גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שנת 1936. שוב " המאורעות בהיקף רב. הערבים מתארגנים, יותר מצוידים, כוחות צבא בריטיים נוספים רוכזו בארץ. אך אלה לא יכלו לכוחות הערביים. על כל פנים, לא היה בכוחם לשמור על חיי היהודים, על רכושם, ועל מפעלי ההתיישבות שקמו במשך הזמן בארץ.

השלטון חיזק את קשריו עם הערבים, והדבר בא, כמובן, על חשבון היהודים, בעיקר בתחום העלייה. דעת הקהל הייתה נפחדת, וההנהגה הציונית בארץ חלשה דעתה.

על המאבק בין התנועה החלוצית לבין ההנהלה הציונית על אימוץ הדרך של עלייה עצמאית, בשפת הדיבור – עלייה ב' – כבר נאמר ונכתב הרבה. גם אני הייתי בפגישה, הדבר היה לפני חידוש עלייה ב' בשנת 1937.

בן גוריון אמר בערך כך : עלייה ב' לא צריך לעשות, ואי אפשר יהיה לעשות, מטעם פשוט : האנגלים רואים בעלייה את הדרך היחידה והעיקרית בשינוי פני הדברים בארץ. על עלייה יהודית מוגברת, מתקרב הרגע שבו ישתנו פני הדברים בארץ מקצה אל קצה.

הערבים לא היו עוד רוב באוכלוסייה. הרוב יהיה בידי היהודים. אנגליה בונה את הפוליטיקה שלה בארץ על כך שבהישענותה על רוב ערבי, שהוא בעל הבית האמיתי בארץ, היא לא נותנת ליהודים להיות פה בעל בית 

זהו הגיון שלטונה בארץ וזהו הבסיס של השלטון. אנגליה לא תיקח מאתנו את הנשק, ולא תפריע לנו – על כל פנים לא בצורה דרסטית – לרכוש נשק, כי היה מבינה שאנחנו רוצים לחיות וצריכים להתגונן. אנגליה לא תיקח מאתנו את האדמות שאנחנו מעבדים אותן, ולא תפסיק לגמרי רכישת קרקעות חדשים.

כי הרי אנו זקוקים ללחם, ונחוצה לנו קרקע כדי לגדלו. אך אם ניהפך בכוחות עצמנו לרוב יהודי בארץ, נגד דעת האנגלים, הרי בזה היא תראה את עצמה כאילו שלטונה בארץ מוגר על ידי היהודים.

לזה אנגליה לא תסכים בשום פנים ואופן, היא תגייס את כל הכוחות של האימפריה הגדולה ותילחם בנו. אין סיכויים למפעל עלייה בלתי לגאלית, ולכך לא כדאי להפעילו. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין. 

כך רבע בן גוריון הלכה ביחסי חלש וחזק. אם לבל את התורה הזאת כפשוטה, אין תקווה למדינה קטנה במאבקה, ולעולם לא תוכל לשנות מצב בלתי נסבל. אין תקווה למעמד החלש להיאבק כנגד המעמד החזק, כי הרי החזק תמיד ידכא את החלש, בכוח הממון, בכוח הצבא.

בקיצור – תורה של אי התנגדות לחזק. דבריו ריפו ידיים, דיכאו את הרוח וזרעו מבוכה וייאוש. יצחק טבנקין אמר בנושא המאבק באנגלים ובנושא העלייה העצמית דברים שתוכנם הוא : מולנו ניצבת אימפריה עצומה וחזקה.

אך למעצמה זו יש בעולם הרבה חזיתות של התנגדות ומאבק. לא תמיד יכולה היא לרכז את מירב כוחותיה להילחם ביריב מסוים. עליה לחלק את כוחותיה, וכך אינה יכולה להטיל כוחות מסיביים לזירה אחת. לא בכל מקום תוכל לנחול ניצחון אם המתנגד עומד על שלו בחירוף נפש.

