מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראלמאז ומקדם

כפי שראינו, הרי למעשה לא כל אותם בישי־מזל שנמנו כ״פליטים״ אמנם פליטים היו: רבים היו נצרכים בני לאומים אחרים שמצאו להם מחיה במחנות, ותוך כדי כך נעשו מבלי משים – הם ובניהם – כלי־נשק במלחמת־מצוה שאין לה סוף.

האסטרטגיה התעמולתית של העולם הערבי הציבה לה למטרה מיידית ״שיבה״ חד-צדדית של הערבים, ״חזרה״ בשם איזו ״הגדרה־עצמית״ של אותם פליטים ערבים המצטיירים כעם הפלשתינאי בה״א־הידיעה מאז ומעולם, אשר להם ״זכויות״ על ״אדמתם״. אחת מאבני־הפינה לתביעות הללו היא התפיסה המקובלת בציבור שלפיה הערבים הם הפליטים האומללים היחידים שנעקרו ב־1948.

היטב יודעים הערבים מה היה – ובמקרה אחד לפחות, מהו עדיין – היחס ליהודים בארצות ערביות," כל כמה שאולי התברכו בפומבי ביחסם ״הנוח מאז־ומתמיד״ ליהודים ״שלהם״. לפיכך יש להם יסוד לחשוש להצלחתו של צד אחד בתכניתם. אם יכיר העולם בכך שהיו חילופי־אוכלוסים שאין להשיבם בין פליטים יהודים וערבים, אולי יהיה תמרון פוליטי זה של הערבים צפוי להגיע למבוי סתום.

ואף־על־פי־כן, כמו שהודגם כאן קודם, יש בציבוריות העולמית אנשים שאכן עמדו על הטיכסוס הציני וערל-הלב של האחים הערבים הללו – גברים, נשים וטף שנקלעו למחנות־פליטים בחיפוש אחר חיים טובים יותר – על־־ידי העולם הערבי, מדוע לא הביאה אותה הכרה לידי פתרון הגיוני? במה נשתנתה בעית הפליטים הזאת משאר בעיות פליטים?

מדוע הוציאה ססו״ת הרבה למעלה מביליון דולר שנתרמו למטרות הומאניטאריות – בעיקר מארצות־הברית – כדי להנציח את הדילמה של הפליטים? וחשוב מזה: מדוע העולם הערבי, קרוב ל־200 מיליון נפש בשטח המשתרע על מיליוני קמ״ר, מתעקש עדיין כל־כך לפסול מדינה יהודית אחת זעירה עד שהערבים מוכנים להקריב את זכויות-האנוש שלהם עצמם, ולעתים קרובות אפילו את חייהם? ונוכח המניעים המכובדים, שבעיקרם הם חדורים כוונות טובות, מצד הציבוריות של העולם החפשי – להוציא את השוחרים טובות־הנאה מן הנפט – איך השכילו הערבים להנציח את הסטאטוס־קוו הזה? התשובות טמונות במה שידוע – ובמה שאינו ידוע – על האיזור.

״אנו הפליטים היהודים מארצות ערביות, שתחילת קורותיהם בארצות הללו לפני למעלה מ־2,000 שנה, הרבה קודם לאסלאם – מציעים שהממשלות הערביות תדאגנה לממן את רווחת אחיהן שלהן במקום לעשותם כלי־משחק פוליטיים תוך כדי הוצאת סכומי־עתק על תעמולה של צביעות, חצאי־אמיתות ושקרים גמורים״. (11 בינואר 1976, נידידדל, טיימס). צופים לאחר שעמלו למחוק מן הדיון המעשי את קורותיהם של היהודים כ״עם פלשתינאי׳, ולאחר שבעצם הכחישו את הקשרים ההיסטוריים של היהודים לארץ־הקודש שלהם (כמו למשל, בסעיף 20 של האמנה הפלשתינאית), טוענים הערבים בעקיבות שב״מדינת־פלשתינה החילונית הדמוקרטית״ המוצעת יוצרכו רוב היהודים הנמצאים עכשיו בישראל מולדתם לקום וללכת, מן־הסתם בחזרה לארצות־מוצאם – ובכללם עם רב, הידוע אך מעט, של יהודים שמקורם בארצות ערביות.

אך ברור שאי־אפשר יהיה לדרוש שיבה הדדית למולדת אם צד אחד בחילופי־האוכלוסיה ברח מתנאים בלתי־נסבלים ולא יוכל לחזור. מכאן הצורך בתסריט מתוקן: ה״הזמנה״ הערבית ליהודים לחזור, והמעבר מ״פליטים ערבים״ ל״פלשתינאים״. בהישען על מיתוסים שנתקבלו על דעתם של אנשים מחוץ לאיזור, שלפיהם חיו היהודים ה״זרים״ בשופי ובנחת בקרב הערבים ה״ילידים״ עד שקמה מדינת־ישראל, ניסו הערבים, על־ידי שינון עקיב של הצהרותיהם של מנהיגים ערבים בצינורות דיפלומטיים ובכלי־התקשורת לשכנע את דעת־הקהל העולמית שהיהודים ״יתקבלו שוב בברכה״ במדינות הערביות אם ייאלצו לצאת את מולדתם בישראל, זו ״המולדת הפלשתינאית״ של ״העם הפלשתינאי מאז־ומקדם״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר