ארכיון יומי: 24 באפריל 2014


יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה  חריפה, אם  כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .

 מתוך להיטות  אנטישמית,  החליט ראש הממשלה    LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה,  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית.  לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו,  תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.

תקנון היהודים הראשון

השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:

–         ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.

–         שמירה  על ניהול אוטונומי של  המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.

בשאר הסעיפים  הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3  -6    

–         הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.        

–         חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.      

–         מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה.        

–         חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד

–         פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.    

–         מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.

–         יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.

–         הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.

–         יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של  כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.

למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.

לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל  התנכלות ביהודים  בהסבירם שהאנטישמיות  היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה  עיסוקה ותפקידה של המדינה.

תקנון היהודים השני

עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale)  הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש.  במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים"  aux Affaires juives   Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה,  קסוויה ואלא   (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.

 הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח,  בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…

גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם,  להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו  "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.

ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה).  השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה  ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).

 האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה  דינו  מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.

כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.

בד בבד עם התקנון,  דהיר  מה 22 לאוגוסט,  הורה  לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.

מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat).  לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".

ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית  תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי  של אליאנס.

יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-חוזים על שירות אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה

 

ה .חוזים על שירות אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"המחקרי אליעזר

משנת ת"פ – 1720 ואילך חלה תמורה בארגון העלייה לארץ ישראל. פקידי קושטא היו שוכרים אוניות אחת לשנה, ובדרך כלל בחודש אלול, ובהן עולי רגל ועולים. בכתבי עולים מצוייה עדות על כך. רבי שמחה מזאלאזיץ, שעלה בשנת תקכ"ד – 1764 כותב : " וישבנו בסטאמבול מן כ"ז בתמוז עד י"ח באלול, לפי שהוצרכנו להמתין על ספינה ששוכרין הקהל של סטאמבול בכל שנה מרב חובל להוליכם לארץ הקדושה ".

קושטא הייתה מקום ריכוז ונמל יציאה לא רק לעולים ולמבקרים מתורכיה ומהבלקאן, אלא גם לרבניים ולקראים שעלו ממרכזה וממזרחה של אירופה במאה הי"ז, וביתר שאת במאה הי"ח. עובדה זו איפשרה לפקידי קושטא לפקח על העלייה.

הערת המחבר.

אמריקאי ששהה בקושטא כותב בשנת 1832, כי בקהל היהודי שבעיר יש ועד של ארבעה אנשים שתפקידו לעמוד בקשר עם יהודי ארץ ישראל. יהודים הרוצים לבקר בארץ ולהשלים חייהם שם, הייתה יוצאת למענם אונייה מקושטא בכל שנה ובה היו 150 – 200 נוסעים יהודים. העשירים היו משלמים את דמי הנסיעה לעניים שאין ידם משגת לשלם.

העלייה לא הייתה יכולה לצאת לפועל ללא רשיון מן השלטונות. בזמן המלחמה בין רוסיה לתורכיה, בשנות תקכ"ו – תקל"ד – 1766 – 1774, הופסקה עלייה מאורגנת זו, אולם הסכם קוצ'וק קאינארג'י בשנת 1774 שהחזיר את השלום לאיזור איפשר תנופה חדשה לעליות לארץ.

עד עתה לא נודע חוזה לשכירת אוניה. להלן אנו מפרטים שני חוזים שנעשו בקיץ 1775. מהם ניתן להסיק, כי באותו חודש שכר ועד פקידי קושטא שתי אוניות לפחות, אבל לא כל המפליגים היו יהודים.

כפי שנרשם בשוליים, וכפי שניתן להבחין בחתימות השמות העבריים ובכתב העברי, טכסטים אלה הנם העתקי החוזים המקוריים, שנשתמרו בארכיון של חברת הלבנט הבריטית. השגרירות הבריטית בקושטא, כמו שגרירויות וקונסוליות אירופאיות אחרות, שימשו כעין נוטריונים להסכמים מסחריים ומשפטיים, בין השאר בין יהודים לנוכרים – ויש תקדים לכך, כבר במחצית השנייה של המאה הט"ז.

במקרה זה שמתי האוניות היו של בריטים, כפי שמעידים על כך שמות רבי החובלים. כמה תנאים היו מקובלים, ומשום כך הם זהים בשני החוזים, לעומת זאת היו גם תנאים מיוחדים ושונים, ועליהם נעמוד בפירוט.

החוזה הראשון נעשה בין רבי אפרים נבון ובין רב חובל בשם דוד ריד, ב – 5 במאי 1775, עם תוספת וב – 7 באוגוסט אותה שנה, על שכירת אונייה לשם העלאת יהודים לארץ ישראל. השני לאותה מטרה, בין שני חכמים, נחמיה גדיליא ויוסף בעלול, וכן ארמני בשם קרסטגי סחק מצד אחד, עם רב חובל בשם ויליאם היל, שנכתב ב – 15 באוגוסט.

יש לשער  שהארמני אירגן עלייתם של מליינים או מהגרים ארמנים לארץ. כפי שמתועד בפנקס פקידי קושטא, ארמנים נהגו לשכור אוניות להעלאת בני עדתם לארץ ישראל. אולם דומה שלא ידוע עד עתה על שכירה משותפת של אוניה מטעם בני שתי העדות.

אין אלה הסכמים פרטיים. שלושת החכמים מייצגים גוף ציבורי, ואנו מניחים שהכוונה לפקידי קושטא. בשני החוזים נזכרים executors and administrators שמבטיחים לשלם את הסכומים הנקובים, ובחוזה עם רבי אפרים נאמר גם, כי במקרה שיחזור בו מן ההסכם, יהיה על הגוף הנ"ל לשלם, גם אם האוניה תהיה ריקה, בחוזה ב' נאמר כך, אלא שהאחריות חלה על החותמים.

ההסכמים חתומים בידי שני הצדדי, וכן מזכיר השגרירות בקושטא, והממונה עליה אנתוני האייס, שמילה תפקיד זה החל במאטי 1775 עד אוקטובר 1776, עד שהשגריר רוברט אינסלי נכנס לתפקידו.

פרטי ההסכם : האוניות יפליגו עם נשןב הרוח הנדרשת ( שהרי מדובר באוניות מפרש ). ימי השהיה של אוניות בנמל עד הפלגתן ( בלשון הספנות של הים התיכון STALIA DAYS שונים מחוזה אחד למשנהו.

בחוזה א חמישים וחמישה ימים, מעבר לכך הנקרא SOPRA STALIA עד עשרה ימים. בחוזה ב רשומים רק שלושים ויום ושלושה ימים נוספים, באותו גובה ובאותם תנאי תשלום. לאו הימים הדרושים להטענת האוניות בסחורות, במטעני הנוסעים, ובמשך זמן זה עליהם להכין צידה לדרך, כולל כלים למים.

בכל נמל שיעגון, ידאג רב החובל למלא כליהם במים, ואם יחסר להם מים בלב ים, יספק לנוסעים מים מתוך מיכלי האוניות.

יש כמה הבדלים בנמלי העגינה. בחוזה א נאמר שהאוניה תפליג מקושטא דרך רודוס ליפו ולעכו. בהגיעם לרודוס, על רב החובל לחכות יומיים, אם יבקשו זאת הנוסעים, ואם לאו, יש לאפשר להם להתפלל לפי מנהגיהם בשבת, ללא הפרעה.

סביר, שלפי מועד היציאה מקושטא היו מגיעים לרודוס בערב שבת, היהודים רצו בוודאי להתפלל עם יהודי העיר, יש להניח שלפני רודוס עגנה האוניה באי כאוס ( מולן איזמיר ) כפי שהיה מקובל במסלול זה, ואולי גם באחד מנמלי קפריסין. אין פרטים אלה רשומים, כי אינם משמעותיים לגבי הנוסעים.

בחוזה ב נקבע, שהאוניה תעגון בנמלי כיוס ורודוס, בכל אחד 24 שעות, כדי לקחת נוסעים נוספים. עניין התפילה בשבת אינו מוזכר כאן, כנראה משום שיעשו ברודוס מערב שבת עד יציאתה. האוניה השנייה הועמסה בבולי עצים. בחוזה נאמר, שאם לא תוכל לפרוק את העצים בנמל יפו, תפליג האוניה לבירות.

קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

חברים יקרים…..

לקרוא בעיון בבקשה את ראשון של פרשת קדושים ….איתמר מלכא

הוא טומן בחובו את יסודות ההתנהגות איש כלפי חברו….לא זקוקים לא פסיכולוגים ולא למרצים חמורי סבר שיסבירו לנו מה הוא מהות של החיים…זה ממצה הרבה יותר מכפי יכולתם לללמדנו…..

זו תורתנו הקדושה……

 

פעמים 82 – חכמת נשים-נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

פעמים 82 – חכמת נשים mariage juif 0001

הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא 

נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד

רות רודד מבוא

בדת האסלאם אין כל מניעה לחינוך נשים – נהפוך הוא: מספר אמרות מפי הנביא מחמד מעודדות את המאמינים להעריך את השכלתן של נשים ולטפח אותה. אולם באיזו מידה קוימה הלכה זו? מה היה חלקן של נשים מלומדות באוכלוסייה, וכיצד השכלתן של נשים מתיישבת עם כללי השמירה על ערכי הצניעות וההפרדה בין המינים? האם המידע של נשים זכה לאותה הערכה כמו זה של גברים? האם נשים היו כשרות באופן עקרוני להיות פוסקות הלכה ולשמש בתפקיד שופט (קאדי), תפקידים שהיו אמורים לגלם את פיסגת הלמדנות האסלאמית? כמה נשים רכשו הכשרה בתחום המשפט האסלאמי, והאם הן הגיעו למעמד של פוסקת הלכה או שופטת? תשובות חלקיות ניתן להשיב על שאלות אלה מתוך ניתוח סיפורי חייהן של נשים, הרשומים בקובצי ביוגרפיות של מוסלמים, שחוברו מן המאה התשיעית לסה״נ ועד ימינו.

נשים שימשו כמוסרות מידע המידע על כך נשתמר על רקע ההתמודדות עם שאלת מהימנותן של המסורות הדתיות. ההשכלה בחברות אסלאמיות מסורתיות היתה מושתתת על מסירה בעל פה של ידע: שיטה זו היתה אבן הפינה של התרבות האסלאמית המוקדמת, והמשיכה לחיות שיטת המסירה המועדפת גם לאחר שחיבורים הועלו על הכתב. רסיסי מידע או אוספים של ידיעות בודדות התבססו על שרשרות של מוסרים, ששימשו כאילן היוחסין של המידע. מסורות של הנביא מחמר וחבריו(חדית׳) נחקרו בהרחבה, אולם שיטת ההעברה בעל פה הייתה  בשימוש גם בתחומי ההיסטוריה, הספרות, המוסיקה ובענפי ידע רבים אחרים.

מידע על אודות הנביא הופיע תחילה כסיפורים בודדים, באמרות שפר וכפסיקות, והופץ כגרסאות שונות והתפשט לאזורים שונים. איסוף ידיעות אלה התחיל כנראה בדורות הראשונים לאסלאם. אבן אסחאק(171-85 להג/רה/ 768-704 לסה״נ), בביוגרפיה שכתב על הנביא, ומַאליכּ (נפטר 795/179), בחיבורו המשפטי, מייחסים מידע לשרשרות מוסרים, אך השתמשו גם בשיטות אחרות. אבן אסחאק התעניין בעיקר בזרימת הסיפור, כיוון שסבו היה במגע עם חברי הנביא, סביר שחש שהוא קרוב דיו למקור. באופן דומה, מאלכ כלל בחיבורו הכרעות משפטיות רבות משלו, המבוססות לעתים קרובות על מה שהיה מקובל על הציבור ועל המלומדים בקהילתו. גם אבן סעד, ההיסטוריון הביוגרפי, הסתמך לא רק על שרשרות מסירה בלבד.

מתוך ויקיפדיה : אבן אסחאק (בערביתابن إسحاق), או בשמו המלא מוחמד אבן אסחאק אבן יאסר, נפטר בשנת 761 או שנת 767) היה היסטוריון והגיוגרף ערבי מוסלמי, שעסק במהלך המאה השמינית באיסוף מסורות שבעל-פהאפוסים ומיתוסים ומהם ערך את הביוגרפיה הראשונה של הנביא מוחמדسيرة رسول الله ("סירת רסול אללה"), "חיי שליח האלוהים".

על פי חוקרי אסלאם מודרניים, אבן אסחאק נולד בשנים הראשונות של המאה השמינית בעיר אל-מדינה, בנו של עבד שניצוד באחד ממסעות השוד וביזה שלח'אלד בן אל-וליד. משקיבל עליו אדונו את דת האסלאם, הוא שחרר את אביו של אבן אסחאק מעבדותו ואיפשר את נישואיו, מהם נולד אבן אסחאק.

אין מידע על חייו של אבן אסחאק, אך משערים כי הוא למד באלכסנדריה שבמצרים, ולבסוף מצא עצמו בבגדאד, בירת הח'ליפות העבסית, ובה החל לכתוב את ספריו. הוא נפטר בבגדאד ככל הנראה בשנת 767.

אבן אסחאק ידוע בזכות ספרו سيرة رسول الله (סירת רסול אללה) – חיי שליח האלוהים. עם זאת, ספריו לא שרדו בצורתם המקורית אלא כציטוטים בכתבים של היסטוריונים מוסלמים מאוחרים יותר, ובראשם מוחמד בן ג'ריר א-טברי (أبو جعفر محمد بن جرير الطبري).

תוך מספר דורות תפח קורפוס המסורות של הנביא לממדים עצומים. באותה שעה הייתה הקהילה האסלאמית מפולגת מבחינה דתית ופוליטית, ולפיכן היה הכרח להפריד בין הבר לתבן, בעיקר לגבי החךית׳. לפיכן התפתחה ביקורת החדית׳, אשר התבססה על בדיקת שלמותה של שרשרת המסירה, על אמינות המוסרים, ועל הקשרים בין החוליות השונות בשרשרת. כך, בד בבד עם איסוף מסורות מהימנות, החלו מופיעים מפתחות של שמות מוסרים.

תחילה הופיעו אוספים של מסורות שסודרו לפי המקור הראשון, זה שהיה במגע עם הנביא, כגון המסנד של אחמד אבן חנבל, בן דורו של אבן סעד. אך סידור זה לא היה נוח לשימוש, ואת מקומו תפסו אוספים המאורגנים לפי נושאים, כשהמפורסמים שבהם היו הצַחיִח של בֻחַ׳ארי(נפטר בשנת 870/256) והצחיח של מֻסְלם נפטר בשנת ( 251/875). במהלך השנים זכו להכרה מיוחדת ארבעה ספרים נוספים מסוג זה, ויחד עם בח׳ארי ומסלם הם כונו ״ששת הספרים״. היו גם קבצים נוספים, מרובים לאין ספור, של מסורות שחוברו ואורגנו מחדש על פי קני מידה שונים.

אוספים אלה נעשו בעצמם למקורות ראשוניים, ונמסרו ממלומד אחד למשנהו: מהימנות האוסף הוערכה לפי איכות שרשרת המסירה. מלומדים נסעו למרכזי לימוד כדי לשמוע את המקורות האלה מפי מורים מוסמכים יותר, וכדי לקבל אישורים על מהימנותם. רשימות של שיח׳ים שאנשים למדו אצלם נעשו לאחד הפריטים החשובים ביותר בביוגרפיות של משכילים ומלומדים; במקרים קיצוניים מנו הרשימות מאות אישים. ובין המשכילים אשר החלו בגיל צעיר ללמוד קבצים שלמים ממורים ידועים, היו נשים. נשים אלה לא נחשפו לידע באקראי, אלא נשלחו על ידי משפחותיהן לחפש אותו, והקדישו את עצמן לעיסוק בהשכלה, שהיה בו יוקרה רבה.

בין הנשים המשכילות, כמו בקרב עמיתיהן הגברים, מוצאים אנו כאלה אשר אמנם הסתופפו אצל מורים ידועי שם, אך ספק רב אם רכשו מהם השכלה של ממש. השימוש לרעה במנגנון המסירה בעל פה הביא לכך שחלק מהנשים המשכילות, כמו הגברים, זכה ליוקרה הנלווית לקשר עם מורים מפורסמים אך ספק אם הן רכשו השכלה של ממש. אולם היו גם נשים אשר לא רק היו משכילות אלא זכו להערכה רבה כמלומדות. במחקר שלנו ניסינו להבחין בין משכילות, נשים אשר רכשו השכלה, לבין מלומדות, נשים אשר הביוגרפים שיבחו את הישגיהן ותלמידים רבים נהרו לשמוע אותן.

לצורך המחקר המוגש להלן נבדקו כארבעים קובצי ביוגרפיות, שנתחברו מן המאה השלישית להגירה/התשיעית לסה״נ ועד ימינו. כל אחד מקבצים אלה כולל מספר רב של ביוגרפיות בודדות: בין שבעים בקירוב ועד לשלושה־עשר אלף ויותר. חלק מן הקבצים הוקדשו לקבוצה מוגדרת של אנשים, כגון חברי הנביא, מוסרי חדית׳ או מיסטיקנים, בעוד אחרים כלליים יותר.

 רבים מהקבצים סקרו את קורות חייהם של אישים שחיו מראשית האסלאם ועד לתקופתו של בעל הקובץ. קבצים מעטים התרכזו בתקופה היסטורית רחוקה בלבד, ואחרים תיעדו את חייהם של אנשים שהיו בני דורם של המחברים או קרוב לכך. מן המאה התשיעית/החמש־עשרה ועד ימינו הופיעו קבצים שהנציחו את החכמים הגדולים של כל מאה אסלאמית על הסדר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר