ארכיון יומי: 10 באפריל 2014


Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

חודש פברואר 1961 היה בעיני צעירים רבים שקשרו את גורלם לישראל לחודש טראומתי אף יותר מחודש ינואר שטבעה בו ״אגוז״. רבים מן הפעילים שמעו על הטביעה רק אחרי הפצת הכרוז. בקרב העצורים וחבריהם שנאלצו לברוח בחופזה ממרוקו שררה הרגשה קשה בקשר להשתלשלות האירועים באותו הלילה ובימים הרי גורל שבאו אחריו. בזמן ישיבתם במעצר העסיקו אותם שאלות נוקבות שנשארו ללא תשובה והותירו בקרבם משקעי מרירות. למה נשלחו להדביק כרוזים על הקירות שעות אחדות אחרי שהכרוזים הופצו בתיבות דואר? למה הורו להם מפקדיהם לצאת למבצע כמתוכנן למרות שכבר היה ברור שהכרוז הגיע לידיעת המשטרה? למה החליטו ראשי ״המסגרת״ שאין למעורבים במבצע ממה לחשוש ושעליהם להישאר בבתיהם ולהמתין להוראות בעוד שיכלו להסתתר או לברוח בעוד מועד. עצורי המבצע והנמלטים לא ידעו להחליט אם הפעולה הכושלת שהשתתפו בה נבעה מסדרת טעויות מקריות או מתכנון מוקדם שכוונתו לגרום למעצרים שישרתו מטרה חשובה יותר.

התמרמרות המתנדבים נבעה בעיקר מהיעלמותו של השליח יוסף רגב מפקד שלוחת לביא, השלוחה היוקרתית שאמורה לדאוג לביטחון פעילי הרשת. הסתלקותו של רגב ממרוקו בעוד פעיליו עצורים או מסתתרים לקראת בריחתם הותירה משקעים בקרב העצורים. זמן מה אחרי המעצרים בקזבלנקה, בסביבות ה-12 בפברואר, התערער ביטחונו של מפקד השלוחה רגב, וזה החליט לצאת את מרוקו לפני שתעצור אותו המשטרה, בעיקר כיוון שסיפור הכיסוי שלו היה דחוק ולא ידע שפות זרות. נטישת תפקידו לא הייתה לשביעות רצון רונאל, מפקדו בפריס. רגב נטש בחפזה את מרוקו בניגוד להוראות ומבלי להזהיר את פקודיו, בעוד שאר השליחים נאלצו להסתתר במקום. גתמון ואשתו כרמית הסתתרו זמן מה בביתו של מקס לב.\ יחזקאלי מציין שעם המפולת החיש המטה בפריס שליחים חדשים מאירופה לסייע לחידוש הקשר עם המתנדבים.

הערת המחבר : שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־אביב, 10 ביולי 2000. למרי ואקנין נודע שהזוג גתמון שהו אצל מקם לב כשבאה לבקש ממנו את התערבותו למען פינוי בעלה מבית החולים. בזמן ביקורה אצל לב לא ידעה שהוא משתף פעולה עם ״המסגרת״. לב הוא גם בן־דודו של רפי ואקנין. קנפו, מחתרת, עמי 140. כרמית גתמון מציינת שעם המעצרים הם דאגו לעזוב את דירתם הקודמת ולעבור לדירה חדשה ובה שלושה דרכי מילוט אפשריים למקרה הצורך. שיחה עם כרמית גתמון, 16 ביוני 2002.

שמואל שגב, כתב מעריב בפריס, שהיה באותה תקופה בקשר עם מטה ״המסגרת״, מציין בספרו שסיפור הכיסוי של רגב היה חשוד בעיני המרוקנים והם עלו מהר על זהותו. לדבריו, אחרי מעצר פעילי לביא, העביר הזוג גתמון בפעולה מהירה את רגב לשדה תעופה ושכנעו את מפקד המשטרה לעכב את ההמראה עד שחברם יעלה למטוס שיביאו בזמן לאביו הגוסס. שגב מוסיף שגתמון החליט להבריחו ממרוקו אחרי שחבריו נפרדו ממנו בביתו של פנחס קציר. אך אפרים רונאל, יהודה אלבוחר ופנחס קציר מכחישים גרסה זאת וטוענים שרגב נעלם ממרוקו אחרי המעצרים הראשונים ועל דעת עצמו ללא הודעה מוקדמת. לדברי אלבוחר, רגב נתקף פחד ועזב בכוחות עצמו את המדינה למרות הוראת גתמון להישאר במקום. רונאל אישר את דברי אלבוחר והוסיף שרגב ברח על אף ההוראות ולא שב למרוקו במשך כל תקופת כהונתו כראש ״המסגרת״ בפריס. קציר מכחיש שנפרד מרגב בביתו, כגרסת שגב, ומציין שלא היה בקשר עמו באותם הימים ואינו יודע דבר על יציאתו ממרוקו ללא רשות.

לעומת עדויות אלה, רגב טוען שעזב את מרוקו בהוראת גתמון שכן כבר הגיע מחליפו גד שחר למרוקו ואף התבקש להמתין עד חלוקת הכרוזים. הוא שהה בפריס רק 26 שעות, וחזר מיד למרוקו אחרי שנודע לראשי המוסד על היקף המעצרים. שם נשאר עד מותו של מוחמר החמישי בסוף פברואר.150 בעדות כתובה הוא מבהיר: ״הייתי אמור לסיים את שליחותי החשאית במרוקו עוד לפני ההפלגה האחרונה של ״אגוז״, אך אלכס גתמון ביקש ממני לדחות זאת: בתחילה עד לאחר ההפלגה ולאחר מכן, עד סיום מבצע בזק. בינתיים העברתי סמכויות לגד שחר שהגיע זה לא מכבר למרוקו. בבוקר שלאחר חלוקת הכרוזים טסתי לפריס, ללא כל ליווי, לא של אלכס וכרמית ולא של מישהו אחר. גם מסיבה לא ערכו לי, ככתוב באחד הספרים, אבל זה לא נכון. כאשר הגעתי לפרים והסתבר למטה שהיו מעצרים בלילה, שהמשטרה ממשיכה במעצרים ושהקשר עם שאר חברי גונן [שלוחת לביא] נותק, נדרשתי לחזור מיד, 24 שעות לאחר שהגעתי לפריס. עתה חזרתי לקזבלנקה בזהות חדשה״. כששאל אותו מישל קנפו למה לא הזהיר אותו ולמה לא הציע לו להסתתר או לעזוב את מרוקו, לא היה לרגב הסבר.151

למרות פרסומה של גרסת רגב, כרמית גתמון מתעקשת על הגרסה שפרסם שגב. לדבריה היא ובעלה ליוו בעצמם את רגב לשדה התעופה אחרי שנוצר חשד סביר שזהות רגב התגלתה למשטרה. לדבריה רגב לא ידע צרפתית טובה ושהה במרוקו בכיסוי של אזרח בלגי הלוקה בשכלו. גתמון פנה למכרו, מפקד משטרת שדה התעופה, וביקש את עזרתו להחזרת ידידו למשפחתו. הקצין הקל על תהליכי הרישום ורגב יצא כך את מרוקו. כרמית מוסיפה שנערכה גם מסיבת פרדה ערב קודם בביתו של קציר.152 כך או כך, אף אם רגב שב למרוקו כיממה לאחר שנטש אותה, נוכחותו לא הורגשה, ולא קיימת כל עדות שנפגש או שוחח עם אחד הפעילים כדי למנוע מעצרים, לסייע בהסתרת פעילים או בהברחתם מן המדינה.

הערת המחבר : שיחה עם כרמית גתמון, 16 באוגוסט 2002. כרמית מציינת שיציאת רגב לא הייתה מיד אחרי המעצרים הראשונים אלא שבועות או חודשים לאחר מכן. ייתכן שהסתירות בגרסאות נובעות מכך שתיאורי שגב וגתמון מתייחסים ליציאתו השנייה של רגב ממרוקו ולא ליציאתו הראשונה שכנראה נעלמה מידיעת גתמון. 

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

             

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

מימונה 0002 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

 בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממןמשטר וישי

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

רבי חיים החליט להצטרף לתנועה הכללית של עלייה לארץ ישראל שפקדה אז קהילות שונות, אך לא כעולה פרטי אלא כיוזם תנועת עלייה משלו. נטייתו התורשתית למנהיגות באה כאן לביטוי. במשך החורך של שנת ת"ק – 1739 – 1740, משנתרבו תלמידיו ושומעי לקחו בליוורנו ומשחלף מעט זכרם של מוראות העבר הקרוב רקם רבנו את תוכניתו לייסוד ישיבה גדולה בירושלים, מדרש " כנסת ישראל ".

הוא התקשר, ואין זה ברור באיזו דרך, עם תלמידיו וחבריו לשעבר במרוקו ומסק להם את פרטי תוכניתו. כמה מהם קבלו את רעיון רבם והתארגנו ליציאה ממרוקו. הם התאספו באלג'יר במשך חודשי האביב שנת ת"ק. רבי חיים בא אליהם לאלג'יר ושהה שם עמם זמן מה.

שהייה זו עיקר מטרתה היה כנראה לחכות מעט  לבואם של תלמידים נוספים. ברי חיים הבין היטב שרק אם יוכל לרכז סביבו בחורים במספר ניכר ייאותו עשירי איטליה לתמוך ביד רחבה בישיבתו בירושלים. כך העריך רבי חיים שמקורות כספיים מצויים בקהילות איטליה, אך עיקר איכלוס הישיבה יהיה מקהילות מרוקו.

במשך שהותו באלג'יר התחיל רבי חיים לתת שיעורים לבחורים ודאג לכל מחסורם, כפי שיוצא מתוכן ההסכמה שנצנו רבני אלג'יר לספר " פרי תואר ".

איש אלוהים קדוש עבר עלינו..איש מלחמה, עולה של תורה הקים..כאשר שמענו כן ראינו מיום היותו הוא יחזיק במעוז כל בעלי משנה ותלמוד ועביד להם סמוכות, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו בישיבה שיש עמה סמיכה…פיזר ונתן כדי נתינה בעין יפה…הרביץ תורה וממנו יצאה אורה לכמה לומדים גדיים נעשו תיישים. מקצתן ראינו בעלי תריסין…

לארח שהות מה באלג'יר חזר רבי חיים בלווית תלמידיו לליוורנו. משנוצר גרעין הישיבה יכול היה רבי חיים להתפנות ולנסוע לערים שונות באיטליה לשם חיזוק הגרעין והרחבתו ולשם הבטחת מקורות כספיים יציבים למימון החזקת הישיבה בירושלים.

מליוורונו נסע רבי חיים למודינה, לפיררה, למנטובה והגיע עד לאמסטרדם. הוא הצליח לגייס קבוצה נכבדה של יהודים אמידים אשר התחייבו לתרום בקביעות סכומי כסף לישיבת רבי חיים " כנסת ישראל " אשר נתוקם בירושלים. מצוייה בידינו רשימת הנדבנים בצירוף גובה השתתפותם החודשית.

משהובטח קיומה הכלכלי של הישיבה עלה רבי חיים ארצה ועימו נשיו וחבורת תלמידיו. הם הגיעו לעכו בשלהי תק"א – 1741. בעכו נשתהתה החבורה כשנה תמימה מחמת מגיפה שהשתוללה אז בירושלים. עם שוך המגיפה בסוף תק"ב עלתה החבורה לייעדה העיקרי – ירושלים.

כאן פתח רבי חיים את ישיבתו " כנסת ישראל " וזכה להצלחה ולכבוד גדול. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה. אך הוא נתבקש לישיבה של מעלה ביום שבת ט"ו בתמוז תק"ג – 1473.

מקום חשוב לארץ ישראל במחבת רבי חיים בן עטר ובתולדות חייו.. האיש אשר נטש את מולדתו ועלה לארץ ישראל להתיישב בה בתנאים הקשים של הימים ההר ראה במצוות יישוב הארץ מצווה ממשית המחייבת עתה כל אדם מישראל ולא הלכתא למשיחא.

אמנם לא חיבר רבי חיים חיבור מיוחד לארץ ישראל, אך זיקתו אליה בא לביטוי בפירושו " אור החיים " במקומות רבים ובדרכים שונות. להלן נסקור את דעתו של רבי חיים בארבעה תחומים של הנושא : גבולות והבטחה, טיב ההבטחה, מצוות יישוב הארץ ולבסוף – הקשר בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס

 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.ברית 30 - כל ישראל חברים

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

י. הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גומל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העותימנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני.

סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי״ס אליאנס בטנג׳יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי״ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ- rabbin delegue באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח עם מנהלים ומורים דוברי לדינו יליד האימפריה העותימנית, אף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך להסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם ההשכלה החילונית, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור.

אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון La Vigie Marocaine- Casablanca מאמר קצר על ביה״ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה״ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה״כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ־ 2000 נפש על פי הסטטיסטיקה אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה׳ השנה את מבחני הסיום – d'etudes Certificat תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים."

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה״ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי״ס אליאנס באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי״ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי״ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסקולריזציה עמדה בממוצע על 15% (מעט יותר ממחצית התלמידים בי׳אליאנס") ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסקולאריזציה הגיעה ל100% .

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה״ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העותימנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה״ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו.

 במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustre על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה. בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ במורה בכיתה השלישית. (כיתות ה, ו). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר יהתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גבי נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904.

לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה״ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה״ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר בעוד היא ממלאת תפקיד של סגן מנהל בבי״ס אליאנס. בספטמבר 1932 קבלה גבי הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת.

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דלודיאיין". בדו״ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית.

 התשובות היו טובות…הכיתה השניה מוחזקת על ידי גבי לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה.חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר

בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל ״צרפתי המקומי. בפתיחת שנה״ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-.165 בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסקולירזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. :שנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה״ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי ״פקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל. תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

סוף המאמר ד"ר דן אלבו – החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים. 

קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו

http://youtu.be/NZXf_T6eQJc

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר