אלג׳יריה ותוניסיה חיו בצפיפות בתוך הגיטאות שלהם. קהילותיהם סיגלו לעצמן את כל המנהגים הייחודיים של חמולות המצייתות למנהיגיהן הרוחניים ושמרו עליהם, לא רק מנקודת־ראות דתית וחברתית אלא גם מבחינה פוליטית […]. לא היתה התבוללות […]. אלה הן העובדות. משום כך לא ייתכן לפתור את הבעיה בצפון־אפריקה, אלא בנקיטת צעדים כוללניים, אשר יושמו למפרע: ביטולם של ׳צו כרמיה׳ ושל צעדים משפטיים דומים, ביטול מידי של זכויות האזרח הנובעות מצו זה ובדיקה מקיפה שתאפשר לקבוע יוצאים מן הכלל מסוימים על פי קריטריונים צבאיים או אזרחיים שאין לערער עליהם.

אנשי וישי התייחסו לעצמם כאל ׳אנטישמים ממלכתיים׳, ולא כאנטישמים מתוך אינסטינקט או ׳אפידרמיים׳ — על־פי ההבחנה הישנה של מוראס (Maurras). לפיכך הציגו את הצעדים האנטי־יהודיים בתור אמצעי של התגוננות ושמירה על האורגניזם הצרפתי מפני ׳החיידק שהיה מוליך אותו לאנמיה קטלנית׳, או לחילופין בתורת ניתוח כירורגי שנועד לרפא ׳נשמה צרפתית זו הסובלת ממחלה שהוליכה אותנו למצב שבו שרויים אנו עתה." היהודי המהפכני, היהודי ׳המנהל את הנשמה הצרפתית ואת האינטרסים הצרפתיים׳, היהודי ׳סוכן זר׳, או, ביתר פשטות, היהודי המלווה בריבית קצוצה — כל אלה היו מטרה מועדפת לאנטישמיות של וישי:

היהודים התקבלו לבית צרפת ואלג׳יריה בתור דיירים שווים בזכויותיהם לכל האחרים. אולם הם רצו להרוס את הבית. לכן, אל להם לתמוה אם שאר הדיירים, 98 אחוז, אינם מרוצים. מ־98 אחוזים אלה אני מבקש לנהוג כיאות לצרפתים, ללא אלימות. אל להם לעשות צרות לשני הדיירים שבקומה האחרונה.

בדרך זו הפציר שר המשפטים, ז׳ ברטלמי, בצרפתים לדבר ׳בידידות׳ ו׳באחווה׳ על הבעיה היהודית ואילו קסוויאה ואלה הכריז לפני קבוצה של חיילים משוחררים מאלג׳יריה ׳כי לא היה רוצה כי ביום מן הימים יגידו עליו שהוריד אפילו יהודי אחד לדרגת רעב׳.

מידת כנותם של אנשים אלה אינה צריכה לעורר ספיקות, ומן הראוי להבחין הבחנה ברורה בין האנטישמיות במתכונתה הווישיסטית והשנאה הגזענית הנאצית. אך יחד עם זאת עובדה היא כי תשתית המשפט שהניחו אנשי וישי עתידה היתה לקבל תנופה משלה גם בלי לחצם של הגרמנים, שכן נתונה היתה ללהיטות הביצוע של המינהל המקומי ולדחפים של דעת־הקהל האנטי־יהודית.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

התמוטטות הרשת

בוחסירה ונידם יצאו יחד לביתו של סלומון צרפתי לפנות בוקר וסיפרו לו על מעצר חברו אלי לוי במכנאס. נידם ביקש ממנו לאחסן בבית המלאכה שלו, ששימש מאגר סתר מרכזי של ״המסגרת״ בעיר, חומר חסוי וציוד שהיה בדירת המסתור של בוחסירה, אך צרפתי סירב כיוון שלא נראה לו שיצליח לסתום את פתח הסליק שבקיר החיצוני לפני שיגיעו בבוקר הפועלים ושותפו לבית המלאכה, מה גם שחומרי בנייה לא היו זמינים לו באותה שעה. נידם נאלץ לקבל את טיעוניו וויתר על הרעיון. לפני שהשניים עזבו את ביתו, שמע צרפתי את נידם מציע לבוחסירה להסתלק לקזבלנקה ולהסתתר שם עד שתאורגן בריחתו ממרוקו, אך לדברי צרפתי, בוחסירה סירב בתוקף, שכן הוא עבד בדואר והיעדרותו מן העבודה תורגש מיד. גרסה זו סותרת את טענת בוחסירה. לדברי האחרון, נידם הורה לו לנסוע לביתו עד שיבואו לקחתו לדירת מסתור שהוכנה מראש למצבים מסוג זה: ״הוראה זו הייתה תמוהה בעיני, אך את ההוראות כיבדנו תמיד ולכן ביצעתי אותה.

באותו יום בשעה 16.00, הגיעו אנשי הבולשת לביתי ועצרו אותי. עד היום אני מצטער שכיבדתי את הוראת מפקדי לנסוע הביתה ולהמתין שם. הוא הרי היה אמור להסיעני מיד לדירת המסתור ולעולם לא אדע מה היה שיקול דעתו כשהחליט כך״.מרסל אנתיבי מחזק את גרסת צרפתי וטוען שאחרי פגישתו עם נידם ומעצרו, פגש ברחוב את בוחסירה בפאס והורה לו לא להיכנס הביתה שכן שמו הופיע ברשימות המעצר של המשטרה. אנדרה נידם אינו זוכר שפגש את בוחסירה לפני מעצרו ושנתן לו הוראה כלשהי בנושא דירת הסתר. הוא גם אינו זוכר שום פגישה לילית עם צרפתי. לדברי נידם, הוא התקשר לכל הפעילים בפאס שהיו מוכרים לאלי לוי והמליץ להם, על דעת עצמו, להסתתר. הוא התקשר גם למישל קנפו בקזבלנקה והודיע לו על המתרחש והמשיך לעדכן אותו על מעצרי חבריו באזור פאס־מכנאס עד שהוא עצמו נעצר.

למחרת התקשר מרסל אנתיבי לנידם והשנים קבעו פגישה חשאית ביציאה מן העיר פאס. מרסל אנתיבי, בעל אזרחות צרפתית, היה מראשוני פעילי ״המסגרת״ וכונה ״הוש.(Hoche הוא נולד בעיר פאס בשנת 1932 לאב יליד אלג׳יריה ולאם ילידת פאס. אביו, מקסים, היה ידידו של ראש שירותי הביטחון מוחמד לע׳זאוי והוזמן לביתו לפגישה עם המלך מוחמד החמישי עם שובו מגלות במדגסקר וסבו, יליד ירושלים שהיגר לאלג׳יריה, היה בעל אזרחות צרפתית מימי נפוליון. תקופה קצרה היה אנתיבי בתנועת נוער קומוניסטית בראשות ג׳ו לוי ותמך בתנועה הלאומית המרוקנית. שירת בצבא הצרפתי בהודו־סין (ויאטנם) בשנים 1953- 1954.

 עם שובו לפאס גויס ל״מסגרת״ על ידי הרוקח מרסל שטיינברג וג׳ורג׳ אטיאס ונשבע אמונים בשנת 1956 בפני יצחק בר. הוא פעל עם השליחים אברהם ברזילי, עזרא איילון, יוסף רגב ואלכס גתמון ונעשה לפעיל מרכזי ולמפקד חוליית רישום מועמדים להגירה בקזבלנקה. ביולי 1957 נשלח לישראל להשתלמות ראשונה שנערכה בנווה הדסה ליד קיבוץ תל־יצחק, שם למדו חבלה ומודיעין בהדרכת יצחק בר ואליעזר דובדבני. שנה לאחר מכן נשלח לעוד השתלמות בישראל בתחום הימי במכמורת ולהשתלמות שלישית ליד מרסיי למשך כחודש ימים שם למדו בעיקר נושאים מודיעיניים. אנתיבי עבד בשכר במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה והיה אחראי על מבצעים מיוחדים.

הערת המחבר :         אחרי שאנתיבי הספיק להוציא ממרוקו פעילים מבוקשים על ידי המשטרה בפרשת הכרוז הישראלי, נאלץ לעזוב את המדינה ויצא דרך טנג׳ה למדריד בדרכון צרפתי מזויף ב-21 במרס 1961. לדבריו, אם היה נעצר על ידי המשטרה גם עליו היה לגלות את שמות האנשים שאותם הכיר ב״מסגרת״. אנתיבי מסר דיווח לד״ר ישראל ליכטנשטיין ולאשתו בפריס ונסע לישראל. שהה שישה חודשים בקיבוץ דורות שם למד באולפן ועבד במשרד הביטחון בתל־אביב. אנתיבי עזב את ישראל בשנת 1966 ועבר לפריס. לא שב למרוקו מאז. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל 2000 ו־21 מרס 2002.

המשך…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

פברואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728  

רשימת הנושאים באתר