מורשת יהדות מרוקו

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כאישור להנחתו מספר פינליי כי כשנה לאחר המעשה בגרגוריוס נורה מפקד יחידת יניצ׳ארים משום שחיסל כנופיית מוסלמים ששדדה משפחות נוצריות. גופתו נגררה דרך רחובות קושטא על ידי יהודים והושלכה לים. הוא התכחש אפוא לעדויות האותנטיות של בני הזמן והעליל על היהודים כאילו היו נהנים מהתעללות בגופותיהם של נרצחים נוצריים ומוסלמים כאחד^.

לאחר זמן נמשתה גופתו של גרגוריוס מהים והועברה לאודיסה. גם לסיפור זה כמה גירסאות. וולש הנזכר מספר שלאחר כמה ימים הופצה שמועה כי בדרך נם נתגלתה הגופה צפה בים השיש: בניגוד להגיון, נשמע כי נמצאה בים השחור.

לפי גירסה אחרת משו נוצרים את הגופה בלילה שלאחר השלכתה, ואילו מקור אחר אומר כי נתגלתה על ידי יווני מביתו של הפטריארך, שמצא מקלט על סיפון אניה בדרכה לאודיסה. רב החובל היווני, מארינוס סקלאבום שמו (לפי גירסה אחרת הוא שגילה את הגופה), הביא את הגופה לאודיסה בחסות החשיכה.

 על פי הגירסה האחרונה שמרו היוונים על הגופה, כיוון שהחשיבו את גרגוריוס לקדוש, ובלילה משו אותה מהים והעבירוה באניה לאודיסה. הרוסים ראו בו דמות קדושה שכוסתה במים בדרך נס על מנת לחזק את האמונה. הנוסחאות השונות לסיפור מצביעות גם על הדמיון האפייני למיסתורין שאפף את אישיותו. בהוראת הצאר אלכסנדר הראשון(שלט 1825-1801) נקבר גרגוריוס ב־19 ביוני בכנסייה אורתודוכסית באודיסה, בטקס מרשים. חמישים שנה לאחר מכן נדרשה גופתו על ידי ממשלת יוון, הועברה לאתונה ונקברה בקתדראלה המטרופוליטאנית בעיר זו.

רוסיה, שתמכה במרד היוונים, העניקה מקלט ליוונים שברחו אליה מאימת העות׳מאנים.פליטים אלו ליבו את השנאה וההסתה נגד היהודים בסיפוריהם על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס. בשל הסתה זו, בתוספת השנאה העממית של הרוסים וגלי ההתלהבות הדתית, נערכו פרעות ביהודי אודיסה ב־2 ביולי.

מקור מהימן על פרעות אלה היא עדותו של דוד בן מאיר הכהן מאודיסה, שנפצע בפרעות. לאחר שתיאר את תליית גרגוריוס, את מציאת הגופה על ידי יוונים ואת הבאתה לאודיסה וקבורתה, הוא כותב:

ויהי כמעט נקבר הכהן הראשי גרעגאר, התנפלו היונים ורבים מדלת עם הרוסים שואפי שלל על היהודים האומללים, ויחלו בשעה התשיעית בבקר להכות אותם ולבוז את רכושם. והיונים והרוססים עשו מקודם ביניהם חוזה, להחל את מעשיהם הרעים בפעם אחת בג׳ מקומות מחלקי העיר, במקום אשר ישבו שם יהודים לרוב, ולכסות את מעלליהם הרעים הוציאו קול כי היהודים בקאסטאנטינה יצאו להתעולל בהכהן הראשי שלהם בעת אשר נסחב בחוצות העיר בפקודת השולטן. הסער הנורא אשר יצא על היהודים הרגישו שוטרי העיר מקודם, ויגידו לאחדים מבני ישראל לבל יצאו מפתח ביתם החוצה, ולבל יפתחו את חנויותיהם. אבל הפראים והאכזרים שואפי טרף באו אל ביתם, וישברו החלונות והדלתות, ויכו אותם בגזרי עצים וישפכו את דמם, ויקחו את כל אשר מצאו ואחדים מבני ישראל נהרגו ורבים נפצעו, ורבים התחבאו בחורים וכפים ויבאו הפראים לבית תפלת היהודים ויעשו שמות גם שם.

בהמשך נאמר כי ״הרבה משפחות מבני ישראל נשארו בלי לחם וכל הון היהודים נאבד״. בו ביום אחר הצהרים נבלמו הפרעות על ידי המשטרה, שאסרה כמה מהפורעים. לפי עדות אחרת נפצעו שישים יהודים ושבעה־עשר מהם מתו מפצעיהם^.

הדים לפרעות אלו הגיעו לאוזני השגריר הבריטי בקושטא, שדיווח לשר החוץ לונדונדרי ב־26 ביולי. הוא מסר כי הגיע אליו מידע מאודיסה על פרעות אכזריות שעשו היוונים בעיר זו ביהודים. לדבריו נרצחו רבים, בתיהם נשדדו, בתי כנסיות נהרסו וספרי תורה חוללו. ועוד העיר כי נראה שהיוונים, הדורשים סובלנות כלפי דתם, אינם מוכנים להעניק אותו יחס לזולתם (נספח ב). במשפט אחרון זה יש משום ביקורת ותרעומת על המעשים השליליים של היוונים ואכזבה מן המורדים, שזכו לאהדה רבה בין האנגלים במאבקם לעצמאות. התנהגותם עמדה בסתירה לעקרונות החירות והשוויון לבני כל הדתות כולל היהודים, שהיו אמורים להיות מאבני היסוד של הלאומיות היוונית כשתגיע לעצמאות".

התגובות באנטוליה וביוון

רצח הפטריארך עורר סערת רגשות ותביעה לנקמה. שורות המורדים גובשו ותוקפנותם כלפי התורכים והיהודים גברה. השלטונות, שחשו בליבוי היצרים, תלו בפומבי אנשי כמורה ונכבדים יווניים בקושטא ובמקומות אחרים, הוציאו להורג מורדים ומי שנחשדו כמסייעיהם. בכך ביקשו להרתיע מפני המשך מעשי האלימות, אבל למעשה השיגו את ההיפך. הממשלה, שחששה מפני התפשטות המרד ואנרכיה שתסכן את יציבות הממשל, לא ראתה בעין יפה הריגת יוונים חפים מפשע על ידי יניצ׳ארים או אספסוף צמא דם. היה חשש לפעולות בלתי מבוקרות כאלה, בייחוד בקושטא ובאיזמיר.

תוך ניצול האווירה האנטי־נוצרית כילו המוסלמים את חמתם גם בכנסיות ושדדו את רכושן, תופעה שלא היתה רצויה לשלטונות. עם כל רצונם לדכא את המרד, הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי, ולגרום את הרחבתו של מעגל האלימות. כדי להרגיע את הרוחות התוססות של היוונים עשו צעדים כדי לשקם את הכנסיות השדודות. עיקר מאמציהם של העות׳מאנים כוּון לשבירת מעוזי המורדים בערי יוון ובכפריה. בקיץ 1821 התנהלה לחימה אינטנסיבית. במקור עברי נמסרה עדות על הריסת כפרים בסביבות שאלוניקי:

ביום טו סיון תקפ״א ליצירה [16 ביוני 1821] יצא מכאן [משאלוניקי] השר אחמיט בי״ג לרדוף להערלים המורדים וביום כג בו החריב ושרף כפר באשיליקא ואחר מכאן לט״ו ימים החריב ושרף כפר גאלאסו^.

היוונים הגיבו בדרך כלל באלימות, במקומות שם היתה ידם חזקה, כגון במוריאה ובאיים. למשל, לפי דיווח מאיזמיר מן ה־3 במאי 1821, נרצחו באי סאמוס שנים־עשר תורכים כנקמה על תלייתו של גרגוריוס^.

  גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

תעמולת השיטנה בכתובים נגד היהודים והאנוסים, שמצאה את ביטויה החריף כבר במחצית המאה הט״ו, לא פסקה אף בימיהם של פרנאנדו ואיסבל. בשנת 1488 נתפרסמו ברבים שני כתובים שנשתמרו בכתב־יד וקולמוסם אחד. אחד מהם דן בתלמוד ובהלכה ודרך קיומן של המצוות, כנהוג על־ידי הקונברסוס ואלו מסקנות חייבת האינקוויזיציה להסיק כלפיהם. בדברי הקדמה לספרון פנה פרנאנדו די סנטו דומינגו אל טורקימדה. איש זה היה אינקוויזיטור בסיגוביה והכיר את טורקימדה מקרוב, ועתיד היה לשמש שופט במשפט לאגוארדיה (1491-1490). הוא פתח בדברי הנביא ירמיהו (א, י) להגדרת שליחותו (של טורקימדה): ׳ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע׳.משמעותה של הקדשה זו ששליחותו של טורקימדה היא קדושה: עקירת נגע ההתייהדות של האנוסים ועמה שליחות של בנייה מחודשת במלכות ובחברה הנוצרית. מחבר הספרון סיפר בהקדמתו שכתיבת הספר הוטלה על אנטוניו די אווילה ועל חברו הכומר. אין כל ספק שמחברי הספרון היו בקיאים בהלכה ובמשמעותן של המצוות. אין בדבריהם אלא תביעה להעניש את היהודים על השפעתם המזיקה על הקונברסוס. שני המחברים עודדו גביית עדויות מיהודים נגד אנוסים מקיימי מצוות, וכבר הודגשו הדברים לעיל. דומה שיש לראותם ראשונים להצביע על דרכי אנוסים לבטא כוונות קיום מצוות בלב, שעה שלא היה בכוחם לקיימם בפועל. עתידה היתה לימים דרך זו ליהפך לשיטה אצל אנוסים. בפרק הרביעי של הספרון הועלה דיון על השנאה לגויים המצויה בתלמוד. כוונת מחברי כתב השיטנה ברורה לחלוטין וייעודו של הספרון היה להצדיק את האמצעים שננקטו נגד האנוסים.

לספרון השני ניתן שם מיוחד במינו:,Libro llamado el Alboraique על שם סוסו האגדתי של מוחמד, והוא גם הכינוי שניתן לאנוסי ליירנה שבאסטרימדורה.

הערת המחבר : זהו כינוי שניתן לבוגדים.בליירנה הוקם בית דין האינקביזיציה לכל המחוז בשנת 1509

בו הביא מחברו האנונימי תיאור לדרכי ההזדהות שבין היהודים לאנוסים; אם היהודי שהמיר דתו אינו משומד(mesumad) הוא זוכה ליחס מיוחד ולכיבודים המיועדים לאנוסים (anuzes) ; אם הוא משומד אין מדברים אתו. בעיני המחבר: כל התכונות הגרועות, הערמה והצביעות, הודבקו באנוסים כבאותו סוס אגדתי, שבו הגיע כביכול מוחמר ברכיבה לירושלים. הוא הוסיף ופירט את לשונות הגנאי שבפיהם של היהודים לקודשיה של הנצרות, ואין צורך שנפרטם כאן.

דומה שלכתובים אלה עלינו לצרף גם מחזה שהועלה ככל הנראה בפומבי בדמות משפט שערכו יהודים לכלב שהיה נושך אותם. בחיבור זה הושמו היהודים ללעג על פחדם מפני הכלב, ולעומתם זכה הכלב לתהילה ושבח על שהוא בחושו הבריא ידע להבדיל בין נוצרי ליהודי. ואין הבדל אם ההצגה הועלתה בסלמנקה או בכל מקום אחר. הכלל: היהודי הושם ללעג וקלם גם בתביעה שהגישה הקהילה נגד הכלב.

שופט העיר נתבע להסגיר לידיהם את הכלב על מנת לעשות בו שפטים. במשפט הופיעו עדים יהודים: זקן העדה, משה גארסון, אברהם בן אהרן! מאיסטרי יצחק עושה פוזמקאות, ואנוס אחד (confeso). השופט נכנע לאיומי היהודים והסכים לדרישת התובעים, אלא שהכריע שהכלב ייקשר בבית הכנסת וכך ייראו התובעים כמנצחים בתביעתם. אבל הכלב המשיך בתעלוליו ועדים נוספים שהופיעו לפני השופט דרשו את הוצאתו להורג ושריפתו בפומבי. דרישתם נאמרה בשם ׳הקהל והקהילה׳(aijama y caal). הכלב הצליח לברוח והסתתר בכפר, כאהובם של הנוצרים. גם שם היה יוצא ומזהה יהודי אפילו אם לבש איצטלא של נוצרי; הוא הכירם וזיהה אותם בחוש ריחו. סופו שהכלב מת בדרך הטבע וזכה למצבת קבורה מכובדת על קברו. אף מקברו המשיך הכלב להפחיד יהודי, והפך להיות סמל השומר של התורה הנוצרית מן היהודים הגלויים והנסתרים. ושמא יש לזהות את הכלב עם הדומיניקנים, שכאמור לעיל ראו עצמם כשומריה של הנצרות והכנסייה. בכתיבה זו לא נתכוונו מחבריה אלא ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים שהם מהווים מהות אחת. אין לנתק את הקשר ביניהם, ורק כלב נאמן בחושו הבריא מסוגל לגלות את השקר וההונאה שבחייהם. בכך גם מצאו הצדקה לאמצעים שננקטו נגד האנוסים ועתה נשארו רק היהודים שיש לפעול נגדם ולהציל מידיהם את המדינה ואת החברה.

 אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה

על עשרת הדברות. לנשמת. שיר מעין אזור בן עשר מחרוזות דו-ענפיות. בכל מחרוזת שני טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים. שתי הצלעות הראשונות של טורי הענף הראשון מתחרזות ביניהן. הצלע האזורית הראשונה מתחרזת עם צלעות הטור הענפי השני.

חריזה: א/ב א/ב ג/ג ג/ד ה/ו ה/ו ז/ז ז/ד וכו'.

משקל: שבע הברות בצלע הראשונה וחמש הברות בצלע השנייה.

כתובת: פיוט על עשרת הדברות.

נועם ׳נאוה את וגם שיריך.

סימן: אני דוד בן חסין.

מקור: א – לז ע״א; ק- מא ע״א; נ״י 3097 – 26 ע״ב.

אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה / דּוֹר צְרוֹר הַמֹּר
בְּנִיב שָׂפָה נְעִימָה / אֲשׁוֹרֵר מִזְמוֹר
יוֹם זֶה בְּסִיוָן שִׁשִּׁי / שִׂמְחַת גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי
בָּחַר בּוֹ צוּר קְדוֹשִׁי / אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי

5- דָּבָר צִוָּה ה' / לְעַם אֱמוּנִים
הִתְקַדְּשׁוּ שְׂשׂוֹנָי / הֱיוּ נְכוֹנִים
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ / אָנֹכִי הוֹצֵאתִיךָ
מֵרַהַב לָתֵת לְךָ / שְׁתֵּי תּוֹרוֹתַי

וְלֹא יִהְיֶה לְךָ אֵל / אַחֵר עַל פָּנָי
10- אָנֹכִי הוּא הַגּוֹאֵל / אֵין זִקְנָה לְפָנָי
לֹא תַּעֲבֹד שְׁנַיִם / גַּם לֹא תִּסְגֹּד אַפַּיִם
כִּי עַל יוֹצְאֵי מֵעַיִם / אֶפְקֹד חוֹבוֹתָי

דּוֹרוֹת שְׁנֵי אֲלָפִים / חַסְדֵי אֵיטִיבָה
לְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים / טוֹבָה מְרֻבָּה
15- וּבִשְׁמִי אַל תִּשָּׁבְעוּ / לַשָּׁוְא כִּי הַלֹּא תֵּדְעוּ
הָעוֹשֶׂה אַכְרִית זָרְעוֹ / מִסְּבִיבֹתָי

1. 1. שוכן רומה: כינוי לה׳ השוכן במרומים. דוד צרור המור: על-פי שה״ש א, יג, והם כינויים לה׳, וראה שהש״ר א, א. 2. בניב… מזמור: אשיר שיר לה׳ במיטב המליצה. 3. יום… ומשושי: יום ו׳ בסיוון הוא יום מתן תורה ויום שמחה דוגמת המדרש על הפסוק ׳ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳(שה״ש ג, יא) ׳זה מתן תורה׳(במדב״ר יב, ח). 4. בחר… אבותי: ה׳ בחר בו בסיוון כיום מתן תורה. צור… אבותי: כינויים לה׳. 5. עם אמונים: כינוי לישראל השומרים אמונים לה׳, על דרך תה׳ לא, כד. 6. התקדשו… נכונים: להתקדש ולהיטהר שלושה ימים ולהתכונן ליום השלישי הוא יום ו׳ בסיוון, על-פי שט׳ יט, י-יא ורש״י שם. 7. אלהים… הוצאתיך: הוא הדיבר הראשון בי׳ הדברות ׳אנכי ה׳ אלהיך…׳(שמ׳ כ, ב). 8. מרהג: ממקום ׳גסי הרוח׳(רש״י) ממצרים, על-פי יש׳ ל, ז. שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כפי שנדרש במקורות רבים, ראה לדוגמה שמו״ר מז, ג. 9. ולא… פני: זה הדיבר השני, על-פי שמי שם, ג. 11. לא תעבוד שניים: לא לשתף עם עבודת ה׳ אלהים אחרים. לא תסגוד אפיים: ׳לא תשתחוה להם׳ (שמי שם, ה). 12. בי… חובותי: אעניש גם את בני החוטאים, ככתוב בשמי שם, ה ׳פוקד עון אבות על בנים׳. 13. דורות… איטיבה: על-פי שמי שם, ו ׳ועושה חסד לאלפים׳, וכפי שנדרש בסוטה לא ע״א. 14. לאין… מרובה: ה׳ יתן שכר למי שאין לו אפוד ותרפים והם סוגים של אלילי-בית, על־פי שו׳ יח, כ. 15. ובשמי… לשוא: הוא הדיבר השלישי ׳לא תשא את שם אלהיך לשוא׳(שמ׳ שם, ז). 16. העושה… מסביבותי: העושה פסל או נשבע לשקר ייכרת.

בְּשֵׁשֶׁת יָמִים נִשְׁלָם / עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
שָׁמַיִם וְכָל חֵילָם / גַּם הֵם נִבְרָאוּ
יוֹם שַׁבָּת תְּקַדְּשׁוּ / וּמְלָאכָה לֹא תַּעֲשׂוּ
20- בִּזְכוּתָהּ חִישׁ תָּחִישׁוּ / בִּנְיַן חָרְבוֹתָי

נָמוּ כָּל מַלְכֵי עוֹלַם / כָּבוֹד דָּרָשְׁתִּי
חָזְרוּ וְהֹדּוּ כֻּלָּם / בַּסּוֹף אָמָרְתִּי
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְאֵם / וּבְמוֹרָאִי יִירָאֵם
לְבַד אִם מַחֲטִיאִים / אוֹתְךָ מֵאוֹרְחוֹתָי

25- חוּסָה לֹא תִּרְצַח נֶפֶשׁ / נָקִי וְצַדִּיק
דָּמָהּ אֶדְרֹשׁ, וְאָפֵס / בֵּית דִּין הַצֶּדֶק
לֹא תַּעֲשֶׂה זְנוּנִים / בִּמְחִיצָתִי אֵין חוֹנִים
אֶמְאַס אָבוֹת וּבָנִים / מִמִּשְׁכְּנוֹתַי

17. 17. בששת… ומלואו: כמתואר בשמי שם, יא. 18. ובל חילם: ׳וכל צבאם׳ (בר׳ ב, א) והם הכוכבים. 19. יום… תעשו: והוא הדיבר הרביעי, על פי שמי שם, ז. 20. בזכותה… חרבותי: בזכות שמירת שבת תזרזו את בנין ביהמ״ק והגאולה, על-פי שמו״ר כה,יב ׳אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא׳. 23-21. נמו… ייראם: על-פי קידושין לא ע״א ׳בשעה שאמר הקב״ה ׳אנכי ולא יהיה לך׳(שמי כ, ב) אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר ׳כבד את אביך ואת אמך׳(שם שם, יב) חזרו והודו למאמרות הראשונות׳. נמו: נאמו, אמרו. 23. בן… ואם: הוא הדיבר החמישי ׳כבד את אביך ואת אמך׳(שמ׳ שם, יב). ובמוראי ייראם: על-פי וי׳ יט, ג ׳איש אמו ואביו תיראו׳. 24. לבד … מארחותי: רק במקרה שההורים מצווים לבן לחטוא אזי אין לכבדם. 25. חוסה: התנהג ברחמים והיזהר משפיכות דמים. לא תרצח: הוא הדיבר הששי, על-פי שמי שם, יג. צקי וצדיק: על-פי שמי כג, ז ׳ונקי וצדיק אל תהרג׳. 26. דמה… הצדק: כנגד המשך הפסוק שם ׳כי לא אצדיק רשע׳ וכפירש״י שם ׳אם יצא מידך זכאי (והוא חייב) יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה׳. ואפס: בשעה שאפס שנעצר הצדק מבית הדין. 27. לא… חונים: כנגד הדיבר השביעי ׳לא תנאף׳(שמי כ, יג). 28. אמאס… ממשכנותי: אגרשם מן הארץ, ראה וי׳ יח, כח וכ_׳ כב.

    סוּר מִלִּגְנֹב אָחִיךָ / לָמָּה מוֹת תָּמוּת
    30- גַּם בְּאִישׁ עֲמִיתֶךָ / לֹא תַּעֲנֶה מִרְמוֹת
    לֹא תַּחְמֹד אֶת רְכוּשׁוֹ / גַּם לֹא בֵּיתוֹ וְאַרְצוֹ
    וְאִשְׁתוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ / אֵלֶּה דִּבְרוֹתַי

יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֵף / לִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי
מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף / יִקַּח כִּי שָׂנֵאתִי
35- אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ / עֹשֶׁר כָּבוֹד בִּשְׂמֹאלָהּ
וְרַב טוֹב הוּא צָפוּן לָהּ / בְּתוֹךְ אוֹצְרוֹתַי

נֶפֶשׁ נַעֲנָה תִּשְׂמַח / וְקֶרֶן תָּרִים
בְּבוֹא אִישׁ שְׁמוֹ צֶמַח / מְדַלֵּג עַל הָרִים
יוֹרֶנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ / נֵלֵךְ בָּהּ בְּלִי מֹרֵךְ
40- נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ / תּוֹךְ מִקְהֲלוֹתַי

29. 29. סור מלגנוב אחיך: והוא הדיבר השמיני, על-פי שמ׳ שם, שם. ׳לא תגנב׳ וכפרש״י שם ׳בגונב נפשות הכתוב מדבר – לא תגנובו (וי׳ יט, יא) בגונב ממון׳. למה מות תמות: לפי שעל גניבת נפש חייבין מיתת בית דין, ראה רש״י שם וסנהדרין פו ע״א. הלשון על-פי יח׳ לג, יא. 30. גם… מרמות: הוא הדיבר התשיעי ׳לא תענה ברעך עד שקר׳ (שמי שם, שם). 32-31. לא… ושמשו: כנגד הדיבר העשירי ׳לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו…׳(שמי שם, יד). אלה דברותי: הם עשרת הדברות. 33. ישמע חבם ויוסיף: על-פי מש׳ א, ה. 34. מוסרי… יקח: על-פי מש׳ ח, י. שנאתי: מוסב על כסף. על דרך נדרים לז ע״א ׳ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים – מה אני בחינם אף אתם בחינם׳. 35. ארך… בשמאלה: מוסב על התורה, על-פי מש׳ ג, יג. 36. ורב… צפון: לשומר התורה, על־פי תה׳ לא, כ ׳מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. צפון… אוצרותי: על דרך דב׳ לב, לד ׳הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותיי. 37. נפש נענה: נפש מעונה, כאן: כינוי לישראל בגלות, על־פי יש׳ נח, י והוא פנייה לה׳. וקרן תרים: מוסב על ה׳ שיתקע בשופר לבשר על הגאולה. 38. צמח: כינוי למשיח, על-פי־יר׳ כג, ה. מדלג על הרים: על-פי שה״ש ב, ח ונדרש על גאולת ישראל, ראה לדוגמה שהש״ר ב, טו כא-כב. 39. יורנו… בה: על-פי יש׳ ב, ג והוא אחד מייעודי המשיח. בלי מרך: בלי פחד הגויים. 40. נשמת… תברך: רמז לייעוד הפיוט הנאמר סמוך לנשמת.