מורשת יהדות מרוקו

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעיר מכנאם נמשכה החקירה האכזרית. הקור הנורא צבט בעורי בלילות, היה לי חום גבוה מהפצעים שבכפות רגליי ומשריר הכתף השמאלי שנחתך בזמן שתלו אותי בחבלים במתקן מיוחד לכך.

לא איבדתי את ההכרה אך הייתי מטושטש לגמרי ותלוש ממה שקורה סביבי. החוקרים סירבו לאפשר טיפול רפואי בי ואפילו דחו את בקשתי לקבל אספירין להורדת החום והכאבים. כמו כן סירבו לתת לי שמיכה לכיסוי במשך השעתיים ולפעמים פחות שהיו לי בתא בלילות היותר קרים בעיר מבנאס.

בוקר אחד בסביבות השעה 10 כמדומני שמעתי מחדר התחנה פרקי תהלים שנאמרו מפי מאות יהודים בחוץ ולאחר מכן פרקי קוראן, ולא הבנתי מה קורה. השומרים שפניתי אליהם סירבו לומר לי מה פשר התפילות בחוץ. בחדר ששהיתי בו היה גם חלון הפונה למרכז תחנה זו, ובו ברזייה. נכנסה בחורה ושתתה מהמים. מיד הבנתי שזו יהודייה, כי ערבייה לא תעז לשתות בזמן הרמדאן. קראתי לה ושאלתיה לפשר התפילות. היא ענתה לי שהמלך מת לפני ששוטר גירש אותה משם.

מחשבות חלפו במוחי: האם אוכל לנצל את הבלגן שהשתרר בוודאי באותו יום במרוקו ואשר יימשך עד לקבורתו של המלך ולברוח מתחנה שהייתה שמורה על ידי שוטרים חמושים בתתי־מקלעים?

ניסיתי לקום שוב ולעמוד על רגליי, אך לשווא; הכאבים היו נוראים, מה גם שלא היו לי לא בגדים ולא נעליים.

באותו יום כבר לא ראיתי את החוקרים, והשמירה עלינו דוללה למינימום; אך כדי לברוח צריך גם עזרה מבחוץ, וזו לא הייתה. בשעות הערב הופיעו שלושה חוקרים, הוציאוני מהתא ולקחוני למתקן תת־קרקעי, ושם אחד מהם דרך את אקדחו, הצמיד אותו לרקתי ואמר לי: ״נמאס לנו מהשקרים שלך. כרגע אין לנו מה להפסיד, המלך מת, וכבר לא יהיה בית מלוכה במרוקו, ואף אחד לא ישאל כבר איך נהרגת. תדבר, ספר את האמת או שנחסל אותך כאן״.

התחלתי למלמל ״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, ובתעוזה בלתי רגילה התחלתי להוציא עליהם פרטים שקלטתי בזמן העינויים, כאשר חשבו שאני מעולף, דוגמת פרטים מדויקים על משפחותיהם, האישה שילדה לפני ימים מספר, האבא שרכש חנות מכולת במכנאס וכו'. אמרתי להם: ״אנו יודעים הכול על משפחותיכם, ואם תפגעו בי לרעה או תחסלו אותי, חבריי יתנקמו לא רק בכם אלא גם בבני משפחותיכם״.

השתררה תדהמה בקרבם, כי לא ציפו לתגובה כזו. הם היו המומים, ולאחר שניות נוכחתי שתגובתי הצילה אותי. הם נתנו לי מספר אגרופים, גידפו אותי כרגיל מאז מעצרי גידפו את הציונות, את היהדות, אך החליטו להחזירני לתאי. עוד יום של סבל עבר.

למחרת הופיע בתאי גבר לבוש בקפידה והציג את עצמו כמפקד משטרת מכנאס, וסיפור לי שהיה קודם מפקד משטרת העיר מוגאדור (אסוירה). מזכירתו שם הייתה יהודייה, ולו חברים רבים בקהילה היהודית באסוירה. הקשבתי לו, אך לא נתתי אמון לא בדבריו ולא בטוב לבו. הוא הוסיף: ״נפלת בידי רוצחים פנטיים, ואני מרחם עליך. הם הוזעקו לעיר הבירה רבאט ללוויה של המלך, ולכן באתי לעזור לך. האם זקוק אתה לדבר מה?״ הראיתי לו את כפות רגליי ואת הכתף השמאלית שהתנפחה בצורה חמורה ביותר. אמרתי לו שאני קודח מחום. קצין זה עמד על מצבי הפיזי הקשה והציע את עזרתו. באותו יום הביא אותי בפני ״שופט״, וזה נתן הוראה לאשפז אותי.

מצבי החמיר, והרופא הצרפתי בבית החולים אמר שאני ״כמו מת״. האחות היהודייה הבינה שאני מת, והודיעה על בך לאנשי הקהילה היהודית.

לאחר ימים מספר השתפר מצבי, והועברתי לכלא סידי סעיד הנוראי; ומשום מה לפרוזדור הנידונים למוות. שם הוכנסתי לחדר צינוק שבו היה בור ששימש כשירותים  וברז מים. בבית כלא זה היו מוחזקים יותר מאלף אסירים. חלקם לא הועמדו מעולם למשפט.

בחדר הצינוק שהוחזקתי בו לא הייתה כל מיטה, אפילו לא מבטון. לא התאפשר לי לקבל עיתון, ספר, עט, נייר מכתבים, וישבתי על הרצפה הקרה ללא כל מעשים. בלילה ניתנו לי שתי שמיכות שעזרו לי להתגבר על הקור הנוראי, אך לא נרדמתי בלילות מרוב גירוד כי השמיכות מלאות כינים. כן אפשרו לי להחזיק סיגריות וגפרורים, ולכן יום יום שרפתי גפרורים ובהם ציירתי על הקיר עיגול וספרתי את החורים הקטנים הנגרמים מהסיד שבקירות.

 האם אצא מהתא הזה שפוי? כל היום לא נפתחה דלת חדר צינוק זה ולא התאפשר לי לצאת לאור.

בבוקר בשעה 6 היו הנידונים למוות שעבדו בפרוזדור זה עוברים מתא לתא ואוספים את השמיכות, ובערב מחזירים אותן. הקור גם ביום היה נורא. לא טעמתי את האוכל של הכלא, שהיה מורכב ממרק סמיך שכאשר התקרר נהיה בלוק בצלחת הפח. הקהילה היהודית במכנאם דאגה להעביר אליי כל יום לחם עגול ובו סרדינים. יום יום אכלתי סרדינים, ולא יכולתי יותר. ביקשתי מהסוהר להודיע לקהילה על כך, ואכן למחרת שינוי, ובמקום הסרדינים מצאתי… טונה.

כל כך רציתי לקבל עיתון או ספר, אך לשווא. סירוב מוחלט של הנהלת הכלא. יום אחד נפתח האשנב של התא, ונידון למוות הציע לי ספר בצרפתית. חשבתי תמורת סיגריות, אך טעיתי. הוא רצה שאתאסלם לפני הוצאתו להורג. כך, הוא האמין, ילך ישירות לגן עדן. צחקתי על הצעה זו וסיפרתי לו שאצלנו היהודים הגיור מתארך שנים עד שהרב מאמין ביושרו של מבקש הגיור. זה לא עניין אותו, וזה לא מה שכתוב לפידבריו בקוראן. לאחר שיחה ארוכה אתו הוא התפשר על קבלת הסיגריות, ואני נהניתי מקריאת הספר Des Souris et des Hommes (״העכברים והאנשים״) של ג׳ון סטיינבק. פעמים מספר קראתי ספר זה, עד שנלקח ממני. אותו נידון למוות לא ראיתי יותר, ואינני יודע אם הוא נשלח לגן עדן או לגיהנום.

עבר זמן, ויום אחד הוציאוני מהתא שבו שהיתי בבדידות נוראית והכניסוני לתא שבו היו כבר שמעון קרן, מישל קקון ומקס מלכה. מצבי השתפר, והחברים אפשרו לי לישון על מיטת הבטון היחידה בתא. יכולנו לשוחח ואפילו ללמוד מתמטיקה מ״המורה״ שלנו שמעון קרן. לאחר כמה חודשים ובעיסקה חשאית בין בית המלוכה ו״המוסד״ יצאתי ל״חופשת חג״ לארבעה ימים תמורת ערבות כספית וחתימת ״שני דודים״. בזהירות הנדרשת התקשרתי לרישר (היום שלמה אלמוג: אז מפקד ״מקהלה״) והודעתי לו על רצוני להסתלק במהירות ממרוקו. הוא הבטיח את מלוא עזרתו.

באדיבותו של ד"ר דן אלבו

יהודה בן דאנאן, ספר מנחת יהודה : … פרושים בכתבי הקדש ובאמרי רבותי / חידשתי …

אבן דנאן, יהודה; וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.

פאס, תשרי תרצ"ה, 1934, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן. מתוך אוסף הספרים של אבי, אשר אלבו נ"ע.

נוסח ההקדשה, בכתב ספרדי חצי קולמוס, שנהג בקהילות היהודים סביב אגן הים התיכון:

"ידידי בבת עיני הנכבד וחשוב ומעולה, רודף צדקה וחסד, כה"ר יששכר אצאראף הי"ו והנכבד וחשוב ומעולה רודף צדקה וחסד רפאל אצאראף הי"ו, (השם יחייהו וישמרהו). 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

שאול סירירו הראשון בן רבי דוד.

1566 1655 בערך. בעל פירוש " חנוך לנער " על משלי, ובסופו איזה עניינים בקבלה. אני הכותב יש אתי הספר הנזכר בכתב יד ממש.

 ארזי הלבנון.

רבי שאול סירירו הראשון.

הגאון המופלא חד מן קמיא עיר וקדיש נר המערב מרהא ורבנא הגדול בענקים יחיד בדורו רבי שאול סירירו ז"ל, מגדולי רבני יהדות מרוקו והנודעים ביותר בה מאז בואם של מגורשי ספרד אליה. חכם מופלא היה, חובר חיבורים בחכמות ובלימודים, יושב בדין ומנהיג את בני קהילתו, מתקן תקנות וגודר פרצות, ידיו רבי לו בנגלה וגם בנסתר, ועל הכל רב כוחו בחכמת הדרוש.

שמו נזכר בסילודין, וכתרים יקשרו לראשו, וגדות וסיפורים ידברו בקדושתו ושזכה לגילוי אליהו.

רבי שאול סירירו היה מהדור השני למגורשי קאשטילייא שבאו להתיישב במרוקו, וקבע מושבו בעיר פאס המעטירה. הוא נולד בשנת שכ"ו – 1560, לאביו רבי דוד סירירו זצ"ל, שתואר " האדם הגדול בענקים, בעל נסים ובעל מעשים ".

רבותיו היו גדולי חכמי ורבני פאס, רבי משה בן טשטיאל זצ"ל, רבי שלמה עוזיאל זצ"ל ורבי יהודה עוזיאל זצ"ל.

בהיות בן י"ט שנה השלים את חיבורו הגדול " חנוך לנער " ביאור על כל ספרי משלי, ומתוכות ניכרת גדולתו וחכמתו בידיעת התלמוד והמדרשים בבקיאות מדהימה, וביותר בלשונו הקדמונית המיוחדת הדומה ללשון ראשוני פרשני התנ"ך.

להיות טרוד בפרנסה, כתב את ספרו רק שעה אחת בלילה, ושאר הזמן קודש היה לתורתו ולמלאכתו. בזמן מסוים נוסף לשמו שם " שמואל ".

בן ל"ג שנים נתמנה לראש ישיבה בפאס, ושנתיים אחר כך נתקבל כחבר בבית דינו של רבי וידאל הצרפתי ז"ל ורבי שמואל בן חביב זצ"ל, ובמשרה זו החזיק עד שנת שפ"ב, לאחר פטירת רבי שמואל אבן דנאן בשנה ההיא, נחשב רבי שאול סירירו לראש החכמים בעירו.

במסגרת תפקידו בדיינות העיר, מצוע וידוע היה רבי שאול סירירקו בכל ענייני העיר החמורים, ונפגש במעשים אשר לא ייעשו כגון גזל וכדומה. רבי שאול סירירו התריע ביותר בדרשותיו לתקן הקהילות, ותיקן תקנות וגזרות לגדור מעשים אלו, וכולם בהיגיון ובשכל ישר, כדי להציל עשוק מיד עשקו ולהרבות האחדות והשלום.

רבי שאול סירירו היה פוסק גדול, ופסקיו נתקבלו כדבר אורים בכל ארצות המערב, ומי לנו גדול מרבי שלמה צרור זצ"ל רבה של אלג'יר, שכתב עליו בשאלות ותשובות התשב"ץ חלק ד' סימן ח' : הדיין המצויין יחיד בדורו כבוד הרב שאול סירירו נר"ו אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה, דבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשה. והביא דבריו החיד"א בשם הגדולים בערכו של רבי שאול סירירו.

רבי שאול סירירו האריך ימים קרוב לתשעים שנה, ונפטר באלול תט"ו. כל ימיו קודש ללימוד התורה, להורות הדיינים, ולכתוב חיבורים. מהם נדע על :

1 – דרשות, נדפסו בשני כרכים עמוסים על ידי רבי דוד עובדיה שליט"א בירושלים ת"ו תשמ"ט – תשנ"א, בשם " דרושי רבי שאול סירירו ".

2 – " אורים ותומים " – אסיפת דינים על סדר ארבע חלקח שלחן ערוך, בכתב יד.

3 – " חנוך לנוער ", פירוש הגיוני על משלי, יצא לאור על ידי רבי דוד עובדיה הנ"ל בירושלים תשנ"ז.

4 – " דברי הימים של פאס ", יצא לאור במהדורה מוערת על ידי מאיר בניהו, תל אביב תשנ"א

5 – " שיעורי חז"ל ומדיתוהן ", נדפס בסוף ספר זכות אבות למהר"א קורייאט.

6 – שאלות ותשובות, רובם אבדו ברבות הימים, וחלקם נדפס במפוזק בספרי הדורות.

גולת הכותרת של חיבוריו, הם דרושים המרובים שדרש בימיו בקהילתו בעיר פאס, ורשמם לדורות בכרכים אחדים מלאים וגדושים. דרושים מלאים וגדושים בעשרות פסוקים ומאמרי חז"ל, שהוא מבארם ודורשים כמין חומר, בהסברה נפלאה ובלשון צח ובהיר.

למעשה ניכר בחיבורו זה, גם בחיבורו על משלי, שיטת מסורת הדרוש של רבני ספרד הקדמונים, שאביו נמנה בין גוליה.

בדרשותיו הרבה לבאר הגזרות שניתכו על עירו וסיבתם, ובכך חיזק את האמונה הישראלית, וניגד אמונת הנוצרים והמוסלמים. ידיעותיו הרחבות היו גם בפילוסופיה ומחשבת ישראל וגם בקבלה. לצד זה ברום קומתו ירד ללמוד חכמת העמים וספריהם, והשתמש בידיעותיו אלו הרבה בביסוס האמונה הצרופה, על ידי ביטול וסתירת תיאוריות ומסקנות הגויים.

גודל חכמתו ורוחב שכלו באים לידי ביטוי בדרושיו, עד שכל הקורא בו משתאה ומשתומם על מחברו, היאך ומתי הספיק להגות במכלול החכמות והלשונות והלימודים שיכתוב בהם.

אכן זאת נדע שמורם מעם הוא, מיחידי דורו דור דעה, וכעדות רבי שלמה צרור זצ"ל כנ"ל, וספריו המה ילודיו ובני טיפוחיו שבהם עמל ושיקע הגיגיו וחידושיו, וראויים הם לבא לרום קומתם הנוכחי.