Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Le ministre plenipotentiaire espagnol au Maroc, le seigneur Francisco Merry y Colom se saisit de l'affaire et sans meme diligenter d'enquete prealable, se mit a traiter le Maroc avec impertinence et a vociferer des protestations avec une « grossierete et une rudesse peu communes ». II considera cet evenement comme une humiliation pour l'honneur de son pays, une atteinte a sa dignite et a son pouvoir au Maroc, et il demanda avec insistance et insolence de punir les criminels. Afin d'eviter !'aggravation de ce dossier et de prevenir une nouvelle crise avec l'Espagne, le gouvernement marocain ordonna aux autorites de Safi d'ouvrir avec empressement une enquete. Cela aboutit a l'arrestation du juif Youssef Ben Yahouda apres qu'on eut trouve en sa possession la montre du defunt. II avoua, sous la torture, etre le meurtrier. C'etait un adolescent qui n'avait pas quatorze ans. II revela en outre !'existence de trois complices dans ce crime, tous juifs: il s'agissait de Shalom Al Kai'm, Yacoub Ben Harroch et Elias Ben Allouz. Sous les souffrances des tortures, ces derniers incriminerent d'autres juifs.
Le nombre des inculpes dans le meurtre de l'espagnol Mantilla s'eleva a douze juifs dont deux femmes qui n'echapperent pas non plus a la flagellation. Pendant la poursuite de l'enquete, le ministre plenipotentiaire espagnol intervint avec condescendance demandant au gouvernement central de s'engager a ce qu'il lui dicterait, affirmant: « Si les meurtriers sont deux, l'un doit etre mis a mort a Safi et le deuxieme a Tanger; s'ils sont quatre, deux seront executes a Safi et deux a Tanger. » Cela se passait alors que le jugement des accuses posait un probleme juridique complexe : Youssef Ben Yahouda etait protege espagnol et il ne pouvait etre juge sans l'autorisation du pays protecteur; quant a Elias Ben Allouz, de nationality turque, il devait etre juge par l'Angleterre, chargee des interets ottomans au Maroc. Mais ce probleme fut resolu aisement, contrairement a ce que pensait et craignait le pouvoir central. L'ambassadeur espagnol demanda L'application de la loi marocaine dans cette affaire.
II demit le premier inculpe de la protection de son pays et le consul anglais a Safi abandonna le juif turc aux autorites judiciaires marocaines, disant « qu'il ne pouvait le soutenir dans un crime aussi grand mais qu'il devait etre juge par les tribunaux du Maroc ». Et il consigna cette decision par ecrit.
En meme temps que ces evenements se deroulaient, une autre empoignade avec 1'Espagne surgit, essayant d'etrangler davantage le pays dans 1'espoir d'obtenir plus de concessions et de privileges. Ce pays expedia deux navires de guerre pour exposer sa puissance devant le littoral de Safi et menaga de conquerir militairement le Rif si le Makhzen n'entreprenait pas de laver l'offense faite a son honneur. Le Maroc n'eut d'autre alternative que de hater le jugement dans cette affaire. La sentence fut la peine capitale pour les deux juifs, Youssef et Elias, apres que le sultan eut pris l'avis des « cadis (juges) et des oulemas » (savants theologiens) qui validerent ce jugement et deciderent qu'il fallait les mettre a mort. Et simultanement, fut prononce un arret condamnant deux autres juifs a la prison. L'un d'eux nia sa participation au crime et le second recusa son aveu disant « qu'il avait avoue sous la torture ». Deux « adouls » temoignerent de ce fait.
ברית מס31- תפילאלת…בית הקברות של מלאה אלגלגלה ואולאד חוסייך
יהודי תפילאלת – אות ברית קודש
חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו
חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
בית הקברות של מלאה אלגלגלה ואולאד חוסייך …..
חוצים את וואדי זיז הזורם במערבו של הקצאר. מרחק הליכה של קילומטר אחד ומטפסים לעבר הגדה השניה. חלק משטח בית הקברות משמש היום כגורן תמרים. הקברים הסמוכים לגדת האפיק נראים כחדשים, והרחוקים כקדומים. גל אבנים בין שלוש-ארבע שורות, יוצר את מסד הקברים. על המסד שכבות של טין. למראשות הנפטר ולצד מערב, נתמכת אבן ציפחה בין שתי אבנים ועליה ציון הנפטר. שטחו של בית הקברות הוא 60 x 80 מי
בין האבנים שנמצאו כתובות :
נלב״ע ר' דוד בן
אברהם הן אתח מאן
יום ראשון בשבת שמונה
ימים לחודש טבת שי
התריג ליצירה
תנצבה
2
ציון גדול 20 x40 ס"מ. אבן ציפתה הציון לא ברור במיוחד
גל הזה ועדה
מצבה זאת מצבת
קבורת ר' יעקב בן מרדכי
הן אל – ע שנלב״ע חיים לכולנו
ולכל ישראל שבק ביום
חמישי בשק שבעה ימים
לחודש אדר שני
ליצירא תנצבה זללהל
אכי״ר
3
אבן בגודל 35 xl5 ס"מ חרוטה יפה ובה כתוב:
נלב״ע ר' אברהם
בן יחיא ה"ן עבו יום רביעי
בשבת חמשה ימים
לחדש שבט שנת
התרכד ליצירה תנצבה
אכיר
4
ליד גל גדול נמצאה אבן משולשת, כנראה של צדיק ועליה כתוב:
זה הקבר של החכם השלם
הותיק החסיד העניו כהה״ר יצחק
…כה״ר יעקב בן שמחון נע
נלבע לבע ביום שלישי בשבת
ששה ימים לחדש תשרי
שנת התקעו ליצירה
תנצבה
עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
גבולות ההבטחה.
בדיונים על השטחים הכלולים בתחום הארץ המובטחת אין למצוא ב " אור החיים " הערות גיאוגרפיות כי אם משא ומתן על הכללתם של אזורים שונים בארץ המובטחת לאבות ועל קדושתם של אזורים אלה. הקטע בתורה המשמש נקודת מוצא לדיון הוא נוסח ההבטחה ןאברהם בברית בין הבתרים : " ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקני והקנזי וכו….ואת הרפאים וכו…" אזורי ארץ הרפאים המנוייה כאן ?
רש"י קבע " ארץ עוג שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים. בכך ממעט רש"י את ארץ בני לוט עליה נאמר " ארץ רפאים תחשב אף היא " רבי חיים חולק על רש"י שכן " היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל ( ההבטחה ) ?.
ועוד כיוון שלא פירש ה' לאברהם מין רפאים, אלא סתם ( המסקנה היא ) כל הרפאים במשמע " ולסיכום " לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת רפאים "
האזור השני עליו נסב הדיון הוא ארץ פלשתים, הינו שפלת החוף הדרומית. הבעיה כאן היא לשון ההבטחה ליצחק : " גור בארץ הזאת… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ". משמע כאן שה" ארצות האל " הובטחו ליצחק אך לא לאברהם אביו.
וכי ארץ פלשתים אינה בתוך גבולות ההבטחה לאברהם ? רבי חיים משער כך : " ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה, לזה רצה הקב"ה שיחזיק בה יצחק, והוא החזיק בה בחזקה מעולה ( שזרע בה )".
מגמתו של רבנו היא לתאר את ארץ ישראל כארץ רחבה, וזכות ישראל עליה אינה רק מכוח ההבטחה : " שמור לך כלל זה – גם כשלא נתן ה' הארץ לדור בה וגם כשלא נתן עמה לאברהם, אם כבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה'.
טיב ההבטחה.
הארץ הובטחה לאבות ולזרעם אחריהם. מיוחדת היא לשון ההבטחה ליעקב אבינו שבה נאמר : " ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ ". הרי כאן שתי נתינות, אחת לו ואחת לזרעו, מה שלט דקדק לומר כן בהבטחות שני האבות.
סיבת ההבדל בלשונות ההבטחות לאבות נעוצה כנראה בעובדה שבעוד שלא כל זרע אברהם וכל זרע יצחק יירש את הארץ, הרי כל זרע יעקב יירשנה.
הבטחה זו היא ללא תנאי ולא תתבטל עולמית, " אין ביטול למתנת הארץ עד עולם ". גם כשישראל גולים ממנה אין היא עוברת לרשות אחרים אלא נשארת היא נתונה לישראל. דיני שמיטה ויובל שעל פיהם חוזרת הארץ לה' כביכול, ופוקעת זכות ישראל עליה, אלוהים חשבה לטובה, כי אם ה' היה נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה.
עתה שניתנו דיני שמיטה ויובל אם יעברו ישראל על דינים אלה ויגלו מארצם ( ככתוב " אז תרצה הארץ את שנותיה וכו…" ) הרי אין בגלות זו משום הפקעת זכות על הארץ, אלא " פריעת חוב " בלבד, ותוקפה של מתנת הארץ בעינו עומד.
אפילו פסוקים הנראים מתנים את ישיבת ישראל בקיום המצוות אינם סותרים דעה זו. על הפסוק : " ושמרת את כל חקיו..ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ". כותב רבי חיים " לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חשש משה שיאמרו שהכוונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה.
היינו שהגביל ה' ימי נתינת הארץ והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך הישר, על כן המשיך וביאר " אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ", פירושו כי מתנת ה' היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל".
מצוות יישוב הארץ.
" ישיבת הארץ היא מצווה כוללת כל התורה " ". רבי חיים למד את זאת מן הפסוק " לאהבה את ה' א-להיך, לשמע בקולו ולדבקה בו..לשבת על האדמה אשר נשבע ה', לאבותיך ". בפסוק זה מנויות מצוות כוללות המכוונות ל " השגת השלמות ", והנה לצד מצוות כגון אהבת ה' והשמיעה בקולו מופיעה גם מצוות ישיבת בארץ ישראל וגם את תכליתה של ישיבה הוא " וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל לשבח הארץ, לנהוג שני ערלה ".
ביאור זה מציג את הביאה לארץ המצווה בפני עצמה, ולא כאמצעי להשגת עצמאות, עושר וכיוצא בזה. ככל המצוות גם זו צריכה להתקיים לשם שמים " שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות ( למילוי צרכים חומריים ) , אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה, הר ה' שמה.
שמא תחשוב כי עלייה לארץ אינה, לפי זה, אלא לשם חיים רוחניים ואוסרים חיים חומריים ? חא כן הדבר שהרי מייד ארחי מצוות ישיבה בארץ באה מצוות נטיעת כל עץ. היא למדת שכוונתנו בעלייה לארץ צריכה לנבוע מרצוננו לחיות בה חיים רוחניים שלמים, אך אין בכך משום מניעה מלעבד את האדמה.
ומעשה אבות סימן לבנים, עלינו ללמוד כיצד להוכיח את חזקתנו על ארץ ישראל מיצחק אבינו אשר " החזיק בה בחזקה מעולה – שחרש וזרע. סיכומו של דבר " אין לשמוח אלא שישיבת הארץ על דרך אומרו אז ימלא שחוק פינו ".