ארכיון יומי: 2 באפריל 2014


פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

פרשת "מצורע"

הפטרה: "וארבעה אנשים"

ה' ניסן תשע"ד

זמני החג

י"ם

ת"א

חיפה

כניסה

18:25

18:42

18:32

יציאה

19:38

19:40

19:40

ר"ת

20:19

20:16

20:16

הגיגים לפרשת השבוע

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו' ד)… ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר: "וסלף בה שבר ברוח" (ערכין טו:)חוברת 5

לפי הגמרא שלפנינו תקנתו של האדם המדבר לשון הרע היא לעסוק בתורה, שואל רבינו החיד"א ב"אהבת דוד" הרי לימוד התורה נעשה בעזרת הלשון, אם כך, כיצד זה ניתן לתקן בדבר שבו נעשתה העבירה, והלא הכלל הוא ש"אין קטגור נעשה סנגור"? ומתרץ לפי מה שכתב הרב "גור אריה" שבמקום שבא לתקן את החטא עצמו מותר הדבר, ואין זה נקרא שה"קטגור נעשה סנגור" ולכן ניתן לתקן את חטא הלשון באמצעות הלשון. תירוץ נוסף מביא רבינו על פי דברי חז״ל שאמרו שבעל תשובה נעשה בריה חדשה, וכיון שהוא בריה חדשה הרי שהלשון שחטא בה הלכה וכעת יש לאדם לשון חדשה, משום כך לא שייך לטעון ש"אין קטגור נעשה סנגור", שהרי הלשון שהיא הקטגור כבר לא נמצאת כאן אלא פנים חדשות באו לכאן.

 

"ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא יד' ד)

מבאר ה"כלי יקר" שהמצורע צריך להביא לטהרתו שתי צפורים, אחת שוחטים ואחת משלחים, והטעם הוא משום שלאדם יש שני סוגי דיבור: דיבור של איסור ודיבור של מצוה. כנגד הדיבור של איסור, כגון לשון הרע וכדומה, מביא המצורע ציפור ושוחט אותה "אל כלי חרס על מים חיים" (ויקרא יד' ה) כי אם המצורע הוא עם הארץ תהיה לו תקנה, כי לעם הארץ יש דין של כלי חרס שאין לו תקנה כי אם בשבירה וכנגדו נאמר שישחט את הצפור, העושה מעשה פטיט, "על כלי חרס". ואם המצורע הוא תלמיד חכם שנכשל בדיבורי איסור תקנתו היא שיעסוק בתורה שנמשלה למים חיים לכך נאמר "על מים חיים". זה הטעם לכך שבתורה נאמר חמש פעמים הביטוי "זאת תורת…" בענין המצורע לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מהצרעת הבאה על לשון הרע. את הצפור החיה מביא המצורע כנגד פטפוטי דברים של מצוה כגון תורה ותפלה, אלא שצריך לצרף לדיבור הזה את עץ הארז, את תולעת השני ואת האזוב, דברים המורים על הכנעה ושפלות ללמד את האדם שאפילו בדיבור התורה יהיה בעל "לב נשבר ונדכה" וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ה) שעל האדם לא נאמר "ונרפא" ואילו על הבשר נאמר "ונרפא" שנאמר: "ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא" (ויקרא יג' יח) כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה לכן נאמר "וטבל אותם בדם הצפור השחוטה" להזות עליו משתי הצפרים כדי להסמיך עליו שני דברים כאחד גם תשובה על העבר וגם תיקון על העתיד.

 

"ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם" (ויקרא יד' יב)

שואל הספורנו מדוע צריך המצורע להביא קרבן אשם? הלוא קרבן האשם מביא מי שמעל בקדש כמו שקרבן חטאת מביאים על חיוב כרת? ומתרץ על פי מה שאמרו חז"ל שנגע הצרעת הוא עונש למי שעבר על איסור לשון הרע ועל גסות הרוח ושניהם מהווים מעילה בקדש, ועל מעילה זו בקודש מביא המצורע קרבן אשם. ומניין למדנו שלשון הרע וגסות הרוח מהווים מעילה בקדש? לשון הרע עיקרו נאמר בסתר ונראה שהאדם מנסה להסתיר זאת מה', כפי שאמרו חז"ל: "העובר עברה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה" (חגיגה טז.) ועל המתגאה נאמר "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא' ה), אמר הקב"ה זה גונב מלבושי אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד, וכפי שמסופר בפירוש על עוזיהו באמרו "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' א-לוקיו והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו' יט)

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (ויקרא יד' ב)

שואל ה"חפץ חיים" מדוע יש להביא את המצורע דוקא "אל הכהן"? ומתרץ ש‏מאחר שלפי חז"ל הנגעים באים על עוון לשון הרע שמקורו בפה, משום כך לכך טהרתו תלויה בפיו של הכהן דוקא, כמאמר הכתוב "שפתי כהן ישמרו דעת, תורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב' ז). כלומר, שעל פי מאמרו של כהן המצורע מתרפא, שאם הכהן יאמר "טהור" המצורע נטהר ואם הכהן יאמר "טמא" המצורע נטמא. ללמדך, ש"מות וחיים ביד הלשון". זו הלשון שבחטאה באו הנגעים על האדם, וזו היא הלשון שמרפאת את הנגעים. 

 

‏"זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד ב)

‏"כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים. שנאמר לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא, וקרי ביה לא תשיא" (פסחים קיח)

בפניני הגר"א מובא מהגמרא שלפנינו ביאור למאמר חז"ל: "אמר רב פפא לית דעניא מכלבא ולית דעתיר מחזירא" (שבת קנה) [אין עני מהכלב ואין עשיר מהחזיר], שלכאורה אינו מובן מדוע מספר זאת לנו הכתוב? אלא שלמרות הידוע שכל התורה נאמרה מפי הגבורה, אנו רואים שלא כל הלאוים שבתורה שוים בעיני הבריות, יש לאוים שהעולם נזהר בהם עד מאד, כגון "ואת החזיר לא תאכלו", שאם רואה אדם את חברו שאוכל חזיר, יפרוש ממנו ולא ירצה להתחתן עמו. מאידך, יש לאו חמור מזה הרבה, וקל הוא בעיני האדם, כגון לדבר לשון הרע. נמצא שהלאו של "חזיר" הוא "לאו עשיר", שהכל יראים ממנו, והלאו של "לשון הרע" הוא "לאו עני", שאין מי שירא ממנו, אמנם אמרו חז"ל "כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים", והטעם בזה, כי גם המספר דרכו תמיד לנבוח ככלב, זהו שאמר רב פפא דרך רמז, "לית דעני מכלבא", רצה לומר, אין לאו עני מלשון הרע, "ולית דעתיר מחזירא", היינו מהלאו ד"ואת החזיר לא תאכלו", שכולם יראים ונזהרים ממנו. 

 

"על פני השדה" (ויקרא יד' ז)

רבינו בחיי מבאר את הטעם לטומאת המצורע ואומר שטומאת המצורע היא מפני רוח הטומאה שפורחת על המצורע שמקורה מכחות הטומאה הנאצלות מהנחש הקדמוני, אבי אבות הטומאה, שהוציא שם רע על בוראו, והמצורע נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ובזה הוא נדמה לנחש הקדמוני, ועל כן הקיש הכתוב את המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. מוסיף רבינו בחיי שמניין הנגעים בפרשיות אלו הוא וזה כנגד עשרת הדברות, לומר לנו שבזמן שהיו בני ישראל מקיימים את התורה והמצות בארץ היו נצולים מהנגעים, ואם לאו היו לוקים בהן.

 

"והעמיד הכהן את האיש המטהר ואתם לפני ה'" (ויקרא יד' יא)

מעניין הדבר שבכל הפרשה של טהרת המצורע לא כתוב "איש", רק בפסוק זה. מבאר ה"משך חכמה" שיש בדבר הזה חידוש גדול, שהרי ידוע מה שאמרו חז"ל ש"ביאה במקצת שמה ביאה" (זבחים לב) כלומר, טמא שהכניס רק את ידו לעזרה נחשב כאילו נכנס כולו. והרי כאן מכניס המצורע את ידיו לשער ניקנור בעוד שהוא עדיין הוא לא סיים את טהרתו, והיינו אומרים שמדובר במצורע שהוא קטן מגיל בר מצוה שבא להיטהר, ועל הכנסתו חלקית למקדש אין בזה איסור משום מכניס דבר טמא, לכן בא הכתוב ואמר "האיש המטהר" דהיינו גם גדול שהוא בר מצות, אם נכנס במקצת עונשו כרת או מלקות, בכל זאת כדי לטהר אותו מצרעתו, התירה התורה.

 

"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד' לה)

מבאר הרש"ר הירש שהחטא שבגללו באים הנגעים בבתים הוא חטא האנוכיות, כפי שמדגיש הכתוב: "אשר לו הבית", שהאדם מייחד ביתו רק לעצמו ומסתגר בו ואינו נחלץ לעזרת הזולת. וכמדת סדום שאומרת: "שלי שלי, שלך שלך", לכאורה העקרון בסדום המיוסד על דקדוקו של חוק, אבל הוא מתעלם מהצורך לצרף לכל חוק גם את האהבה לבני אדם, לפי שרק על כך יכון קיומו הפרטי של כל בית ובית. והודיע הקב"ה לבני ישראל: "כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת… כנגע נראה לי בבית", כלומר מהרגע שתאחזו בארץ אשר אני נותן לכם, אטיל סימנים בבתיכם, ומי שמייחד את ביתו לעצמו בלבד, עתיד לבוא אל הכהן ולהודיעו: דומה שכעין תו אלקי נראה לי בבית.

 

"ואם ישוב הנגע ופרח בבית" (ויקרא יד' מג)

אומר הרמב"ן  שהנגע הזה שבא שנית בבית, אחרי שחלצו את האבנים הראשונות אשר היה בהם הנגע ובנו את הבית באבנים אחרות ובעפר האחר, איננו אותו הנגע הראשון, אלא זהו נגע אחר שבא לבית, ודבר זה שונה מהפריחה האמורה באדם, שאחרי שהכהן מסגיר את האדם שרואים אם פשתה הפריחה, שם מדובר באותו הנגע עצמו שהתפשט בגוף, כי בנגעי אדם מדובר בליחה שתחת העור "כי פעמים רבות תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו". אבל בנגעי בתים הענין הוא שזהו נגע ומכה מא-לקים, שתהיה רוח רעה במקום ההוא, גם לאחר החלפת האבנים. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

תעודה מספר 174

התק"ס

בעה"ורבי דוד עובדיה

בהיות בא היקר יוסף בן אברהם ההמכונה אביטבול והביא איזה קנס מכפר אוטאט מחמת שאירע שמה איזה קלקול מאישה פנויה שהייתה דרה בחצר אחד עם ה' אנשים ונתעברה והפילה וכשבאו לתובעה להודות ממי נתעברה אמרה שלא ידעה מאיזה איש מהשכנים נתעברה.

ועמד היקר יוסף הנזכר עם חכם עירם וקנסו לאישה הנזכרת והשכנים סך – קקם – אדעתא להגיע הקנס לידינו וכשהדיע הקנס לידי אני החותם אחד ראיתי לעשות בקנס ההוא הטוב והישר בעיני אלקים ואדם שיתחלק לעניי תורה והייתי ירא שיגיע הקנס הנזכר ליד מי שיעכב אותו לעצמו ולא יתן ממנו לעניי תורה כלום.

ולכן אמרתי לשלוח ממנו לידיינו החכם החשוב השלם והכולל הדיין המצויין בנן של קדושים כמוהר"ר שאול סיריו יש"ץ סך – סם – ויסכים עמנו לפטור האנשים והאישה מכל וכל שזהו קנס שלהם כפי כחם וממונם ולכן פטורין ומותרים מעתה ומעכשיו.

ואף על פי שראויים לקנס גדול מזה מכל מקום כיוון שנתפשר עמהם שלוחינו כבוד הרביוסף הנזכר מה שעשה עשוי על מנת שישלימו סל הפשרה שנתפשר עמהם דהיינו סך – קם – אחרים שעדיין לא פרעו אותם.

וכשיתנו הסך הנזכר הנשאר ליד הרב יוסף הנזכר הרי הם פטורים מכל וכל ותבוא עליהם ברכת טוב נאם החותמים בניסן התקס ליצירה.

ע"ה שלמה א"א מימון אביטבול – אברהם א,א יעקב אציני ס,ט.

מאחר שהסכימו שנים מבית דין ישמרם אל על הקנס ההוא ופיטרו להאנשים הנ"ל כמו שנראה בעיניהם אין אחר מעשה בית דין הנזכר כלום וגם אנכי איש צעיר מסכים עמהם ולראיה חתום צפה פאס יע"א וקיים

שאול

סוף התעודה 174.

הרב מפקח על הדת ומתריע על סטיות ממנה, ומייסר את העוברים על דת. האמצעים בהם השתמש לשם כך היו מגוונים, אך תמיד נקטו בכלל מן הקל אל הכבד, החל מהתראה בעובר עבירה, ועונש קל כגון התרחקות ממנו, שלא ימולו את בניו ולא יגמלו לו חסד

ואם לא מקבל עליו כופים אותו בשוטים על ידי ישראל, ואם זה לא מועיל מייסרים אותו על ידי גויים ואם אינו מתייסר אז מנדים אותו נדוי גמור.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מידי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות.

ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, והי העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים.

והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות.

אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות .

ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור.

על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מסדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור .

וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם.

כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד.

ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה.

שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ.

ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה.

ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה.

סוף תעודה מספר 90 

יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

מעמדם הפוליטי והמשפטי של יהודי פורטוגל

בהחלטתם משנת 1361 קבעו הקורטם של אלוואם (Elvas) כי יהודים ונוצרים לא יחיו יחדיו. על היהודים לחיות בשכונתםjudaria, ועל נשים נוצריות נאסרה הכניסה לשכונת היהודים אלא אם כן ליווה אותן נוצרי. למרות ההגבלות חיו יהודי פורטוגל בתנאים נוחים, יחסית ליהודי קסטיליה. בימי פרננדו(1383-1367) סבלה פורטוגל עקב מדיניות כלכלית כושלת ובגלל המלחמה עם קסטיליה. בשנת 1373 בהתקפה על ליסבון היו מנת חלקה של השכונה היהודית מעשי שוד וביזה. כתוצאה מן המצב הקשה היגרו יהודים מפורטוגל לקסטיליה. בין המהגרים היו גם חשובי הקהל ומנהיגיו, ובהם גם גדליה ויוסף בני שלמה אבן יחיא, אשר ידובר בהם להלן.

לאחר מותו של פרננדו ביקשו תושבי ליסבון לסלק את היהודים מתפקידיהם השונים בחצר המלכות. מעמדם הרם עורר רוגז וקנאה ושניים מהם הגיבו בצורה שאף הגבירה את ההתנגדות לחצרנים היהודים. כתוצאה מן ההתרחשויות הוחרם רכושם של יהודים רבים; הפרשה עצמה מעידה על מעורבותם העמוקה של היהודים בפוליטיקה של פורטוגל. בסופה של הפרשה היה ז׳ואאו מלך פורטוגל, ובימיו נהנו יהודי פורטוגל מהגנה ומיחס אוהד. יהודים לא נאלצו עוד להופיע בבית המשפט בשבתות ובחגים. במשך 48 שנות מלכותו, עד מותו באוגוסט 1433, שמר המלך על יהודי פורטוגל מפני סכנות ואיומים.

הימים ההם היו ימי לחץ על יהודי קסטיליה וארגוניה. פראן מרטינז, הארכידיקן של אסיג׳ה, ניהל תעמולת שטנה והסתה נגד היהודים, שהגיעה לשיאה בגזרות הקשות שפקדו את היהודים בשתי הממלכות האיבריות הגדולות. הגזרות פסחו עלפורטוגל בזכות צעדי הזהירות שנקט הרבי מור משה נבארו. פורטוגל הייתה לארץ מקלט לפליטי גזרות קנ״א מקסטיליה.

המלך דוארטי(1438-1433) נקט מדיניות עוינת כלפי היהודים וסטה לחלוטין ממדיניות קודמיו. הוא יזם חוקים רבים נגד היהודים ולא חסך שום מאמץ להפריד בין יהודים ונוצרים. גדליה נגרו, מומחה למזלות, הודיע כי ימי מלכותו של דוארטי יהיו רעים וקצרים. יורשו פדרו היה קטין. בימיו של פדרו כונסו כל החוקים מימי אפונסו השני ועד דוארטי תחת השם הבלתי מדוייק: Ordenagdes do Senhor Rey D. Afonso V.

במהלך המאה הי״ד גברו הלחצים נגד היהודים מטעם גורמים שונים, ובראשם הכנסייה. היא דרשה שוב ושוב לאלץ את היהודים ללבוש בגד מיוחד, בהתאם להחלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית משנת 1215. אפונסו הרביעי החליט בשנת 1325 שהיהודים ישאו סימן מיוחד. בשנת 1391 ציוה ז׳ואאו הראשון שכל יהודי ישא כוכב גדול משושה, בצבע צהוב, על אפודתו או מעילו. העבריין היה עלול לאבד את בגדיו או להיעצר ל־15 ימים. החוק מעולם לא יושם בקפידה ועל כן הבעיה עלתה לדיון שוב ושוב

דוארטי אסר על יהודי ממלכתו להעסיק משרתים נוצרים בהתאם לחוק הכנסייה והטיל קנסות כבדים על העבריינים. הקנס הוכפל בעבירה השנייה, ואילו בשלישית הוחרם כל רכושו של העבריין. כן נאסר על יהודים להיכנס לבתיהן של נוצריות רווקות, אלמנות ונשואות שבעליהן נעדרו מבתיהם. אף על נשים נוצריות, שלא היו מלוות בנוצרים מבוגרים, ״בעלי זקן״, נאסרה הכניסה לבתי היהודים. יחסי מין בין יהודים ונוצרים נאסרו בחומרה והעונש על העבריינים היה גזר דין מוות. 

בימי אפונסו החמישי היה יחסו של המלך ליהודים מצוין, ואילו יחס הקורטס אליהם היה שלילי ביותר. בשנת 1451, למשל, השמיעו הקורטס בסנטרים ביקורת על היהודים שלבשו בגדי משי בניגוד לחוק. בשנת 1461 נאסר   על יהודי סינטרה לעזוב את ה – judaria והוטל קנס על אלה שסחרו בימי ראשון וביהדות פורטוגל במוקדחגים לפני סיום התפילה. גם הקורטס של קואימברה הכבידו על היהודים בהחלטות שחיבלו בפרנסתם. מדיניותו החיובית של המלך לא מנעה אפוא את הפעילות והתעמולה נגד היהודים. דרישתו של דוד אבן יחיא נגרו, אחיו של האסטרונום גדליה, שלא ימירו בניו אחרי מותו את הונו לנכסי דלא ניידי, שמאייאלצו לעזוב את פורטוגל, מובנת על רקע האווירה האנטי־יהודית ששררה אז בארץ.

עם עלייתו של ז׳ואאו השני לכס המלוכה נתחדשו התלונות וההתקפות נגד היהודים. הקורטס באיבורה, בשנת 1481, שימשו שופר לשנאתם של תושבים רבים ברחבי המלכות. המלך גילה הבנה לרגשות אלה נגד היהודים ולביקורת שהושמעה על רכושם. אין ספק כי עמדת המלך עודדה את הכוחות המתנגדים ליהודים. המלך עצמו לא נמנע מלהשתמש בשירותיהם של רופאים יהודים. אחד מרופאיו היה מומר בשם אנטוניו, ששנאתו ליהודים הייתה גדולה ואף כתב כנגדם חוברת מלאה שטנה.

 (Cortes Generales) – בית נבחרים בספרד

לגירוש היהודים מקסטיליה ומארגוניה היו השלכות רציניות ביותר על מעמדם של היהודים בפורטוגל. כתוצאה מהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בפורטוגל, חל שינוי עצום מבחינה דמוגרפית וכלכלית במצבה ובמעמדה של הקהילה היהודית בפורטוגל לאחר שנת 1492. היחס למגורשים היה רע ככלל, ופרשת שילוחם לסן טומה(San Tome) של ילדים יהודים שנחטפו מחיק הוריהם מראה את אכזריותו של המשטר, אשר ביקש לשבור את רוחם של הפליטים שהגיעו לפורטוגל כדי לשמור על יהדותם. ז׳ואאו ה ־II נקט צעדים ממשיים וקשים כדי להביא להמרתם של היהודים, אלה אשר לא אבו לעשות זאת בביתם בקסטיליה. מדיניות המלך הייתה מכוונת הן כלפי יהודי פורטוגל והן כלפי מגורשי קסטיליה שהצטרפו אליהם. תכניתו של המלך להשיא את בנו לבתם של המלכים הקתולים לא יצאה לפועל עקב מותו של הנסיך הפורטוגלי.

לאחר שהציע המלך ז׳ואאו השני ליוסף אבן יחיא לבחור בין טבילה וקבלת האדנות על ברגנסה לבין מוות, ברח יוסף אבן יחיא יחד עם בניו דוד, מאיר, שלמה וכל משפחתו, ועם הון של למעלה מ־100,000 קרוזאדוס. כך עשה יצחק אברבנאל שעבר לקסטיליה, משם עם הגירוש, לנאפולי ומשם בשנת 1503, לוונציה. נקמתו של המלך לא איחרה לבוא. הוא אילץ את כל שאר בני המשפחה להמיר את דתם וחלקם סבלו עינויים קשים.

מנואל הראשון שינה את מדיניותו לחלוטין. הוא השיב ליהודים את זכויותיהם ושיקם את מעמדם. מנואל נהג, כמובן, ממניעים אינטרסנטיים טהורים וחשב שיחס הוגן והגון כלפי היהודים יביא לו יותר תועלת מאשר מדיניות של דיכוי ועינוי. כאשר הביאו לו היהודים מתנה דחה אותה כדי להדגיש את טהרת מניעיו. מלבד מדיניותו התועלתית, הייתה למנואל קרבה ואהדה למדע, לאמנות ולספרות. מספרם הגדול של מדענים, סופרים וחכמים יהודים גרם אף הוא לעידוד מדיניותו האוהדת כלפי היהודים. הימים הטובים חלפו כאשר הוצעו למנואל תנאים ורווחים טובים יותר ממה שסיפקו היהודים. מנואל חשב לשאת את איזבל, הנסיכה מספרד, שנישואיה ליורש העצר של פורטוגל לא יצאו לפועל. שני תנאים הציבו הוריה של הנסיכה, המלכים הקתולים, לנישואים: הצטרפות פורטוגל לברית נגד צרפת וגירוש היהודים משטחי פורטוגל. יועציו של מנואל אשר נתבקשו לחוות את דעתם היו חלוקים. גורל היהודים היה עתה בידי המלך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר