ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

עוד מצאתי בכתב יד הראב״ד ז״ל הנז׳ וז״ל

ל״א. טופס שייך לתקנת המחילה שמוחלת האשה לבעלה, ומסלקת ליורשים. וז״ל הקדמונים ז״ל, אח״ב הסכמנו אנו החתומים במה שהסכימו החכמים השלמים, מן הטעמים שנזכרו בתקנתם. שאין רוב צבור יכולים לעמוד בתקנת הסכמת שלשה דייני המשמרה, ובמחילה שתודה כל אשה לבעלה מכתובתה, הסכימו שאין צריך הודעת קרוב, אפי׳ שיהיה מצוי בעיר. שלא יהיה קטטה בין הבעל לקרובי האשה. ולפיכך חזרו לתקן, שבהמצא לשם חכם מחכמי המעמד הנמנין לדין סגי, לקיים דבר המחילה ההיא, ואם לא יעידו עדי המחילה, שהיה שם מצוי חכם. אין בח במחילה להפקיע יד מי שיש לו זכות בכתובתה שמחלה לבעלה, או בנכסים שנפלו לה מצד אחר, הן בירושה, הן במתנה, הן בפירעון כתובה מאיש אחר, באיזה צד או אופן שיהיה, והכניסתם לבעלה בנדונייא, וכתב לה כתובה למנהג המגורשים יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות לזולת, לאו כל כמיניה לבטל ולמחול הזכות ההוא, שיש בו זכות לזולת אם לא ימצא שם חכם כמי. יען ראינו שגם אשה כזו לפעמים היא באנוסה מהבעל לבטל ולמחול הזכות ההוא. ובהמצא שם חכם, אפשר שיש תיקון בדבר. וחתומים בה״ר אהרן בן חיים, וה״ר יצחק בן זמירו, ובה״ר ישעיה בקיש, וה״ר יחייא בירדוגו. ע״ב מצאתי כתוב וחתום בהראב׳׳ד הנז׳ ז׳׳ל.

אדר שמ״ח

ע״ע מזונות הבת אצל אמה שנתגרשה, ותבעה מזונות לבן או בת מהבעל, שלא יתן לה דמים, כ״א לחם ולפתן ממה שהוא אוכל וכל שכן למורדת.

ל״ב. טופס במאמר ב״ד יצ״ו. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בישיבת הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי יצ׳יו, נשאנו ונתננו בענין המזונות, שתבעה פאדואינא מורדת החכם יהודה עוזיאל, בת החכם הה״ר שמואל זלה״ה לבעלה הנז׳, לבתה שיש לה ממנו. ואחר שראינו העדאת עדים שהעידו שהוציא החכם ה״ר יהודה הנז׳, ה״ה ישראל ג׳יבון, ומאיר בן ליג׳א שהעידו ממה שנגזר עליהם מלפני חכמים נ״נ זלה״ה, בענין המזונות שתבעו אותם הנשים שגירשו לבנות שהיו להן מהם, בהיות הבנות משלש שנים ולמעלה, שגזרו שלא יותן להן דמי מזונות כלל, אלא לחם ולפתן ממה שהאב אוכל, ואם המגורשת מניקה שום ולד יותן לה חצי ההנקה כנמ״ב בפסק א׳ להרבני מוהר׳׳ר שאול סירירו ז״ל, ומוהר״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל, ומוהר״ר עמנואל סירירו זלה׳׳ה. ואנו גוזרים ואומרים דמכ״ש הוא בנדון הזה, שהאשה מורדת על בעלה, שלא ינתן לה דמי מזונות כלל מכאן ואילך, אעפ״י שעד עכשיו פרע לה דמי מזונות, כי אם שיפסיק לה מזונות אצל אמה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו. ולראיה וזכות ביד החכם ה׳יר יהודה הנז׳, שכך גזרנו ח״פ בטו״ב הו׳׳א לחדש אדר הנהדר שנת שמ״ח נפש עבדן לפ״ק פה פ׳אם וקיים ע״כ. וחתומים החכמים השלמים הר״ר יוסף ן׳ עמרם ז״ל, והר״ר יצחק אבזרדיל דיל, והר״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, וה״ר אברהם הכהן ז״ל, וה׳׳ר סעדיה בן ריבוח ז״ל, וה״ר יצחק בן שלום ז״ל, וה״ר יצחק חאגייז ז״ל, והעתקנו טופס זה מהתורף תיבה בתיבה, ונמצא על נכון. והכרנו חתימות החכמים הנז׳ ז׳׳ל, ולראיה ח״פ במאמר ב״ד יב״ץ, וחתומים החכם השלם כה״ר יעקב בן דנאן זלה״ה, הסופר וכה׳׳ר יעקב חאג׳יז זלה״ה.

אב ש״ן

ל״ג. טופס פסק דין על ענין המצרנות. בהיות החכמים השלמים חכמי קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו, מקובצים בישיבת הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי יצ״ו, הלא המה החכם הה׳ר יוסף בן עמרם יצ״ו, והחכם אברהם בן רמון יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזארדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נהון יצ״ו, והחי הה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והחכם הה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק ן׳ שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ״ו, נשאו ונתנו בענין החצר הידוע בזה האלמלאח, לסמעאל בן צפט הלוי נ״ע, שממושכנת מכח מסירה לעולו אלמנת ע׳ מכלוף ן׳ לחסן בר אליהו נ״ע, ומכרתה יאקות בת סמעאל הנז׳ לגוי, וקנאה מהגוי מסעוד בר הלל בן סוסאן שרצתה עולו הנז׳, לסלק ללוקח בזוזי מטעם מצרנות, מכח המשכונה שיש לה על החצר הנז'. ואחר שנשאו ונתנו בדבר היטב, באו שקולים שארבעה מהם אמרו שיכולה לסלק למסעוד הנז׳ בזוזי מטעם מצרנות, מכה המשכונה הנז', אעפ״י שקנה מגוי. וארבעה מהם אמרו שאינה יכולה, ושלחו אותנו לשאול פי החכם ההי׳ר יוסף אלמושנינו יצ״ו, שלא נמצא באותו קיבוץ, מהו סברתו בענין הנז׳. והסכים עם האומרים שיכולה לסלקו מהטעם הנז', ובכן ציוו לנו החכמים השלמים הנז׳ יצ״ו, לכתוב ולחתום מה שיצא ברוב מנין כולם בענין הנז׳, שיכולה עולו הנז׳, לסלק למסעוד הנז' בזוזי, מהטעם הנז׳, ולזכות בחצר הנז׳. ולראיה וזכות בידה שכך נגזר ויצא ברוב מנין החכמים השלמים הנז', עה׳׳ד הנז׳, וצוו לנו לכתוב ולחתום ח״פ בטו״ב הו״א לחדש אב יה״ל ש׳ הש״ן ליצירה פה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳ב. וחתום בה הה״ר יעקב בן דנאן הסופר יצ״ו, ואנו החתו׳ העתקנו טופס זה מההעתקה הנז׳, שחתום בה הסופר הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר. וכהה״ר משה בר יעקב הלוי הסופר זלה״ה.

אלול שנ״ב

ל״ד. טופס הסכמת ענין הקדושין. בחדש אלול שנת וצויתי את ברכתי לכם בשנ״ה ליצירה, תקנו החכמים יצ״ו, תקנה בענין הקדושין. והיא היתה ג״כ מקדמת דנא בעיר הלזו, וראו לחדש אותה מחדש, שכל מי שירצה לקדש אשה מכאן ולהבא, לא יקדש אותה זולת בפני חכם מחכמי המעמד יצ׳׳ו. או ראש ישיבה, ועשרה מישראל. וכל מי שיקדש אשה שלא כפי התקנה הנז', אם יהיו מצויים שם עדים ויבואו ויעידו תכף ולאלתר לב״ד יצ״ו, הנה נקיים, ואם לא יבואו עד לאחר כן, מלבד העונש שיקבלו במכות וביסורין ובמאסר, יפרעו לקופה של צדקה נ״ם. והמקדש יפרע גם הוא לקופה של צדקה, מה שיראה לנגיד ולדיינים יצ״ו אשר יהיו בימים ההם, וישאר בבית האסורין עד שיתן גט כשר למקודשת, ולא יצא משם לא שבתות, ולא י״ט, עד שיגרשנה בגט כשר. ואפי׳ אם ירצה אביה ואמה לתתה לו, לא ישאנה עד שיגרשנה גרושין גמורין. ואחייב אם ירצה לעשות נישואין מחדש הרשות בידם. וכל זה אנו גוזרין בכח נח״ש, והוכרזה התקנה הזאת בר״ח אלול שנה הנז׳ עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר יהודה עוזיאל ז״ל, וכמוהר״ר סעדיה בן ריבוח ז״ל, וכמוהר״ר יצחק אבן צור ז״ל, וכמהר״ר שמואל בן דנאן ז״ל, ובמהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, וכמהר״ר יוסף בן חביב זלה״ה.

שבט שנ״ג.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.  

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאות

המקובלים במרוקו

אכן, חכמת הקבלה מצאה לה מאז ומתמיד קן במרוקו, לא רק בחבל דרעא אלא גם בפאם, במרקש, בסאלי ובעוד מקומות, ומשקם המרכז בצפת רובם נקשרו אליו. במרוקו ישבו באותה תקופה מקובלים גדולים ובקיאים, מופלגים בתורת הנסתר, שאימצו להם את קבלת האר״י, הגו בה, למדו ולימדו אותה והפיצו אותה סביבם. בין המקובלים האלה היו:

ר׳ אברהם בן־מוסה, מראשי המדברים בקבלת האר״י בצפון אפריקה. נולד במרוקו בשנת ת״ב (1660) והיה גדול בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. כתב פרושים לתלמוד ולספרי קבלה. החיד״א אומר עליו ב שם הגדולים״ שהיה ״רב מובהק, מקובל גדול, אחד מרבני מערב הפנימי .מרוקו), חיבר שיטה על סוטה, כ״י(כתב־יד) נחמדת, וראיתי שיטה זו ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם וקצת פרוש בהגדה עד״ה (על דרך האמת) ועל מסכתות אחרות … והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מה״ה אברהם אזולאי של מרוויקוס (מרקש) כנראה מהגותיהם בספר אוצרות חיים׳.״

ר׳ אברהם בן־מוסה היה הצעיר בין תלמידיו של ר׳ יעקב מאראג׳י והוא מכנה את תלמידו ״ראש המדברים, אברך, אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נר״ו.״

רבי יעקב מאראג'י ארזי הלבנון ב 1148

ראש חבורת המקובלים בתיטואן שבמרוקו היה המקובל רבי יעקב מאראג'י – להלן הרי"מ, וממנו קיבלו רבנו במקובל הגאון רבי אברהם אבן מוסא זצוק"ל תורה בחכמת הנסתר.

החיד"א כותב עליו : מה"ר יעקב  מאראג'י, רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש, ואני הצעיר ראיתי פירוש האידרות מהרב הנזכר ז"ל בכתב יד.

ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו, ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני. וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תיכף נאבד ונשאר נעור וריק, שזה היה תיקונו.

דבר זה מרומז גם על ידי רבי יעקב מאראג'י בעצמו, בהקדמתו לפירוש של הזוהר, שם כתב : כה אמר הצעיר רב זעירא ורב קטינא, נפש נענה שבע יגון ומגינה. גולה ונידח בכל עבר ופינה, ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה מדי שנה בשנה לבקש לחם לאכול ובגד ללבוש ולא תמצאנה.

כנראה סיבת עניותו המרובה גרמה לכך שהיו אנשים מעירו מזלזלים בכבודו, וביקר חיבוריו, אכן תלמידו רבינו אברהם אבן מוסא מוכיחם קשות בפתיחתו שבראש החיבור, ומשבח רבות את מורו ואת חיבוריו וכה דבריו :

ועלינו לשבח לאדון המחבר וכמה מעלות שונות, לו עלינו….שאף כי קורות הזמן וחבלי עוני אפפוהו סבוהו וגם סבבוהו…בתורת ה' יהגה יומם ולילה, לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל ולשבח לפאר לאדון המחבר ולהחזיק ליה טיבותא…

ואם יצאו אנשים בני בליעל וידיחו ויטיחו דברים כלפי מעלת האדון, כלפי לייא בעוקבא…שנאה נחמת קינאה, כי לא יבינו את פעולות ה' ואת מעשה ידיו…שעליו נאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז.

ר׳ אברהם אזולאי (בן־ישראל) (1660). בין המקובלים הגדולים ״אשר שמם נודע בשערים״ היה ר׳ אברהם אזולאי השלישי. נולד במרקש בשנת 1660. היה בן דורו וחברו ללימודים של ר׳ אברהם בן־מוסה ושל ר׳ חיים אבן־עטר זצ״ל בעל ״אור החיים״. (רחב״ע היה צעיר ממנו בשלושים ושש שנים). נודע כחסיד גדול בעל מופת ומלומד בנסים. החיד״א מזכיר אותו בשם ״הרב החסיד המפורסם המקובל האלוהי, מופת הדור, מורינו ר׳ אברהם אוזלאי הוא הקדוש מרבני עיר מארוויקש.״ לפי החיד״א הוא היה קרוב של ר׳ אברהם אזולאי רב־סבו של החיד״א. החיד״א מביא את עדותו של הרב המופלא, חסידא קדישא, רחב״ע שהכיר את הרב שהוא ״היה מלומד בנסים ודבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. אגדות רבות וסיפורי נסים נרקמו סביב דמותו המופלאה של ר׳ אברהם אזולאי.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי 

שלטון הסעדים.

גדולי הדור.

טולידאנו

גם בתחום היצירה הרוחנית וחיי הדת כפי שראינו בתחום המסחר והדיפלומטיה, טבעו את חותם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר עמדו בראש הקהילות והמשיכו בתיקון וביסוס חיי הציבור. בין הרבנים בעלי התקנות התבלטו בדור הזה, הדור השני והשלישי של מגורשי ספרד בעיר פאס, הרבנים האלה :

רבי יוסף גבאי, רבי שמואל אבן דנאן, רבי בנימין נהון, רבי יצחק בן רבי וידל הצרפתי, רבי יוסף בן עמרם, רבי יוסף אלמושנינו, רבי יצחק בן זימרה ברי יוסף הכהן ורבי שאול בר דוד סירירו.

בין הרבנים האחרים שלא נמנו בין בעלי התקנות, נזכיר את רבי משה בן מימון אלבאז מהעיר תרודאנט, בירת חבל הסוס שבדרום מרוקו, רבי מרדכי בן אסולין ורבי יהודה הכהן בפאס, רבי יצחק קורייאט במראכש, רבי דוד ורבי יהושע הסבעוני בסאלי.

בתיטואן הרב יוסף ביבאס, רבי אברהם בו זימרה, רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש. במכנאס התחילו לכהן ברבנות בני משפחת טולידאנו שבאה מפאס והראשונים היו רבי חיים ורבי יוסף, בני הרב דניאל טולידאנו, ראש חכמי קסטיליה.

מספר רב של רבני המערב עזבו אז את ארצם ופנו בעיקר מזרחה שם זכו לתהילה ולגדולה. רבי יששכר בן סוסאן התיישב בירושלים ולאחר מכן בצפת. בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה אז חוכמת הקבלה קו, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר'י. אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טובול ורבי סולימאן אוחנה מפאס.

בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יצחק תבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי. באמסטרדם התיישבו הרב יצחק עוזיאל מפאס ובוונציה הרבנים רבי אברהם אזולאי המכונה אבוזאגלו ורבי יצחק גבאי מסאפי.

הפרענויות המדיניות שליוו את שקיעת שושלת בני סעד ועליית שושלת חדשה, הן המסבירות את זרם היוצאים. רבנים אלה שמרו קשר עם ארץ מולדתם והיו לגשר חי עם מוקדי היצירה היהודית. בלי תרומתם, במיוחד בהפצת תורת הקבלה והנסתר, המאורעות המדיניים, טראגיים אשר היו, לא היה בכוחם להסביר את המהירות בה התפשטה במערב האש שבאה לאחר כמה דורות מהמזרח.

סוף הפרק הרביעי ויהי בעת המללאח.

השושלת הסעדית (בערבית: السعديون; אל-סעדיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי ששלטה על מרוקו בין השנים 1554-1659.

משפחת המלוכה הסעדית ייחסה את מוצאה לנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד.

משנת 1509 עד 1554 הסעדים שלטו רק על דרום מרוקו, בעוד שהשושלת הווטאסית שלטה על שאר חלקי מרוקו. בשנת 1528 הווטאסים שלחו כוחות צבאיים כדי לבלום את התפשטות השושלת הסעדית, אך הקרב עבר ללא הכרה ברורה ואילץ אותם להכיר בשלטון הסעדי בדרום מרוקו.

בשנת 1554 הסולטאן הסעדי מוחמד א-שייח מצליח להפיל את השושלת הווטאסית באופן מקומי, והסעדים תופסים את מקומם בתור הממלכה הדומיננטית ברוב חלקי מרוקו.

הסולטאן המפורסם ביותר של השושלת הסעדית היה אחמד אל-מנסור (1578-1603), שבנה את ארמון אל-בדיע המפואר במרקש והיה בן זמנה של אליזבת הראשונה. אחד ההישגים החשובים ביותר של הסעדים היה הניצחון על פורטוגל בקרב שלושת המלכים והגנה על מרוקומפני האימפריה העות'מאנית. עיר הבירה הראשונה שלהם הייתה תארודאנת ולאחר מכן מרקש.

1509: הקמתה של הממלכה הסעדית בדרום מרוקו;

1511: הסעדים מקבלים את תמיכת השבטים הברברים של אזור סוס;

1524: הסעדים מקבלים את תמיכת שבטי ההינטה ששלטו במרקש;

1527: השושלת הווטאסית מכירה רשמית בשלטון הסעדי בדרום מרוקו;

1541: הצבא הסעדי מגרש את הפורטוגזים מאגאדיר, אזמור, ספי ואסילה;

1554: מוחמד א-שייח מפיל את השושלת הווטאסית והסעדים נהפכים לממלכה המרכזית במרוקו;

1561-1567: סיפוח הערים טטואן, שפשאוון ודבדו לממלכה הסעדית;

1578: קרב שלושת המלכים: ניצחון מרוקאי על הצבא הפורטוגלי;

1591: פלישה סעדית לשטח אימפריית סונגיי והבסתה;

1603-1627: מאבקי ירושה לאחר מותו של אחמד אל-מנסור, בין שלושה טוענים לכתר ותחילת שקיעתה של הממלכה הסעדית;

1628: איבוד שטחים רבים על ידי הממלכה הסעדית; רבאט, מכירה ו טטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרד, תאפילאת על ידי השושלת העלאווית, אוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית ושטחים רבים אחרים שאבדו למנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הם איבדו את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.

לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד. הסעדים ביססו את הצבא שלהם על שכירי-חרב זרים (חלקם עבדים) ועל שבטי הג'יש. שבטים אלה נהנו מפטור ממיסים וקיבלו אדמות נרחבות תמורה לשירותם בצבא.‏