ארכיון יומי: 5 באפריל 2014


ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקייםארבעים שנות יישוב בעזה

שיטת הפרנסה בשוק עזה

בעלי הצרורות היו יוצאים שניים-שניים לשוק והיו פורשים סחורתם על מחצלת. כל המעונין קנה מהם סחורה, והיה שגור בפיהם כי"יום מבורך אחד בשוק שווה לשבוע סיור בעיר". היתה להם פרנסה מיגיע כפם, אבל חיפשו דרבים נוספות להיטיב את מצבם ולחדור לסחר החליפין עם בדואי המדבר, שהיה כולו בידי הסוחרים הערביים.

שיטת ההתישבות של המשפחות שבאו לעזה מיפו התבססה על ניסיון אבותיהם ביפו, שגם הם היו ראשונים לסחור בעיר ערבית. אולם עזה לא דמתה ליפו ודרכי הפרנסה בה היו שונים לחלוטין. כשהוריהם הגיעו ליפו בקבוצות או כיחידים, עשו צעדיהם הראשונים לפרנסת משפחתם בחלפנות ובמתן הלוואות ברבית על-פי עקרונות המוסר היהודי: רבית הגונה, לא קצוצה, לא נשך ולא חמס. הם התחרו בערבים שלקחו גם נשך וגם ריבית קצוצה, שהכבידה על תשלום החוב – במגמה לעקל את רכוש הלווים ולגזול מהם את אדמתם.

גם יהודי עזה החלו בחלפנות ובמתן הלוואות. וביוון שהיהודים בעת ההיא היו מפורסמים ביושרם ובהלוואותיהם ההגונות, הערבים העדיפו אותם. עם זאת עזה היתה עיר קטנה ולא יכלה לפרנס חלפנים רבים, על כן היה הכרח לחפש פרנסות אחרות.

כאמור, עזה היתה עיר חקלאית קטנה מאוד. המסחר בה לא היה מפותח דיו כבערים אחרות. על-כן, היו למתישבים בה בעיות קליטה קשות בפרנסות שלא הכירו, בקרב חברה ערבית זרה ובעיר שאין בה יהודים. הם נאלצו לממן החזקת מוסדות ציבוריים בכוחות עצמם, וגם להתקיים מכספם עד להכנסות הראשונות מיגיע כפם, ללא כל עזרה. במיוחד היה המצב קשה לנשים, שנקלעו למצב שבו היו נשארות לבד בבית, בזמן שראשי המשפחה יצאו לחפש פרנסה ונעדרו מהבית למן הנץ החמה ועד לשקיעה.

המתישבים החדשים לא היו יושבי בית. הם יצאו כל בוקר על חמוריהם לחפש פרנסה בסביבה. למרבה המזל, לכל משפחה היה מלאי מזון בבית, שכלל את אבות המזון ההכרחיים, כי לא היו אז חנויות שכונתיות, ואת כל המיצרכים קנו בשוק הרחוק בעונה המתאימה: שמן, קמח, זיתים, מלפפונים כבושים, פירות יבשים, תמרים, תאנים, גרעינים לפיצוח, איטריות, גבינה, חמאה מלוחה, נפט ועוד.

לכל משפחה היה חדרון אחסנה קטן למיצרכים אלה שקראו לו"מונה" (מזווה), להבטיח מזון למשפחה, אך, לא לכל משפחה היו די משאבים לאגירת מזון, או כדי לקנות מדי יום ירקות בשר, דגים ועופות.

במחסור חשו בעיקר אלה שלא הצליחו להרוויח כדי פרנסתם. כי היו כאלה שלא מצאו עדיין פרנסה, והגיעו למצב שלא יכלו להמשיך. חלקם התביישו לחזור ליפו אל קרוביהם, וחלקם אמרו: אם זוהי גזירה, נאכל כאן גזר בלבד ולא נחזור ליפו. כי איך ניראה שם אם לא יכולנו לעמוד בשליחות של ישוב הארץ?

בחמש השנים הראשונות לא היתה עזיבת מתישבים ולא היה ניסיון לסכן את משימת ההתישבות בעזה. שליש מהמשפחות שעלו בשלב ראשון נזקקו לעזרה. בעזרת ז. ד. לבונטין ואנשי קהילת יפו הוקמה קופת גמ״ח לעזרת המתישבים, לתת להם הלוואות ללא רבית, למסחר. חכם נסים עשה הכל שלא יעזבו, ועמלו לא היה לשוא. הוא גם לא הפסיק לנסוע מדי פעם ליפו ולירושלים לשכנע משפתות ציוניות נוספות, חסידי " צוף דבש ", שגם הם דגלו במצוות יישוב הארץ, לבוא ולהתישב בעזה.

המתישבים בעזה ניסו לשלוח ידם בבמה ענפי פרנסה:

חלפנים, שהיוו חלק מחמולת ארווץ, אנשי גיברלטר, נתינים בריטיים עשירים. אחרים מכרו סחורות מנופקטורה בשווקים. חכם דוד עמוס הלווה ברבית לחקלאי רפיח, ובני משפחת יאיר הלוו ברבית, בעיקר לחקלאי חאן-יונס, ושמם הלך לפניהם כאנשים ישרים.

מזרנאים, שייצרו ותיקנו מזרנים, שמיכות וכרים לפי הזמנה. אלה היו עומדים במקום קבוע בשוק, ובידם המכשיר לניפוט (הפרכות) כותנה בצורת כינור גדול בעל מיתר אחד. כינור זה גם סימל את מקצועם. הלקוחות שלהם היו ערבים שיצאו מדי בוקר, לקנות או למכור בשוק. היו מזמינים את המזרנאים לחדש מזרנים ושמיכות, או לייצר חדשים לילדים הנוספים במשפחה.

הקבוצה השלישית היתה קבוצת הרוכלים, שנקראו בערבית "אבו באג'ה״ ("נושאי הצרור). אלה נשאו צרור בדים גדול על גבם; בדים למזרנים, לשמיכות, בדי משי לשמלות, ובד שחור למליות לנשים, שהיו תפורות בשני חלקים: חצאית, ושכמיה שהנשים לבשו על לבושן לכסות את כל הגוף והראש, וצעיף שחור, שקוף, לכיסוי הפנים. בערבית קראו לזה"מנדיל".

בצרור היו גם מיני בדים לאומבזים לגברים. נושאי הצרורות נתלוו למזרנאים והציעו בדים למזרנים. הם כיתתו רגליהם מבית לבית, נקשו על הדלתות וקראו "בדים-בדים לכל המשפחה", בדים לאומבזים ל"גברים", בדים לכלות. הנשים שהיו מעונינות פתחו את דלת ביתן, הסתכלו בסחורה וקנו כל מה שחפצה נפשן.

ישועת מקצוע המזרנאות

מאבק ההישרדות של הישוב החדש בעזה התחלק לשתי תקופות. תקופת ארבע השנים הראשונות, מיום העלייה ב-1886 עד 1890, עד הקמת העיר באר-שבע, היתה הקשה ביותר. התקופה השנייה היתה תקופת אכזבה מחובבי-ציון ומהמשרד הארצישראלי, שנמשכה עד למלחמת-העולם הראשונה. בתקופה זו הם ציפו, לשווא, לתגבורת של העלייה החדשה מרוסיה לפיתוח ישוב יהודי גדול ועצמאי בעזה, לחיים קהילתיים, למוסדות ציבוריים, בית-ספר, בית-כנסת, מקווה- טהרה, ובית-עלמין, ונאלצו לממן הכל בעצמם. בהיעדר בית-עלמין שלחו את המתים לקבורה בתל-אביב ובירושלים.

בארבע השנים הראשונות גדל הישוב בקצב איטי והגיע רק ל-30 משפחות, שנשאו בנטל החזקת המוסדות וגם בארגון המצב הכלכלי. הם אמרו: נמתין בכל מחיר לבוא אחינו מרוסיה, לא נבייש את אבותינו ולא נפר מצוות ישוב הארץ. באותו זמן החלו בעלי המלאכה וסוחרי הבדים, סוחרי הדגים והחלפנים ובעלי האמצעים להתאושש תוך הצלחה במסחר במדבר באר-שבע, ברפיח ובחאן-יונס, וביצוא השעורה והחנדל לארצות אירופה. הם גם החלו לסחור בסדקית, סיפקו את צרכי הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני, וגם את השווקים בעזה ובבאר-שבע; עם עלות השחר, יצאו למדבר לכמה ימים, וחזרו למחנות הבדואים.

במחנות הבדואים הם פרשו סחורתם על מחצלות, מכרו וקנו גם בכסף וגם בחליפין. זה קנה ושילם כסף וזה החליף סחורה בסחורה, והרווח היה כפול: מה שהחליפו עם הבדואים מכרו בעזה. הישוב בעזה החל לגדול. משפחות צעירות נוספות הגיעו מיפו וגם מחברון. במשך הזמן התגבשו שתי קבוצות רוכלים: הקבוצה, שחבריה יצאו למכור סחורות במחנות הבדואים במדבר, שנקראו רוכבי הפרדות; והאחרת, שאנשיה יצאו לתפור ולתקן מזרנים בכפרי הרצועה, שנקראו רוכבי האתונות.

הרוכלים העירוניים שוטטו ברחובות העיר, הכריזו בקול על סחורתם, ומכרו מסרקות, אבקת כחל לעיניים, מברשות כחל, אודם ללחיים, חינה, מספריים, קבקבים, נעלי-בית, צעיפים ובדים לצרכים שונים. בין הרוכלים היו גם ליצנים שהכריזו בהיתול על מרכולתם וקראו בקול "קבקבים ונעלי-בית לפיסחים, מברשות כחל לעיוורים, אודם וחינה לזקנות".

כך הם הצחיקו את השומעים. הנשים המוסלמיות העזו לפתוח את דלתות ביתן ולקנות רק כשידעו שהרוכלים הם יהודים, אולם לא הכניסו אותם פנימה. הכל התנהל בפתח הבית. לעומתן, הנשים הנוצריות היו חופשיות יותר, אולם גם הן לא פתחו דלת אלא רק אחרי שהכירו את קולו של הרוכל היהודי. הנשים לא העזו לצאת לקנות כי פחדו מפני הצוענים האלימים, שעם פתיחת הדלת היו פורצים בכוח ושודדים מכל הבא ליד

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964אל עולם שאבד

 

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

טיטון וטיטונה

טיטון וטיטונה, זוג זקן, החליטו לבקר את ילדותיהן הנשואות, הפזורות בכפרים אחרים. צררו את כל כספם, תלוהו על התקרה ואמרו: ״זבובים, זבובים, שמרו על כספנו זה!״

כשיצאו, לקחו עמם את בנם הקטן. בדרך עברו ליד ביצה, ובה צפרדעים מקרקרות. אמרה האם: ״צפרדעים מקרקרות דברי חכמה. למדו את בני״. זרקה טיטונה את בנה לתוך הביצה. עוד הם הולכים, והנה עוברים ליד שדה פרחים, והיו פרחים צהובים, אדומים ואף ורודים. – השליכה טיטונה את מטפחת ראשה הלבנה ואמרה: ״פרחי, הנה לכם מטפחת ראשי – צבעוה בצבעיכם הנהדרים״. והלכו, עד שהגיעו לביתה של האחות הבכירה. בעלה של זו היה סוחר צאן. לפיכך התרוצצו עזים בבית, והטילו גלליהם בכל פינה. נתנה טיטונה לבתה תרנגולת וחמש ביצים שהביאה עמה ואמרה: ״בתי, הבית מטונף ומסריח מעזים.״ לכי לבית המרחץ ונקי את עצמך. אביך ואני את הבית ננקה ונטהר.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה אמרה טיטונה לבעלה: ״טיטון, עלה על הגג.״ מסרה לו טיטונה את העזים ובני הכבשים, והוא השליכם מהגג אל הרחוב, וכך עשו עד לאחרון מבני הצאן. ולאחר שעשו זאת, פינו את הבית מגללים, שטפו אותו והכניסו סדר בכל הפינות.

באה הבת מבית המרחץ, לבה רחב למראה הבית המצוחצח ואמרה לאמה: ״תודה על הנקיון, אמא, אבל איפה הצאן? ״ ענתה האם: ״למה את צריכה צאן ? הכל השלכנו מעבר לגג.״

ספקה הבת כף אל כף, תלשה שערות ראשה ואמרה בבכיה: ״אויה לי, כשישוב בעלי בערב יהרוג אותי.״ אמרה לה האם: ״אל תבכי ואל תייללי. תני לי את חמשת הביצים והתרנגולת שלי ואלך לאחותך השניה.״

הלכו לבת השניה. בעלה היה סוחר שמן. החדרים היו הפוכים ובחצר היו מושלכים כדים ריקים ומלאים והבית מלא צחנה וסרחון איום. אמרה האם לבתה: ״בתי, למה את יושבת ונרקבת בבית זה? לכי לבית המרחץ, אני ואביך נסדר וננקה.״ הודתה הבת לאמה והלכה לבית המרחץ. אך יצאה הבת, אמרה האם: ״טיטון עלה על הגג.״

עלה טיטון על הגג, מסרה לו את הכדים והוא השליכם לרחוב, וכך עשו עד שלא נותר שריד של כד בבית. שטפו את הבית וסדרו אותו יפה.

חזרה הבת מבית המרחץ ונדהמה למראה עיניה: ״אמא, אין בפי מילים להודות לך, אבל איפה הכרים ?״

ענתה האם: ״בתי, כדים אלה לשם מה הם נחוצים לך? השלכנו אותם לרחוב מעבר לגג.״ שמעה זאת הבת וזעקה: ״אויה לי, אמי את כל רכושו של בעלי השמדתם. כשישוב בערב מהעבודה יהרגני.״ ״בתי, אל תבכי ואל תיללי, את התרנגולת וחמשת הביצים השיבי לי, ונלך לנו לבתי השלישית.״ הלכו אל הבת השלישית, שאף לה היה בית שהסרחון והטינופת משלו בו. כלים התגוללו על הרצפה והבת מטפלת בתינוק.

״בתי, לבית המרחץ לכי, על התינוק אשים עין ואת הבית נסדר וננקה.״ טרם יצאה הבת וכבר התחילו בניקוי הבית, והתינוק מייבב ובוכה. ניסתה טיטונה להשתיקו, אך התינוק הסרבן המשיך ליבב, לקחה אותו אל בין זרועותיה אף זה ללא הועיל. לקחה מסמר ותקעה לו בראשו. התינוק מת והשתתק. הניחהו בערסל והמשיכו לנקות את הבית.

הבת שבה מצוחצחת מבית המרחץ, וראתה שביתה נקי ויפה. הודתה להוריה ושאלה: ״ומה שלום התינוק ?״ ״הוא ישן״.

נגשה הבת לראות את תינוקה, משנסתה להרימו, נוכחה לדעת שאין בו רוח חיים הרימה את קולה בזעקה: ״אויה לי אימי, מה עשיתם את בני היחיד הרגתם!״

־״ הוא לא אבה להשתתק והשתקתי אותו על ידי מסמר״ – ניסתה האם להצטדק. אחר אמרה: ״בתי אל תתאבלי ואל תיללי, הבי לי את תרנגולתי וחמשת הביצים ואלך לי לבתי הרביעית״.

והלכו לביתה של הבת הרביעית ובעלה הקירח. ובת זאת עניה מרודה היתה. לא היה לה כסף לבית, היא ובעלה גרו באוהל. נתנה לה טיטונה את התרנגולת וחמשת הביצים, ומהם בישלו ארוחת ערב טובה וטעימה. לאחר שאכלו, הלכו לישון.

באמצע הלילה קמה טיטונה. הירח המלא חייך אליה, והיא הביטה אל סביבותיה וראתה משהו נוצץ בחשכה.

העירה את בעלה ואמרה לו: ״טיטון, קח את אלתך והכה על הדבר הנוצץ, זהו הכלב שבא לגנוב את החמאה. הלך טיטון, ובכל כוחו הכה על המקום הנוצץ באלתו, זו היתה קרחתו של בעלה של בתו שהבהיקה לאור הירח המלא. כמובן שטיטון הרגו בו במקום.

ושוב יצאו לדרך, ועברו על פני שדה הפרחים שבו השליכה טיטונה את מטפחתה. את המטפחת לא מצאה. הם המשיכו לביצה – הרימה טיטונה את קולה ושאלה: ״צפרדעים, איה בני ?״ ומשענו לה הצפרדעים בקרקור, אמרה טיטונה: ״כנראה שבני עדיין לא סיים תלמודו…״ והמשיכו בדרכם.

הגיעו לבית והנה אסון: הכסף שתלו על התקרה נעלם ואיננו. אמרה טיטונה: ״הזבובים גנבהו.״ התפשטה ושכבה כשגבה למעלה, ואחר אמרה לטיטון: ״טיטון, מרח גבי בדבש וכל זבוב שישב עליו, הכה אותו באלתך.״ ישב זבוב על ראשה של טיטונה, הכה טיטון על ראש טיטונה. הזבוב פרח – אך הראש נמעך. טיטונה מתה, ניסה טיטון לדובב אותה: ״טיטונה, צחקתי איתך!״ אך אין קול ואין עונה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר