ארכיון יומי: 28 באפריל 2014


דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו

דבדו – עיר הכהנים

תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו

ליל המימונה: השולחן קדבדו עיר הכהניםושט בשבלי חיטה ושעורה וכפולים ירוקים, על השלחן הוגשו פירות יבשים, דבש חמאה וחלב. נהגו להתחיל סדר הלילה בלימוד בספר משלי ״לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה״. ראש המשפחה טבל תמר ממולא אגוז או שקד בתוך חמאה ודבש, חילק למסובין תמר ממולא כזה בברכת ״תרבח תסעד תפרח״ היינו תצליח יתמזל מזלך תשמח. נערכו ביקורים הדדיים בין משפחות לאיחולים טובים, יש שבאו אצל הרבנים לקבל את ברכתם, ויש שנהגו לאכול חמץ בצאת החג.

ל״ג בעומר: חברת הזוהר ואנשי חברה קדישא אירגנו חגיגות יום זה. הם הכינו סעודה גדולה שבה נשפכו יין ושרף ״מחיא״ כמים. אנשי החברה קדישא ארגנו טקס הדלקת נרות הצדיקים והנפטרים. טקס זה התקיים בחדר צדדי בכניסה לבית העלמין הישן. בהדלקת הנר ביטא היהודי את אמונתו בכח הצדיק לבטל גזירות קשות. בני הקהילה פקדו את קברות הנפטרים והדליקו נרות רבים עד שבית העלמין נראה בשעת הדלקת הנרות, וברדת חשיבה, כזהר הכוכבים. בין פסח לשבועות קראו בשבת אחרי תפילת מוסף, פרק ממסכת אבות, את המשניות תרגמו לערבית יהודית, ובמנחה של שבת קראו פרקים מספר משלי שלמה בן דוד. את הספר סיימו בשבת שלפני חג שבועות.

לפני חג השבועות הכינו אטריות בית לסעודת החג. חג השבועות: ביום החג, לפני הסעודה הבשרית, אכלו ארוחה קלה חלבית: מצה, שהותירו מחג הפסח, וחלב ולבן. אמרו שאכילת מצה בחלב ביום חג מתן תורה היתה סגולה נגד עקיצת עקרבים. קראו בחן מיוחד את האזהרות, זה שנפל בחלקו קטע ״בסימנא טבא״ או קטע ״תערב רינתי״ ערך סעודה לקרובים וידידים. מי שטעה בקטע מאזהרות, כל הקהל בבת אחת הפסיקו בלשון ״עווד, עווד, עווד מה ערפתשי״. זה שנפל בגורלו קטע כמו ״בסימנא טבא״ או ״תערב״ שפך עליו מישהו ספל חלב או לבן! הילדים השתתפו במנהג התזת מים ברחובות.

אסרו חג שבועות: נגנזו ספרים בלויים או קרועים וכן אזכרות. כל בית כנסת הכין את הגניזה בשקים קטנים, ריכזו את השקים והקהל ליווה אותם בשירה ובפרט בפיוטי אדון עולם, יגדל אלקים חי ועוד, עד לרחבת בית העלמין. את השקים העמידו ״למכירה״ והכל לחבב את המצוה. אחרי הטמנת השקים ערכו מסיבת מצוה.

בין חג השבועות לבין תשעה באב, במנחה של שבת קראו בספר איוב לחן מיוחד וכן תרגמו פסוק פסוק לערבית יהודית. כן בין תשעה באב לבין ראש השנה, במנחה של שבת קודש, קראו פרקים מספר דניאל, לחן מיוחד לספר דניאל, ותירגמו פסוק פסוק.

מנחם אב: נהגו שביום ראש חדש אב בשעות אחרי הצהרים בשעה ארבע או חמש ישבו לסעודה בשרית הנקראת ״קטוע לחם " – הפסקת הבשר –   וכן ביום שבת חזון דקדקו לאכול בסעודה שלישית בשר וגם לזו קראו ״קטוע לחם״.         הם דקדקו בארוחות אלה.

מנהג הכהנים שלא לאכול בשר גם בשבת שחל בין ראש חדש לתשעה באב. אם התקיים ברית מילה בתשעת הימים הכינו סעודה קלה ולא הגישו בשר. שבת זו נקראת בפי הכהנים בדבדו ״שבת לעג׳מא״.

שבת קודש: אחרי תפילת ערבית של שבת, הילדים והצעירים נישקו את ידי המבוגרים ובפרט את ידי הרבנים והזקנים, באמרם שבת שלום. בין המבוגרים אמירת שבת שלום איש לרעהו נקראת ״נתינת שבת שלום״. אי נתינת שבת שלום היתה סימן בולט של מתיחות. ההורים חינכו בניהם לנשק ידי המבוגרים והחכמים על סמן דעת חז״ל שהזהירו: ״כמה טפשאי בני בבל שמנשקים ספר תורה ואינם מנשקים ידי תלמיד חכם. אם היה בקהילה חולה רציני, ביקרוהו בצוותא, בצאתם מבית הכנסת בליל שבת, עוד לפני שחזרו לביתם.

בקשות שחרית: יחידים קמו לאמירת הבקשות לפני שחרית של שבת. בתפילה, לפני אמירת המזמור הודו לה׳ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, אמרו את הפסוקים האלה: בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר הי, ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה׳ כל מעשיו בכל מקומת ממשלתו ברכי נפשי את ה׳, הודו לה׳ קראו בשמו וכוי. פתיחה זו עניינה לרומם ולעודד הנפש היהודית בשמירת שבת כהלכתה! בשבת שירה לא אמרו את הפזמון אשירה כשירת וכר כמנהג הרבה קהילות במרוקו. בהחזרת ספר תורה להיכל במועדים או בשבת שבו עלה לתורה חתן או בהכנסת ספר תורה לבית כנסת אמרו הפזמון: ״שמו לעד נרומם בכל מושב ומהלך, אל שדי במרומים, והמלוכה תאות לך, ונודה בהיכלך, הגיון מהללך, ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון וכו' בנגינה ולחן לא פחות מרגישים מאשר תוכן הפזמון!

בחגים אמרו בניגון בהלל ״מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב ולא את שאר המזמורים. וכן ברוך שאמר, ואין כאלקינו.

מנחה של שבת: במקום הפרק מתהילים ״הללוי־ה אודה ה׳ בכל לבב וכו״ הקבוע לכל שבת, אמרו מזמור מיוחד לכל שבת ושבת כמובא באיזה סידורי תפילה לשבת דפוס ליוורנו. לדוגמה: לשבת בראשית אמרו מזמור קל״ט, לשבת נח מזמור כ״ט, לשבת לך לך מזמור ק״י וכו'.

מנגינת טעמי ההפטרה מיוחדת לשבת ויש מיוחדת לחג וכן הוא בברכות ההפטרה וכן מנגינת קידוש של שבת קודש אינה דומה לזו של קידוש יום טוב לקיים מה שנאמר כבד את ה׳ מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך.

סדר ההבדלה: וידבר ה־ אל משה לאמר, דבר אל בנ״י ואמרת להם כה תברכו את בנ״י אמר להם יברכך ה׳ וישמרך וכו', וידבר ה׳ אל משה לאמר, פנחס(אליהו) בן אלעזר בן אהרן הכהן וכו' עד לכן הנני נותן לו את בריתי שלום, ראשון לציון וכו', לפני ברכת היין, המברך אומר ״יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, מי שבירך אבותינו הקדושים והטהורים אברהם יצחק ויעקב… הוא יברך וכן', ברכות לבני המשפחה, ובתום הברכות, ממשיך את ההבדלה.

 זה סדר הבדלה במוצאי שבת רגיל. אם יש אירוע חגיגי במוצאי שבת כגון מוצאי שבת שלפני ברית מילה או מוצאי שבת של שבעת ימי המשתה של חתן וכלה, סדר ההבדלה הוא כך: לפני ההבדלה אומרים פזמונים כמו חי העולמים הדרך צלח רכב, ותרגומו לערבית, וכן פזמון איש אשר קנא לשם הא־ל, וכן הפסוקים: ואברם כבר מאד במקנה בכסף ובזהב, ויזרע יצחק בארץ ההיא וכן' ויגדל האיש וילך הלוך וגדול מאד וכו', ויעקב איש תם יושב אוהלים, ושם בת אשר שרח. ובני דן חושים, ובני פלא אליאב, ובני אליאב… ובני עזריה, ובני עזריה רחביה ובני רחביה רבו למעלה מששים רבוא וכולם מזרעו של משה רבנו ע״ה. וידבר הי… וידבר ה׳… פזמון אברך את שם הא־ל הגדול והנורא וכו', וברשות הא־ל נברך בורא פרי הגפן… וברשות הא־ל… וברשות הא­ל נברך… בום ישועות אשא… ולפני בורא פרי הגפן… מברך את המסובין כ״א בשמו הטוב. אחרי ההבדלה פזמון המבדיל בין קודש לחול ותרגומו לערבית ועוד פזמונים ומדרשי חז״ל על אליהו הנביא. עיין ספר שבוע טוב, ווהראן תרמ״ד — כיבוד למוזמנים. בדברו לא הקפידו על חזרת הש״ץ בשחרית וגם לא במנחה. לא נהגו לשאת נשיאת כפים בתעניות.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"בפורטוגל-מפה

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

3 – היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות – יוסף קפלן.

             אנוסים בעולם אנסם – ראייתם את החיים באונס לאחר שובם ליהדות.

יצחק אורוביו ראה בהשכלה האוניברסיטאית, שהייתה נחלתם של חלק מן האנוסים, אשר חזרו ליהדות, את המחסום העיקרי, המונע מאחדים מהם את קבלת עול התורה והמצוות. גם א"מ קארדוזו יצא בחריפות נגד אלה, שחינוכם הפילוסופי והמדעי הביאם לדחות את סמכות חז"ל ודחפם את הכפירה באמיתות התורה.

ברי שהכללה זו, כפי שהגדירה יצחק אורוביו וא"מ קארדוזו, מופרזת ואינה מדויקת. לא כל אלה מבין השבים, שקיבלו חינוך אוניברסיטאי בספרד ובפורטוגל, דחו את מורתה של ההלכה או ניסו לערער על סמכותה של ההנהגה הרבנית.

מקרהו האישי של יצחק אורוביו, חניך בית ספר לתיאולוגיה באוניברסיטת אלקלע די הינאריס, מעיד כאלף עדים, שלא בכל מקרה מנע החינוך באוניברסיטאות הקתוליות הצטרפות אל היהדות, הזדהות עם עולם דעותיה ואמונותיה וקבלת עול מצוות תורת משה.

מאידך גיסא אין ספק, שאורוביו הבחין בסכנות בטמונות במטען הערכי והאינטלקטואלי שהביאו עמם אותם האנוסים, אשר זכו להשכלה גבוהה בארץ מוצאם. הוא הבחין, שחלק מהשגותיו של פראדן על דת ישראל ומסורת חז"ל שורשן ברקע ההשכלתי של ידידו, ושמא הרגיש, שזרעים מאותה כפירה עצמה טמונים אף בו, ושעליו לעשות מאמצים על מנת שלא להיכשל בדרך שבה נכשל ידיו משכבר.

כתביו קורעים אשנב אל הלבטים שפקדוהו משנפגש באמשטרדם עם עולם היהדות : " האמת היא שמנהגים רבים – הוא כותב לפראדו – תשובות ופסקים, שאינם נוגעים בעצם תורת ה', אינם מתיישבים עם בינתי הדוחה אותם ".

אף ידועים לו מנהגים הרווחים בקיבוצים יהודים שונים, אשר מעולם לא אושרו על ידי חכמי ישראל ולא נתקבלו על ידי מרביתן של קהילות ישראל. אלא שאורוביו, אף כי לא הסתיר את מבוכתו מול עולם המצוות, שנגלה לפניו על כל חומרותיו, מצא את פתרון לקשייו במושגים העיוניים מבית מדרשם של " הספקנים המאמינים ", שאותם הפנים בימים שעשה בין כותלי אוניברסיטאות, אלקלע וטולוז.

אם בענייני אמונה רק הצו האלוקי הוא הקובע, כי התבונה האנושית מוגבלת היא על פי מהותה, אזי אין ערך כלשהו לקושיות שהשכל מעורר כלפי המסורת הדתית. " מה החשיבות, אם כן, שסייג זה או אחר ייראה כבלתי מתאים להבנתנו ?

מה החשיבות שהאיסור למאכלי חלב עם עופות לא ייראה לנו ?…האם בשל חוסר הבנתנו נבוא ונחלל את השבת ? או נאכל לשובע ביום כיפור ? או נאכל דם ?; והוא מוסיף : " האוהב את התורה, המאמין בה וירא את האלוהים, אינו מחפש תירוצים כדי לנטוש אותה "

אין בתורה צווים הנוגדים את החוק הטבעי, אין היא מצווה על " אכילת ילדים או על רצח וגניבה, אלא מטילה היא לעשות דברים קדושים ונחוצים או אחרים, שאין בהם משמעות מיוחדת, אבל יש בה כדי להביא למשמעת ולענווה.

לדבריו אין בבלתי מובן שבתורה כדי להביאו לחילול מצוותיה, ואין זה מן התבונה להטריד את שלוותם של אחרים בספקות אלה ולהביאם לידי הרהורים, העלולים לגרום לחילול קדושתה. השכל האנושי אין בו כדי להכריע בענייני אמונה; מכאן הצורך החיוני במציאת גורם, אשר בידיו היכולת להסמכות להנהיג את הציבור המאמין.

אורוביו מקבל את מרותם של חכמי ישראל מכל הדורות : " כי אמן ההכרה הוא שבכל הזמנים יילמד החוק לעם על ידי החכמים אשר יעמיקו במשמעותו, בדרך שעשו זאת לפנים הכהנים, השופטים והנביאים, כי איש אינו בקי בחוק מלידה ".

מי שגורס שהחכמים, שעליהם הטילה ההשגחה העליונה להורות לעם את החוקים, מרמים ומטעים את הציבור, מטיל דופי באלוהים עצמו, שכן " אלוהים לא השתמש במשך מאות בשנים באמצעי אחר לפירוש תורתו והעם מקבל את משנתם כדברי אמת.

משבא אורוביו לסתור את ההאשמות, שהנוצרים מטיחים כלפי התלמוד, הוא ציין, שבנוסף ל " דוקטרינות הנעלות ולעצות הקדושות " מכיל התלמוד גם סברות שלא מן הראוי לקבלן ואשר " מעולם לא נתקבלו על ידי כלל ישראל "

ערכו של התלמוד לא נפגם בכך : אין התלמוד תורת ה' ואף יצירת אלוהים אינו, כי אם יצירת בשר ודם, ואם כי אין בו טעויות בכל הכרוך במצוות הקדושות ובמסורת שבעל פה שאותה קיבלו החכמים מזקניהם מימי משה, יש בו שיבושים בפירושים ובסברות האישיות.

חכמי התלמוד עשויים היו לטעות, כפי שגם אפלטון ואריסטו ופילוסופים גדולים אחרים מאותן המאות שגו; סינקה השמיע כזבים רבים, כמוהו גם פליניוס ואחרים מן החכמים הדגולים שמבין האחרונים. למה, אם כן, לא יהיו חכמי התלמוד עשויים לחרוץ משפטים מוטעים באותם העניינים שלא היה משפטים ביסודם אלא אידיאיים, פילוסופיים או תיאולוגיים ?

יכול אורוביו שלא הסכים לדעה זו או אחרת שהובאה בתלמוד או משמו של אחד החכמים, אבל כל זה אינו שייך טלא לעולם הסברות, וין בכך כדי לפגוע בקדושת התורה ובקיום מצוותיה : " מה זה חשוב אם הרמב"ן וחמישים בן עוזאלים אמרו יותר דברי שטות ממספר השעות שבימי השנה ?

יצחק אורוביו העלה על הכתב הרהורים ומחשבות אלה בשנותיו הראשונות באמשטרדם; אלה היו שנותיו הראשונות כיהודי, החי חיים יהודים גלויים במסגרת חיים יהודית. מן הדין שנשווה בין דבריו האמורים לבין כמה מהשגותיו של אוריאל ד'אקוסטה, אשר נוסחו בשנת 1616\ כאשר מחברן עשה את ראשית צעדיו בקהילה היהודית.

גם ד'אקוסטה התייחס לדעות הרווחות בין היהודים, שהינן " בלתי ראויות לאשר בשם ישראל יכונה וצודקת לאומות העולם, ולא לכל האומות כי רק לסכלים שבהן "

כאורוביו שראה בפילוסופים היוונים קבוצת התייחסות שלגיטימי ללמוד ממנה גזירה שווה על חכמי התלמוד, כך גם למד ד'אקוסטה קל וחומר מ " ספר העמים " ו " ממשפטי הגויים ".

 אך בשעה שאורוביו הבחין ביהדות בין עולם המצוות והדינים לבין עולם הדעות והסברות, כשרק הראשון מחייב ואינו ניתן לערעור אף על ידי הליקויים שבשני, מצא ד'אקוסטה פגמים וסילופים בעולם המצוות והדינים שביהדות ואת שורשיהם ראה בדעות המסולפות שהורישו חז"ל, " המנגדות גם כן אל טוב המדות.

בשעה שד'אקוסטה פסל את סמכותה של ההנהגה הרבנית ותבע שינויים באורח חיי הדת ובדרך מילוי המצוות, הזדהה אורביו במופגן עם התורה שבעל פה ועם הפסיקה הרבנית. בניגוד לד'אקוסטה חייב אורוביו את הסייגים, אשר, לדידו, לא באו אלא לאפשר את הקיום המושלם של המצוות ולא דווקא – כדברי ד'אקוסטה – " לבנות תורה על תורה שתהא חמורה ממנה.

סייגים מסוג זה נקבעו גם אצל עמים אחרים וכל מטרתם, למנוע מן האדם התנהגות לא מוסרית. ובאשר לטענה, שחלק מהסייגים אינם קשורים למצוות התורה אלא נוספו בעקבות מאורעות הזמן, כגון דיני חגים מסוימים ותעניות, השיב אורוביו, שהללו " אינם סייגים אלא נוהגים קדושים ומנהגים ראויים לשבח, לכבוד הבורא ולתהילתו.

יהודה אריה ממודינא, בתשובותיו להשגות אוריאל ד'אקוסטה, עמד על כך " כי יסוד ראשי מהכוונה האלוהית בתורה הוא שנשמור אותה וכל פרט מפרטיה כולנו באופן אחד ולא זה בכה וזה בכה, כי אם לא כן יהיו ישראל גוי אחד "

ויצחק אורוביו, האנוס שזה עתה הצטרף אל קהל ישראל, מעלה בשנת 1663 נימוקים זהים לאלה שהובאו על ידי הרב מונציה. לדעתו חייבת הרפובליקה להקפיד שהחגים וימי האבל המשותפים לאומה כולה לא יקוימו באורח שונה ונפרד על ידי בניה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר