ארכיון יומי: 10 באפריל 2014


המימונה – מקורותיה ומנהגיה

             

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

מימונה 0002 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

 בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

הפטרת וראשון כי תשא בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת כי תשא בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

ראשון פרשת כי תשא נוסח מרוקו

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממןמשטר וישי

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

רבי חיים החליט להצטרף לתנועה הכללית של עלייה לארץ ישראל שפקדה אז קהילות שונות, אך לא כעולה פרטי אלא כיוזם תנועת עלייה משלו. נטייתו התורשתית למנהיגות באה כאן לביטוי. במשך החורך של שנת ת"ק – 1739 – 1740, משנתרבו תלמידיו ושומעי לקחו בליוורנו ומשחלף מעט זכרם של מוראות העבר הקרוב רקם רבנו את תוכניתו לייסוד ישיבה גדולה בירושלים, מדרש " כנסת ישראל ".

הוא התקשר, ואין זה ברור באיזו דרך, עם תלמידיו וחבריו לשעבר במרוקו ומסק להם את פרטי תוכניתו. כמה מהם קבלו את רעיון רבם והתארגנו ליציאה ממרוקו. הם התאספו באלג'יר במשך חודשי האביב שנת ת"ק. רבי חיים בא אליהם לאלג'יר ושהה שם עמם זמן מה.

שהייה זו עיקר מטרתה היה כנראה לחכות מעט  לבואם של תלמידים נוספים. ברי חיים הבין היטב שרק אם יוכל לרכז סביבו בחורים במספר ניכר ייאותו עשירי איטליה לתמוך ביד רחבה בישיבתו בירושלים. כך העריך רבי חיים שמקורות כספיים מצויים בקהילות איטליה, אך עיקר איכלוס הישיבה יהיה מקהילות מרוקו.

במשך שהותו באלג'יר התחיל רבי חיים לתת שיעורים לבחורים ודאג לכל מחסורם, כפי שיוצא מתוכן ההסכמה שנצנו רבני אלג'יר לספר " פרי תואר ".

איש אלוהים קדוש עבר עלינו..איש מלחמה, עולה של תורה הקים..כאשר שמענו כן ראינו מיום היותו הוא יחזיק במעוז כל בעלי משנה ותלמוד ועביד להם סמוכות, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו בישיבה שיש עמה סמיכה…פיזר ונתן כדי נתינה בעין יפה…הרביץ תורה וממנו יצאה אורה לכמה לומדים גדיים נעשו תיישים. מקצתן ראינו בעלי תריסין…

לארח שהות מה באלג'יר חזר רבי חיים בלווית תלמידיו לליוורנו. משנוצר גרעין הישיבה יכול היה רבי חיים להתפנות ולנסוע לערים שונות באיטליה לשם חיזוק הגרעין והרחבתו ולשם הבטחת מקורות כספיים יציבים למימון החזקת הישיבה בירושלים.

מליוורונו נסע רבי חיים למודינה, לפיררה, למנטובה והגיע עד לאמסטרדם. הוא הצליח לגייס קבוצה נכבדה של יהודים אמידים אשר התחייבו לתרום בקביעות סכומי כסף לישיבת רבי חיים " כנסת ישראל " אשר נתוקם בירושלים. מצוייה בידינו רשימת הנדבנים בצירוף גובה השתתפותם החודשית.

משהובטח קיומה הכלכלי של הישיבה עלה רבי חיים ארצה ועימו נשיו וחבורת תלמידיו. הם הגיעו לעכו בשלהי תק"א – 1741. בעכו נשתהתה החבורה כשנה תמימה מחמת מגיפה שהשתוללה אז בירושלים. עם שוך המגיפה בסוף תק"ב עלתה החבורה לייעדה העיקרי – ירושלים.

כאן פתח רבי חיים את ישיבתו " כנסת ישראל " וזכה להצלחה ולכבוד גדול. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה. אך הוא נתבקש לישיבה של מעלה ביום שבת ט"ו בתמוז תק"ג – 1473.

מקום חשוב לארץ ישראל במחבת רבי חיים בן עטר ובתולדות חייו.. האיש אשר נטש את מולדתו ועלה לארץ ישראל להתיישב בה בתנאים הקשים של הימים ההר ראה במצוות יישוב הארץ מצווה ממשית המחייבת עתה כל אדם מישראל ולא הלכתא למשיחא.

אמנם לא חיבר רבי חיים חיבור מיוחד לארץ ישראל, אך זיקתו אליה בא לביטוי בפירושו " אור החיים " במקומות רבים ובדרכים שונות. להלן נסקור את דעתו של רבי חיים בארבעה תחומים של הנושא : גבולות והבטחה, טיב ההבטחה, מצוות יישוב הארץ ולבסוף – הקשר בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס

 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.ברית 30 - כל ישראל חברים

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

י. הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גומל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העותימנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני.

סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי״ס אליאנס בטנג׳יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי״ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ- rabbin delegue באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח עם מנהלים ומורים דוברי לדינו יליד האימפריה העותימנית, אף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך להסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם ההשכלה החילונית, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור.

אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון La Vigie Marocaine- Casablanca מאמר קצר על ביה״ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה״ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה״כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ־ 2000 נפש על פי הסטטיסטיקה אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה׳ השנה את מבחני הסיום – d'etudes Certificat תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים."

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה״ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי״ס אליאנס באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי״ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי״ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסקולריזציה עמדה בממוצע על 15% (מעט יותר ממחצית התלמידים בי׳אליאנס") ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסקולאריזציה הגיעה ל100% .

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה״ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העותימנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה״ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו.

 במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustre על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה. בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ במורה בכיתה השלישית. (כיתות ה, ו). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר יהתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גבי נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904.

לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה״ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה״ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר בעוד היא ממלאת תפקיד של סגן מנהל בבי״ס אליאנס. בספטמבר 1932 קבלה גבי הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת.

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דלודיאיין". בדו״ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית.

 התשובות היו טובות…הכיתה השניה מוחזקת על ידי גבי לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה.חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר

בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל ״צרפתי המקומי. בפתיחת שנה״ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-.165 בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסקולירזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. :שנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה״ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי ״פקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל. תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

סוף המאמר ד"ר דן אלבו – החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר