ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

אנו ח״מ במאמר בדי״א  נכנסנו ושמנו הבנין שתקנו גזברי קהל התושבים יצ״ו מנכסי הקהל יצ״ו בחצר הנ״ב ( הנזכרת בזה )  וכו׳ ויתוקן בתשע(ם) [ה] וארבעים אוקיות מלבד ששה אוקיות וכו׳ וכדי שיתוסף וכו׳ על סך המש׳ וכו׳ ולראיה וזכות ביד קהל התושבים וחתו׳ וכו׳ וביריעה החוברת בפנינו אח״מ [אנחנו חתומי מטה] העידו הבנאים וכו׳ שע״י הוציאו גזברי ק״ק קהל התושבים מנכסי הקהל יצ״ו בבנץ ותקון שבעים אוקיות וששה שמיניות וכו׳ ולפי שכך אמרו גזברי קהל וכו׳ וחתו׳ וכו׳ ביען שהאלסטוואןשבחצר הנז׳ מקום ששם הבאר הכותל ההוא שהוא משותף וכו׳ נפרצו אבניו והיה רעוע ביותר והוצרכו הקהל התושבים יצ״ו שמת­פללים באותו הצר לנתוץ וכו׳ מחמת שום סכנה ולבנות אותו מחדש וכו׳ והוציא בתקונו בחלק המגיע להם וכו׳ שכך אמרו החכם השלם הר׳ סעדיה א״ן דנאן נר״ו חכם בה״ך והגזברים יצ״ו שע״י הוציאו ההוצאה ההיא מהסך הנז׳ ולכן צוה לנוב״ד להוסיף וכו׳ לכשיגבו הקהל יצ״ו וכו׳ הרי דמי המש׳ שהוא רוב המכר וכמכר דמי (נודע) [משמע] שהמש׳(ש) היא (לבית) [לזכות] הקהל ולא עוד אלא שהחכם הד,״ר סעדיה הוא המעיד שההוצאה של הקהל.

 והיא של הקהל שהרי החכם כמה״ר סעדיה שנכתב שטר מכר לזכותו ונכתב בו למכור וכו׳ הוא המעיד שהיא של הקהל ממה שהעידו החכם הבז׳ והגזברים שכו״ך הוציאו הקהל וכו׳ והרי הוא כמעיד ע״ע שאין לו חלק בה אלא (המיניו) [המינוי] של שירות שע״י הסכמותם. ובאותו זמן שהעיד התחילו להתפלל בה בצבור כמו שמבואר לעיל והחכם הגז׳ שהוא הש״ץ שבהם הוא מתפלל, בפניו החזיקו בו הקהל להתפלל כשהיא משכו׳ אדעתא שהיא דידהו ובהעדאת החכם ז״ל שהיא שלהם כמ״ש. ודברי מהריב״ם שכתב שמוהריב״ע חזר בו ממ״ש שהיא של הקהל ליתא. ומה שהעיד שאמר שכך אמרו שאינה לא של הקהל ולא של החכם דברים שאין להם שחר ואינם במובן. (אח״כ) [דא״כ] מאן אכל לה הילק ובילק, דא״כ הקהל אין להם זכות לענות להר״ס, והחכם מי שיבוא מחוץ יכול לדחותו, והו״ל לגבי כל אחד כאילו ירדה בנויה מן השמים ואמרו מי שירצה להכנס בה להתפלל, תושבים או קאשטייאנוס, זאוויין, יבא ויתפלל ומאן דאלים גבר.

ומה שסיים בלשונו לא למכור ולא למשכן משמע שהיא של הקהל אבל אינם יכולים למכור ויש לאל ידם למנות להוציא לזה (ולהכנס) ולהכניס [לזה]. כמו שעשו שדחו ר׳ נסים ובחרו בזרעו של מוהר״ס ומהר״ש בנו אחריו וזרעם אחריהם הראויים כמו שמצינו עפ״י הסכמתם שדחו מזרע החכם שאינו ראוי, ובחרו בראוי וא״כ איך יצא מפי קדוש לשון שהוא סותר מרישיה לסיפיה והוא קולע אל השערה בלשון צח וקצר. ואין זה אלא בדותא, אלא לא אמר אלא שאין החכם מוהר״ס יכול למכור, אע׳׳ג שכתר בשטר מכר שיכול למכור, ולהא הוא דנחית משום שאין להם אלא מינוי ושררה מקהל התושבים. וגבי קהל התושבים חלוקה פשוטה היא מאחר שהקדישוה לזכות החכם וזרעו הזכרים הראויים שוב אינם יכולים למכור. ומכאן מודעה רבא למ״ש מוהריב״ם וסתר דברי רבני חכמי מקנאס זלה״ה מההיא שכתב מר״ן בטא״ח סס״י ג״ן קהל שנהגו למנות אנשים על צורכי צבור ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אלו אפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן דהו״ל כאילו התנו בתחלה מאחר שנהגו כך וכתב מוהריב״ם ז״ל: ״עכ״ל״ דמשמע שהוא לשון טא״ח בשם הכלבו, וליתא, דזה הסיום ״דהו״ל כאלו התנו וכו״' ליתא לשם, [ו]אינו אלא סיום מוהריב״ם ז״ל.

 ואיך שיהיה הרי מצינו שהיה מנהגם כך מוציאים לזה ומכניסים לזה מעובדא דר׳ נסים, וממה שדחו אחיהם שאינם ראויים אע״ג שהם מזרע החכם, וא״כ, הרי נודע שדברי החכמים מיוסדים על אדני פז אע״ג דלדעתי אין הנדון דומה לראיה, מ״מ לדעתו הוא ז״ל שהביא ראיה לסתור וכתב שלא היה מנהגם להוציא ולהכניס הרי מבואר שמנהגם מתחלה להוציא ולהכניס והם ז״ל קיימו הסכמתם שדחו שני אחים משום שבה״ך היא של הקהל התושבים, אלא לבסוף כתבו אך מה שעשו החכמים חכמי פאס ז״ל שהבניסום משום טוב וישר ועכשו מלאכתו עראי ותורתו קבע דאינהו בקיאי טפי שהכניסוהו לשליחות בעלמא

לא לדרשא ובחלק מועט, גם הם הסכימו ע״ז, והם עצמם מהריב״ע ומר יעב״ץ זלה״ה כתבו שלא הכניסוהו לסעדיה בן החכם, כי אם בהסכמת הקהל שכתב וז״ל תבע ממנו ומהקהל על בה״ך הידועה לתושבים וכו׳ הרי [עמי 7] שהרבנים זלה״ה רבני פאס ורבני מקנאס פשוט להם שהבה״ך היא של הקהל (שכתב וז״ל תבע ממנו ומהקהל על בה״ך הידועה לתושבים וכו ואם קצת חכמים ממקומות אחרים כתבו שיש חלק וזכות להר׳ סעדיה בר יעקב א״ן דנאן דמתק׳ דנאן שהוא ממשפחה אחרת ואינו מיורשי החכם הזכרים אלא מזרע נקבה, או שכירות מקום או שררה אין זה מחלוקת החכמים בדין אלא מחלוקת במציאות וכשיודע להם האמת כלם חוזרים ואומרים בפיהם בה״ך הי״ג של הקהל היא, ואין לו לא שכירות ולא שררה. והתמיהה היא למי שיודע האמת והכחישו משום דקי״ל הגדולים נשמעים לקטנים, ובועטים באבותיהם ואבות אבותיהם שהם רבנים גדולים ונפסק הדין ממה שעמדו שני הכתות לפניהם ופסקו על בה״ך הי״ג שהיא של הקהל התושבים, ומביאים ראיות של אהבת הניצוח. והנה כשהיה כמוהר״ר שמואל שאול א״ן דנאן זלה״ה״ עודנו בחיים היה אומר לי לרצות זרע משפחתו כדי להכנס עמהם זה סעדיה והיה מתחיל הוא לרצות הקהל וכוונתו היתה כדי שלא יפסק שם זרע בעוונות. וכשהיה עסוק בזה הענין נמצא בה שעתא שהלך זה סעדיה וגנב מב׳׳ה הי״ג ס״ת אחד והוא ס״ת שעשה מקרוב החכם ז״ל וכשרצה להכריז בתרועה ובקול שופר, אחר החיפוש נמצא ביד סעדיה הבז׳, וניחם החכם על כל מה שהיה רוצה לעשות ואמ״ל חלילה לי אם אכניס זה, שהוא כמכניס צלם בהיכל, ועוד זאת יתירה ששיקר באו׳ שקבלוהו עליהם קהל התוש׳ ולא כן היה אלא נכנס הוא לכל א׳ לביתו ולא רצו שאמרו לו אין לנו רשות להכניס שום זר להשתרר כי אם זרע החכם ז״ל, זרע זכר ראוי, כמו שעשו אבותיהם ואבות אבותיהם וכבר ג״כ ה[ס]כימו להה״ר א״ן דנאן ז׳׳ל ובלעדו ו[ב]לעדי בני אחיו לא ירים איש וכו׳ ואם נמצאת איזה הסכמה בידו אינו אלא זיוף, ודעדיפא מינה עשה זיוף הנכר והוא שאחר סמוך לפסקינו כתב וחתם כמה״ר משה א׳׳ן זמרה זלה״ה  שבה״ך היא של קהל התוש׳ ואין לסעדיה וזולתו חלק ונחלה זולת זרע החכם זרע זכר הראוי, וחתם. ולהיות שכל הפסקים שיש לבעלי בה׳׳ך גנבם והטפיסם ולכן זה הפסק שכתוב בו פסק החכם הבז׳ ז״ל, מחק החתימה ועדיין רישומה ניכר וזה ניכר לכל, ולא נודע לי עד עתה ולא נודע מה עשה בטו־ פסים הגנובים דודאי השמיט כת״י החכם הנז׳ ומחק ג״כ החתי׳ מהטופסים. והרי עד אחד מעיד והוא תלמידו של החכם ז״ל והעיד שבפניו כתב וחתם החכם ז״ל ונתן לו שכרו שכר כתיבה ג׳ אוקיות, באופן שהבה״ך היא של קהל התושבים אפי׳ ב״ה הי״ג הגדולה. וזאת השנית מבואר בשטר משכו׳ שנכתבה לזכות הקהל ומנכסי הקהל, והחזיקו להתפלל בה בצבור והיא שלהם. ובשטר מכר כתוב מנכסי בני קהלו

א״כ טענת אח שאינו ראוי דשמא נתן אח״כ מהבל במעטה באותה שעה. וא״כ מהיכי תיתי שזה סעדיה בן יעקב ן׳ דנאן דידי׳ דנאן יהיה לו חלק בה דודאי אין לו לא שכירות מקום ולא שררה אלא אם ירצה להתפלל מכלל הקהל של החוש׳ אע״פי שאינו מהם מה טוב, ואם יעשה איזה ערעור ידחה משם כמו שפסקו הרבנים ז״ל כמש״ל. ועוד זאת יתירה דמי שיש לו דעה והשכל לבדו יבין שזאת בה״ך הי״ג השנית היא נעשית חליפי ותמורת בה״ד הי״ג הגדולה שהיא של הקהל כמ״ש שהרי מבואר באר היטב משטר משכו׳ הנ״ל שמממון הקהל שהי(א)ה מקובץ בידם של הקהל מבה״ך הגדולה, ממנו משכנו החצר שעשו אותה בה״ך הזאת השנית וממנו הוציאו מה שהוציאו בבניינה ותקונה, ואין לך מופת חותך גדול מזה שהיא של הקהל התושבים כאמור.