ארכיון יומי: 26 באפריל 2014


רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940 יוסף טולדנו

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה  חריפה, אם  כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .

 מתוך להיטות  אנטישמית,  החליט ראש הממשלה    LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה,  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית.  לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו,  תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.

תקנון היהודים הראשון

השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:

–         ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.

–         שמירה  על ניהול אוטונומי של  המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.

בשאר הסעיפים  הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3  -6   

–         הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.     

–         חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.         

–         מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה.   אמין אל חוסייני     

–         חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד

–         פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.        

–         מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.

–         יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.

–         הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.         

–         יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של  כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.

למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.

לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל  התנכלות ביהודים  בהסבירם שהאנטישמיות  היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה  עיסוקה ותפקידה של המדינה.

תקנון היהודים השני

עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale)  הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש.  במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים"  aux Affaires juives   Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה,  קסוויה ואלא   (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.

 הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח,  בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…

גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם,  להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו  "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.

ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה).  השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה  ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).

 האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה  דינו  מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.

כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.

בד בבד עם התקנון,  דהיר  מה 22 לאוגוסט,  הורה  לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.

מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat).  לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".

ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית  תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי  של אליאנס

יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.

גירוש וריכוז בתוך המללאח. צו מה 22 באוגוסט 1941

v     סעיף 1. יהודים נתיני מרוקו המחזיקים –בשטר קניין כל שהוא – בבנייני מגורים ברובעים האירופים, יאלצו, אם אין ביכולתם לטעון  לישיבה מלפני ה-1 לספטמבר 1939, לפנות את המבנים האמורים בתוך חודש למן יום פרסום הדהיר.    

v     סעיף 2.  בעלי בתים, דיירים ראשיים וכל אדם שנתן את הסכמת לחוזה שכירות בכתב או בעל פה, העונה על התנאים המופרטים בסעיף ,1 יצטרכו להצהיר על כך בלשכה שהוקמה לצורך זה  תוך… 8 ימים מיום פרסום הדהיר.      

v     סעיף 3. חרף כל טענה נגדית, יבוטלו חוזים אלה, על פי הדין, בתום ארכה של חודש אחד בלבד.

v     סעיף 4.   יהודי מרוקו, הגרים ברובעים אירופים בתחום עירוני, מתאריך שהוא קודם ל 1 לספטמבר 1939, יפנו את מגוריהם  בפרק זמן שיקבע בצו מאת הויזיר הראשי של הממלכה.    

v     סעיף 6.  כל עבירה על סעיפי הדהיר וכל תכסיס שנועד להכשיל תקנותיו, יענשו בקנס של 500 עד 10.000 פרנק , וכן בהחרמה סך דמי השכירויות. יתר על כן, הדייר הסורר עלול להיות מגורש ממגוריו ועיסוקיו, בתוקף החלטה מנהלית בלבד.

התדהמה והייאוש  שאחזו בקהילה היהודיות מובנים מאליהם אם לוקחים בחשבון שבשני העשורים  שקדמו, רבבות יהודים  עזבו את השכונות היהודיות כדי להתיישב ברובעים האירופים. מעריכים את מספרם, לדוגמא,  בקזבלנקה, כעשרת אלפים מתוך 50000 יהודי העיר, 2000 בפאס מתוך 14,000 יהודים מקומיים, ו 1800 ברבאט מתוך 8000 .

הגזרה  לא יכלה לחול בעיתוי אומלל יותר. היהודיים התכוננו לימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים וההכנות לחג הסוכות. למרות זאת, הפקודה בוצעה באכזריות ללא תקדים, לעתים,  בעזרת כוחות המשטרה כפי שקרה  בפאס במיוחד.

 מרוב בהלה, מבלי לחכות שהשלטונות יקבעו תאריך לעזיבה עבוד אלה שהתיישבו לפני ה-1 לספטמבר 1939, רבים מהיהודים עזבו את העיר אירופית,  לפני שבתי המללאח ייתפסו. צחוק הגורל! יהודים אלה, עזבו בזמנו את הרובע היהודי בעיקר בגלל מצוקת הדיור של המללאח.

המצב הגיע עד כדי כך שגם ביטאון החוגים  הימניים ביותר LA VIGIE MAROCAINE'    '  התריע "על הסכנות לבריאות הציבור, בריכוז כל היהודים  במללאח, הצפוף ממילא, וללא תשתיות מתאימות,  דבר העלול להביא להתפשטות מחלות ומגפות".                                                         

מעודדים מהמדיניות של הצרפתים, מושלים מקומיים, הרחיבו את האיסור לגור ברובעים האירופאים גם למדינה, הרובע המוסלמי . כך, למשל, הפאשה של מקנאס, ציווה על המשפחות היהודיות שגרות בשכונת "בררימה" הקרובה למללאח אך, לא חלק מהמללאח, לפנות מיד את ביתם.

קיצוב מפלה

נוסף על הצרות הייחודיות שהתרגשו עליהם, סבלו היהודיים, כמו שאר האוכלוסייה, מהמשבר הכלכלי והמחסור בעקבות המלחמה. אבל, גם בקיצוב שהונהג במדינה, לא נעדרה אפליה מכוונת נגד היהודים, שהיו האחרונים בתור, הן בטיב והן בכמויות  בקבלת הקצבה של מצרכי במזון בסיסיים.

 הם גם הואשמו כאחראיים על פיתוחו ושגשוגו של השוק השחור שהצרפתים, ברוב טובתם, כינו "השוק היהודי" . התעמולה האנטישמית אשר ציירה את היהודים כנצלנים ורמאים, המתעשרים על חשבון המצוקה הכללית, נתנה הצדקה לחקירות של יהודים ולפשיטות חיפושים סלקטיביים, ולמעצרים שרירותיים .

 גם הביטחון האישי, שנשמר עד כה, התחיל להתערער עם ריבוי ההפגנות של המיליציות של נאמני פטאן "Le service d'ordre Légionnaire"  שהתקוממו כנגד "המתינות" – בעיניהם –  של המדיניות היהודית של הנציב Nogues  וקראו, בעיתונות ובפלקטים, לארגון פעולת עונשין (Pogrome) נגד תושבי המללאח של קזבלנקה, ב-15 לנובמבר 1942, "יום ההולדת" של ארגונם. על כן כאשר בבוקר ה-8 לנובמבר, נשמעו היריות הראשונות, עת נחיתת הצבא האמריקאי בקזבלנקה,  כמה מיהודי המללאח  חשבו שתאריך הפוגרום הפשיסטי הוקדם…

נחיתת האמריקאים

בניגוד לאלג'יר, בה הצליחו האמריקאים להפעיל לקראת הנחיתה, פעילי ההתנגדות (Résistance) – רובם יהודים – שהצליחו לנטרל את כוחות ההגנה המוצבים בנמל, נתקלו, בעלות הברית, בהתנגדות עזה של הכוחות הצרפתיים הנאמנים לשלטון וישי בעת הנחיתה בקזבלנקה.

מאות צרפתים ואמריקאים נהרגו בשלוש ימי הלחימה. ב-11 לנובמבר הושג הסדר עם האדמירל דרלאן (Darlan), סגנו של פטן (Pétain) שבמקרה נמצא אז במקרה בשליחות  באלג'יר, על הפסקת אש. כנגד   חופש פעולה צבאי, הסכימו האמריקאים להשאיר על כנם נציגי וישי (Vichy) ולהפקיד בידיהם השלטון המעשי כבעבר ולא להתערב במדיניות הפני. כך נשארו בתוקפם החוקים נגד היהודים.

קבלת הפנים  הנלהבת בה קיבלו היהודים את האמריקאים, כמשחררים, הרגיזה ביותר את נאמני וישי (Vichy) והם דיכאו בפראות הפגנות שמחה אלה  עד כדי כך שרבים תהו "האם הגרמנים נחתו במרוקו או האמריקאים"! בקזבלנקה קבוצות של צעירים ערבים, מוסתים על ידי הצרפתים, תקפו את המללאח וערכו ציד של יהודים ברחבי העיר. בראבאט, נעצרו עשרות יהודים, והוטל עוצר במשך שבועות על המללאח תחת משמר כוחות הביטחון.

 יהודים, שנפגשו עם חיילים אמריקאים, נעצרו והואשמו בפעילות בשוק שחור ובסחר חליפין אסור בדולרים. בפאס, יהודים, שקנו דגלים אמריקאים, נעצרו. צרפתים ומקומיים שעברו אותה "עבירה", לא זכו כלל לעונש או להתייחסות! במקנאס, המללאח היה בעוצר יותר מחודש והיציאה ממנו מותרת רק באישור שניתן  בגין עבודה בעיר החדשה (האירופית).

המשטרה ערכה מארב ביום שבת, ליד בתי הקולנוע, ברובע האירופי, ועצרה את כל הצופים היהודיים  גם אלה שהיו בידיהם אישורים, בטענה, שהאישורים ניתנו להם לצורכי עבודה ולא לצורכי בילוי בבתי קולנוע ! למחר העצורים הובאו בפני בית המשפט ונדנו לקנס בעוון "יציאה בלתי חוקית מהמללאח "

רצח באלג'יר של האדמירל, מספר 2 בשלטון וישי, על ידי לאומן צרפתי הפיח תקווה לשינוי לטובה אצל היהודים, אבל מחליפו למרות היותו חביבם של האמריקאים בגלל שנאתו לגרמנים, הגנרל  Giraud, המשיך בנאמנותו לשלטון וישי ושכנע את האמריקאים בסכנה של ביטול מהיר של החוקים נגד היהודים, מחשש להתקוממות של האוכלוסייה הערבית

אולם לאחר מספר חודשים התסיסה והלחץ  של החוגים היהודיים בארה"ב, על פי בקשת מנהיגי יהדות אלג'יריה, נגד המשך תחולת החוקים האנטי יהודיים, כאשר דגל אמריקה מתנוסס כדגל החירות, הביאו לבסוף לביטול החוקים על ידי אותה גנרל שהמיר את נאמנותו והתנער משלטון הגזעני של וישי.

ב- 14 למרס 1943  פורסם לבסוף ,התקנון  בדבר בטול הצעדים שננקטו נגד היהודים ע"י וישי (Vichy)

סעיף 1 –  מבוטלת בזה כל אבחנה של יהודים, כרישומם במרשם התושבים, בגישה למקצועות, בעיסוק בהם ובהשתתפות במוסדות הלימוד, על כל סוגיהם.

סעיף 2 – על המושלים הכללים והנצבים הכללים לקבוע, במסגרת המעמד החוקי המיוחד לכל טריטוריה:

1-     את התנאים ואת פרקי הזמן שבהם תבוצע השתלבות היהודים מחדש בתפקידי המנהל הציבורי, מהם סולקו, על  היותם יהודים.

2-     את התנאים והזמן שבהם תופנה בהדרגה הקריאה להשתתף בכלכלה הפרטית לכל מי שסולקו ממקצועם ועיסוקם על היותם יהודים

3-     את התנאים ופרקי הזמן שבהם יוחזרו ליהודים נכסים, שהועברו לפיקוח מנהלי ארעי. תקנוה אלה יבוצעו על פי חוק.

 עבור יהודי מרוקו תאריך זה ולא תאריך נחיתת האמריקאים מסמל משפטית ומעשית סוף עידן הרדיפות של משטר וישי

יוסף טולדנו

ירושלים –אוגוסט 2011

המאמר במלואו…..

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאריגאל בן נון

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

דעתי האישית אלי פילו: אני מוכרח לציין שלא היה לי קל להעתיק את המאמר הזה….המון שיחות עם המחבר, גם לא עזרו להפיג את המועקה שלי…כיצד ייתכן שממשלת ישראל אשר הייתה זקוקה לכל נפש חיה….זלזלה בחיי אדם מסורים ונאמנים אשר עשו הכל למען אותה מדינה שהזניחה אותם…הקורא ישפוט….ואני תוהה מדוע לא התפתח שיח לא במדיה הקיימת ולא בעיתונות הכתובה או בכל מקום אחר אפשרי, שינסה לברר את הסוגייה הסבוכה הזו….אבותינו הקדושים בחולמם על ארץ ישראל….לא מדינה הזו התפללו

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סוף המאמר……

בעדות שרלי אביטבול:

כשנקלעה ״המסגרת״ למצב חירום יוסף רגב ואלכס גתמון לא היו מסוגלים לעזור לפקודיהם להסתתר וגם לא לברוח מן המדינה. כל חבר נאלץ לקחת את גורלו לידו ולהסתדר בכוחות עצמו. למרות כל ההכנות, לא היו תכניות ברורות במקרה של מעצרים, חקירות ועינויים. כששאלו בעבר פעילים מה לעשות במקרה של מעצר הם נענו: ״תהיו גברים״. הבטיחו לתת לפעילים דרכוני מילוט אך גם מפקדי הערים לא קיבלו אותם. השליחים עצמם נאלצו להיעלם מן השטח ונתנו לאירועים להתגלגל מבלי שתהיה להם היכולת להשפיע על מהלך הדברים או לעזור לפקודיהם לברוח בעוד מועד, […] כל הסיוט הזה היה נמנע לולא הדברים היו מתנהלים כסדרם, מבלי להתעלם מחברים ששירתו בנאמנות ובמסירות. יוסף רגב יכול היה לדאוג לי ולחברי ימים מספר לפני שהסתלק ממרוקו ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שהזהיר אותנו. הרי האירועים הללו לא התגלגלו בפתאומיות והיה די זמן להתכונן כפי שנקבע לשעת חירום, אם בכלל היה תכנון כזה. בכל אופן אני כרכז ׳גונן׳ בקזבלנקה, לא ידעתי עליו ולא דנו אתי על מה שעושים בשעת חירום.

לעצורים בכלא ולבורחים ממרוקו היה ברור שמבצע הכרוזים גרם להם עוול ושהופקרו מצד

מפקדי ״המסגרת״. חיים חמו, מן העצורים שעונה באכזריות וסבל מפגיעות קשות, מציין

במרירות:

ידענו שטביעת ״אגוז״ וחלוקת הכרוזים אחרי הטביעה היו עניין פוליטי אולם לא עשינו בעיות. בזמן המעצר היינו מאוכזבים מן המדינה שצחקה לנו בפנים. הסיתו אותנו להסתכן. לא היו צריכים לאשר דבר כזה [את הפצת הכרוזים], התקוממנו לפני החלוקה. היו שאמרו לא לחלק. כשנעצרנו, לא חשבנו שיותירו אותנו לבד. בפועל לא היה מי שיטפל. כשהיינו בהשתלמות בישראל נפגשנו עם דוד בךגוריון ועם משה דיין. אמרו לנו שאנו נהייה הקאדרים. הם צחקו עלינו "הערת המחבר :  שיחה עם חיים חמו, נתניה, 20 ביולי 2000.

 

ההתמרמרות של הפעילים שנכלאו לא נבעה רק מן העובדה ששליחי ישראל הפקירו אותם לחסדי המשטרה ומן העינויים שסבלו בכלא, אלא גם מן היחס אחרי שחרורם מן הכלא, שכן איש לא יצר אתם קשר במרוקו או ביקש לשמוע על תלאותיהם ועל חקירותיהם, ואיש גם לא דאג להוציאם מן המדינה. רובם נאלצו לעשות זאת בכוחות עצמם. עם הזמן התפתחה בקרב העצורים התחושה שמדינת ישראל לא עשתה די לשיקומם לאחר עלייתם. בהגיעו לפריס אחרי מעצרו העלה ג׳ורג׳ אטיאס את טענותיו במכתב שמסר לראשי הסוכנות היהודית. הוא ציין בעיקר את חוסר הארגון ששרר במבצע חלוקת הכרוזים והדבקתם, את בריחת השליחים מבלי להשאיר הנחיות וגם לעתים התנהגות שלא הולמת שליח ישראלי, כמו בילויים במועדוני חשפניות ובקזינו של קניטרה.

הערת המחבר : שיחה עם ג׳ורג׳ אטיאס, פריס, 12 באפריל 2002. שיחה עם כרמלה זבין, תל־אביב, 2 באוגוסט 2002.

שמעון קורקוס, שאף הוא סבל עינויים, התרעם על הפקרתו עם חבריו מצד שליחי ישראל, וסיכם כך את תחושותיו: ״האכזבה הייתה גדולה. ההרגשה הייתה שכל המסירות והעבודה שהייתה קדושה בעיני, שביצעתי במשך ימים ולילות, אינן מוכרות ואינן נחשבות בארץ״.

הערת המחבר :עדות שמעון קורקוס, קנפו, מחתרת, עמי 397.

בתקופת מאסרו, הגיע אנדרה נידם למסקנה שמפקדיו הפקירו אותו ואת חבריו, וששליחי ״המסגרת״ היו מעוניינים במאסר הפעילים המקומיים שכן אמרו להם אחרי המעצרים הראשונים ״תישארו במקום אין מה לדאוג״. זו הייתה סיבת החלטתו לא לעלות לישראל אלא להתיישב בצרפת. אחרי שחרורו מן הכלא איש מנציגי ״המסגרת״ לא יצר עמו קשר. הוא עזב את מרוקו בדרכונו הצרפתי וביקר לראשונה בישראל רק בשנת.1992

הערת המחבר : שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000.

מאיר אלבז מעיד ששמע על טביעת ״אגוז״ רק מן הכרוז שממנו הסתייג. אחרי שחרורו מן הכלא לא התקשר אליו איש מנציגי ״המסגרת״ כדי לשמוע מה קרה במבצע החלוקה או על מהלך הכליאה.

הערת המחבר : שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

 גם חיים רואש ושמעון מרציאנו מציינים שאיש משליחי ״המסגרת״ לא פנה אליהם אחרי שחרורם.

הערת המחבר : שיחה עם חיים רואש, קרית ים, 31 ביולי 2000. שיחת טלפון עם שמעון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000

אלי לוי מעיד שבהגיעו לפריס נתקל ביחס משפיל ומפלא. הטיפול של המוסדות היה כושל, שכן הבטיחו דברים שלא קוימו, וגם נהגו בחוסר יושר ציבורי. חברו דוד טולדנו מתרעם אף הוא שאיש לא עזר לו בקליטתו,

הערת המחבר : שיחה עם אלי לוי, פורייה, 3 ביולי 2000. שיחה עם ג׳ימי טולדנו, יקנעם, 29 ביוני 2000.

עם זאת, אפשר להרגיש בקרב העצורים והבורחים שלא עלו לישראל והעדיפו להתיישב בצרפת, שלמרות תחושתם שהיו קורבן לטעויות או להתגרות מתוכננת, נשארו ממורמרים פחות כלפי ישראל מחבריהם שנעשו לישראלים. הם נטלו על עצמם את כל האחריות לגורלם. לטענת אחדים: ״כשהתגייסנו לפעילות המחתרתית הישראלית נטלנו על עצמנו סיכון מחושב.

זו הייתה החלטה אישית של כל אחד מאתנו. אף אחד לא הכריח אותנו להתגייס ושילמנו את המחיר של הרעיונות שהאמנו בהם״. עם זה ברור שהצעירים שהקדישו את השנים הבונות בחייהם לפעילות מחתרתית, וויתרו על לימודים ועל קידום מקצועי, מצאו את הקריירה האישית שלהם נפגמת בהשוואה לאחרים שניצלו את זמנם ללימודים ולהתמחות מקצועית, בתקופה שבה החברה המרוקנית העניקה להם אפשרויות קידום מועדפות.

אליעזר שושני נאלץ אף הוא להודות במוזרות המבצע ובחוסר התאמתו למציאות היהודית והמרוקנית:

לא קל היה ליהודי החי כיום בישראל להשיג את המשמעות המלאה של הדבקת הכרוז והפצתו. כרוזים למיניהם הנם עניין של יום־יום בישראל ואין מרבים לתת את הדעת עליהם. אלא, כשמדובר לא בישראל שאזרחיה חופשיים כי אם במרוקו הערבית שאזרחיה אינם חופשיים במובן המלא של המילה ואזרחיה היהודיים בוודאי אינם חופשיים ובוודאי אסור להם להיזקק לביטוי לאומי אשר בסופו של דבר יונק מן המקור הציוני.

שושני סבור אפוא שבצדק המשטרה המרוקנית מצאה לנכון להכניס למעצר, לחקירה ולמאסר את הבחורים היהודים חברי ״המסגרת״.

במציאות המרוקנית התברר שהכרוז במאבק פוליטי הוא נשק מסוכן. אך ככל שהדבר יראה פרדוקסלי, בעיני גתמון ובעיני רוב פעילי ״המסגרת״ לא יכלו להיות לכרוז תוצאות טובות יותר. הם הצליחו לגרום מהומה שרק חיזקה את החרדות בקהילה, דבר שללא ספק שכנע את אחרוני המהססים שעוד האמינו באינטגרציה, שאין להם עתיד במרוקו. התגובות העוינות בעיתונות המקומית יכלו רק לחזק תחושות אלה. ללא תחושת החרדה לבאות, לא היה אפשר לבצע את הפינוי שלו ייחלו. בדיעבד התברר שביקור נאצר בוועידת קזבלנקה, טביעת ״אגוז״ והמאסרים סיפקו פתרון לציפיותיה של ישראל, שכן נציגיה שאפו ״ליזום תקריות״, ותכננו ״אירוע דרמטי״ ״להחרפת המצב״. פינוי זה החל אף מוקדם יותר ממה ששיערו המצפים לו.

לצד אישיותו הדומיננטית של איסר הראל, תופסת דמותו של אלכס גתמון מקום חשוב בעיני שליחי ישראל ולא פחות בקרב מתנדבי ״המסגרת״ ומשתפי הפעולה אתה בהנהגת הקהילה.

הערת המחבר : להבנת השפעת גתמון על פיקודיו ב״מסגרת״, ראו גם את תיאור דמותו על ידי יהודית קציר, בתו של השליח פנחס קציר. גתמון מכונה בנובלה בשם אמיל טלמון, י׳ קציר, מגדלורים של יבשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. תל־אביב 1999

בתקופת כהונת גתמון נגרמו שני המחדלים החמורים שזעזעו את הקהילה והביאו לחיסול הרשת המחתרתית הישראלית, אך הדבר לא פגע בתדמית המפקד הנערץ, אף שהיה אחראי ישיר למחדלים. הסיבה לסלחנות זו קשורה לאישיותו הכריזמטית, כקצין צה״ל וגם ביחס האנושי החם שהקרין על פקודיו ועל הסובבים אותו, וכן מכוח נועזותו והעידוד שהפיח בלב כל מי שפעלו עמו בתקופות משבר. שמואל שגב שהכיר את גתמון בשנות השישים מתאר אותו ״כבעל אישיות מיוחדת במינה. גבה קומה, אופן דיבורו שקט ובוטח ועצם הופעתו מקרינה סמכות. הוא ניחן בכושר מנהיגות טבעי והיה חדור בתחושת שליחות שהלהיבה את כל הסובבים אותו.

 העיתונאי דב גולדשטיין שאף הוא נפגש עם גתמון באותן השנים מוסיף: ״הוא היה מנהיג מן הסוג שהנוהרים אחריו והנכונים לשים את נפשם בכפם כדי למלא בקפדנות את הוראותיו, פטורים מן השאלה מדוע. הוא הקרין סמכות. מרותו הייתה מקובלת על הכול, לא מפני שנתמנה על ידי מישהו מבחוץ לשמש כמפקדם אלא מפני שהיה חדור רוח גדולה של שליחות ומעולם לא תבע מזולתו מה שלא היה מוכן לבצע בעצמו.

השליח מנחם גלעד שפעל בתקופת ״מבצע יכין״ מציין שגתמון היה הראש והלב של ״המסגרת״ במרוקו: ״מעשינו היו פרי מחשבה צלולה, רצון עז ואישיות מקרינה של מפקד ויריד שכולנו הערצנו. הוא היה לנו עם רעייתו החביבה, משענת ברגעים קשים, שותף נאמן, יוזם ומדרבן״. הוא מוסיף שגתמון נטל על עצמו סיכונים שלא תואמים את כללי ההתנהגות המחתרתית, אך בזכות אישיותו רבת הכישרונות ידע להתגבר על הקשיים. גם שלמה יחזקאלי שישב באותם ימים בפריס ועסק בהכשרת שליחים נשבה בקסמו של גתמון. לדבריו הוא היה דמות מיוחדת של מפקד: ״והיה האיש הנכון במקום הנכון. צירוף לא רגיל של ניצול שואה וניצול, פשוטו כמשמעו, מהוצאה להורג בירייה […] ראשו יזם כל הזמן ללא לאות ודחף אדיר להישגים והאומץ האישי שלו, שהתבטא בביקורות אישיות שלו בכל מבצע חדש, משכו אחריו לא רק את פעילי הארגון והשליחים אלא השפיעו גם על אנשי ציבור יהודיים שאתם יצר קשרים הדוקים. הפתטיות האופיינית כל כך לאנשי אצ״ל ולח״י, לא הפריעה בתפקידו במרוקו, שכן היא התאימה לאווירה שכולה מלאת התלהבות ומסירות משיחית״.רוג׳ה ביטון עבד בסביבתו במרוקו אך הכיר אותו בעיקר במשך חמש־עשרה שנות עבודה משותפת במינמטל בתל־אביב. הוא מדגיש שגתמון היה אדם יוצא מגדר הרגיל, אדם טוב שאוהב את הזולת. עם זאת הוא מציין את הצד התאטרלי באופיו, אדם ספונטני שפועל מן הלב ולא מן ההיגיון. הוא מוסיף גם דוגמאות רבות לכך שהיה איש מנהל גרוע שמומחיותו בעיקר ביצירת קשרים וביחסי ציבור.

אולם, שליחים אחדים שפעלו תחת פיקודו אינם מכחישים את הרפתקנותו ואת אופיו השתלטני שלא תמיד אפשר להם להסתייג מהחלטותיו. השליחה כרמלה זבין שהדריכה אותו בתחום האלחוט והייתה בקשר עמו אחרי שובו לישראל מציינת בעיקר תכונות שליליות באישיותו. היא מתארת אותו כאדם יהיר ולא הגון שאת עיקר מרצו כילה בעשיית רושם על הסובבים אותו, וזאת עשה בהצלחה רבה. לדבריה, היה גם חנפן וגם התנהג כפאודל כלפי פקודיו והעובדים הכפופים לו. הביקורת הקשה ביותר שהושמעה כלפי גתמון באה מפיו של אדגר גדז' מפקד שלוחת גסטון, שהגדירו כשחצן ומגלומן שהתנהג בצורה משפילה כלפי היהודים וחיפש לעורר פניקה בקרבם כדי לגרום ליציאתם ממרוקו. יחסים עכורים אלה עם גתמון היו מנוגדים להרמוניה ששררה בעבר עם השליחים שקדמו לבואו.

לאחר המפולת לא יכלו קברניטי ישראל אלא להפיק ממנה תועלת ולהעניק לה משמעות אידאולוגית. משה שרת ראה במפולת זו פרק במרטירולוגיה היהודית; איסר הראל ראה במאסרים ובסבלם של המתנדבים אירועים ״המצטרפים אף הם לאותו מאמץ אשר באמצעותו הנני מקווה לפרוץ את חומת הבדידות של יהודי מרוקו. ההיסטוריון ירון צור המשקיף על יהדות מרוקו כעל חוליה במכלול של אירועים המתנהלים לפי חוקיות היסטורית יהודית אוניברסלית, רואה בטבועי ״אגוז״ ״קדושים במאבק למען הציונות והעלייה״, אל אלה מצטרף רפי ואקנין, להערכתו ״נרקמו סיפורי גבורה נוספים סביב העצורים והמעונים האחרים שנשארו בחיים״.

בשעת כתיבת מחקר זה נראה שסיפורי הגבורה נפוצו סביב דמות גתמון, הצבר תכול העיניים, ופחות סביב דמותו הטרגית של ואקנין שנשאר באלמוניות יחסית. צור מרחיק לכת ומוסיף: ״כדרכם של אפוסים מעין אלה הם לא נשארו בחוג המצומצם של פעילי ״המסגרת״ אלא חדרו לתרבות הקולקטיבית של הציבור היהודי המרוקני, הגם שחדירה זו טעונה עדיין מחקר״.

מעדויות עצורי ״המסגרת״ ופעיליה מצטיירת תמונה הפוכה. זמן רב הם הדחיקו והשכיחו מזיכרונם האישי והקולקטיבי את פרשת התגייסותם למחתרת הישראלית, בעיקר בגלל טרדות היום־יום ובעיות הקליטה וההתערות בחברה הישראלית החדשה שלא הקלה על קליטתם בקרבה. כשניסו לשחזר אחרי שנים את חלקם בהתארגנות מחתרת זו, יחסם אליה הפך לתערובת של גאווה במניעיהם האידאולוגיים ובהקרבתם הבלתי מסויגת למען אידאל ציוני שהלהיב את דמיונם לצד תחושת הכנעה והשלמה מהולות במרירות על סיומה הבלתי מוצלח של הרפתקתם ובעיקר על שהקרבתם לא זכתה להילה האופפת פעילי מחתרת.

סוף המאמר

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

227 –  כ'׳ללא כ׳בזי וזיתוני, וזיא ינעם פ־סוני.אוצר פתגמים

אינו דואג ללחם חוקי, אך בא לשכב בחיקי.

 

 228 – בעיר ובצירא תזווג׳ו עלא חידורא.

(נוסח אחר: עלא חצירא).

עיוור ועיוורת התחתנו על מחצלת.

 

לא נשא הארור את הארורה אלא מפני שהיא בת מינו. (הזז, היושבת בגנים)

 גרעין בר בגל פרש תמצא גם תרעולת עיוורת. (ט״ף שפירא בחי 3)

הרגיל לחצי ביבר לחם, גם בחתונה לא יתנו לו יותר מזה.(ראה בפרקים הבאים, מדור ״עוני״)

 גרגיר חיטה רקוב ימצא לו תרנגולת עיוורת (שם)

 בעל חרש ואשה עיוורת, יוצרים יחדיו זוג מאושר. (פתגם צרפתי)

הגינות וניצול אינם שוכבים במיטה

אחת.(264 refranero)

 

229– ד׳רב א־לוסא, תפהם אל־ערוסא.

הכה חמותך, תבין כלתך (אשתף).

230– ד׳רב אל־חאמא, תסח א אל־ערוסא.

 הכה החמות, תתפבח הבלה.

הרוצה להוכיח בתו, מוכיח כלתו. (י.אבן-שועיב, דרשות, וריא)

מקללים המשרתת, ומתכוונים לכלה. (ח.נ. ביאליק, אגרות)

מי שאינו יכול להכות החמור, מכה האוכף. (תנחומא, פר׳ פקודי)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר