ארכיון יומי: 28 ביוני 2014


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במרוקו אנו מוצאים תמונה שונה. היו קיימות הנחיות ברורות ומדויקות עד לפרטי פרטים לגבי תכני הלימוד ומועדיו. חלוקת הזמן היתה מדוקדקת ולא השאירה חופש בחירה או פנאי לאילתורים. יתרה מזו, המשמעת היתה מאוד נוקשה וקפדנית: ״מי שיתאחר לבא בזמנים הללו, בלא סבה הכרחית גלויה, ישלם קנס, חצי פרנק לשעה״.

נראה שבישיבה במרוקו סמכו פחות על המשמעת העצמית של התלמידים, על כן ההנחיה לגבי סדרי הלימוד היתה סמכותית וקפדנית יותר. התלמידים שהתקבלו לישיבה בליטא היו העילית שבעילית וההתמודדות על כניסה לישיבה היתה קשה. בקרב תלמידי ישיבת וולוז׳ין שררה מעין ״גאוות יחידה״ שקיימה מתח מתמיד ואווירת לימודים טובה. ב״בית אל-עץ חיים״ לא התקיים מיון מיוחד של תלמידים, לכן רמתם היתה נמוכה יותר. נוספו לכך ״פיתויי הזמן״ אשר משכו את הצעירים ועל כן נתבקשה מסגרת לימודים נוקשה וברורה שתישען פחות על משמעת עצמית. הלימוד בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במקנאס לא התקיים רק כלימוד עצמי או בחברותא, אלא גם במסגרת הוראה פרונטלית נוקשה.

גם איסור ה״פלפול״ קיבל משמעות ״מקומית״. ה״פלפול״ הוא מונח רב־משמעי וחמקמק. בכל דור הוא ניתן ככינוי למתודה מעמיקה אחרת. ה״פלפול״ ההיסטורי הידוע ביותר, הוא זה שצמח בישיבות פולין במאות ה־16 וה־17 ומזוהה במיוחד עם דמותו וישיבתו של ר׳ יעקב פולק (בקראקא, בראשית המאה ה־16). רבי חיים מוולוז׳ין שיסד את הישיבה הליטאית הראשונה במתכונתה החדשה אסר על השימוש בטכניקת הפלפול, בעקבות דרכו של רבו הגר״א, וחייב לימוד הלכה על סמך בירור הפשט. הוא נקט בדרך זו כדי לשקם את איכות לימוד התורה ואת מעמדם של לומדי התורה. גם על הלומדים במרוקו חל איסור הפלפול והרב משאש מציין זאת במפורש:

הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזו קושיא ואיזה פרוש בדברי רש״י והתום׳, רק כל הדבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעין בו כל אחד בביתו ולא יאבדו בו הזמן בישיבה.

כוונתו של הרב משאש היתה שלא להעמיק יותר מדי(כנראה פחות משנהגו בישיבות ליטא, שהיוו מודל לישיבה זו), משום שהזמן קצר והמלאכה מרובה ובגילאים הצעירים ודאי שאין להתמקד בהעמקה מופרזת.

מסורות ליטאיות אלו הוכנסו לתלמודי התורה והישיבות אותן יסד הרב זאב הלפרין במרוקו. היתה זו רפורמה כוללת הכרוכה בשינוי ערכים ובאימוץ גישה חדשה לתלמוד תורה, שלא היתה מוכרת במרוקו בדורות הקודמים.

2. אימוץ שיטות ארגון חדשות – לדעת הנוקטים בגישה זו יש להבדיל בין תופעות חדשות שאינן רצויות, לבין אמצעים או כלים חדשים שאינם שליליים במהותם. התפשטות המודרניזציה נובעת מהשימוש בכלים החדשים, ולא משום שהערכים הזרים טובים יותר או שהחברה המסורתית פסולה. הכלים החדשים יכולים לשמש את הציבור המסורתי לא פחות מאשר את המשכילים החילונים, ואין פסול בעיתונות, בהתארגנות פוליטית, בתנועות נוער. גם בתחום החינוך אין כל רע באימוץ שיטות מערביות, כגון חלוקת תלמידים לכיתות, הנהגת בחינות, קביעת דפוסים פורמליים של קבלת תלמידים, סדר וארגון ופעילות משקית וכספית מקצועית על פי אמות ניהול מודרניות.

מאפייניה של הישיבה שיסד הרב הלפרין במרוקו שונים בכמה אספקטים גם בתחום זה מהישיבה הליטאית במזרח אירופה. הישיבה בליטא היתה מנותקת מהקהילה שבתוכה פעלה, ולעתים היתה אף מנותקת מבחינה פיזית כיוון ששוכנה במבנה נפרד מחוץ לתחומי הקהילה. מימון הישיבה לא ניתן על ידי הקהילה המקומית אלא בכספים שנאספו על ידי שליחים שפעלו מטעמו של ראש הישיבה מחוץ לתחום הקהילה. ראש הישיבה עצמו לא הועסק על ידי הקהילה, ולפיכך יכול היה לנהל את הישיבה שבראשה עמד מתוך עצמאות מוחלטת. תלמידים שהגיעו מכל רחבי הארץ לא זכו לתמיכה כספית מן הקהילה אלא מראש הישיבה עצמו. לפרנסי המקום לא היתה כל סמכות להתערב בנעשה בישיבה.

לעומת המודל הליטאי, הישיבה במרוקו היא יצירה קהילתית מובהקת. הרב הלפרין הסתייע בקהילה וגייס אותה לתמוך בישיבה: מה מאוד שמחנו על הכל, ואחר ערבית, נקהלנו עוד שם… ואיש חכם ונבון שוע ונכבד, כהה״ר שמואל מוריג׳ון ישצ״ו, שהיה דר בחצר בית הכנסת הנז' והיה עמנו ועשה לכולנו סעודה קטנה… ולמחר בבקר אחר תפלת השחר בא אל ביתי ובקש ממני לעזור לאל ידו בכל אשר יעשה להרמת קרן התורה… ונלך אל חרש העצים ויעש לנו שלחנות ורחבות מכפלות, לפשוט ולכפול כל לילה, ונקנה עוד מפות יפות והכל מכספו… ואשה אחת נדבת לב הכינה מים חמין, ואחר ערבית באו כל בני החברה ולמדנו, ושרנו, ושתינו….

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.גהאד ושנאת היהודים

ניצחונה של מהפכת הקצינים החופשיים ב־22 ביולי התפרש אז, בצדק, כניצחון של האחים המוסלמים. מבין 14 הקושרים שמשלו עתה במצרים, עשרה הצהירו על נאמנותם לאחים. ברית המועצות גינתה תחילה את ההפיכה ה״פשיסטית״ כלשונה, ואת חונטת הקצינים תיארה כ״משטר ריאקציונר, הנשלט בידי ארצות הברית״. נאצר הציע לדמות המובילה בקרב האחים המוסלמים באותו זמן, סייד קוטב, מגוון משרות ממשלתיות בכירות, אך קוטב לא היה מעוניין. בינואר 1953 נאסרה במצרים, לדרישתם של האחים, פעילותם של כל מפלגות והארגונים למעט ארגונם שלהם.

אלא שעד מהרה עלו היחסים בין המועצה המהפכנית לאחים המוסלמים על שרטון. האחים הבינו שנאצר מייחס לשיפור החינוך החילוני ולרפורמה האגררית חשיבות רבה שבעתיים מזו שהוא מייחס להחלת חוקי השריעה. זאת ועוד: בחודש מרס 1954 חתמה מצרים על הסכם הסחר הראשון שלה עם ברית המועצות, מדינה שהאחים המוסלמים רחשו כלפיה סלידה מיוחדת. מצרים אף הודיעה שייחתמו הסכמים נוספים. הידידות בין האחים ובין השלטון החדש נקברה סופית באוקטובר של אותה שנה, כאשר חבר הארגון ניסה להתנקש בחייו של נאצר.

 האחים צורפו עתה אל יתר המפלגות והארגונים והוצאו אל מחוץ לחוק, אלפים מחברי הארגון נאסרו, ומטה הארגון בקהיר הועלה באש. בכך החל פרק חדש בתולדות האחים המוסלמים, הידוע בפיהם בשם ״אל־מהנה״, הקטסטרופה. פרק שהתנהל בעיקרו בתאי הכלא ובמרתפי העינויים, והותיר את רישומו החזק על החזון והמעש של הארגון.

גם כשרדף את האחים המוסלמים נותר נאצר נאמן לכמה מעקרונותיהם האידאולוגיים. עד להתגבשותה של ההשפעה הסובייטית במצרים, שליטיה החדשים של הארץ לא ניסו כלל להסתיר את אהדתם לנאציזם. לא במקרה הייתה מצרים לאלדורדו של נאצים לשעבר, שהתיישבו בה מחדש בהמוניהם בשנות החמישים. הקצינים החופשיים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, וזאת לא ממניעים הומניטריים אלא ביישום של השקפתם הפוליטית.

 וכך, כאשר נפוצו בשנת 1953 שמועות שהיטלר חי עדיין, כתב לו אנואר א־סאדאת דברי שבח. ״היטלר, יקירי״, כתב, ״אני מברך אותך מעומק לבי. גם אם למראית עין הובסת, במציאות אתה המנצח. […]אתה רשאי להתגאות בהפיכתך למנהיג בן האלמוות של גרמניה. לא נופתע אם תופיע שוב בגרמניה, או אם היטלר חדש יקום ויצעד בנתיב שסללת״.

מתוך התחשבות בידידיו הסובייטים נמנע נאצר מביטויי אהדה להיטלר. אולם פני הדברים היו שונים באשר לאובססיה שלו כלפי ישראל והיהודים. במחקרו על האנטישמיות הערבית חושף ברנרד לואיס את התפוצה והפופולריות האדירות שיש בעולם הערבי לכתב התועבה האנטישמי ׳הפרוטוקולים של זקני ציוך, ומדגיש כי ״בתקופתו של הנשיא נאצר הייתה מצרים המקור הראשי לתעמולה מסוג זה״.

בשנת 1957 המליץ נאצר, לראשונה בפומבי, לקרוא את ׳הפרוטוקולים׳. על פי נשיא מצרים, הטקסט הזה ״מוכיח מעל לכל צל של ספק ש־300 ציונים, שכל אחד מהם מכיר את כל האחרים, שולטים בגורלה של יבשת אירופה״. בתקופה שלאחר מכן היללו בכירי ממשלה את ׳הפרוטוקולים׳ בפרסומים הכפופים לממשלה, והודפסו עלונים רשמיים־למחצה המציעים ״הוכחה״ לכך שארצות הברית היא למעשה גרורה של ישראל.

שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידיםעוזיאל חזן 222

אישיותו ופטירתו

הרדב״ש היה דמות מיוחדת במינה, שילוב נדיר של ענווה ושפלות רוח עם מנהיגות, תעוזה, חזון ודבקות במשימה. הוא ניחן באהבה גדולה לארץ ישראל ולירושלים ובלב פתוח לכל נזקק. על אף צניעותו הוא ניחן באישיות תקיפה וחזקה והיה תלמיד חכם מכובד ומקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחת.

הרדב״ש נפטר ב־1880 והוא בן חמישים וארבע. בהלווייתו השתתפו אלפים מבני ירושלים, והם ביכו את מותו בטרם עת של אחד מגדולי המנהיגים שקמו ליהודי ירושלים. העיתון ״חבצלת״ ספד לאיש אשר הנהיג את עדתו עשרים וחמש שנה, שימש רב גדול והיה אב בית דין, מורה ומנהל, גדול בתורה, ענו וטוב לב ומתרחק מריב. תלמידי בתי הספר ״לבלומנטל״ ו״למל״ הלכו אחרי ארונו ונרות דולקים בידיהם. הרדב״ש נקבר בהר הזיתים.

רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של הרדב״ש ומחשובי פרנסיה ומנהיגיה של העדה המערבית. הוא היה בן למשפחה עשירה ופעל רבות לרכישת קרקעות להקמת שכונת מחנה ישראל עם משפחת מימון, עמיאל ואחרים. לארץ הגיע בעודו נער. לוח אבן שנמצא על אחד הבתים וממוקם כיום בכניסה למרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13, מציין את שמו של שלמה אבושדיד כאחד מקוני הקרקע בשכונה. כמו כן, הוא סייע רבות לאנשי עדתו בהלוואות ובתמיכה חומרית בכספו הפרטי.

בשנת 1861 נבחר לחבר בוועד העדה, ובשנת 1881 ניהלו הוא ומימון עמיאל את ענייני העדה, ואבושדיד שימש גם גזבר וניהל במשך כעשר שנים את ענייניה החומריים של העדה המערבית. אבושדיד היה בעל השכלה רחבה ודיבר שפות רבות, דבר שסייע בידו בניסוח פניות ומכתבים ובקשרים עם השלטונות. הרדב״ש, בנו רפאל והרב מלכא הסמיכו את אבושדיד בזמנים שונים לנהל את ענייני העדה.

אבושדיד התגורר בבית גדול בסביבת מגרש הרוסים, ב״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה. בביתו גידל את בנו הרופא ד״ר אברהם אבושדיד ואת בתו היפה לאה. הבת נישאה לאחר מכן לבן ציון, הוא איתמר בן אב״י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה ומחדש השפה העברית. לנישואים אלו קדם חיזור עקשני, רומנטי וכאוב שהסעיר בראשית המאה ה־20 את היישוב בירושלים. על אף ייחוסו הרוחני והתרבותי והיותו סופר, משורר בלשן ועיתונאי, דחתה אותו בתחילה משפחתה האמידה של לאה בגלל היותו אשכנזי ודל אמצעים – כל זאת בתקופה שהספרדים עדיין נחשבו מיוחסים מאחיהם האשכנזים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר