מורשת יהדות מרוקו

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

הנושא השני העומד כאן לדיון הוא: האומנם מחקר אנתרופולוגי, הנעשה על־ידי בני החברה הנחקרת, לא יחטיא את מטרתו? אין ספק שיש יתרונות וחסרונות יסודיים, גם כשהאנתרופולוג זר לחברה הנחקרת וגם כשהוא בן לחברה זו. לכן עדיף שהדיווחים על החברה בכל מחקר יהיו הן של חוקר מבחוץ והן של חוקר מבפנים. הללו עשויים להשלים זה את זה" ולפצות על העיוות הנוצר בדיווח בשל ההתקשרות הרגשית, מצד אחד, או בשל הריחוק והזרות, מצד אחר.

אין ספק, שבמקרה הנדון, שלא כחוקר זר לחלוטין הבא לערוך מחקר בארץ, הרי שליטתי בשפה העברית וידיעותי בתרבות היהודית היו גורמים חשובים, שהשפיעו על אופיה של עבודת־השדה ועל דרך הניתוח כאחד. הם פתחו לי כיווני־הסתכלות־והבנה, שבתנאים אחרים אפשר שהיו סגורים בפני. כך, למשל, הבחנתי בהדרגה שבשעה שאנשי רוממה רצו להרשים את בני־שיחם בטענותיהם, או להדגיש את חשיבותו של נושא דבריהם, הם נהגו לעתים להשתמש בסגנון דיבור נמלץ וארכאי. באופן זה נוצר הרושם, שהדברים מבוססים על מקורות מסורתיים, ולדובר נוסף צביון של סמכות. סגנון־דיבור זה כלל אוצר מלים, דימויים ומבנים דקדוקיים, האופייניים לסגנון הספרותי מתקופות היסטוריות שונות.

הבחנה זו סייעה בידי בעת ניתוח הנתונים, ובמיוחד בלט הדבר בחקר החיים הפוליטיים ברוממה. בתחום זה הדגישו המתיישבים עיקרון של שוויון, שמקורו בגורמים חברתיים ותרבותיים המיוחדים למקום. בשעת ויכוח, שניטש לילה אחד בין אנשי רוממה, על תנאי המינוי למשרה פנויה במוסדות המושב, ניתן לי לזהות בבירור תופעה זו. הנוכחים דנו ארוכות ובקולות רמים במשכורת שיש לשלם למועמד לתפקיד. הוויכוח הסתיים כאשר אחד המתווכחים הראשיים, שכל אותו ערב מחה בתקיפות נגד תביעות השכר של המועמד למשרה שנראו לו מופרזות, פנה אל מתנגדו בקריאה דרמטית: ׳האין לי חלק ונחלה בארץ־ישראל?׳ לאיש מן המתווכחים לא היתה תשובה על קריאה זו, ולרגע השתררה דממה.

 בשמעו את מלמול ההסכמה בקרב תומכיו ובהבחינו שיריביו נותרו ללא מענה, עזב האיש את האסיפה והלך לביתו כמנצח. מה אירע כאן? המתווכח עשה שימוש בביטוי ׳חלק ונחלה/ כדי להדגיש את זכותו של כל יהודי לחלק שווה בנכסי ישראל בכלל וברוממה בפרט. למעשה, כיוון בכך את הוויכוח לנוסחה הבסיסית של קיומם במושב, נוסחה שהיא תוצאה של השוואה מקפת יותר של היחס בין היהודים לציון.

בהצביעו על יחס בסיסי זה, הבליט את השוויון בזכויותיהם של אנשי רוממה כולם, שוויון העלול להיפגע על־ידי היענות לדרישותיו המופרזות של המועמד הנזכר. בדבריו אלה רמז לסיפור יציאת מצרים ולחלוקת הארץ בין השבטים ומשפחותיהם. הטענה שהעלה איש זה בעת הוויכוח הבליטה אפוא שימוש רב־עוצמה בסמלים מסורתיים, שנגעו ביסודות העמוקים של אמונותיהם התרבותיות והדתיות של בני רוממה. חוקר זר, שהיה נזקק למתורגמן במקרה זה, היה עלול לא לקלוט את המשמעות הסמויה שבדברי הנואם, אפילו בתרגום מדויק. כדי להעביר משמעות זו, היה על המתורגמן למסור גירסה מסובכת וספוגת פרשנות ורגשות, ובכך היתה נדרשת ממנו עבודתו של אנתרופולוג.

נפוצה ההנחה המוטעית, כי חוקרים הזרים לחברה הנחקרת, הם מטבע הדברים אובייקטיביים ובלתי־מעורבים. מאקט (1964) דוחה הנחה זו בטענה, שהמחקרים האנתרופולוגיים שנעשו למשל באפריקה, מימצאיהם הושפעו במידה רבה ממעמדם החברתי־כלכלי של מבצעיהם. מאקט מציע אפוא דרך פוריה, הנקייה משיפוטים ערכיים, לטיפול בבעיית האובייקטיביות של המחקר החברתי:

קשה להעריך את נקודות־המבט האישיות והחברתיות של האנתרופולוג. ידע הנקנה מזווית־ראייה מסוימת איננו בלתי־אובייקטיבי: הוא חלקי בלבד. הוא משקף מציאות חיצונית, ורק היבט אחד שלה, זה הנראה מנקודה מסוימת, חברתית ואישית, שבה מצוי היה האנתרופולוג. העדר אובייקטיביות נוצר, כאשר ההיבט האחד הזה נתפס כמשקף את המציאות הכוללת. כל ידע, ואפילו הגיע ממקור חיצוני ובלתי־מעורב, הוא חלקי ואינו תואם את המציאות הכוללת. כמה וכמה הסתכלויות מזוויות־ראיה שונות באותה תופעה חברתית יסייעו לתאר בדייקנות כל אחת מזוויות־ראייה אלו, ויאפשרו לקבוע כיצד כל אחת מהן משפיעה על הידע המתקבל (1964: 54).

ראוי להזכיר בקשר לכך את הביקורת שהעלה ליץ׳ (1963) בעניין מחקריו של סריניבאס. נטען כלפי סריניבאס, שבהיותו הודי, הושפעו מימצאיו וניתוחיו מעמדתו האישית בחברה ובתרבות ההודית. לעומת ליץ׳, סבור אני, שהעובדה שסריניבאס הוא בן לכת הברהמינים ציידה אותו בכלים טובים יותר להבנה של תופעת הסנסקריטיזציה בחברה ההודית. עובדה זו היא גם שהניעה אותו בכיוון המחקר הזה. דווקא הכרתו האינטימית את ההינדואיזם איפשרה לו כאנתרופולוג לעקוב אחר סוג זה של התפתחות דתית וחברתית. תרומתו של סריניבאס לנושא היא בעלת חשיבות מקצועית רבה, אף אם נקודת־מבטו ׳ברהמינית׳, כפי שטוען ליץ׳. בהמשך לקו־מחשבתו של מאקט סבור אני, שכל ניתוח סוציולוגי, או אנתרופולוגי, של התנהגות חברתית, מכיל בקרבו בהכרח תפיסה אישית כלשהי, שאינה יכולה להתיימר להיות האפשרות היחידה והאובייקטיבית של ראיית הדברים.

דומה שהאנתרופולוגיה — בכל הקשור במחויבותו ובאחריותו של האנתרופולוג — נמצאת היום בעמדה בלתי־נוחה בהשוואה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה. שני המקצועות האחרונים זכו זה זמן רב בלגיטימציה שהעניקה להם החברה המערבית, שהיתה מלכתחילה נושא עיקרי למחקריהם. האנתרופולוגיה, לעומת זאת, התרכזה עד לפני זמן לא רב בחקר קבוצות ״פרימיטיביות״ ואילו הלגיטימציה ניתנה לה מבחוץ על־ידי החברה המערבית, מתוך סקרנות אינטלקטואלית ובשל צרכיה המעשיים.

 הספקות שבהם התנסיתי ודרך הפעולה שנקטתי בעת עבודת־השדה ולאחריה הושפעו במידה רבה מהיעדרן של מוסכמות מקצועיות ברורות, שעשויות היו לסייע בהתמודדות עם המצב החדש, שבו שוב אין האנתרופולוג זר בחברה הנחקרת. מכל מקום, מבחינה תיאורטית לפחות, ניתן להניח שעם התפתחותן של מגמות להסתכלות והכרה עצמית, תהיינה הקהילות השונות רגישות פחות להיותן נושא לניתוח מחקרי.

אף כי הנחה זו נראית משכנעת, נשארת בעינה העובדה שרוב המחקרים האנתרופולוגיים עוסקים בקבוצות החלשות בחברה. קבוצות אלו נוחות יותר למחקר, אולם חסרות את יכולת התגובה הבקורתית. הצבעתי בפרק זה על אחדות מן הדילמות המקצועיות, הנובעות משלב־המעבר הנוכחי ביישום שיטת־המחקר האנתרופולוגית. לא ניסיתי להציע פתרון כולל לבעיות אלו, ועם זאת מניח אני שמיסוד ולגיטימציה מקצועיים של שלב זה באנתרופולוגיה יושפעו במידה רבה מתגובתם ההולמת של האנתרופולוגים הנקלעים למצב דומה.

מקדם ומים כרך " ו"

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות

העורך – יוסף שטרית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה

חיפה תשנ"ה – 1995

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

הגדרת הגושא

מטרתו של מאמר זה לדון ביחסים החברתיים ששררו בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בערי האימפריה העות׳מאנית, ולא ביחסים הפוליטיים שהתקיימו בין היהודים ובין מוסדות השלטון העות׳מאני.^י כמו כן לא נדון כאן ביחסים במישור הכלבלי. המקורות שבידינו על מערכת היחסים החברתית בין יהודים ונכרים אינם רבים לפי שעה, וזאת בעיקר משום שרוב המסמכים העות׳מאניים המצויים בארכיונים העות׳מאניים השונים טרם פורסמו. כמו כן יש לזכור, שעד כה פורסמו רק מעט ממסמכי בתי המשפט העות׳מאניים המצויים בערים שונות באימפריה, ובהם אמור להימצא מידע חשוב לנושא הדיון.

הערת המחבר : ראה באחרונה בשן, שותפות כלכלית. נכללת בו ביבליוגרפיה חשובה בנידון. במאמר זה נדון רק בהשלכות של היחסים הכלכליים על המישור החברתי. ראויה לציון העובדה, שאין במחקר עד היום תמונת־מצב של מערכת היחסים החברתיים שבין האוכלוסייה היהודית והנכרית מעבר לדיון בהיבטים שצוינו לעיל. על חוסר האפשרות לדעת מה הייתה האווירה בערים העות׳מאניות והשפעתה על יחסי יהודים ונכתם בחיי היום־יום מעיר אפשטיין, עמי 39. הוא מניח, שמעבר ליחסים כלכליים מוגבלים היו חיי החברה והתרכזו בכל קהילה דתית בפני עצמה. על יחסי יהודים ונוצרים בארצות אירופה הנוצרית בתקופה זו עיין כץ, מסורת ומשבר, עמי 46 ואילך.

לצורך כתיבת מאמר זה הסתייענו במקורות חיצוניים ופנימיים. המקורות החיצוניים הם בעיקר ספרי מסע של נוסעים נוצרים שסיירו בלוונט, שלרבים מהם הייתה גישה שלילית ליהודים, ובתיעוד עות׳מאני שפורסם בדפוס; המקורות הפנימיים הם בעיקר שאלות ותשובות, וכן דרשות. המקורות ברובם סובייקטיביים מאוד. בכל זאת ניתן להעלות מהם הערכות מתקבלות על הדעת של טיב היחסים החברתיים שבין יהודים ונכרים. המידע העיקרי מצוי בספרות הענפה של השו״ת והדרשות שנכתבה בקהילותיה השונות של האימפריה העות׳מאנית. ספרות זו מציגה את הדברים מן הצד היהודי, אך למרות זאת יש בה מידע אובייקטיבי רב על טיב היחסים שבין היהודים והנכרים.

מצב המקורות מוליד בעיה מתודית ידועה: אנו לומדים בעיקר על יחסם של הנכרים ליהודים ושל היהודים לנכרים ברוב הפעמים לא על פי דבריהם הם, אלא לפי התיאור של החברה היהודית או על פי התיאור של המבקרים האירופים. ברור גם, שסך כל המקורות העומדים לרשות החוקר, לפי שעה, דלים מכדי שיוכל לקבל תמונה שלמה של ההיבטים השונים של מערבת היחסים שבין יהודים לשכניהם. בבל זאת ניתן להעלות נקודות אחדות המבוססות בעיקרן על מקורות שפורסמו. תקוותנו היא, שעם פרסומו בעתיד של חומר נוסף מן הארכיונים העות׳מאניים יואר נושא זה בצורה מדויקת ומפורטת יותר.

ראוי לציין שבכל המקורות, הן פנימיים והן חיצוניים, קיימת הבחנה בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. מבחינה מתודית יש להבחין בין יחסי יהודים ומוסלמים ובין יחסי יהודים ונוצרים באימפריה העות׳מאנית: גם הנוצרים היו בני חסות, בדומה ליהודים, ולכן להלכה צריכים היו שני המיעוטים הדתיים לקבל יחם זהה מצד המוסלמים; אולם במציאות לא נהגו המוסלמים מידה שווה בבני שתי הדתות, ועל פי רוב האירו פנים יותר לנוצרים. אין ספק, שלמספרם הרב של הנוצרים הייתה כאן משמעות. מציאות זו השפיעה בעקיפין באופן שלילי על מערכת היחסים שבין היהודים והנוצרים. כמו כן היו לעתים שינויים ביחסי יהודים ונכרים בין האיאֶלֶתים(־־הפרובינציות) השונים של האימפריה. ניתן יהיה לדון בהבדלים אלה רק לאחר שיפורסמו עיקר התיעוד העות׳מאני ותיעוד של בני הדתות השונות.

היהודים, וכמוהם הנוצרים, היו מיעוט חסוי שזכה במידה לא מבוטלת להגנת החוק העות׳מאני מפני פגיעה בנפש וברכוש תמורת קבלת תנאי ההשפלה הידועים כ״תנאי עומר״. מתברר, כי גם כשנראה היה

שיכולים להיווצר יחסים חברתיים קרובים יותר בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים, הרי הכרת המוסלמי בכך שהיהודי נחות סיכלה זאת ברוב המקרים. הקפדתם של השלטונות ושל האוכלוסייה המוסלמית על לבושו השונה של היהודי השפיעה בלא ספק על מערכת היחסים באימפריה העות׳מאנית, ובמציאות הורגשה הפליה זו בחיי היום-יום בתחומים שונים. ניכר רצון השלטון להבחין בין יהודים ונוצרים לבין מוסלמים. בשל האיסור על פולמוס דתי עם האסלאם לא נוצרו חיכוכים בין יהודים למוסלמים באימפריה העות׳מאנית על רקע ויכוחי דת.

השפלת יהודים ואף רציחתם, בעיקר בדרכים, בידי מוסלמים ונוצרים, הייתה תופעה נפוצה באימפריה העות׳מאנית. גם בתוך הערים רבו הליסטים המזוינים שהטילו חיתתם על היהודים. חזות פניהם של היהודים ולבושם הנבדל מן המוסלמים והנוצרים הקלו על זיהוים כיהודים, והם היו מטרה נוחה לרצח לשם שוד וביזה הן מצד מוסלמים והן מצד נוצרים. יהודים רבים נרצחו בידי מלוויהם, שחמדו את ממונם, ואחרים נרצחו בידי רועים ועוברי דרכים מוסלמים ונוצרים. במיוחד ידועים מקרים רבים של רוכלים שנרצחו לשם שוד בהיותם בכפרים מיושבים במוסלמים או בנוצרים. נוסעים יהודים רבים שהפליגו באניות נרצחו בידי נוסעים נכרים שהפליגו עמם. מאות רבות של שאלות־ותשובות מן המאות ה־16 וה־17 דנות בהתרת עגונות הנרצחים, ועשרות רבות של שאלות־ותשובות עוסקות בכופר הדם ובנקמת דם הנרצחים. הדוקומנטים העות׳מאניים מוסיפים מידע בנידון.

ראוי לציין, שברוב המקרים טשטשו הרוצחים את עקבות המעשה כדי שלא להיות מובאים למשפט. נכרים רבים שהיו עדים לרצח או שידעו פרטים עליו סירבו למסור עדות ליהודים מחשש שיסכנו עצמם, חרף הבטחות היהודים שלא להשתמש בעדויות בפני השלטונות והערכאות. משום כן התעוררו קשיים לא מעטים בהתרת עגונות הנרצחים. מאידן גיסא, נכרים רבים הסיחו לפי תומם בפני יהודים על מות יהודים, ובמקרים רבים גם סייעו למצוא עדויות. היו גם נכרים — אם כי לא רבים — שחיפשו את משפחות הנרצחים כדי לדווח להן על הרצח, ולעתים אף הביעו את צערם על מות אותם יהודים. בשו"ת מן המאה ה־16 מובאת תגובה של נוצרי על מות יהודי בלשון ״כן יהיו כל שונאי ישראל כמוהו״.

היו יהודים שהסתירו את יהדותם מחשש לביטחונם האישי. כך למשל מוסר עד, כי ראה איש ״בלתי ניכר אם היה תוגר – [מן תֹּגַרְמָה שבמקרא, בראשית י ג, כינוי שניתן בימי הביניים ובתקופת ההשכלה לארץ טורקיה] טוּרְקִי: "הֵיאךְ מַגִּיעִין לְשָׁם? הֲרֵי הַתּוֹגָר יוֹשֵׁב שָׁם" (מנדלי מו"ס, סד). "לָקַח הָאַנְגְּלִי מִיְּדֵי הַתּוֹגָר אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל" (ברקוביץ, סיפורים רכב). "הַרְאִיתֶם לְתוֹגָר זֶה שֶׁבָּא לְקַפֵּחַ אֶת פַּרְנָסָתֵנוּ?" (עגנון, כלה שמו).

[תּוֹגָרִית, תּוֹגָרִים, תּוֹגָרִיּוֹת]

 או יהודי בא מעיר פיליפיפול לעיר סופיאה…נגוע מוכה אלים ומעונה מושלך בחוצות וגונח ומתאנח ודבר עמו בלשון פראנקו ואמר שהוא יהודי שבא יחידי בדרך ברגליו ופגע בארחת תוגרמים ביום. ומחששו מהם אמר שהוא תוגר והם לקחוהו עמם והביאוהו לסופיה״. יש לציין, שיהודים שהתלבשו במוסלמים ונהגו במותם בדרבים היו מועדים לסכנה שזהותם תתגלה, והם יוכרחו להתאסלם באשר הצהירו על כוונתם להתאסלם, או לכל הפחות ייאלצו להוציא ממון רב כדי להינצל מעלילה זו. הייתה אף סכנה, שנכרים שיגלו את התרמית יעשו בהם שפטים.

הערת המחבר : ראה למשל רדב״ז ח״ד קלז(סה) י, כהן, יהודי ירושלים, עמי 47. בתור דוגמה נציין יריעה על רצח יהודי שהתחפש לעגלון והלן בחברת שני עגלונים בשנת רצ״ח(1538). שלושה נוצרים פגשום והתחברו ללכת יחד. והנה, העבירו כוס מיד ליד, והיהודי רצה לשתות; ״ובהגיע הכוס ליד העני יהודה הנזכר ענה אחד מהם ואמר לו לא תשתה אלא אם כן תעשה סימן העכו״ם בראשונה והוא עגה ואמר מה צורך לעשותו והיה מונע מלעשותו קמו הרשעים ואמרו אתה תוגר או יהודי תראה לנו הברית וכן נתעוררו הדברים ובין כך ובין כך קם אחד מהחברה והכה לו… והשליכהו ארצה ואחר כך קמו כלם והרגוהו ושללו את אשר לו״(משפטי שמואל פא).

מאידך גיסא מצויות לעתים עדויות על יהודים שהזהירום גברים, שלעתים מוגדרים ב״אוהביהם׳ לבל יצאו לדרך מסוימת שבה אורבים להם רוצחים. נכרים גם דיווחו ליהודים על ידידים יהודים שנרצחו או טבעו, ולעתים אף דאגו אותם נכרים לקבור את הנרצחים. יהודים גם הסתייעו בנכרים להבאת מתים לקבורה ביום־טוב שני; כך היה מקובל בקושטא ובמקומות אחרים. לא ידועים מקרים רבים של אונס נשים יהודיות בידי נכרים.