והחייל האנגלי העומד על משמרתו באיזו פינה בעולם, או היוצא לקרב במקום נידח, תמיד יהיה נחות מבחינה מוסרית ממתנגדו הנלחם על חייו ועל עתיד עמו. אנו מצויים במלחמה על עלייה יהודית, נלחמים על חיינו, ויל חיי היהודים בגולה שמאיימת עליהם השמדה.

לכן עלינו לשקול את כוחות האימפריה הגדולה של ושל העם הקטן, לא רק מבחינה כמותית, כי אם גם איכותית.

בשלהי שנות השלושים, נתגלתה באחדים מיישובי בקיבוץ המאוחד תופעה שלא ידענוה עד אז. פה ושם, בצורות שונות, צצה התנגדות לקליטת עלייה. אכן, המסגרות הכלכליות של התיישבותנו לא התגבשו עדיין ולא התפתחו במידה מספקת.

התקציבים הקטנים שניתנו אז להתיישבות החדשה לא ענו לצורכי הקמת ענפים חדשים, והחברים החדשים וגם הוותיקים נאלצו שוב לפנות לעבודות חוץ, ולפעמים אפילו בתנאי כיבוש. הורגשה עייפות מסוימת מהמתיחות הכלכליות והביטחוניות, והיה רצון לנוח.

בכמה מיישובי הקיבוץ המאוחד, שהיה מוביל בפעולות חלוציות, נתעוררה גם התנגדות למפעל עלייה ב'. גם עמדת בן גוריון, המנהיג הדגול, גרמה להלך רוחות זה. הנהגת הקיבוץ המאוחד נלחמה החירוף נפש נגד השאננות היהודית הטיפוסית שקנתה לה אחיזה גם בשורות המחנה החלוצי.

היו אלה שנים של התמקחות מתמדת עם ממשלת המנדט על מכסות העלייה. ואלו היו קטנות, והוקצו בעיקר להצלת יהודי גרמניה. זו הייתה תקופה של אכזבות בקרב הנוער והמוני בית ישראל על כל מפלגותיהם רחשו אי אימון לשתדלנות ולדרכי פיוס " הפריץ " האנגלי.

לא מקרה הוא שדווקא בסוף שנת 1937 קמו ניצני העלייה העצמאית גם בתוך התנועה החלוצית, גם בתוך התנועה הרביזיוניסטית – הצ"ח , וגם ארגונים וחברות פרטיות צצו בארצות המצוקה, אם לשם שמים, ואם מפני שהריחו רווח כספי הצפוי מפעולות העלייה.

במאי 1939 פרסמה ממשלת המנדט את הספר הלבן, ובו גזירות חמורות על עליית יהודים לארץ. מכסה של שבעים וחמישה אלף למשך חמש שנים ולא עוד !

בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה והחלה השמדת היהודים בידי הגרמנים. הבריטים לא זזו מעמדתם האנטי יהודית והאנטי ציונית, והעם היהודי היה חסר אונים וחסר דרך.

בתום המלחמה נרתם בן גוריון להצלת שארית הפליטה. הוא ביקש משלטונות הכבוש האמריקניים לרכז את כל הפליטים בגרמניה, באזור שיפונה מתושבים, ברצותו לגבשם שם, לטפל בהם ולהבריאם בטרם יעלו לארץ.

האמריקנים הסכימו לריכוז הפליטים בגרמניה אך לא אבו ליצור אזור יהודי מיוחד מחשש שיתעורר גל חדש של אנטישמיות אצל הגרמנים.

הכרה פורמאלית אמריקנית במעמד של מקלט ליהודים, השקפה יהודית הרואה תפקיד מדיני בעצם ההתרכזות של פליטים יהודים במחנות, קשיי המעבר לאיטליה וחוסר אוניות – כל הגורמים האלה חברו יחד והביאו להשתהותם של הפליטים במחנות בגרמניה.

רבים מאנשי המחנות, שקצרה רוחם לחכות לישועה, החלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הסמוכות. מהם שהבריחו גבולות ועברו לצרפת, בלגיה והולנד. הנותרים במחנות האמינו כי בבוא יום העלייה תינתן להם, יושבי המחנות, זכות קדימה.

משגדל מספרם של יהודי פולין שהועברו לגרמניה, גדלה גם מצוקת המזון והדיור במחנות. מהארץ התחילו מגיעות ידיעות על עצירת העולים הבלתי לגאליים, ועל האי שקט השורר שם, עקב התנגשויות בין יהודים וערבים. המבוכה בקרב העולים גברה והלכה. מספר הבקשות להגירה לארצות הברית גדל פי ארבעה 

פעילי המשלחת הציונית, ובראשם ד"ר יחיל, ביקשו להשפיע על האנשים כי יישארו במחנות ולא יעזבום. הם הסבירו כי אם המחנות יתרוקנו והיהודים יתפזרו, יחלש הלחץ החזק ביורת על בריטניה ועל העולם כולו.

המנהיגות של שארית הפליטה וראשי המשלחת הציונית ראו את עיקר תפקידם בקרב הפליטים במחנות – הכשרה מקצועית וחקלאית, חינוך, בריאות וטיפול בענייני דת. הפליטים ברובם לא רצו לעבוד, ולהשתתף בכך בשיקומה של הכלכלה הגרמנית.

נערכה אפוא תוכנית תעסוקה בתוך המחנות, במגמה להגיע למידה של קיום עצמאי, כי החיים על חשבון הכלל נשאו בקרבם זרעי שחיתות. הפעילים האחראיים שבמחנות חיו בהרגשה שחלפו ימי הארעיות, וראו מתפקידם להתמודד עם בעיות יום יומיות קשות של קיום אוכלוסייה יהודית גדולה בגרמניה, לא כל שכן שעצם הישיבה בגרמניה הייתה עטורה הלה של מאבק מדיני ציוני. 

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ודוד עבדי נשיא להם לעולם.

שמו של הרב צוף דב״ש נישא בפי כל העם, בכבוד ובערצה. זכרו לא מש מתוך העדה, ודמותו האצילית המשיכה להתהלך בין בני קהלתו. עוד רבות בשנים, ״וישמוהו כחותם על לבם״^.

בהספדו הגדול של הגאון הראשל״ץ רבי נחמן בטיטו זצ״ל על הסתלקותו של הגאון האדיר כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצי׳ל אשר מלא את מקומו של הרב צוף דב״ש כאבי׳ד של עדת המערבים, כותב הגאון הראשל״צ הרב נחמן בטיטו זצ״ל, ״בהעדרו של צדיק זה צירה צומיחת אתיא זכירה זכירה מסלוקו של צדיק הראשון רועה נאמן הוא עטיר הרב צוף דב״ש זצוק״ל, ויתעורר האדם בבכי נהירות על שנים יחד, וזה מ״ש המקונן באיכה, על ז״ה (כמספר דוד עם השני אותיות) היה דוה לבנו, דהיינו בסילוקו של צדיק הראשון שהיו כל העם נאנחים ומתנחמים בצדיק זה. אבל עתה על אל״ה (ר״ת אלעזר הלוי) חשכו עינינו כי לקח גם אותו אלקים ועונותינו הטו אלה ופשעינו מנעו הטוב ממנו בשתים…״.

גם הגאון הנודע רבי אברהם פאלאגי׳ נשא דרוש בק״ק אלגאזי .שבאיזמיר, ״על השמועה כי באה מהרב תנא ירושלמאה כמוהר״ר אברהם אשכנזי ז״ל ועל הרב נר המערבי איש ירושלים מה מתוק מדב״ש בעל ספר שער החצר ז״ל.״.

אחר שהוא משבח בתארים גדולים את הראשל״ץ הנ״ז. מוסיף ר׳ אברהם פאלאגיי וכותב: ״לא נופל ממנו הר' נר המערבי כמהר״ר דוד בן שמעון מרגלית טובה ואבן יקרה, לא קם כמוהו בענוה יתירה״

הסופר הנודע ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל. נשיא ועד העדה המערבית, כותב באחד ממאמריו. ״אין כל פלא איפוא אם מעת מותו(של הרב צוף דב״ש) ועד היום, שמו ברוך בפי כל בני עדתו וזכרו לא יסוף לנצח מפיהם, ורק בשם ״רבי״ יכנוהו, וכשעושים אזכרה לנשמתו אז כל אנשי ביהכנ״ס כקטן כגדול יעמדו ביראת כבוד…״

חיבוריו תשובותיו והסכמותיו: חיבוריו:

א. ״שער החצר״ סובב על מעלותיה של ארץ ישראל וירושלים. הופעתו של הספר עשה רושם גדול ויצא טבעו בעולם היהודי. בשל כמותו ואיכותו. ואף הופץ בארצות רחוקות והגיע לרוסיה. זהו הספר היחידי שנדפס בחיי המחבר בשנת תרכ״ב(1862). לרוב הענוה לא חתם את שמו על הספר, ויצא לאור בעילום שם. למעשה הספר ״שער החצר״ הוא חלק אחד מספרו הגדול ״שערי צדק״ המתפרד לארבעה שערים.

ב. ״שער המטרה״ על הלכות א״י והדינים הנהוגים בה, בסדר ד׳ חלקי שלחן ערוך, תרומות ומעשרות וכר. נדפסו בחייו רק כמו י״ד או ט״ו גליונות, והיו גנוזים בבית מדרשו בירושלים, והדפסת הספר נפסק באמצע.

ג. ״שער הקדים״ על מצוות הנהוגות בא״י, נדפסו בחייו מספר עלים בודדים ירושלים תרכ״ו.

ד. ״שער המפקד״ על מנהגי ותקנות א״י, לא נדפס מאומה בחייו וקם בנו אחריו הרה״ג רפאל אהרן זצ״ל והוציאו לאור עם תוספת מרובה, וביאור על המנהגים וקראם ״נהר פקוד״ — נדפס בנא אמון. שנת תרס״ח.

ה.  ״שאלות ותשובות״ שו״ת על ד׳ חלקי השו״ע, והם י״ד פסקים כמספר דו״ד. נדפסו ע״י בנו המלאך רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל בספרו ״ומצור דב״ש״. נדפס בירושלים שנת תער״ב.(1912).

ו. ״מזכרת הגיטין״ מהגיטין שערך הרב צוף דב״ש משנת תרל״א עד תרל״ט. ובהם שקו״ט על הספיקות שנתעוררו בגיטין אלו. נדפסו ע״י בנו הרה״ג מסעוד חי בן שמעון זצ״ל בספרו ״שם חדש״. נדפס במצרים שנת התרע״ז.(1917).

ז.          ״שירי תהלה״ בקשות ושירי נחמות לזמנים ולמועדים, אשר חלק מהם חברם בעודו בארצות המערב וחלקם חוברו בבואו לא״י. נדפס ע״י בנו הרה״ג מסעוד חי זצ״ל בספרו הנז׳, וקראם שיר חדש כן, מציין בנו בהקדמתו, כי הרבה משירי אביו נאבדו. 

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

קברותיהם של קדושים אלה קיימים עד עצם היום הזה ב " אופראן " המכונה " מערת אופראן המסוכנת ". איש אינו מעז להתקרב לקברות הקדושים הטמונים בה, וכל העובר על כך מתחייב בנפשו.

לעומת יהודים אלה אשר שמרו על צביונם היהודי באדיקות יתרה, מספרת האגדה, שכל שאר היהודים שבערי מרוקו, מקורם בגירוש ספרד. זמן רב אחרי חורבן בית שני. עדות לכך על פי אותה אגדה, היא בכל אבות היהודים חיו בערי החוף של מרוקו הגיעו לשם דרך הים.

מנין באו יהודים אומללים אלה, שאל עצמו המושל הצרפתי, אשר עם השלמת כיבושו של אזור דרום הרי הברברים, בו הסתתרו המורדים, בא לבקר בכפרים ולבקש מהיהודים לבוא לגור בעיירה שתכנן עבורם. הוא חיפש בספרים המועטים של מרוקו שנכתבו על ידי חוקרים מתנדבים, למד ומצא שהיהודים הגיעו למרוקו לפני מאות בשנים. אולם מאין מקורם ?.

התשובות על כך היו רבות והצביעו על אפשרויות שונות ומשונות ובהן האפשרות שאלו הם שרידי מגורשי ספרד ופורטוגל. מכל מקום, היהודים כאן ומיעוטם, זה שנמצא בכפרים אלה, זקוק לטיפול והשגחה. המושל הצבאי הצרפתי התפעל מאוד מצביונם הדתי חברתי אשר עליו שמרו מכל משמר במשך כל שנות נדודיהם וסבלותיהם הרבים.

סבלם היה רב והרדיפות היו מנת חלקם יום יום, שעה שעה ולילה לילה. הם נדדו מעיר לכפר ומכפר לעיר, חצו גבולות, חזרו על עקבותיהם ושוב גורשו לים, שבו ושוב סולקו. הם הסתתרו במערות, בכפרים, בוודיאות, בהרים ובכל מקום שלמו תמורת מקלט ברכושם ובחייהם. הם בלטו בחזותם, בלבושם, בהתנהגותם, באורח חייהם ובמנהגיהם. בכל מקום בו דרכה כף רגלם, הותירו אחריהם את קברות אחיהם, אשר לא עמדו במאמץ ובסבל הרב ומתו בנדודיהם.

באום זמנים לטשו עין אומות רבות על מרוקו, ושאפו לכובשה ולהשתלט על אוצרותיה הרבים, כאשר מגמתם הייתה לשעבד את תושביה ולהפכם לכורים ולפועלים. ניסיונות הכובשים היו תכופים, וכל מי שכוחו רב יותר הינה מסלק את אויבו ומשתלט על המדינה. בתווך, היו היהודים אשר על כל כיבוש חדש היו עומדים בפני הברירה : להצטרף לכובש החדש או להגן על הנכבש, ששלט עד כה במדינה. ההחלטה הייתה תמיד קשה, ולעתים קרובות, ככל שתכפו הכיבושים על מרוקו, נחלקו היהודים בדעותיהם, וכך מצאו את עצמם משני צידי המתרס, כשהם נלחמים אלה באלה.

בשנת 789 כאשר הגיע אידריס הראשון הנקרא בפי כל, מולאי אידריס, שהוא מצאצאיו של הנביא מוחמד, הייתה, לכאורה, שמחה רבה, בכל ארץ מרוקו. אולם כיבושין של אידריס הראשון היו מלווים בכפיית האסלאם על תושבי המדינה השונים. היהודים שהסכימו לכל מה שנדרש מהם ובלבד שלא ימירו את דתם, מצאו עצמם בפני בעיה חדשה וקשה ונאלצו להתחיל במסע נדודים חדש. שוב מהכפר לעיר, ומהעיר לים ובחזרה, כאשר בכל מקום  השאירו חללים ורכוש רב. גם אידריס השני המשיך בדרכו של אביו, למעשה, השלית את מלאכת השלטת היסלאם ברוב הערים הגדולות של מרוקו. ראשים רבים של יהודים  ולא יהודים, הותזו בחרב על ידי נאמני המלך, כשסירבו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את האסלאם כמצווה מטעמו.

אחר האידריסים קם במדינה גזע חדש של שליטים, שעלה באכזריותו על קודמיו ולא ידע פשרות או ויתורים בתביעתו מכל תושבי המדינה להתאסלם. שליטים חדשים אלה " המואחדין ", חיסלו כמעט כליל את כל היהודים. המעטים שנותרו נמלטו על נפשם וחיפשו מקומות מסתור אצל ידידם בכפרים ובהרים ובתמורתה שילמו היהודים ברכוש גדול ובביצוע מלאכות, בהן היו מוחים.

עם חלוף השנים, כאשר שלטון המואחדין הלך והתחזק, התעוררו ספקות בליבותיהם של יהודים רבים, שהיו מוגדרים כאנוסים על ידי השלטון. אנוסים אלו היו מעמידים פנים שהם מוסלמים, ואף היו מבקרים לעתים במסגדים, ואולם במסתרים  היו מקיימים את מצוות היהדות. בצר להם , פנו אל אחד מרבניהם המפורסמים שאיש אינו זוכר היום את שמו, וביקשו ממנו עצה כיצד עליהם לנהוג במצב הלחץ המופעל עליהם על ידי מעקב והטרדה בבתיהם מצד נאמני המלכות.

הרב החכם, שהיה חסיד גדול וקנאי, השיב להם, שכל יהודי חייב להרג על קידוש השם ולא להכיר במוחמד כנביא האלוהים, כפי שדת האסלאם דרשה מאמיניה. הוא הודיע ברבים, שיהודי שמקבל עליו את האסלאם אף למראית עין בלבד, אין לו חלק בישראל. הוא פסול לעדות  ולצירוף למנין בתפילה.

תשובתו של רב זה גרמה לכך שיהודים רבים, שזנחו את היהדות מאונס, נואשו מלשוב לחיק היהדות והפכו למוסלמים לכל דבר. רבים העדיפו לנתק את קשריהם עם היהדות כליל, ולא להפוך קורבן לזעם השלטון.

באותה תקופה ישב הרמב"ם במרוקו, בעיר פאס. כאשר הגיעו לאוזניו שמועות מרות אלו, נחרד חרדה גדולה ונזדעזע עד עמקי נפשו. הוא הרגיש בסכנה הצפויה ליהדות הנובעת מהוראתו של הרב הקפדן אל האנוסים. לפיכך החליט לחבר איגרת שבה התנגד לדעתו של אותו רב, האשימו בכך שאינו מבין את מצבם של יהודי מרוקו. הרמב"ם הביא באיגרתו דוגמאות מתקופות שונות, בהן היו היהודים נתונים לשלטון זר ועוין, שכפה עליהם לקבל את השלטת במדינה, אך הם שמרו בסתר אמונים לדתם היהודית.

הרמב"ם ביסס את דעתו על הנביאים ועל חכמי התלמוד. בניגוד לדעתו ולעצתו של הרב האלמוני יעץ הרמב"ם ליהודי מרוקו האנוסים להמשיך, למרות הסכנה, בקיום מצוות התורה בסתר, והרגיעם, שמצווה אותה מקיים יהודי אגב סכנה, מכפיל הקב"ה שכרו, ואין שכר זה דומה לשכרו של מי שמקיים מצווה מתוך רווחה בלא פחד מסכנות.

איגרת הרמב"ם שהייתה כתובה בלשון ערבית, במדוברת בפי תושבי הארץ, עודדה את רוחם של האנוסים, שהוסיפו להחזיק ביהדותם בסתר.  בין היתר כתב הרמב"ם באיגרתו : והעצה שאני יועץ… לאהובי ולכל מי שמבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום תורתו בלא אונס ובלא פחד, יעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו – כי דת ה' שהנחיל אותנו, גדולה וחיובה קודם לכל המקרים. וכן מצינו באברהם אבחנו, עליו השלום, שמאס משפחתו ומקומו ובכל לנפשו להינצל מדעת הכופרים. וילך ביום ובלילה עש שימצא מקום שיהא יכול להמיר דתו והעולם גדול ורחב.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

פירוש הערות המחבר הינו תוספת שלי גם בערבית וגם בעברית – א.פ

אבל ערביי מכה לא שמעו לאזהרותיו של מוחמד ולא שעו להטפותיו. מורו מצווהו להזהירם שאללה יכול להפוך את עירם אם לא ישמעו בקולו, כפי שקרה לדורות קדומים שלא שמעו בקול נביאיהם: בני דורו של נח נשטפו במבול, סדום ועמורה הושמדו מפני שתושביהם סנטו בלוט הצדיק על שהזהירם לתקן את דרכיהם. המורה מלהיב אותו גם בסיפורו של מלחמה שיש בה פילים:

״הלוא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל: הן שם מזימתם לאל, ולהקות עופות שלח מעלף לרוגם באבני גוויל, ועשה אותם כמוץ נאכל״ (סורה קה).

בסיפורו חיבר המורה שני מאורעות שונים. הכוונה לשתי מלחמות בשתי תקופות שונות, שהתקיימו במקום אחד ־ בית חדרון, ובשתיהן הושיע ה׳ את עם ישראל. המלחמה הראשונה היתה כשיהושע כבש את ארץ ישראל. כעבור למעלה מאלף שנה, באותו מקום, בבית חורון, ניצחו החשמונאים את היוונים, אשר באו למלחמה עם פילים."

הערת המחבר : " ויהי בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורון והשם השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב… ויאמר (יהושע) לעיני ישראל: שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון… ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע השם בקול איש, כי השם נלחם לישראל״ (יהושע י, יא-יד). לדברי מורו של מוחמד, נזרקו אבני הברד על־ידי להקת עופות.

הערת המחבר : מכבים א ג, כד: מכבים א ו, ל. המוסלמים מייחסים מאורע זה לקרב שלדבריהם נערך בשנת 570 לספירה בין המושל החבשי־נוצרי של תימן ובעלי בריתו הערבים לבין קורייש ובעלי בריתם. הצבא החבשי פנה לכבוש את מכה, כשכמה מחייליו רכובים על־פילים. כשעמד הצבא לתקוף את מכה, סירבו הפילים לעלות על העיר ה׳קדושה׳ ונסוגו. לזכר פרשה זו קרויה שנת 570 ׳שנת הפיל׳, ולפי המסורת המוסלמית נולד במהלכה מוחמד. ראו מ״י קיסטר, ״מכה בתקופת המעבר שבין הג׳אהליה לאסלאם״, בתוך: לקר, מחקרים בהתהוות האסלאט, עמי 39-30. כנראה הוצרכו המוסלמים להמציא אגדה זאת כדי לפרש פסוקי קוראן אלו, כיוון שלא הכירו טוב את ההיסטוריה הכתובה והמסורה הנ״ל של עם ישראל.

יש מקומות נוספים בקוראן בהם חוברו שני מאורעות שונים כאילו היו מאורע אחד. הנה דוגמה: פרעה ביקש מעבדו המן שיבנה מגדל לעלות וללחום נגד אלוקים; אבל, בניית המגדל בבבל היתה בימי אברהם. פרעה מלך מצרים, שהקוראן מזכיר כדוגמה של מורד נגד אלוקים, חי כ־400 שנים לאחר מכן, והמן היה ראש ממשלת פרס 900 שנה לאחר פרעה, כמובא בספר אסתר. הפערים הכרונולוגיים והמרחקים הגיאוגרפיים לא מונעים מן הקוראן לעשות שימוש בדמויות אלו. עיקר המסר שלימד המורה לתלמידו היה המכנה המשותף שלהם, היותם רשעים וכופרים שמרדו נגד ה'.

הערת המחבר : א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. 

הערת המחבר : סורה 28 פסוק 38 :

وَقَالَ فِرْعَوْنُ يَا أَيُّهَا الْمَلَأُ مَا عَلِمْتُ لَكُم مِّنْ إِلَهٍ غَيْرِي فَأَوْقِدْ لِي يَا هَامَانُ عَلَى الطِّينِ فَاجْعَل لِّي صَرْحًا لَّعَلِّي أَطَّلِعُ إِلَى إِلَهِ مُوسَى وَإِنِّي لَأَظُنُّهُ مِنَ الْكَاذِبِينَ 38

אמר פרעה, הוי מועצת הנכבדים, איני מכיר אלוה ראוי לכם מלבדי, הָמָן, שׂרוף לי לבֵנים של חֵמָר ובנה לי מגדל, למען אשקיף אל אלוהיו של משה.חושב  אני כי הוא במשקרים