ארכיון יומי: 17 באפריל 2014


קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

 

הפטרת קדושים בנוסח יהודי מרוקו / Haftarah Haftorah Reading Kedoshimאיתמר מלכא

איתמר מלכא

 

ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. יהודי מרוקו

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בעדות המגרב נשתמרה גם בתקופתנו צורת ההנהגה החילונית, כפי שהכרנו אותה בימי הביניים: ראש עדה חילוני, שהוא נציגו של השליט וממונה על ביצוע פקודותיו, תשלום המסים וכו' וכאחת מייצג את העדה, מליץ יושר לפני השליט, כדי לבטל רוע גזירות ולהגיש את תלונותיה, ולכן נודעה לו השפעה רבה על המשטר הפנימי בקרבה. ברור, שאנו מתווים רק את הקו הכללי, בלי להיכנס לפרטים שהיו שונים בכל ארץ. בתקופה זו מצטיירים כבר בבהירות יתר הגבולות בין ארבע ארצות המגרב: טריפוליטאניה, תוניסיה, אלג׳יריה ומארוקו, שראשיתן עוד בימי הביניים.

בתקנות פאס והשו׳׳ת בנות הזמן נזכר לעתים תכופות הנגיד ותפקידו כנציגם הרשמי של היהודים ודוברם בחצר השליט. מסתבר, שהנגיד היה מתמנה על ידי השליט מבין אלה שהיו להם עסקים עם החצר, תוך הסכמה בשתיקה של האוכלוסים היהודים. המשרה היתה ברגיל מורשתית בתוך משפחות אחדות. מלבד הנגיד בפאס (או לפעמים במראכש, בירתה המקורית של שושלת הסעדים), מוצאים אנו בימי שלטונו של מולאי אסמאעיל נגיד במכנאס, ששכנה בה החצר המלכותית.

נגידים מצו­יים היו גם בצפרו, שליד פאס, ובסלא (רבאט). מתקבל על הדעת, כי גם בערים אח­רות, שלפעמים נהנו ממידת עצמאות גדולה תחת שלטון השייכים הבלתי־תלויים, היו ראשי עדה עצמאיים. אמנם ברורה השפעתם של המגורשים בהנהלת הקהל, אולם נמצאו סטיות מותנות בתנאים המדיניים המיוחדים והצורך להתאים את ההנהגה למנהגיהם של התושבים. באלג׳יר נקרא הנציג ״מוקדם״, תואר ישן המצוי בשמוש כבר במאה הי״ב במצרים ומאוחר יותר בספרד הנוצרית. לראשונה ייצגו את הקהל בחצר הדאי שני מוקדמים, אולם במחצית המאה הי״ח חלו שינויים בהנהגת הקהילה באלג׳יר ומאותו זמן נמסר ייצוגה בידי מוקדם אחד. המשרה היתה מונופולין בידי שתים־שלוש משפחות. מעמדו של המוקדם בימים אלה היה ידוע לנציגיהם הדיפ­לומאטיים של המדינות הזרות באלג׳יר ובמקורותיהם הוא נקרא ״מלך היהודים״.

בתוניסיה תוארו של הנציג היה ״קאיד״ — כתוארם של מפקדים מוסלמיים גבוהים. הקאיד היה ממנה את הדיינים, את הסופרים ואת שבעת טובי העיר. שום החלטה לא היתה בת תוקף בלי אשורו. על אופיו של אחד מהם, מספר החיד״א, שהכירו היטב, מאחר שכמעט על כרחו התארח בביתו. היה זה עריץ קטן, שניסה לכפות את רצונו אף על אורחו. את בעלי דעות חופשיות (הבונים החופשיים) הוא רדף עד חרמה. קאידים היו מצויים בכל עיר גדולה בתוניסיה.

הנציג של יהודי טריפוליטאניה נקרא שייך וסמכויותיו היו אף גדולות מאלה של הקאיד בתוניסיה. אולם כאן המשרה לא הוענקה לכל ימי חייו של השייך וזה הגביל במקצת את עריצותו.

  • הערת המחבר : כידוע היתה משרת הנגיד קיימת במצרים במשך חמש מאות שנה ויותר (מימי הפאטמים עד סוף שלטונם של הממלוכים). היא נתבטלה בראשית העות׳מאנים ולא נתחדשה במצרים או בכל ארץ אחרת שתחת שלטונם בשום צורה, וזאת בהתאם לעקרונות המנהל העות׳מאני, רק החל מהמאה הי״ט מוצאים אנו נציגים רשמיים חילוניים של עדות היהודים בקיסרות.
  • עלינו לעמוד על תופעה מיוחדת לחברה היהודית במגרב, כפי שהיא נרשמה במקורות מהימנים מהמאות הט״ו—ט״ז. אלה מזכירים כמעט דרך אגב קבוצה חברתית שאי־אפשר לשייכה אל שכבת התושבים הידועה לנו — ובוודאי לא אל המגורשים. קבוצה זו אינה גדולה מבחינה מספרית, אולם זה אינו ממעט מחשיבותה הסגולית, מפני שכפי הנראה היא שייכת לשכבה הוותיקה והמבודדת ביותר של התושבים היהודים במגרב. כדברי אחד הרבנים (בן המאה הט״ו) אלה הם ״השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא נקראים בשם יעקב (יכין ובועז ב, סי׳ ו׳)״.

    המעשה עצמו, שבבירורו השמיע אותו דיין את דבריו אלה הוא עניין כשרות נשואי אשה ממחנה בדווים יהודים ליהודי מתושבי ההרים, כלומר שלא מאנשי השבט. לפני כן היא היתה לאיש מאנשי השבט, אולם לא התגרשה ממנו. כלומר לפנינו מעשה פרוזאי בהחלט שאין בו שום סממנים של אגדה רומאנטית. האשה ילדה בת לבעלה השני ועתה התעוררה שאלת כשרותה של הילדה — אם אינה ממזרת. האשה מודה שהיתה לאיש לפני נשואיה עם היהודי מתושבי ההרים, אבל טענתה היא ״שלא נתן לה (זה הראשון) קידושין לא בכסף ולא בשווה כסף אלא נתקבצו אנשי אהל (כלומר השבט במובנו הערבי של המלה), ולקח הכפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת״ (שם). הרב הדיין פסק, שנשואיה עם היהודי ההררי תקיפים — כלומר הבת כשרה. שאלת יהדותה של האשה עצמה לא היתה בספק, ואיש לא העלה אותה. המעשה שימש תקדים לקולא במקרים אחרים דומים בדבר מעמדם האישי של בני השבטים הנוודים היהודים, שהובאו לפני בתי־הדין במאה הט״ז.

    בקשר למעשים אלה מן הראוי לציין כי אחד מבני משפחת אבן זמירו המפורסמת במארוקו מוסר באגרת משנת 1527 על פגישתו עם שני פרשים ערבים, שסיפרו לו על קיום שבט יהודי חזק השוכן במדבר שבין אלג׳יריה למארוקו. אם נפשיט סיפור זה מסממניו האגדיים; אם נצרף אל המעשה שדנו עליו למעלה את דבריו המדהימים של חיד״א (עיין למעלה) כי על ר׳ שמעון לביא, שבמחצית המאה הזאת היה כמעט ל ג י י ר(!) את יהודי טריפולי; את סיפורו המופלא של דוד ראובני; את דבריו של אבן ח'לדון (סוף המאה הי״ד) על הברברים המתייהדים במגרב — שנתקבלו על ידי חוקרים רבים במלוא משקלם, ושהיו להם תוצאות מרחיקות לכת בדבר מוצאם הברברי של היהודים התושבים, ועוד ועוד סיפורים ואגדות, שאין כאן המקום לעמוד עליהם, נגיע למסקנה, שעל המחקר להתייחס בכל כובד הראש לתופעה חברתית וספרותית זו, להתחקות אחר שורשיה, ולהציע השערות לפתרונה. העניין חשוב מבחינה סוציולוגית במיוחד לאור סיפורו של אחד ממשפחת המגורשים של רנ״ב המעיד על תופעה מעניינת מכמה בחינות. משום חשיבותם של הדברים מוסרים אנו אותם כאן כלשונם:

    ׳… ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו(!) השערים, וישכיבו(!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…׳. (פרח הלבנון, ברלין תע״ב, בהקדמה).

מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. מכנאס

באחת המודעות ביום השבעה להסתלקותו כתבו:

הגנו מודיעים בזה שאנו עורכים הספד בישיבתינו ביום ג ' בשבע וחצי בערב ג׳ כסליו — תשל״א לזכרו של נשיא ישיבתנו החסיד האמיתי הרה״ג הרב רפאל ברוך טולידנו זצוק״ל אשר החזיק ישיבתנו הן בגשמיות והן ברוחניות במשך שנות קיומה. נא להתאמץ להתיחד עם זכרו.

ישאו דברי הספד הרבנים הגאונים: הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א

הרה״ג ר׳ יהודה צדקה שליט״א בנו של מורינו הרה״ג ר׳ יעקב טולידנו שליט״א הרה״ג ר׳ משה מלכה שליט״א.

בכבוד רב, ההנהלה.

בהספד שנשא מחותנו הגאון ר׳ יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה, בירושלים, סיפר כשרבינו נפל למשכב, בימיו האחרונים, ביקש שיביאו לו תפילין להניח, כשהחזיקם בידו, נפל ממנו תפילין של יד לארץ, והסובבים אותו הבינו שימיו ספורים, ואמרו שהיה זה להם אות, כשם שהתפילין הם פאר לישראל, כן רבינו פאר הדור, וכשנפלו התפילין מידו סימן הוא שנפלה עטרת ראשנו.

בהספד שנשא הגה״צ ר׳ שלמה וולבה שליט״א סיפר, שרבינו התארח אצלם בישיבת ״באר יעקב״ באחד מימות החול, והתפלל עמם תפלת מנחה, והנה הבחין שזולגות דמעות מעיניו של רבינו בתוך תפלת שמונה עשרה, וכל תפלתו היתה בהשתפכות הנפש וברגש, תפלה זו היוותה עבורו לימוד מוסר גדול בענייני התפילה.

ועוד שמעתי, שהרב וולבה צוה לבנו לסור לבית רבינו ולשבת אצלו, בכדי לשאוב מקדושתו ומזיו פניו — היות שמצוה להסתכל בפני צדיק.

בהספד שנשא הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א סיפר: שרבינו הוזמן לעצרת התעוררות באחד מישובי הארץ, והוא נסע עמו במונית ליעדם, והנהג טעה בדרך והם הגיעו באיחור רב. והיות ולעצרת הגיעו קהל רב וכאשר רבינו בושש לבוא, רוב הציבור הלך לו ונשארו בודדים מהקהל, והנה רבינו קם ללא היסוס פנה אליהם ודיבר ברגש רב, כאילו היו ציבור גדול, ואחר דברי כיבושין פנו אותם בודדים להרב ואמרו, שאין להם מקוה טהרה לנשים. נרגש רבינו למשמע בקשתם ואמר מחר בע״ה יקום מקוה טהרה, מיד הרים תרומה נכבדה ופנה לרב גלינסקי, ואתה כב׳ הרב כמה? מספר הרב גלינסקי: התביישתי שהרב תרם תרומה כה גבוהה, לכן גם אני נענתי ותרמתי אותו סכום ואח״ב פנה לקהל ואתה כמה, ואתה כמה, וכן הלאה ולאחר שהתרימם נסעו לאנשים החשובים שבאותה קהילה ובאותו ערב אסף סכום נכבד ולמחרת התחילו בבנין המקוה.

ועוד סיפר שבאותו ערב קם רבינו לרקוד יחד עם הציבור ברובם היו ילדים ואפילו הכי החזיק בידם — ורקד עמם, אמר לו הרב גלינסקי איה כבוד התורה מדוע הנך רוקד עם ילדים, ענה לו בהתלהבות ילדים אלו הם ספרי תורה, כל אחד מהם ספר תורה חי, ואיך לא ארקוד עמם, הילדים האלה הם הערובה שלנו כדכתיב בתהלים ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״, ואין עוז אלא תורה.

אשת חבר הרבנית רחל ע״ה

דודתי הרבנית רחל ע״ה אשת רבינו, היתה בת למשפחה עשירה ומכובדת מאוד שאיחדה תורה וגדולה במקום אחד. אביה הגאון רבי שלום עמר זצ״ל, התמנה לדיין עוד בהיותו בן עשרים ושבע שנים, והיה מגדולי התלמידי חכמים במקנס. אחיה הגאון רבי מרדכי עמר זצ״ל, היה הפוסק בכל ענייני ההלכה בעיר מקנם, ומגדולי בעלי ההשפעה בכל דבר וענין. את כל ימיו הקדיש ללמוד התורה, וקיים את הפסוק ״והגית בו יום ולילה״ במלואו.

הרבנית ע״ה היתה עזר כנגדו של רבינו, בשמחה ובטוב לבב היתה מקבלת כל אורח שנקלע לביתם — שהיה פתוח לרווחה — בביתה התארחו מכל קצוות תבל, מרומניה פולניה גרמניה צרפת אנגליה ועוד— כל הבא למקנס ידע כתובת אחד ביתו של רבי ברוך. וכל זאת בנוסף לזה שהיה עליה לאכסן בביתה תלמידים מהישיבה שגרו אצלם — הרבנית טיפלה בהם במסירות, כיבסה ותיקנה את בגדיהם, סידרה את מזודותיהם ואף תפרה בגדים למי שנזקק.

סיפר בנה רבי יוסף שליט״א, זכורני שפעם בא תלמיד חכם אחד מחשובי הרבנים בצרפת, הוא הגיע אלינו בערב שבת אחר הצהרים, והיה צריך לנסוע ביום ראשון בבוקר שהיה ערב ראש השנה — בכדי להגיע לביתו לפני ראש השנה, ואז אמרה — תלמיד חכם זה יגיע מאוחר לביתו ואולי אין לו בגדים להחלפה, במוצאי שבת לקחה את הכביסה, ובמשך בל הלילה כיבסה, יבשה וגיהצה ובבוקר נתנה לו הכל נקי ומצוחצח, מעשים כאלה ואחרים ידועים לרוב לכל משפחתה ומכריה.

נהגה הרבנית ע׳׳ה ללוות את רבינו לבית־הכנסת בוקר וערב וחוצה איתו את הכביש שהיה סואן טרם סודרו הרמזורים ברמת־אהרן בבני־ברק

מעלותיה ושבחיה רבו מלמנות — במילים ספורות יש לומר שהיתה עזר בכל מכל לרבינו, האריכה ימים ונתבקשה לישיבה של מעלה בגיל כמאה שנים ומעלה.

בניה הם הגאונים רבי יעקב ורבי יוסף שליט״א. שעליהם אפשר להמליץ הפסוק: והיה בית־יעקב — אש, ובית־יוסף להבה.

זכתה לראות עולמה בחייה, דור ישרים מבורך, בנים, נכדים, נינים, ובני נינים, כולם ללא יוצא מן הכלל יראים ושלמים גדולי תורה ויראה.

יהי זכרה ברוך

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובמאחורי הקוראןעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כששמעו הערבים את דברי מוחמד, חשבו אותו למשוגע, כמי שבודה מלבו סיפורים; הם אף כינוהו ׳משורר׳, הבודה עניינים מלבו או מקריא דברים שלמד מבשר־ודם כמוהו.102 אך מוחמד אמר להם שהכול אמת, ושהוא קיבל את הקוראן(התורה) מחכם: ״כאן נמצאים האותיות של הקוראן והכתב המובן״; ״הוא [אללה] הוריד אליך [באמצעות מורו] את הכתב, למען יגלה את האמת ויאשר את אשר לפניו. הוא הוריד את התורה ואת האוונגליון למען הביא הדרכה לאנשים״; ״כתב זה [התורה] – אין ספק בו ־ מקור הדרכה הוא ליראים״; ״זהו כתב אשר הורד אליך״; ״אלה אותות הכתב מלא החוכמה״; ״כתב אשר אותיותיו נאמרים במפורש״; ״אלה אותות הכתב, אשר הורד אליך מעם ריבונך הוא האמת, ואולם מרבית האנשים (הערבים) אינם מאמינים״! ״היש דומה למחזיק בראיה מעם ריבונו? מאחוריו עומד עד מאתו – מורו היהודי של מוחמד – ,ולפניו ספרו של משה אשר היה מופת ומקור רחמים״.      

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה רב יהודי, ולא נוצרי, יש לומר שאזכור האוונגליון לא היה במקור, אלא נוסף בעת חיבור הקוראן על־ידי סופרים נוצרים (או ממוצא נוצרי) שסבבו את הח׳ליף עות׳מאן. בהמשך נעסוק בתהפוכות השונות ובהשתלשלות המאורעות שאירעו בהמשך בימי מוחמד וממשיכי דרכו.

הערת המחבר : מורו היהודי, ולפי המסורת המוסלמית זה המלאך גבריאל

אנשי מכה שאלו את מוחמד: מדוע רבך אינו מדבר עמנו ישירות? ומוחמד השיב שמורו

לא מכיר היטב את השפה הערבית : – שהרי הוא יהודי או נוצרי –

״יודעים אנו כי הם אומרים: הלוא רק בשר ודם מלמד אותו, ואולם לשונו של האיש (מורו) אשר אליו יכוונו בהלעיזם אינה ערבית, ואילו זה [דבריו של מוחמד] ניתן בלשון ערבית צחה״(טז, קג).

وَلَقَدْ نَعْلَمُ أَنَّهُمْ يَقُولُونَ إِنَّمَا يُعَلِّمُهُ بَشَرٌ لِّسَانُ الَّذِي يُلْحِدُونَ إِلَيْهِ أَعْجَمِيٌّ وَهَـذَا لِسَانٌ عَرَبِيٌّ مُّبِينٌ

טעם נוסף מדוע לא דיבר מורו של מוחמד עם הערבים ישירות: משום שהיו גסי רוח,

ולא יקבלו מוסר מפי איש זר. הוא קיווה שבאמצעות מוחמד, בשר מבשרם, ייאותו לקבל

דברי מוסר:

״אילו הורדנו אותו אל אחד הלא-ערבים, והיה קורא אותו לפניהם, לא היו מאמינים בו״!

وَلَوْ نَزَّلْنَاهُ عَلَى بَعْضِ الْأَعْجَمِينَ 198

فَقَرَأَهُ عَلَيْهِم مَّا كَانُوا بِهِ مُؤْمِنِينَ 199

 ״הוא [מלך העולם] אשר שלח אל בני אומות העולם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיו, ויזככם וילמדם את הכתב והחוכמה, שהרי לפנים היו בהתעייה גמורה״(כו, קצח-קצט; סב, ב).

هُوَ الَّذِي بَعَثَ فِي الْأُمِّيِّينَ رَسُولًا مِّنْهُمْ يَتْلُو عَلَيْهِمْ آيَاتِهِ وَيُزَكِّيهِمْ وَيُعَلِّمُهُمُ الْكِتَابَ وَالْحِكْمَةَ وَإِن كَانُوا مِن قَبْلُ لَفِي ضَلَالٍ مُّبِينٍ 2

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

מוחמד סומן על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

במשך כל תקופת שהותו במכה היה מוחמד משוכנע שהיהודים מכירים את תורתם היטב:

 ״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״; ״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם״; ״הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שבני ישראל מזהים אותו?; ״אלה, אשר נתנו להם את הכתב לפניו, מאמינים בו״.

סורה 10 – יונה –   , פסוק 94

فَإِن كُنتَ فِي شَكٍّ مِّمَّا أَنزَلْنَا إِلَيْكَ فَاسْأَلِ الَّذِينَ يَقْرَؤُونَ الْكِتَابَ مِن قَبْلِكَ لَقَدْ جَاءكَ الْحَقُّ مِن رَّبِّكَ فَلاَ تَكُونَنَّ مِنَ الْمُمْتَرِينَ 94

״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״;

סורה 5 – השולחן הערוך – פסוק 49

وَأَنزَلْنَا إِلَيْكَ الْكِتَابَ بِالْحَقِّ مُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيْهِ مِنَ الْكِتَابِ وَمُهَيْمِنًا عَلَيْهِ فَاحْكُم بَيْنَهُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ وَلاَ تَتَّبِعْ أَهْوَاءهُمْ عَمَّا جَاءكَ مِنَ الْحَقِّ لِكُلٍّ جَعَلْنَا مِنكُمْ شِرْعَةً وَمِنْهَاجًا وَلَوْ شَاء اللّهُ لَجَعَلَكُمْ أُمَّةً وَاحِدَةً وَلَـكِن لِّيَبْلُوَكُمْ فِي مَآ آتَاكُم فَاسْتَبِقُوا الخَيْرَاتِ إِلَى الله مَرْجِعُكُمْ جَمِيعًا فَيُنَبِّئُكُم بِمَا كُنتُمْ فِيهِ تَخْتَلِفُونَ

״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם. על כן שפוט ביניהם על פי כל אשר הוריד אלוהים ממרומים, ואל תיטה אחר משוגות לבם לסור מן האמת אשר נגלתה בפניך, לכל אחד בכם נתנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אלוהים היה עושה את כולכם אומה אחת, ואלם חָפֵץ הוא כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם, על כן שאפו להיות ראשונים במעשים טובים, כי אל אלוהים תשובו כולכם, ואז יודיעכם את כל הדברים אשר נחלקתם בהם 

[1]          י, צד: ה, מח! כו, קצז-קצה: כה, נב. גם בהיותו במדינה אמר: ״אלה, אשר הענקנו להם את הכתב, מכירים אותו בהכירם את בניהם״ (ב, קמו).

כדי לשכנע את קהל שומעיו הערבים באמיתות דבריו מסתמך מוחמד על רבנים יהודים כעדים:

סורה 26 – המשוררים – פסוקים 192-197

وَإِنَّهُ لَتَنزِيلُ رَبِّ الْعَالَمِينَ 192 نَزَلَ بِهِ الرُّوحُ الْأَمِينُ 193 عَلَى قَلْبِكَ لِتَكُونَ مِنَ الْمُنذِرِينَ 194 بِلِسَانٍ عَرَبِيٍّ مُّبِينٍ 195 وَإِنَّهُ لَفِي زُبُرِ الْأَوَّلِينَ 196 أَوَلَمْ يَكُن لَّهُمْ آيَةً أَن يَعْلَمَهُ عُلَمَاء بَنِي إِسْرَائِيلَ 197

״זהו חזון אשר הורד מעם ריבון העולמים. הרוח הנאמנה הורידה אותו על לבבך למען יהיה במזהירים בלשון ערבית צחה. הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שחכמי בני ישראל מזהים אותו [את הכתב]ז״; ״נתנו למשה תשעה אותות נהירים [עשר המכות או עשרת הדיברות]. שאל את בני ישראל!״ (כו, קצב-קצז; יז, קא).

סורה 17 – המסע הלילי – פסוק 101

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى تِسْعَ آيَاتٍ بَيِّنَاتٍ فَاسْأَلْ بَنِي إِسْرَائِيلَ إِذْ جَاءهُمْ فَقَالَ لَهُ فِرْعَونُ إِنِّي لَأَظُنُّكَ يَا مُوسَى مَسْحُورًا 101

נתנו למשה תשעה אותות נהירים, שאל את בני ישראל כיצד בא אליהם פרעה ואמר לו, סבור אני כי אחוז כישוף אתה

הערבים תמהים ושואלים אותו: אם הכול כבר נכתב בתורה, מדוע הוא מספר את הדברים בצורה קטועה? ולמה הוא נצרך ללמוד ולשאול כל הזמן את מורו? מוחמד עונה להם שמורו מלמדו בהדרגה וביסודיות כדי שיקלוט ויבין היטב את הדברים:

״אמרו הכופרים: מדוע לא הורד אליו הקוראן בבת־אחתי הורדנו אותו כך, למען סגל אליו את לבך, על כן מסרנוהו קמעא קמעא״; ״הן אנו הורדנו אליך את הקוראן, חזור והורד״ (כה, לב; עו, כג).

ביומן, שבו רשם מורו את הדברים, הוא מכנה את בורא עולם בלשון רבים: ׳אנו׳, ׳אנחנו׳. באומרו: ׳קמעא קמעא׳ ויחזור והורד׳ כוונתו: אללה הוריד לך את התורה ־ באמצעות רבך, הדוד שלך – שמלמד אותך בהדרגה ובאטיות. כיוון שמוחמד משבח כל כך את תורת משה ומסורת היהודים, היה ניתן לשער שהמוסלמים, ממשיכי דרכו של מוחמד, יכבדו ויקראו וילמדו את כתבי הקודש של היהודים; אולם בפועל אין להם זיקה אליהם, וספרים אלו אינם מצויים כלל בבית מוסלמי או במסגדים. הם לא לומדים בכתבי הקודש היהודיים ואינם מכירים אותם. אם יש מוסלמי המעיין בהם או מצטט מתוכם, הרי זה בדרך כלל בניסיון לקטרג עליהם ולהשתמש בהם כאפולוגטיקה למען האסלאם.

פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחוןפנטזיה מרוקאית

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.

ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס. לא במקרה המאכל המרוקאי מספר אחת זה כוסכום – סקסו במוג׳רבית. לראות את הכוסכום רחב למטה והולך וצר למעלה מוקף קישואים, גזרים ובשרים ועל ראשו גרגרי חומוס, שקדים וצימוקים זה לראות ברברית במערומיה מקושטת במחרוזות נחושת וענבר. האוכל המרוקאי הוא באמת האהבה היחידה, האמיתית והנאמנה, שנותרה בעולם, שבו הכל סחיר ומכיר. בימים של איידם והטרדה מינית נוח יותר לחזר אחרי כוסכום ומופליטה ולעשות אהבה עם ספינזאת וגריווז. לכן בלילות של בדידות אני מבלה בלבשל תבשילים ולזלול אותם.

אכילה זה אקט אחרון

להכין אוכל מרוקאי או לאכול אותו זה לאהוב אותו. אתה בוחר לך את החומר הרצוי לך, בודק אותו ללא כפפות גומי, מקלף, מפשיט, חותך, לש ומעסה, ומכין את ה״תסרמילה״, זורה במו אצבעותיך את התבלינים, מעריך את קמצוץ הכמון והקינמון, משחרר, מפזר, עוצר ומוסיף, שם על האש, טועם ומריח ללא הפסקה, מתבשם, מוסיף וגורע ואוכל. חלק גדול של ההנאה מהאוכל המרוקאי זה עצם הכנתו ובישולו. אכילתו זה רק האקט האחרון אחרי משחק האהבה הארוך.

דוגמנית עירום

באחד המסעות שלי נזדמן לי להכיר על החוף יפני קטן וממושקף. הוא ישב ליד אוהל קטן, על שרפרף קטנטן ודג דג קטנטן. הוא טיפל בדג שהיה בגודל סרדין, כאילו היה לווייתן, פרם אותו לשניים, המליח אותו, הוסיף כמון, סויה וטפטף עליו שלושה־ארבעה מיני רטבים יפניים. על אלה הוא פרס חתיכת ביקון, אחר כך קילף בצל וחתך לחתיכות קטנטנות, עטף את הדג בבצל, שם אותו על נייר כסף וצילם אותו במצלמה מכל הזוויות, כאילו היה דוגמנית עירום, אחר כך סגר את נייר הכסף ושם את הדג על האש. כשהדג התבשל, הוא הוריד מעליו את נייר הכסף, הריח אותו ובלע אותו במכה אחת. ההכנה ארוכה כמו משחק האהבה, האכילה מהירה וקצרה.

״הסעודה האחרונה״ ו״הזלילה הגדולה״

בעבודתי כפרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ניתחתי לא פעם סעודות מפורסמות בהיסטוריה של התרבות והקולנוע. בציור המפורסם של ״הסעודה האחרונה״ עיני הסועדים בדרך כלל אינן בצלחת אלא באדונם, ישו, או כלפי מעלה בפוזה של תפילה. הסועדים הם על טהרת הגברים ללא נשים, ועל השולחן על פי רוב אין כמעט כלים או דברי אוכל. הסצינה היא סצינה של סעודה, אבל הכל מכוון כדי להדגיש את האווירה הרוחנית ולהחליש את הצד החומרי. הסעודה המפורסמת של פליני ב״סטיריקון״ היא היפוכה של הסעודה האחרונה. זאת היא יותר ארוחת פיגולים. זונות ועבדים חוברים לאצילים בזלילה משולבת באורגיה, עישון וריקודים אירוטיים. לשולחן מוגשות בהמות שלמות מבושלות, מהבילות ואבוסות, ואבריהם של הסועדים משמשים בעת ובעונה אחת לאכילה ולהנאות מין. הסעודה ב״סטיריקון״ היא ביטוי מובהק לרומא הפגאנית והדקאדנטית של נירון לפני בוא האלוהים. כך גם ב״הזלילה הגדולה״ של מרקו פררי בו חבורת הזוללים והזוללות מסתגרת בווילה עשירה לפולחן פרוורטי בן ימים של מין, זלילה וסביאה, עד שאחד־אחד הם מתפוצצים למוות. מטפורה ברורה לחברת השפע והצריכה באירופה של שנות השבעים.

״הסעודה של בבט״

״הסעודה של בבט״ של גבריאל אקסל, לעומת זאת, היא אירוע מעודן במיוחד. הסועדים, שהם חברי כת נוצרית של סגפנים, נאלצים מתוך חובה למארחים, לאכול מן המעדנים המופלאים, כשהם מתייסרים ועוצרים בכוח את גניחות ההנאה האסורה להם על פי אמונתם. זהו אירוע רוחני טהור, מקביל ל״הסעודה האחרונה״, למרות שמדובר באחת הסעודות היקרות, העשירות ואנינות הטעם, שעוצבו אי פעם בקולנוע. ב״הסעודה של בבט״ הסועדים, למעשה, אוכלים את בשרה ודמה של בבט המבשלת, שמגישה להם למאכל את כל הונה מתוך אהבה. מצד שני אפשר שעם כל רוחניותה הסעודה של בבט באה במקום סקס לחבורת הקשישים, שדתם אוסרת עליהם את הנאות הגוף. בבט, הטבחית הצעירה שמכינה במטבח את המרקחות המכשפות, טועמת ומתבשמת, נראית עצמה כמגיעה לפורקן. למעשה יש פה שילוב של פולחן דתי ואירוטי, כשהצעירה במקום להפקיר לפני האורחים את גופה במיטה, מקריבה אותו על השולחן לסעודה.

הסעודה המרוקאית

בסעודה המרוקאית יש משהו מהסעודה של בבט. גם כאן יש שילוב של פולחן דתי ואירוטי. האישה המרוקאית, יהודייה או ערבייה, חיה במצור של חוקים ואיסורים דתיים, מאחורי חומות של בית, לבוש ורעלה. הדרך היחידה שלה להיראות, לפתות, להיחשף, להתבטא היא דרך המטבח והבישול. בקדירה שלה היא למעשה מציגה את עצמה ואת יכולת האהבה שלה. כשהיא צובעת, מתבלת ומבשמת את התבשיל, היא בעצם עושה את זה לגופה. כשהיא חושפת את הקדירה על השולחן היא בעצם עושה סטריפטיז וחושפת את עצמה. וכשאתה אוכל את תבשילה, אתה אוכל אותה. כמו שהפתגם אומר ״האדא כבזהא, כיף יכון פראסהא״ – ״זה הלחם שלה, איך יהיה המשכב שלה״. רק אישה מרוקאית מסוגלת לעשות מימונה עם עשרות תבשילים ומגדים, אפויים, מטוגנים ומבושלים עם אלף צבעים, ריחות וטעמים ולהזמין אל השולחן את כל העיר, כי על השולחן היא מציגה את כל יופיה, חינה וטעמה, בדיוק בדרך שבה בבט עושה זאת בסעודתה, אלא שסביב שולחן הסעודה המרוקאי לא יושבת כת של סגפנים דתיים, אלא חבורה של אוהבי חיים ואניני טעם, וגם כשהם מתבלים את ישיבתם בפיוט וכלי זמר, החושים ערים והיצרים לוהטים, ואפשר בהחלט לומר, שמי שלא אכל אוכל מרוקאי לא עשה סקס מימיו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר