ארכיון יומי: 13 ביוני 2014


الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. גהאד ושנאת היהודים

כבר בקיץ 1967 התכנסו בקהיר מנהיגי דת מוסלמים מ־33 מדינות ל׳׳ועידה הרביעית של אקדמיית אל־אזהר למחקר איסלאמי״, לדון בגורמים לתבוסה ול״אובדן ירושלים״, הנקודה הכואבת מכול. המסקנות שאותו גוף מוסמך שהתכנס בקהיר הגיע אליהן היו חדות כתער: תבוסת יוני מוכיחה ש״הסוציאליזם המוסלמי״ של נאצר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של אללה, ולפיכך החרפה תוכל להימחות רק באמצעות שיבה מחודשת ומוגברת אל האמונה. ביסודות האנטי־יהודיים באיסלאם הופחה עתה רוח חיים ועזוז – לא רק בידי מנהיגי האחים המוסלמים, אלא, הפעם, בידי מנהיגיו הדתיים של העולם האיסלאמי

ועדיין, החלטה זו של העילית הדתית, אין די בה כדי לענות לשאלה מדוע השיג האיסלאמיזם הגמוניה לאחר שנת 1967. חלק נוסף של תשובה ״מצא בתולדות חייו של נאצר. שכן נאצר, שנשאר בתפקידו עד מותו בספטמבר 1970, הוא זה שהעלה את הרכבת הערבית על מסילת האיסלאמיזם. להלן נבחן כמה היבטים מרכזיים בתולדות חייו, שמנסחי אגדות הקדושים מהאסכולה הסובייטית טאטאו מהם בקפדנות – בהם, למשל, חברותו באחים המוסלמים.

החבר האח נאצר

אישיותו הפוליטית של נאצר, יליד 1918, עוצבה בשנות השלושים בתנועת הנוער הפרו־נאצית ״מצרים הצעירה״, שהיה חבר בה. הקריירה הצבאית שלו נתמכה בראשיתה, שנות הארבעים המוקדמות, בידי בכיר תומכיו של היטלר במצרים, הגנרל עזיז אל־מצרי. אל־מצרי, כמו גם ראש הממשלה עלי מאהר, הודחו בהשפעת הבריטים בשנת 1942, בשל עמדתם הפרו־גרמנית הגלויה. כשתפסו נאצר וחבריו למהפכת הקצינים החופשיים את השלטון ביולי 1952 השיב נאצר את חובו לפטרונו: אל־מצרי הוכרז ״אביה הרוחני״ של מהפכת יולי, ומאהר מונה לראש ממשלה.

מנהיג האחים המוסלמים, חסן אל־בנא, היה מיודד עם אל־מצרי, ובשנת 1940 הפגיש אותו עם חברו ויורשו של נאצר, אנואר א־סאדאת. סאדאת הצטרף לארגון הצבאי של האחים המוסלמים בשנת 1941, ונאצר וקצינים אחרים הלכו בעקבותיו בשנת 1943 ובשנת 1944. בשנים 1948-1944 נהגו קצינים אלה להיפגש מדי שבוע עם המפקד הצבאי של האחים המוסלמים, מחמוד לביב, והשתתפו באימון מחתרתי של מתנדבים למלחמת 1948-1947 בארץ־ישראל. המעגל החברתי של נאצר כלל גם את המופתי של ירושלים אמין אל־חוסייני, ונאצר ביקש ממנו לשכנע את המלך פארוק לאשר לקצינים מצרים להשתתף במלחמה זו. לאחר פלישת צבא מצרים לישראל שירת נאצר בחזית זו כאחד ממפקדי הכוחות.

ממשלת מצרים השיבה לאחים המוסלמים את חוקיותם בשנת 1951. ההכנות להפיכה הצבאית של שנת 1952 נערכו בתיאום הדוק עם הארגון. נאצר אף הציע שהמשטר החדש יעניק לאחים המוסלמים כוח שלטוני מוחלט, אך תכנית זו נגנזה בשל חשש מהתערבות צבאית בריטית. בערב ההפיכה ממש חזר נאצר על שבועת האמונים שלו לאחים המוסלמים, והבטיח להנהיג במדינה, ולו בהדרגה, את חוק השריעה.

פנת האסלאם

קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה                  

קדושת ירושליםיום ירושלים

המסגדים שהזכרתי הוקמו בסוף המאה השביעית, קרוב לשישים שנה לאחר כיבוש ירושלים על־ידי הצבאות המוסלמים. המדובר בצמד מסגדים: מסגד אל־אקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים (״ג׳אמ׳ע״), וכיפת הסלע (״קובת אלצח׳רה״), שאיננו מסגד במובן המדויק של המלה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור, אף על־פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים. אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אל־אקצא — כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית — על־ידי החליף האומיי עבד אל־מלכּ, בעוד שמסגד אל־אקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על־ידי בנו אל־וליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באיסלאם ומסגד אל־אקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.

אך מדוע הקים עבד אל־מלב את כיפת הסלע על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש שלנו? נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאומיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת היתה בידי מורדים. אבל הדעה הזו אינה מקובלת עוד על החוקרים. ההנחה כיום היא ששתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המסגדים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על־ידי המוסלמים בהר־הבית.

הסיבה הראשונה הינה דתית מובהקת: ארץ־ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האיסלאם — במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאיסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ־ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו מאותה עת לחלק מן האיסלאם האורתודוקסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ־ישראל וירושלים באיסלאם ניתן על־ידי עצם הקמת צמד המסגדים בהר־הבית.

הסיבה השנייה להקמת כיפת הסלע דתית גם היא, אבל מסוג אחר לגמרי ואולי יש בה גם גוון פוליטי מסוים. האיסלאם הכיר, תוך כיבושיו מחוץ לחצי־האי ערב, כנסיות מפוארות רבות. הוא ביקש להקים בית תפילה משלו שיתחרה בפאר הכנסיות של הנוצרים. כך הוקמה כיפת הסלע, כנראה בעזרת בנאים מקומיים, נוצרים ביזנטיים ואולי אף בעזרת יהודים, וזאת כדי להוכיח את עליונות האיסלאם על הדתות שאת שטחיהן הוא כבש וכדי לבטל את נחיתותם של מבני המסגדים הקדומים לעומת הכנסיות הנוצריות.

אם כך או כך, אין ספק שכיפת הסלע לא הוקמה כדי להתחרות בכעבה שבמכה. במשך כל הדורות ניסו רוב המוסלמים למנוע את הניסיונות להעמיד את ירושלים כמקבילה למכה ואל־מדינה. יש שניסו אפילו למנוע מלהעמידה במקום השלישי, לאחר שתי אלה, אך בכך לא הצליחו, שכן עצם בניית המסגדים מעידה על כך שבתוך האיסלאם עצמו התפתחה התפיסה של קדושת ירושלים ונקשרה גם בתולדותיו של הנביא מוחמר. הדבר נעשה על־ידי טיפוח סיפור מפורסם, שבראשיתו היה רק בבחינת אגדה שלא התייחסו אליה ברצינות יתרה, אך לאחר מכן נתקבל כאירוע היסטורי והפך לעיקר אמונה באיסלאם.

הכוונה למסע הלילי המופלא של מוחמר ממכה לירושלים (״איסרא״) ולעלייתו לשמים מהר־הבית בירושלים (״מיעראג׳׳׳). לזכר פרשה זו הוקמו שני המסגדים על הר־הבית. בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת המסורת המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמר במכה. המלאך הביא עמו בהמת־רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. היתה זאת בהמה על־טבעית בעלת כנפי נשר, זנב־טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת־רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל — ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ״אל־בוראק״ ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המלה ״ברק״ או ״סוסיא ברקא״, שעליו ירכב, לפי מסורתנו, המשיח בבואו לירושלים.

בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א) מסופר על שבור מלך פרס, שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל: האם יש לך סוס "בר חיור ('חיור' = מאה בפרסית) גווני?" כלומר: האם יש לך סוס בן מאה גוונים? [כי חמורו של המשיח, כזה הוא]

 לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמר את בהמתו ליד הכותל המערבי בעת עלותו מהר־הבית לשמים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית  ״אל־בוראק״  ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים־נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמים וביקורו, בלווית המלאך גבריאל, את הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתו לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: ״נעשה ונשמע״. המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו — כיצד ליסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום — כפי שרצה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האליגוריה או חזון אפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באיסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה. יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמים נתקבלה גם כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד.עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי ״אל־מעראג׳ חק״, היינו שעלייתו של מוחמר לשמים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 (״סורת־אלאיסרא״). וכך אומר הפסוק: ״השבח לאלוהים אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר (״אלמסג׳ד אלאקצא״), אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו״. מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק-בקדושתה של ירושלים באיסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאיסלאם היא ללא ספק עובדה.

לזכר עלייתו של מוחמר מירושלים לשמים נקבע גם חג מיוחד — חג הי׳מעראג׳״ ב־27 בחורש רגיב, הוא החודש השביעי בלוח המוסלמי. מכאן ואילך גם פרחה מאוד הספרות הערבית על אודות ירושלים. סיפורים רבים ממקורות שמחוץ לאיסלאם וממקורות ערביים קדומים — נקשרו עכשיו בירושלים. בייחוד הודגש הקשר בין ירושלים למכה. בדרך כלל ירושלים נתפסת כשלישית בקדושתה לאחר מכה ואל־מדינה, אך יש שניסו גם להעמיד אותה כמקבילה למכה, או כשנייה לה. בודדים ניסו אף להעלות אותה מעל ומעבר לכל מקום אחר בתחומי האיסלאם. יש גם שקשרו את הר־הבית בירושלים בצורה מעניינת לכעבה במכה: ביום הדין תבוא הכעבה ממכה אל אבן השתייה בירושלים — ככלה אל חתנה ! אחרים מספרים שהכעבה במכה — אבניה נחצבו מהר הזיתים… עתה החלו מתארים גם את הכעבה במכה במוטיבים הלקוחים מירושלים. כך, למשל, מספרים שלכעבה יש מקבילה בשמים, ממש כירושלים של מעלה. ולא מקבילה אחת בלבד — אלא שבע מקבילות יש למכה בשבעת הרקיעים. ההקבלה בין הכעבות שבשמים לכעבה שבמכה היא כה מדויקת שאם תיפול אבן אחת מאחת הכעבות השמימיות — היא תיפול הישר על האבן המקבילה לה בכעבה הארצית שבמכה! כך כבשה לה ירושלים את מקומה באיסלאם ליד מכה, בדרך כלל בשלישית בחשיבותה לאחר מכה ואל־מדינה. עם זאת נשמעו באיסלאם מדי פעם בפעם גם קולות נגד קדושת ירושלים. הקולות היו בודדים, נחשבו לדברי כפירה ואיש לא שעה אליהם. אבל אין ספק שהסיבה שהניעה את היוצאים חוצץ נגד קדושת ירושלים באיסלאם — היתה סיבה דתית. חכם ההלכה הגדול אבן תימיה (מת בשנת 1328) ואחרים (גם בימינו!) טענו שקדושת ירושלים היא נטע זר באיסלאם ואינה אלא חיקוי ליהדות ולנצרות, אך השפעתם היתה מועטה ביותר.

גם למימד הפוליטי היתה השפעה על צמיחתה של קדושת ירושלים באיסלאם. אולי קדושת ירושלים היתה פחות מרכזית באיסלאם, לולא לטשו אליה תמיד שכנים רעבים את עיניהם ואף הושיטו את ידם לכבוש אותה. כך היה הדבר בימי הביניים המוקדמים — לגבי ביזנץ — וכך היה כיבוש ירושלים, בסוף המאה האחת־עשרה על־ידי הצלבנים. הכיבוש הזה תרם רבות להגברת קדושת ירושלים באיסלאם. זמן מה לאחר נפילתה של העיר בידי הנוצרים הכובשים והפיכת המסגדים שעל הר הבית לכנסיות — התעוררו חכמי האיסלאם וקראו ל״גיהאד״, למלחמת מצווה, על מנת לכבוש חזרה את ירושלים מידי הנוצרים. התעוררות זאת היתה מלווה בטיפוח יצירה ספרותית מיוחדת, שהיתה אמנם ידועה גם קודם לכן, והיא הספרות על ״שבחי ירושלים״. אם קודם לכן סיפרו ב״שבחי ירושלים״, כמו בשבחי ערים אחרות באיזור, הרי מאותה עת הפכו ״שבחי ירושלים״ לספרות דתית חשובה המטפחת את קדושת ירושלים באיסלאם. 

אפשר שתופעה דומה חלה גם לעינינו בזמן החדש. ייתכן מאוד שעצם איחוד העיר על ידינו במלחמת ששת הימים, היא המחזקת את קדושתה בעולם האיסלאם. אכן אין מנוס מלהכיר בעובדה שירושלים קדושה לאיסלאם משום שהיא קדושה ליהדות ולנצרות, ובאופן דומה. במידה מסוימת ומסויגת מודים בכך גם המוסלמים עצמם: הם מכירים יותר בקדושת ירושלים לנצרות ופחות בקדושתה ליהדות. ואף על־פי כן יש אולי סימנים גם להכרה בכיוון זה, אפילו בכתביו של סייד קוטב, איש ״האחים המוסלמים״, שיחסו ליהדות ולישראל היה שלילי ביותר והוא הוצא להורג במצרים בשנת 1966 על שום קנאותו הדתית. בפירושו של סייד קוטב לפסוק הראשון בסורה 17 שהזכרנו לעיל הוא אומר: ״המסע של הנביא ממכה לירושלים קושר את אמונות הייחוד הגדולות זו לזו למן אברהם וישמעאל ועד חותם הנביאים מוחמד. הוא קושר את המקומות  הקדושים לכל הדתות המונותאיססיות זה בזה, וכאילו מכריז מוחמר — אחרון הנביאים — במסעו המופלא ממכה לירושלים על קדשי הנביאים שקדמו לו ועל כך שבשורתו כוללת אותם בתוכה וקושרת עצמה בהם. שכן, מסע זה רומז על דברים שמעבר לגבולות הזמן והמקום והוא מקיף תחומים רחבים יותר מכל תחומי הזמן והמקום — ומכיל בקרבו משמעויות עמוקות יותר מאלה הנראות לעין בעת הקריאה הראשונה של הפסוק״.

http://www.onlinejihadexposed.com/2012/11/blog-post_3.html

סוף המאמר…..

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:

א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;

ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו

ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;

ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.

תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.

בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.

מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?

מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.

מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?

מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?

שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.

אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:

א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים;

ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו

ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו;

ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.

תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.

בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.

מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?

מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.

מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?

מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?

שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.

האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.

מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.

מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.

מוחמד נהג על פי מסורת שבטי ערב שאהבו לעסוק בשוד ובביזה כהרפתקה שבטית, המכונה בפי הערבים עז'ו ואף אימץ הרגלי לחימה בזויים כסמל לגבורה המכונים בפי הערבים מרווה, שהם כינויים נרדפים, עז,ו ומרווה.

♦           האם שליח ה׳ יכול לחקות את הרגליהם הבזויים של שבטי המדבר?

♦          האם בכל ההיסטוריה האנושית קם נביא שפשט על שיירות ושדד סחורות כשלל מלחמה?

♦          האם בכל ההיסטוריה האנושית קם נביא שרצח חפים מפשע כיוון שחמד את רכושם? עשה את אשר עשה כדי לרצות את לוחמיו ולהגשים את יצר הנקם שבער בקרבו נגד יריביו ממכה?

בעשר שנות שהותו באל-מדינה התקדשו בעיניו כל האמצעים הפסולים והוא לא ידע מנוח עד אשר השיג את מטרותיו בכוח החרב.

  • ·         הערת המחבר : עזיו ומרווה מהווים כינוי למנהגים שהיו מושרשים במסורת שבטי ערב. מנהיגי השבטים החזקים עסקו כתחביב בשוד וביזה של שכניהם ובדרך כלל, הרג של מנהיגי השבטים היריבים נחשב בעיניהם כמעשה גבורה.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

הוא גם מציין בדבריו כי התורה ניתנה לעם ישראל כירושה:

״נתנו למשה את דרך הישר והנחלנו את הכתב לבני ישראל. הוא מקור הדרכה ואות הזכרה לנבוני הלב״ (מ, נג-נד).

סורה 40 – وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْهُدَى وَأَوْرَثْنَا بَنِي إِسْرَائِيلَ الْكِتَابَ 53

נתנו למשה את דרך הישר והנחלנו את הספר לבני ישראל

 هُدًى وَذِكْرَى لِأُولِي الْأَلْبَابِ 54

הוא מקור הדרכה ואות הזכרה לנבוני הלב

זה כעין הנאמר בחומש:

״תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב״(דברים לג, מא).

הוא מספר איך ניתנו הלוחות למשה, וכי הם היו עוד מצויים בימי המלך שאול:

״משה! אני בחרתיך להיות מעל האנשים בשולחי אותך ובדברי אליך. אחוז באשר נתתי לך והיה במודים. כתבנו לו בלוחות מוסר השכל מכל סוג, דבר דיבור על אופניו. אחוז בהם היטב וצווה על בני עמך כי ייטיבו לאחוז בדבריהם הנאים״; ״זהו קוראן [תורה] רב תפארת, בלוח גנוז״; ״אמר להם נביאם [שמואל]: האות למלכותו [של שאול] יינתן לכם בבוא ארון הברית אליכם, ובו השכינה מעם ריבונכם ושרידים שהשאירו בני ביתו של משה ובני בית אהרן ".

הערת המחבר : פסוק זה מרמז לסיפור המבואר בספר שמואל א, פרק ו, ולדברי המדרש (על שמואל א פרק ד פסוק יב) על שאול המלך, שהצליח לתפוס את הלוחות מיד גלית הפלשתי שהמס את הארון במלחמה, ועל הנס שנעשה כשהביאו הפרות את הארון שעל גבי הקרון, וכמו שמבואר בפירוט בתלמוד (עבודה זרה כד, ב).

כדי להעניק יתר תוקף לדבריו נוקט מוחמד לשון שבועה בחפצים הקדושים:

״[אשבע] בהר, ובכתב המסתורין, על קלף פרוש, ובבית הנושב [בית המקדש]!״; ״[אשבע] בתאנים ובזיתים ובהר סיני!״; ״ועץ שמוצאו בהר סיני, אשר יניב שמן ותבלין לאוכלים״, (נב, א-ד; צה, א־ב; כג, כ).

وَالطُّورِ 1 وَكِتَابٍ مَّسْطُورٍ 2 فِي رَقٍّ مَّنشُورٍ 3 وَالْبَيْتِ الْمَعْمُورِ 4 وَالسَّقْفِ الْمَرْفُوعِ 5 وَالْبَحْرِ الْمَسْجُورِ 6 إِنَّ عَذَابَ رَبِّكَ لَوَاقِعٌ 7 مَا لَهُ مِن دَافِعٍ 8

1 -אשבע בהר

2 – ובספר שנכתב

3 – על קלף פרוש

4 – ובבית הנושָב ( הכעבה, ויש גורסים שמדובר בנבואתה המימית של הכעבה של מטה היא מכונה " הבית הנושב " בשל היותה מוקפת תמיד בחוגגים ובמלאכים.)

5 – ובתקרה הגבוהה – כינוי לרקיע

6 – ובים הגואה

7 – קרב ובא העונש מעִם רבונך

8 – דבר לא יעצור בעדו

כוונתו למה שמבואר בחומש – שאהרן הכהן ובניו נמשחו בשמן זית בהיותם על־יד הר סיני, וגם אכלו שם את מצות המנחה שמשוחות בשמן זית. דרך זו של נקיטת לשון שבועה בחפצים קדושים רווחת אצל היהודים, ואכן במקומות רבים בתלמוד מצויים 'שונות שבועה אלו שנקטו הדוברים כדי לחזק את דבריהם.

מוחמד מצטער עד מוות על שהערבים אינם מאמינים לו:

״התהילה לאלוקים אשר הוריד אל עבדו את הספר ולא עשה אותו נפתל, כי אם ישר ־למען יזהיר מפני זעם קשה שיבוא מאתו, ולמען יבשר למאמינים העושים את הטוב, כי שכר נאה שמור למענם, אשר לעולם ועד יבלו בו… התמית עצמך מצער לאחר שסרו מעליך ולא האמינו באומר זה?״(יח, א־ו).

18 – الكهف – המערה

الْحَمْدُ لِلَّهِ الَّذِي أَنزَلَ عَلَى عَبْدِهِ الْكِتَابَ وَلَمْ يَجْعَل لَّهُ عِوَجَا 1 قَيِّمًا لِّيُنذِرَ بَأْسًا شَدِيدًا مِن لَّدُنْهُ وَيُبَشِّرَ الْمُؤْمِنِينَ الَّذِينَ يَعْمَلُونَ الصَّالِحَاتِ أَنَّ لَهُمْ أَجْرًا حَسَنًا 2 مَاكِثِينَ فِيهِ أَبَدًا 3 وَيُنذِرَ الَّذِينَ قَالُوا اتَّخَذَ اللَّهُ وَلَدًا 4 مَّا لَهُم بِهِ مِنْ عِلْمٍ وَلَا لِآبَائِهِمْ كَبُرَتْ كَلِمَةً تَخْرُجُ مِنْ أَفْوَاهِهِمْ إِن يَقُولُونَ إِلَّا كَذِبًا 5 فَلَعَلَّكَ بَاخِعٌ نَّفْسَكَ عَلَى آثَارِهِمْ إِن لَّمْ يُؤْمِنُوا بِهَذَا الْحَدِيثِ أَسَفًا 6

בשם אלוהים הרחמן והרחום

1 – התהילה לאלוהים אשר הוריד אל עבדו את הספר ממרו7מים ולא עשה אותו נפתל.

2 – כי אם ישר – למען יזהיר מפני זעם קשה שיבוא מאתו, ולמען יבשר למאמינים את הטוב כי שכר נאה שמור למענם .

3 – אשר לעולם ועֵד יבלו בו

4 – ולמען יזהיר את הטוענים כי אלוהים הוליד בן.

5 – אין הם יודעים על כך דבר ואף לא אבותיהם. נוראות הן המלים היוצאות מפיהם ; רק שקר הם בודים

6 – התמית עצמך מצער לאחר שסרו מעליך ולא האמינו באומֶר זה ?

אבל אנשי מכה מבקשים אות שיוכיח את אמיתות דבריו:

״אמרו: מדוע לא הורד אות מעם ריבונו? אמור: אלוקים יכול יוכל להוריד אות, ואולם מרביתם לא יודעים״ (ו, לז)

מוחמד מצטער צער רב שאין ביכולתו לעשות בפניהם אות:

״ואם התרחקותם מכבידה עליך, מצא לך, אם תוכל, מחילה אל מעמקי האדמה או סולם השמימה, והבא להם אות. אם יחפוץ אלוקים יכול יוכל לכנס את כולם אל דרך הישר״(ו, לה).

כלומר, רבו של מוחמד הסביר לו, כי הנס הגדול של אללה יהיה כשכולם יתחייבו ללכת

בדרך הישר, דהיינו שיקיימו מצוות ומעשים טובים.

המורה מבקש לנחם את מוחמד. על כן הוא מספר לו סיפורים מן התורה, שבהם לעגו

כופרים לצדיקים עד שבא להם ישועתו של אללה:

״כבר לפניך הוכחשו אזהרות השליחים, והם נשאו בעוז רוח את ההכחשות והפגיעות, עד אשר ניתן להם הניצחון מאתנו״ (ו, לד).

ארמית ועברית בשירת רבי דוד חסין-אפרים חזן

על עיר חברון              איכה בדד ישבהאפרים חזן

—————————————-

דור דור ודורשיו          דור דור ופרנסיו

ואנשיו                      שוקקים שומעים מדרשיו

וּפֵרוּשָׁיו                    אמירה נעימה יְהִיבָה

 

בשליחותו                  זריז עומד על משמרתו

ותשובתו                    הָרָמָתָה כי שם ביתו

חֲנִייָּתו                      לבני הישיבה מְקָרְבָה

 

הוּא דַיָּינָא                   נָחֵית לְעוּמְקָא דְדִינָא

שֵׁם טוֹב קָנָה                שְׁלִיחָא דְרַחְמָנָא

בֶּאֱמוּנָה                     יָדוֹ הַיָּד הַמַּרְבָּה

רָב טַבְיוֹמִי                  טוּבְיָינָא דְחַכִּימֵי

חֶזְוֵיה יוֹמֵי                  לְבַר אֱלָהִין דָּמֵי

 

חברון-שממנה בא הנפטר;

איכה…ישבה—על־ פי איכה

דור… ופרנסיו—על־פי סנהדרין לח ע״ב ועל־פי אבות דרבי נתן, לא. / 16

 ואנשיו—האנשים שקרובים היו לרבי עמרם.

 שוקקים… ופרושיו — שומעים דברי פירושיו ודרשותיו בשקיקה ובחשק.

אמירה… יחיבא — אמירתו נתונה בחן ובנעימות וזהו פענוח הנוטריקון אנכי — שבת קד, ע״א. בשליחותו— שהיה שד״ר מארץ־ישראל.

 ותשובתו… ביתו — שם הוא לארץ־ישראל הנישאה, ששם קבע מגוריו, והוא על־פי שמואל א ז, יז. חנייתו… מקרבא — בכל מקום שחנה קירב אליו וכיבד את בני התורה ואת הלמדנים.

הוא… דדינא— הנפטר הוא דיין המשמש בדיינות, ובמשפטו יורד הוא לעומק הדין, והמליצה על־פי בבא קמא נג ע״א.

שם טוב קנה— כמו שכתוב במשנה אבות ב,            ז ״קנה שם טוב קנה לעצמו״.

שליחא דרחמנא— שהוא שלוחה של ארץ־ישראל, ארץ הקודש, לפיכך נקרא שלוחו של הקב״ה ומכאן הקיצור שד״ר לשלוחי א״י. פענוח אחר לנוטריקון הוא שליחא דרבנן וכך הוא בבבא קמא קיב ע׳יב. הפענוח שלוחא דרחמנא מיוחס אצל אבן־שושן למנדלי מו״ס. נמצאנו מקדימים לרדבא״ח ולמדנו על חשיבות העיון בלשונו.

באמונה…המרבה— על־ פי הכתוב שמות יז, יב ״ויהי ידיו אמונה״, ורמז לעוז אמונתו של רבי עמרם שיש לו יד וחלק הרבה, ואמונתו שלמה ותמימה.

רב טביומי— מחכמי התלמוד, ודרש שמו על רבי עמרם שהוא הטוב בחכמים.

חזויה יומי — על משקל דניאל ז, ב.

חזויה… דמי – דומה הוא במראהו למלאך אלוקים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר