ארכיון יומי: 21 ביוני 2014


ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-פרק חמישי אש במערב. הדי משבר השבתאות.

 

פרק חמישי

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

בשבת תשעה באב שנת 1626 נולד במזל טוב במשפחת מרדכי צבי ילד שני ויקרא שמו בישראל שבתי. אביו, מרדכי, התיישב בעיר איזמיר כמה שנים קודם לכן לצורכי מסחרו שעזה את ארץ הולדתו יון. נמל זה נהנה בימים אלה משגשוג רב כי שימש בשעתו לכל מסחר האימפריה העותמנית עם אירופה.

הילד התגלה עד מהרה כעילוי בתורה, בעל אינטליגנציה מבריקה ותקוות אביו הייתה, שילך בדרכי הרבנות. ואכן כך היה, ובגיל עשרים הוכתר החכם שבתי צבי כרב לשמחת כל המשפחה. לאחר לימוד התורה הנגלית הוא שקע, כמקובל בתקופתו, בלימוד הנסתר, ובעולם הקבלה. כאן מצא את עולמו, סיפוק היציר המיסטי שהיה בו.

מתבודד באחד מחדרי בית אביו – שעם הזמן נעשה לסוחר אמיד המסוגל לדאוג לכל מחסורי בנו הגאון לכל ימי חייו ופוטר אותו לצמיתות מהצורך לעבוד למחייתו – לומד בשקידה ובהתלהבות מפחידה, לומד ומתפלל בלב שלם קרוב לאקסטזה ורחוק מכל הבלי העולם סביב. אט אט השקיעה בעולם הנסתר התחילה לתת אותותיה בעלם הרך, שעבר מתקופה של התלהבות סוחפת לתקופה של דיכאון מחריד שהיה מותיר ללא אונים קרוביו ואהוביו.

מה שנחש אז כסימנים חיצוניים לגאוניות מוגדר במדע המודרני בשם אחר : מחלת המניקו דפרסיה. בתקוםות ההתעלות היה מתגלה כנואם מבריק בעל דמיון פורה וחן רב. אולם לצד היצירתיות היה נמשל למעשי שטות ילדותיים, בהם ראו מתנגדיו מאוחר יותר הסימנים המובהקים לשגעונו הגמור. בלחץ משפחתו הוא נושא אישה – פעמיים – אולם אין זמנו פנוי לביאה והסתפק בקידושין.

אט אט התחיל להשתכנע בייעודו העל טבעי, במשימה שאלוהים הועיד לו : לגאול את עמו, להיות לו למשיח. שנתיים חי שבתי בסתר עם אמת פנימית זו, נלחם בה עד אשר השתכנע סופית שאכן אלוהים בחר בו. אמת פנימית זו היא שהאירה את תקופות ההתעלות, וכאשר לעתים עזבה אותו וגברו הפקפוקים והספקות, היה שוקע באותם מצבי דיכאון מפחידים.

לאחר שנים של מאבק מר עם עצמו הגיע למסקנה שאינו חופשי עוד לברוח ממשימתו האלוהית. לאחר שגילה את סודו לבני משפחתו וקרוביו הוא מודיע לראשונה בפומבי בשנת 1648 שרות אלוהים התגלתה אליו וציוותה עליו להיות למשיח בן דוד שעתיד בבוא העת, לגאול את ישראל מהגלות ולהובילו לארץ הקודש.

קרוביו ואוהביו לא השתכנעו מנבואותיו ויחסו את חזיונות לנטייתו המיסטית המוגזמת, וסלחו לו על תקופת ההתעוררות והדיכאון בזוכרם שבימים רגילים היה הרב שבתי בעל שיחה נעימה וכוח שכנוע עוקר הרים. למרות חוסר האימון בו לא יכול היה שבתי לאורך ימים לכבוש את יצרו ובשנת 1654, והוא רק בן 28, הוא עובר את הגבול שאין ממנו חזרה והתחיל בהגשמת ייעודו המשיחי שלא ידע מעצורים עד סופו המר.

באחד מימי שבת, בעת קריאת התורה בבית הכנסת שבעיר איזמיר הוא מעז את הבלתי יאומן, ובפני קהל נבוך, נרגש ונרעש, הוא מבטא בפומבי את השם המפורש, זכות שמורה רק למשיח. לאחר הצעד הזה גם אהבת והגנת משפחתו לא יכלה לעמוד בפני זעמה של קהילת קודש איזמיר, ושבתי נאלץ לעזוב את עירו וליטול – לעשר שנים – את מקל הנדודים. תחנתו הראשונה הייתה בעיר ואם בישראל, בקהילת הקודש סלוניקי אשר ביון, עיר הולדת הוריו. 

אולם גם כאן הצהרותיו, רוח הכפירה שבהן, והתנהגותו המוזרה מקוממים נגדו את ראשי ורבני הקהילה. הצעד שגדש את הסאה היה טכס כלולותיו עם התורה. תחנתו הבאה בעיר הבירה קושטא מסתיימת גם כן בבריחה בשנת 1658, לאחר שקומם את הרבנים בחוגגו באותו שבוע את שלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, בטענה שהוא כמשיח אינו חייב בציות למצוות הקיימות והוא רשאי להנהיג מצוות חדשות ותורה חדשה כיאה לימי המשיח.

מבירת האימפריה היא עוקר למרכז היהודי המפואר של מצרים, בו הוא מוצא לראשונה חיזוק לאמונתו. עד אז, בכל נדודיו לא הצליח לשכנע מטמינים רבים בייעודו וחוסר ההד גרם לו לפקפק בצדקת דרכו. אבל כאן במצרים נוצר הגרעין הראשון של מאמינים. בקהיר הוא נשא לאישה את שרה, אחת מניצולי הפרעות האיומות של הקוזקים בפולין בשנת 1648, שנדדה בכל אירופה והכריזה שלא תינשא לאחר מאשר למשיח בן דוד.

המפגש בין שני גורלות אלה שכנע רבים שאכן שבתי הוא המשיח ואין זולתו. בקהיר נספח אל קהל מאמיניו שמואל פרימו, שהיה לסופר התנועה. ממצרים עולה שבתי לירושלים ונראה שכאן לראשונה הוא אינו מקומם נגדו את רבני הקהילה בזה שנמנע מאותן הכרזות ומאותם מעשים שהביאו לנדודיו על פני האימפריה.

רבני עיר הקודש שולחים אותו בשליחות לאסוף כספים אצל עשירי מצרים. בדרכו חזרה לירושלים מתחולל אותו מאורע מכריע שהטביע את חותמו על גורל ועתיד העם היהודי. בעזה נערך המפגש הגורלי ביען המשיח ונביאו. נתן אשכנזי, בנו של רב מפורסם מגרמניה, עילוי בתורה כבן עשרים רואה בשבתי את משיח האמת אותו הכיר בחלומותיו ובחזיונותיו. נתן העזתי הכריז על עצמו בגלגולו של אליהו הנביא, אשר לפי המסורת יבוא לבשר את ביאת הגואל. לשניהם היה מפגש האות לה ציפו ומעתה ישלימו אחד את השני.

מול חוסר היציבות של שבתי צבי, שהיה יכול במהירות לעבור ממצב שהתעלות אלוהית לדיכאון מייאש, היה נחון נתן באותו כוח ארגון ויכולת מנהיגות שמצמיחות תנועות חברתיות. לחזניותיו הגאוניים של משיחו הוא ידע לתת ביטויים עממיים הנוגעים ליהודי הפשוט ולא רק לפלפולי תלמידי חכמים.

את האידיאולוגיה המשיחית הוא ידע לתרגם לשפת המעשים הקרובים ללבו ולהבנתו של עמך.

את האמונה הוא ידע להפוך לתנועה, תנועה שבראשה משיח בעל אישיות כריזמטית, ונביא בעל כוח ארגון, משיח ספרדי ונביא אשכנזי. שמואל פרימו ונתן החלו לשגר אגרות לתפוצות כדי לפרסם את ביאת המשיח ולהתכונן ליום הגאולה.

גדולתו של נתן הייתה שידע להפוך אידיאולוגיה המובנת רק לתלמידי חכמים למעשים שהעם יכול להבין ולקיים כגון : הקריאה לתשובה מלאה, ביטול צום תשעה באב והפיכתו ליום שמחה וששון, מינו שרים בתפוצות וכו'… 

האגרות וההנחיות משוגרות לכל הגלויות, מתימן ועד רוסיה, ובכל מקום הלהיבו העם המדוכא, הצמא לסיפורי פלאי המשיח, חזרתו של שבתי צבי לעיר הולדתו איזמיר בשנת 1665, לא עוד כגולה נרדף, אלא כמלך משיח לוותה בהתלהבות סוחפת שהדיה הגיעו מנופחים לכל הקהילות. למאמיניו המתרבים הוא מצווה להתכונן ליום הגאולה הקרב ובא ולחזור בתשובה מלאה על ידי צומות, תפילות ותעניות.

ואכן רבים רבים בכל מקום ומקום הלכו בדרכו ומסופר שבפולין למשל היו הורים שמנעו מזון מבניהם ומעצמם ימים רבים. לאלה המפקפקים והשואלים למה לא הופיעו הסימנים שלפי ההלכה אמורים לבשר את בוא המשיח, את אותם חבלי משיח, היה עונה נתן שזו גאולה ללא הסימנים החיצוניים ועל כן צריך מידה גדולה יותר של אמונה ומי שמאמין שכרו גדול יותר.

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו

המתקפה התקשורתית הישראלית על מרוקו

אחרי טביעת ספינת המעפילים "אגוז" בינואר 1961

ד"ר יגאל בן-נון

אוניברסיטת פריס VIIIיגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 38 עמ' 65-55

אסון טביעת ספינת המעפילים "אגוז" (Pisces) הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות הקהילה היהודית במרוקו. האסון זעזע את היהודים והחיש את החלטתם למצוא חלופה טובה יותר לחייהם במדינה שזה עתה קיבלה את עצמאותה. במאמר זה לא אדון בסיבות שגרמו לטביעה ובאחראים לאסון אלא בתגובותיהם של מדינת ישראל, של הארגונים היהודיים העולמיים, של ראשי הקהילה המקומית ושל שלטונות מרוקו לטביעה. כמו כן אדון בתגובות שליחיה החשאיים של ישראל במרוקו על האסון. כשבעה חודשים אחרי האירוע סוכם בין נציגי ישראל ומרוקו על יציאה מאורגנת של הקהילה.

אחרי מחדל טביעת הספינה מול חופי מרוקו ב-10 בינואר 1960, נציגי ישראל בשגרירויותיה בעולם הגיעו למסקנה שאפשר יהיה להתגבר על המשבר אם יהפכו את הכישלון ליתרון תעמולתי נגד מרוקו. באופן עקיף, טביעת "אגוז" על 45 נוסעיה, סיפקה את המאוויים שפיתחו גורמים ישראליים לפעולה ספקטקולרית שתזעזע את דעת הקהל העולמית ותפעיל לחץ על ארמון המלוכה. יומיים בלבד אחרי שנודע על הטביעה, החלה ישראל במסע תעלומה עולמי רב היקף. הממשלה, הסוכנות היהודית והמוסד גייסו את נציגויותיהם בעולם המערבי ואת קשריהם עם העיתונות כדי לנהל מתקפת הסברה אינטנסיבית בנושא אחריותה של ממשלת מרוקו. משרד החוץ הדריך את כל נציגויותיו בעולם מערבי ליזום מאמרים בעיתונות שהצביעו על העובדה כי יהודי מרוקו חיים במשטר של פחד, רדיפה ואפליה. הושם דגש על שאיפתם הגוברת של היהודים לעזוב את מרוקו ועל עוצמת כמיהתם לישראל גם במחיר סיכון חייהם. הנציגויות נדרשו להביא את הבעיה לידיעת הציבור ולהטיל את האשם לאסון על שלטונות מרוקו עקב רדיפתם את היהודים בניגוד להתחייבותם בעת קבלת העצמאות. הנציגויות נדרשו לייחס את הרדיפות למדיניות האוהדת של שלטונות מרוקו כלפי שליט מצרים, גמאל עבד אלנאצר.

פרשת הטביעה העיבה על היחסים בין מרוקו לישראל, שהיו מתוחים ממילא עקב התייצבות מרוקו, לפחות כלפי חוץ, במחנה הנאצריסטי כשלוש שנים לאחר עצמאותה. לאחר גל ראשון של מאמרים וכתבות ברדיו, מסרה שרת החוץ, גולדה מאיר, הודעה בכנסת שגררה גל נוסף של מאמרים. בדיון שהתקיים בכנסת ב-18 בינואר 1961, הטילה ממשלת ישראל את האשמה לטביעת הספינה על מרוקו ופתחה במאבק גלוי נגדה. לאחר שגולדה מאיר גינתה את ממשלת מרוקו על שהיא מונעת מיהודיה חופש יציאה, סיימה את נאומה בכנסת במילים: "ידעו יהודי מרוקו כי אין הם בודדים במערכה". בעיניה, טביעת הספינה לא הייתה אלא "חוליה בשרשרת הטרגית של ניסיונות יהודיים לפרוץ דרך למולדת". להערכת פקידי מחלקת המדינה האמריקנית, הודעת שרת החוץ בכנסת יצרה לפרשה תדמית של סכסוך ישראלי-מרוקני, דבר שהקשה את עורפם של המרוקנים במקום לרככם. המרוקנים חששו שהענקת חופש יציאה מוחלט ליהודים יביא ל"אקסודוס" כללי שמשמעותו בריחת הון והפסד כוח אדם מקצועי, פגיעה במוניטין של מרוקו ויתרונות כלכליים לישראל. הדיפלומטים האמריקנים ציינו גם שיהודי מרוקו לא רוו נחת מן ההודעה.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית

 

טבלה מס׳ 4: התיישבותם של

בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)מפת יישובים שהוקמו על ידי מרוקאים

תנועת הנוער במרוקו אליה השתייך הגרעין

" המרוקאי " בגרעין היו בין עשרים לחמישים בני 18 – 21, בני המעמד בינוני – העירוני

שם הקיבוץ

דרור

אורים

דרור

בארי

דרור

כיסופים

נוער ציוני

ניר יצחק

נוער ציוני

עין השלושה

השומר הצעיר

חצור- אשדוד

הבונים

חצרים

דרור

משמר הנגב

דרור

גשר

בונים

חמדיה

בני עקיבא- בודדים

עין הנצי״ב

דרור

בית אורן

בודדים- הברת הנוער הציוני

גבעת ברנר

בונים- הוקם ע"׳ יהודים מגרמניה, ננטש בעקבות קבלת שילומים והוקם מחדש ע"׳ בני מרוקו

גזר

בונים- בודדים.

חולדה

בונים- בודדים.

חולדה

חברת הנוער הציוני- בודדים

נען

בני עקיבא

שעלבים

נוער ציוני

גבעת השלושה

קיבוץ הכשרה לתנועת הבונים

גבע

הבונים

עין חרוד(איחוד)

דרור

עין חרוד( מאוחד)

הבונים

איילת השחר

השומר הצעיר

ברעם

הבונים

חולתה

הבונים

יפתח

חברת הנוער הציוני

כפר גלעדי

דרור

כפר סאלד

דרור- גרעין גדול וחזק

מלכ״ה

דרור

יג1ר

חברת הנוער הציוני

רמת יוחנן

הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- יחיאל בנטוב

יוטבתה

הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי- גרעין"לירדן"- תנועת הצופים.

צאלים

הוקם ע"׳ גרעין מרוקאי , אליו הצטרף מיעוט של יהודים ממצרים ולבסוף הצטרפו אליו מתנועת הבונים של בחיל

ברור חיל

הבונים

מעגן

הבונים

ווניתה

הבונים

עין גב

צופים- גרעין לירדן

דורות

צופים

מצובה

גרעין גדול של 30- 50 – דרור

גינוסר

הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.

ליל הברית היה ליל שימורים הן לגברים והן לנשים. בהתחדידעוד הגברים למדו, הנשים הכינו את הכיבודים ליום המחרת ואת הסעודה של אליהו הנביא : ביצים שלוקות, כעכים, רקיקים וארוחת צהרים לאורחים הרבים. בעלי אמצעים העשירים הזמינו לסעודת יום הברית את אנשי " מושב זקנים ,.

בליל הברית, נערכת תפילת ערבית חגיגית בבית אבי הבן. הפייטן מראה את כוחו בפיוטים ושירי הודייה ומקבל כל פני אורח שבא, בפיוט המתאים. גם הגלב לא נעדר בערב זה, ולא פלא אם לילה זה זכה לכינוי של " לילת תחפיף " או ליל התספורת, כי בערב זה ידיו של הספר מלאות עבודה.

הוא מספר את בעל הברית וכל אורח החפץ בכך. בחצר הבית " אוסט דאר " מעמידים שולחן גדול ועליו סינייא – מגש גדול מנחושת. כל מוזמן שהגיע, שלשל סכום מוסיים לתוך המגש עוד לפני שהתיישב, בתור " גראמא " – מתנה.

כל הכסף שנתרם חולק בין הרב של בית הכנסת, הפייטן, הגלב והשמש של בית הכנסת, שחלקו לא נגרע. המוזמנים כובדו בתה, עוגות וריבות שהוכנו במיוחד לברית. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת הערב.

סעודה ליל הברית

מנהגי המגרב שונים ממקום למקום וגם מעיר לעיר. בערי אלג'יריה כמו בתלמסן למשל, מנהג ליל הברית שונה במקצת מערי מרוקו, שם אחרי תפילת ערבית חגיגית גם כן, מלבישים יפה את הילד, מניחים אותו על לוח מיוחד ואחר כך אימו מגישה אותו לאביו.

האב מוסר אותו מיד ליד האיש הנכבד ביותר מבין האורחים הרבים הנמצאים במעמד זה. האיש נוטלו עם הלוח, מרימו אל על ופותח בפיוט : " אדון עולם אשר מלך " בניגון מיוחד, כשהוא מסובב אותו אנה ואנה. אחר כך מניח על הלוח סכום כסף במתנה ומעבירו לחברו שעל ידו.

גם השני ממשיך בפיוט, מיף אותו גם הוא, מניח את המתנה לידו ומעבירו לשלישי וכן הלאה. כשגומרים את השיר פותחים בשיר חדש, והפעם " יגדל אלהים חי וישתבח ", וגם הוא בניגון מיוחד. מסובבים את הילד ומניחים לידו את המתנה, כל אחד לפי כבודו ומעמדו.

כשגומרים את השירה בצבור, מניחים את הילד עם הלוח על שולחן גדול, ואז בא תורו של החכם שלא נעדר מאף אירוע. ראשית, הוא מברך את כל הנוכחים אחד אחד. אחר כך מניח את שתי ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, מוסיף כמה פסוקים כמו, " המלאך הגואל אותי " " בן פורת יוסף בן פורת עלי עין " ומסיים בפסוק " אם תשכח לא תפחד " ומחזיר את הילד לאימו.

האורחים מתיישבים סביב שולחנות ערוכים ומוגשים להם ביצים שלוקות, כעכים, שתייה ותבשיל מיוחד הנקרא " אל כרסא " ( קיבת הפרה ) ( ראה בהודעה קודמת את תיאורו של רבי יוסף משאש זצוק"ל )

יום הברית.

יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו בשם " נהאר למילה " – יום המילה, והוא מהווה יום גדול למשפחה. אבי הבן יוצא בבוקר השכם לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומלוּוה על ידי הרב ובני המשפחה. הנשים נהגו ללות אותו ביציאתו מהבית ב – זג'ארית. המוהל והסנדק, השתדלו תמיד להתפלל עם בעל הברית.

ברוב המקרים נערכה התפילה בבית אבי הבן, להוציא ימי שני וחמישי בגלל ספר התורה. המוהל השתדל להיות שליח ציבור ביום הברית רמז ל " רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם " ( תהלים קמ, טו ), הפייטנים מצידם לא חסכו בפיוטים לכבוד המאורע. ביום הברית אין אומרים תחנון ונפילת אפיים

הפייטנים הידועים שהיו במכנאס הם : מרדכי וואקרט, אליאסף בו ישעיה ואחיו משה, רפאל אדרעי  (אלפאסי) רפאל מנשה, מכלוף אלבאז שהיה גם כנר ועוד.

בבוקר השכם, מתחילות הנשים לנהור לבית בעל הברית, כדי להשתתף בטכס המילה. מגיעות ראשונות הזקנות שאימן מוותרות על אך מצווה. ראוי לציין שבמרוקו, טכס הברית נערך בשעות הבוקר בין שמונה לתשע וחצי ולא אחר הצהריים כי " זריזין מקדימים למצוות " ( פסחים, ע, ע"א ). אבי הבן חזר מבית הכנסת כשהוא עטוף בטליתו, ומלווה על ידי כל קהל המתפללים.

בבית רחצו את התינוק קודם המילה, הלבישו אותו בשמלה יפה ובכובע משי, הכל בצבע לבן. כך היה " כחתן דמים למולת " (שמות ד, כו). אם מצב המשפחה היה טוב, ענדו ליילוד תכשיט זהב\ כגון " כמסא " או שדי.

כן נהגו להדליק נרות רבים ארוכים וצבעוניים. היולדת לבשה בדרך כלל תלבושת מיוחדת " אל-עזמי " ( הדומה לתלבושת הגדולה ). זוהי שמלה בצורת חלוק ארוך , עשוייה מקטיפה ורקומה בחוטי זהב.

חדר היולדת קושט כאמור במעילי ספרי תורה, בפרוכת ההיכל, גם כד קטן מלא " לאטוך – זפת שחורה, שיהודים וערבים כאחד נהגו להוסיף למי השתייה בתקופת הקיץ, כדי להשביח את טעמם. אולם כאן, היה זה אמצעי מאגי מובהק להרחיק מזיקים ועין הרע.

לזפת הזאת היה ריח נעים (השתמשו בה בין השאר לריפוי מחלות שונות). אחרי טכס הברית שפכו את החומר הזה, הלאטוך, לתוך השירותים או לפח אשפה. יש לציין שמנהג זה קדום מאוד, אולם בימינו הוא נעלם כליל ומעטים אלה ששמעו עליו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר