מורשת יהדות מרוקו

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

פסטיה פאסיה

פסטיה פאסיה היא מלכת המאכלים המרוקאים. היא יוצאת דופן ומופלאה בהשוואה לכל תבשיל מוכר. שילוב נועז וחצוף של עוגת שקדים וצימוקים עם תבשיל יונים ניחוחי. בעצם זוהי עוגה עשויה מבשר יונים שהריח והמראה שלה מבשרים ממרחק רב על עולם טעמים וריחות לא ידוע. פסטיה פאסיה היא תרכובת הזייתית של חומרים וריחות שאין להם שום הזדמנות אחרת להיפגש, אלא כאן. תערובות יריבות בדרך כלל של חריף, מתוק ומלוח דרים בכפיפה אחת בהרמוניה מושלמת, מתאמצים להיות נחמדים זה לזה וטובים אליך, ולכן יוצרים חוויה חושית, שגורמת לך להודות, שהחיים הם דבר מופלא. 

זאת היא מערת עלי בבא שבה אתה פוגש אוצרות, שלא ידעת על קיומם. הפסטיה פאסיה היא כלה שמתהדרת בחוץ בצניעות וחסידות, אך בתוכה היא מסתירה הפתעות פראיות. היא נראית כמו כיכר עוגתית מקושטת בעלי בצק מוזהבים עטויה באבקת סוכר לבן ופסים של קינמון. כשאתה חושף את עליה, תוקף אותך גל של אדים וריחות שלא מהעולם הזה, ומראה מסנוור של חומרים, שבדרך הטבע אף פעם לא שכבו זה ליד זה, מראה לגמרי פורנוגרפי, נתחי בשר יונים שרועים יחד עם גרגרי שקדים ושומשום, עלי פטרוזיליה וקוסבורה עם סוכר, מלח ופלפל.

כשאתה לוקח נתח לפיך, אתה לא רוצה שזה ייגמר לעולם, כי היא פונה לכל חושיך, מתיזה ריחות של קינמון, זנגוויל יחד עם מוסקט, מי ורדים והדר, עד שהחיך המתענג שלך רוצה לתקן את העולם. אם הכוסכוס זה מלך ברברי, הפסטיה היא נסיכה מפאס, מהעיר הגדולה. קשה לדעת איך הגיעה נסיכה כל כך מעודנת, עשירה ואנינת טעם לחברה חקלאית. היא לא באה מההרים ולא מהעמקים, אלא מתרבות עירונית עשירה, מפותחת ומפונקת. ציוויליזציה שיש לה זמן לחפש פינוקים חדשים, שמעסיקה משוררים של אוכל להמציא לה יצירות אמנות חדשות של טעם וריח, תערובות ותרכובות נועזות לענג את העיניים, האף, הפה, החיך, הנפש.

רק בחצר מלכות יכלו לשבת משוררים, מכשפים ואלכימאים שיצרו מרקחת מעודנת, מגרה ומפתה כל כך, ולהביאה כך לשולחן מלכים. אכן הפסטיה הופכת כל שולחן לשולחן מלכים. אם הכוסכוס הוא שדה תבואה, הפסטיה היא גינת ורדים, שמתיזה ניחוחות על כל העיר. הפסטיה ביחס לכוסכוס זה כמו מוזיקה ברברית, אחידוש ואחוואש ביחם למוזיקה אנדלוזית. שילוב של מוזיקה אירופית מעודנת עם מוזיקה ערבית צפון אפריקאית קצבית ופראית.

את הפסטיה לא מצאתי בספרד, אבל ללא ספק היא גלתה משם לפאם יחד עם הרמב״ם. פסטיה פאסיה צריך לאכול עם אנשים רגישים לציור, ספרות, מוזיקה, תיאטרון או קולנוע. פסטיה פאסיה בשבילי זה סרט של פליני או אנטוניוני. היא מעוררת את החושים, מעלה זיכרונות של מקומות, אנשים ומסעות לארצות הזויות. היא מדרבנת את האסוציאציות ושווה שיחה של אניני טעם. מוכרחים לאכול אותה רק בצוותא עם אוהבים, שנהנים מפואזיה ומסעות. אני מציע, כמו אותו יפני קטן, גם לצלם אותה לפני שאוכלים אותה, ובסעודה לצדיקים בגן העדן צריך להמליץ עליה כתחליף ללווייתן.

חומרים (ל־־8 מנות) חומרים בסיסיים

24 עלי וורקה (עלי בצק לסיגרים)

2 חלמונים של ביצה מעורבים עם קצת מים

 4 ביצים קשות

50 גרם מחמאה מותכת, או כמה כפות שמן לצורך מריחת בצק

חצי כוס מים

תבלינים בסיסיים

סוכר טחון

קינמון טחון

 קורט זעפרן

מלח

מלית של יונים או תרנגולות חומרי□

6 יונים בלי עצמות או 2 תרנגולות מבותרות

50 גרם מחמאה (מרגרינה)

חצי כוס מים

תבלינים ( מלית יונים )

קורט זעפרן

2 כפות סוכר טחון

 ו כפית קינמון

תסרמילה (תערובת להטמעה בטעם הבשר) חומרים

3 בצלים מקולפים וקצוצים גס

6 צרורות של פטרוזיליה קצוצה

2 צרורות של קוסבורה קצוצה

6 כפות שמן זית

תבלינים ( תסרמלה )

חצי קורט זעפרן

1 כפית פלפל שחור

1 כפית זנגויל

1 כפית מלח

מלית שקדים

חומרים

2 כוסות שקדים

6 כפות סוכר טחון

לתח כוס שומשום קלוי

תבלינים ( מלית שקדים )

1 כפית קינמון

4 כפות מי הדר ( אלמא דזהאר )

רוטב מרגרינה ומי ורד

6 כפות מחמאה ( מרגרינה ) מותכת

3 כפות מי ורד ( אלמא דזהאר )

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

26. הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה היתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פגי בהמה. היתה הנערה כלואה כל הימים לבד בחדר, ולא היתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו היתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחכמתו.

ובמדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום ושומע תורה מפי תלמידי־חכמים ורבנים גדולים. יום אחד הגיע הנער לעיר, שבה היתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. חכמי העיר הכירו את הנער החכם וכיבדוהו מאוד.

פעם שאל הרב אה אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה היתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה.

כאשר חזרו למקום, מצא הנער פתקה על שולחנו ועליה פתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים:— מי כתב פתקה זו ?

— הנערה שאינה יוצאת מחדרה — הסבירו לו החברים. — היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פתרון להן.

אותה אשא לאשה— החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו:— ההורים לא יתנוה לך, כי בעלת מום היא.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה והם עשו כן. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות:— לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה. לא היתה להורים ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר. בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר אתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל המום שלה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו.

עברה חלפה שנה, והאשה ילדה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללכת לבית־הספר, היו הילדים מעליבים אותו ואומרים לו:— אביך מת, ויש לך שתי אמהות ואב חורג.

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד הוא שאל את סבתא:— הגידי לי, האם את באמת אמא שלי, או שמא יש לי אמא אחרת?

אני אמך שלך, בני!— הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. בא הנער אל אמו ושאל:— אמא יקרה, היכן אבא ? ענתה לו אמו:— אביך יחזור. עתה הוא במרחקים. חיכה הבן שנה שלמה, וכאשר ראה כי אבא אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה:— אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, את אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר:— מהיכן אתה בא ? מה מעשיך כאן ?

— באתי לחפש את אבי שעזב את אמי — סיפר הצעיר לזקן, שהיה סבו. והוא הביא בפניו את כל סיפורו.

למחרת בבוקר שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד:— היכן טליתך, בני ?

— שכחתיה באיזה מקום, אבא.

הסתכל האב בידי בנו ושאל:— והיכן הטבעת שלך, בני ?

— כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים.

שאל הסב את בנו:— התכיר את טליתך ואת טבעתו אם אמצא אותן?

— בוודאי.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבלן מן הנער והראה אותן לבנו. ידע האב, כי נתגלה סודו. הסב קרא לנכדו והציגו בפני האב.

ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. הנער טען:— בוא, אבא, חזור הביתה! אמא היא היפה בנשים והחכמה בנשים. ומדוע אינך רוצה אותה ? מי הכריחו לשאתה לאשה ?

הבין האב, כי קרה איזה נם לאשתו ואמר לבנו:— בני, עכשיו חזור אתה, ואני אבוא בעקבותיך.

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם. הוא אמר לנער:— יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאמך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אמך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד.

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתן את הבקבוק לאמו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה, הם נעשו יפים מאוד. ידעו הבן ואמו׳ כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא הגיע והזר הביתה, והוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

נס במגדל העמק

תמר בן שושן נולדה ב״דאר אתקבה״, סמטה אפילה בסוף העולם, אבל מיד זינקה בכוח למרכז העיירה ביופי עז שהתיז ריחות וצבעים לכל כיוון, החזה האפוי היטב, האחוריים המופלאים, הגומות השובבות, האף הגאה, הפה החכם והלשון החדה גרמו לכך שאנשים שראו אותה מתרוצצת בבגדיה הקרועים נושאת נפה או כברה ששאלה מאחת השכנות היו נעצרים במקומם ומברכים ברוך הנותן מיופיו לבשר ודם. את משה סיסו ירוק העיניים ילד בן גילה מאותו מבוך היא הכירה ליד בית המרחץ שעה שבאחת מריצותיה עם מערוך שאול התנגשה בו והפילה אותו לארץ, והיא ישבה לידו מלקקת את הדם ממצחו, מאז הם היו נפגשים ומלקקים זה את זה במסתרים ובאחד הלילות ראו את השניים עומדים בסמטת המקווה בתוך מעגל ורדים אדומים ונשבעים אמונים להתחתן ולאהוב זה את זה לנצח.

הם היו בני חמש־עשרהכשבא המשיח ותושבי ספרו התחילו להיעלם בחשאי, משה סיסו היה אחד הראשונים שחמק בלי להודיע, כשהוא שוכח מאחוריו את שבועת אמוניו, אבל לא אישה כתמר בן שושן תוותר. היא הפרה כל מנהג ומסורת, עזבה את הוריה ואת העיר ורצה בעקבותיו. כשהגיעה עם נערים אחרים לקיבוץ רגבים התפלאה לא למצוא את אהובה, חשבה שרק תגיד משה סיסו וכולם יצביעו: סמטה ראשונה ימינה, לכל היותר תשאל עליו בבית הכנסת או בבית המרחץ, אבל בקיבוץ לא היה לא זה ולא זה והיא, שהיתה ממלאת את כל העיירה בריחות וצבעים, נאלצה לשבת בכיתה, ללמוד ציור ולוח הכפל, כמובן לא להרבה זמן, כי מיד מצאה את עצמה נוסעת בכבישים, מחפשת את אהובה בכל הארץ, עד שנעצרה בחיפה אצל קרובי משפחה רחוקים, התחילה לעבוד במשק בית בכרמל ואוספת נדוניה, תופרת ציפות וכיסויי מיטה ומגבות ורוקמת עליהם ורדים ותותים ופרחים ואת ראשי התיבות של שמה ושל שמו, בטוחה שהוא יבוא, הרי הוא ותיק בארץ והוא בטח יודע לקרוא את השלטים והעיתונים ויודע שהיא פה, ואיך מגיעים, ובינתיים גזרתה מבשילה וצעירים באים להתארח, חיילים בחופשה, קרובי משפחה וסתם בני עיר, ביניהם, כמה מוזר, בנים למשפחות אמידות, ששם בספרו לא היו זורקים מבט לעברה, פה בחיפה הם שכחו לגמרי מאיזה סמטה אפילה היא באה, שאביה אינו אלא צורף עני עם רגלים עקומות, שהיה יושב כל היום בחנותו הקטנה, חורט ציורים על טבעות וצמידים ומתפרנס מאבקת הכסף שמצטברת על הריצפה.

ראשון הגיע שלמה מרציאנו, בנו של הרב הנודע של מוגדור, שזה עתה חזר מהקרבות ליד פלוג׳ה, והגיע גם בנו של רבי חיים הכהן השיח של העיירה לבוש מדי צבא וחמוש בסטן, מסעוד נחמני היה סדק ראשון בעמידתה הנחושה, צעיר נאה ומעודן, בעל דיפלומה של בית הספר לאמנויות בקזבלנקה, נכנע מול יופיה וחיוניותה, כשהיא במרוקאית שורשית ופשוטה עתירת פתגמים וניבים היתה מעצבת לו תרבות שלימה, שלא לדבר על בושם הוורדים של גופה שהיה משאיר אותו חסר הגנה והוא נאלץ לחזור ולבוא עם מתנותלרוב, תכשיטים, בשמים וצעיפים, עד שלא יכלה לסרב ונתארסה לו, לא לזמן ארוך, כי כשעלתה איתו להוריו בירושלים חוורו פניהם כשראו שהיא ביתו של עקום הרגלים והיא נאלצה לחזור לחיפה, שלחה לו את מתנות האירוסין וברוב כאבה קראה לשכן הפולני ונישאה לו.

אריה מאירסדורף תמיד תקע בה עיניים ולא העז להתקרב. את ילדותו בסיביר בילה בנדודים ובריחה, מעודו לא פגש לא ניסים ולא קוסמים ותמר היתה הקסם והנס של חייו, הביאה לו דברים שלא הכיר: צחוק ללא סיבה ויצרים שלא ידע על קיומם, היה חוזר מהעבודה לבית מלא ריחות תבלינים וטעם שדיים, לכן היה מוזר שאחרי חמש שנות נישואין, לא נכנסה להיריון. התרוצצו בין רופאים ורבנים, השתטחו על קברות קדושים, אך כלום לא עזר, לבסוף הגיעו למכשפה זקנה בדימונה שאמרה להם מיד: את נשבעת אימונים למישהו, עליך להתיר את השבועה, למעלה משנה אריה מאירסדורף התרוצץ יחד עם אשתו, כדי לעלות על עקבותיו של האהוב, עד שבמגדל העמק הצליחו לאתר את אחותו של האיש שהודיעה שמשה חזר לספרו כדי לקיים את הנדר ולהתחתן איתה, אריה מאירסדורף חשב שהגיע הזמן להרים ידיים ולשוב לעבודה, הוא ממילא לא האמין בהתרת נדרים וזלזל באמונות התפלות ובסיפורי הניסים שלה, אך תמר מתעקשת לרוץ לספרו לפגוש את האהוב ולבטל את הנדר והוא לא יכול לעמוד מולה.

משכנו חפצי בית יקרים, קנו כרטיסים ויצאו לדרך, יהודי ספרו האחרונים שהיו על מזוודות בדרך לארץ הופתעו לראות את השניים: לפני שבוע החתן חיפש אותך לחופה, היום את מחפשת אותו עם בעל? אריה הרגיש בעיירה שלה כמו בכוכב אחר.

לא ידע איך להודות לאנשים שככל שהיו עניים, כך שולחנם היה עשיר ומלכותי, הוא לא היה מעלה על דעתו לבקש שתבוא איתו לוורשה, לא רק שלא היה לו נדר אהבה להתיר שם, אלא שלא זכר מארץ ילדותו לא ורד, לא דובדבן, לא תאנה ולא זית, אלא יערות שחורים וחרדות שעד היום לא מניחות לו, עד היום הוא נועל אחריו את הבית שלוש פעמים וחוזר ופותח כדי לבדוקשלא שכח לסגור את הגז, מפחד מכל לובש מדים גם אם הוא שוטר חייכני והוא עצמו חף מפשע, תמר עמדה דקות ארוכות עצומת עיניים במקום שסימנו פעם את מעגל הפרחים, נושמת את האוויר, ביקרה בכל הגומחות ומקומות המסתור בהם היו נפגשים לליקוקי אהבה, השתתפה בחינה אחת, בשתי בריתות, שלוש חתונות והלוויה אחת וחזרה לארץ.

בעלה התחיל להבין שהיא לא מחפשת ילדים, אלא את אהוב נעוריה וחשב להפסיק את המירוץ, אבל היא לא נתנה לו. כשחזרו למגדל העמק, שמעו ממרחק יללות שמחה, הבחינו בהמולה ליד בית האחות, ילדות קטנות עם שמלות לבנות וורדים על הראש התרוצצו סביב הבית, ואישה עמדה בשער וזרקה סוכריות על האורחים, עגלת אבטיחים נגררת על ידי שני פרדים התקרבה ועליה חתן וכלה. תמר הבחינה מיד בשיערו של משה, מבהיק ושופע כשיער אבשלום, הקהל הקיף את הזוג שנכנס לחצר ותמר כמעט התעלפה כשמתחת לחופה בחצר התחיל אהובה לקרוא הרי את מקודשת לי, כשעמד לענוד לכלה את הטבעת נתמלטה צעקה מפיה והטבעת נפלה לו מהיד. משה התכופף לחפש את הטבעת, אך זו התגלגלה עד לרגליה של תמר, שהרימה אותה והושיטה לבעלה, רטובה בדמעה וזה הושיט לחתן, שקפא במקומו כשהבחין בה ורק גערותיו של הרב עוררו אותו להמשיך בטקס. שלוש פעמים נפלה לו הטבעת ושלוש פעמים הגיעה לרגליה של תמר והיא מוחה דמעה, מרימה, מושיטה לבעלה והוא מושיט לחתן, כל הלילה ישבו שני הזוגות ליד שולחן החתונה, שותים, בוכים וצוחקים.

תשעה חודשים אחר כך נולד לתמר בן עם עיניים ירוקות כשל משה ולמשה נולדה בת עם עיניים כחולות כשל תמר, שני הזוגות התגוררו במגדל העמק בשכנות, כשהגינה והחצר משותפים, ללא גדר הפרדה, שיחי ורדים מכל הריחות והצבעים פולשים מגינה אחת לשנייה, כל שנה שני הזוגות יולדים בן או בת וכל שנה עולים לקבר רשב״י במירון לעשות תספורת ראשונה לאחד הילדים ואחר כך יוצאים עם הבנים והבנות למערת אליהו בכרמל לסעוד בצוותא ולברך על הנס.