ארכיון יומי: 18 במאי 2016


היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור

טקסט בערבית יהודית…המילים המודגשות ומסומנות הם בשפה העבריתDEMANAT

הווי ישהד עלא חידוש אלעולם אלדי אכתלקת פי סת אייאם ואלסאבע הווי שבת אלדי כמלת אלכלאקה פיהי. והווי מתל עולם הבא. סבב דאלך עטאהו אל שבת לישראל אלדי קבלו אל תורה יקול הקב״ה אנתם תשתג׳לון פי אל תורה ומצות פי הלעולם מתל מא אנא כלקתו אלעולם פי סת אייאם. ויום אלסאבע שבת כדאלך אנתם מא טול תשתג׳לון פי אלתורה ואלמצות אנתום תווקפוהא ללעולם חית לולא אלתורה מא יקבלוהא ישראל אלעולם כאן אנהגמת כאן צארת תהו ובהו. לאן אללה צלק אלעולם פי אלתורה אלדי היי אמת וכל דרובהא חק ואללה יחב אלחק. לסבב דאלך עטיתוכום אלשבת. אלדי הווי עלאמא אלת תאכדון עולם הבא אלדי היי מקאביל אלשבת, ולאזם כל ואחד וואחד מן ישראל יפתכר דראגתו וופכרו ללשבת. אלדי אלדני כלקהא אש מא מווזוד אומם פי אלעולם אייאם יחסבון מן יום אלאחד אלא יום אלשבת ויסמונו סבת ווהאדי שהאדא קוויי מן גמיע אלעולם אלדי יום אלסבת הווי מפתכר אלא אאכר דרגא, חית קאעדין יסמונו סבת.

עלאמא אלדי הווי יום מנוחה וחידוש העולם. אלאנסאן ווקת אלדי יפתכר וייוועי מליח. אש כתר לאזם. ילהלב קלבו במחפצ'ת אלשבת סבב דאלך קאלו רבותינו עליהם השלום לו ישראל יחפצ'ון שבתות תנין עלא מוגב אללאזם כאן אנפכו פי סאע וכאן גא אל משיח והקב״ה עטא אלשבת לישראל וואסר לנא כל שג׳ל יום אלשבת לאכן הוי אדא סווא שבת חייב מיתה.

שירי הקינה לרדב"א – טיבם וייחודם – אפרים חזן

קסז. הה לאשהתהלה לדוד 2

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת תשע מחרוזות ומדריך דו-טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: אא בבבא גגגא וכו'.

משקל: תשע הברות בטור (בדרך־כלל).

כתובת: קינה קוננתיה על אשה יראת ד׳ אשתו של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כהה״ר (=כבוד הרב הגדול רבי) יקותיאל בירדוגו נר״ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. תמרור ׳שלמו לה״

סימן: אני דוד בן חסין חזק.

מקור: א-סח ע״א! ק-צא ע״ב.

 

הָהּ לְאִשּׁה פִתְאוֹם בָּא עִתָּהּ / וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָה בְּלִדְתָּהּ

 

אֵבֶל זֶה מאֹד קָשֶׁה / כָּל יְמוֹתַי לא אֶנְשֶׁה

אַסְחֶה בדמעתי ערשי אַמְסֶה / לספוֹד לצרה ולבכותה

 

נשמע במרה קול מר קול נהי / צעקה גדולה ותהי

 אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברה ליולדתה

 

יחרד לבבי חרדה / אל אשה נאה וחסודה

מאיש נעוךיה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה

 

 דמו לרפיאתה ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה

לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וַאֲחוֹתָהּ

 

חסין קדוש: כינויים לקב״ה.

 חגלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו.

 ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.

בא עתה: הגיע זמן פטירתה.

ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין.

לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה.

אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז.

ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳.

 נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳.

צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל.

אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה.

יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט.

 יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג.

נאה וחסודה: על־פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה.

ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו.

לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט.

ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה

 לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד

 

 

יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בכית הנער

 אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה

 

דודים נודו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוֵּיי בְּנָהָא / זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ

 

במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קול קינה ויללה

 צלמות חשף ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה

נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות

נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה

 

חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חבלה

וגם ריב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה

 

חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותה מזבח כפרה

ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוחה ונשמתה

 

כשרון מעשיה? על-פי קה׳ ד, ד.

 באקרויי אתנויי בנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש.

במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ישמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב).

מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת.

נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב).

חסין: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ פט, ט.

ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן.

ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19.

רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים.

מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על־פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב.

 ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט.

נפשה רוחה ונשמתה: על-פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ב, עמ' ה-ט

 

השיר מדגים ומציג את רוב המאפיינים שמנינו בשירי הקינה של רבי דוד חסין. הוא כולל את היסודות הקלאסיים — שבח, מספד ותנחומים. הצער שבמספד מובלט ומועצם בעזרת המקרה המיוחד שלפנינו, מותה של אם בעת לידה. לשם כך נעזר המשורר בזכרי המקורות בשני הכיוונים שמנינו לעיל: (א) המקורות המתקשרים לעניין(טורים 42-40,37,30,16,2) ; (ב) המקורות החורגים מן העניין, והם במין שעשוע לשון המכה בהלם את הקורא התמים, כגון ״לספוד לצרה ולבכותה״, שבמקור נכתב ״שרה״, והשינוי (במבטא שבפי המשורר שני עיצורים אלה קרובים זה לזה), אשר הופך את השיבוץ לשיבוץ שוגה הוראה; ובעיקר טור 22, הלקוח ממעשה אשת פוטיפר, וכאן הוא בהקשר שונה לחלוטין.

עוד יש בשירי הקינה של רבי דוד חסין כאלה המיוחדים בכך שהם בנויים, בדוגמת שירי מספד שונים של רבי יהודה הלוי, על הדמות המיוחדת של הנפטר ועל הסיטואציה המיוחדת של פטירתו, והדבר נותן אותותיו הן במעשה השירה והן בתוכן הדברים. מתוך כך גם השיבוצים וגם ציורי הלשון וגם עמדת הדובר בשיר מקבלים מעמד מיוחד המעמת אותם עם המאורע למעשה. דבר זה מוסיף עומק וזיקה הדדיים בין הצורה לתוכן, ונוסך בשירי הקינה של רדב״א חסין רעננות מעניינת, הנותנת לשירה המאוחרת טעם חדש.

שני מוקדים מעלים זכרי המקורות בשיר: (א) הרעיה והאם הנאמנה: ״יונה תמה…״(טורים 10-9), ״מאיש נעוריה נפרדה…״(טורים 14-13), ״באקרויי אתנויי…״(טורים 26-25). (ב) האישה הצדקת: עצם קשרי הפסוקים לרחל (טורים 16-2) ולשרה ולרבקה (טורים 34-33) מעלים את צדקתה. ואולם המשורר מציין גם את מעשיה הטובים שלה: כשרון מעשיה וחינוך הבנים (טורים 25-24) ומידותיה הטובות(טורים 34-31).

המעורבות הישירה של החבר כמשתתף באבל וכמי שהמאורע עורר את צערו ואת רחמיו — צער שלא יישכח(טור 4), בכי רב(טור 5), לבו חרד(טור 11) ובוער מצער(טור 19)— מעורבות זו יוצרת רושם של אבל בבד ועז, שהקורא חש כי הוא שותף לו.

עניין אחר הוא בהעמדת ההפכים והשינויים החלים בעקבות המאורע והמשנים טבעו של עולם. כך מתוארת הרעיה ״יונה תמה אחת היא לאמה ברה ליולדתה״ תיאור המציין דבקות וקשר לבעל, אך הנה אישה זו ״מאיש נעוריה טרם נפרדה״(טור 13). לידת התינוק הרי יש בה חיזוק והרחבה למשפחה, והנה לידה זו מושכת את היולדת אל הקשר ״משפחתי״ נוראי(טורים 18-17). ומעל הבול, השינוי העולה במפורש ״במקום גילה… קול קינה ויללה״: שמחת ברית המילה הפכה למספד.

בללו של דבר, עם מוסכמות הקינה הרגילות עולה מתוך שירי הקינה של רדב״א חסין גם הדמות האידיאלית של תלמיד־חכם, כפי שהיא מצטיירת בעיניו של המשורר.

גם הדמות הרצויה של רעיה ואם בישראל עשויה להצטייר מתוך שירי הקינה לנשים, אף על פי ששירים אלה מעטים הם.

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

colomb-becharMonsieur Simon Benitah l'ancien président de la communauté israélite, joua un grand rôle, entre 1910-1914, lorsque les trains, ne pouvant arriver jusqu'à Colomb-Béchar, devaient s'arrêter au poste de Hassi-el-Haouari. La région était bien éloignée d'avoir trouvé la stabilité et les responsables de la garnison partirent en quête d'une personnali­té, acceptée des deux parties, pour jouer les médiateurs et tenter de ramener la paix dans la région ; pressenti, le jeune Simon Bénitah – (il avait alors 24 ou 25 ans) – accepta de prendre contact avec les chefs de la dissidence, installés au Tafilalet, et de négocier les conditions de leur venue à la table des négociations, à Colomb-Béchar. Méfiants, les chefs des Jich ne voulurent recevoir l'émissaire de la paix, que lorsque Rabbi David Abehssera, de Rissani, donna sa caution. Le succès de cette médiation valut à Simon Bénitah de devenir le Caïd Sem'oun pour les Musulmans. Il gardera le titre de «chef des Juifs (en arabe Cheikh Lihoud, selon une terminologie datant du temps de la dhimma). De leur côté, les militaires lui proposèrent la croix de Chevalier de la Légion d'honneur, ce qu'il déclina, pour éviter de donner prise à une quelconque interprétation. Il sera, qua­rante ans plus tard, en 1952, le premier juif bécharien à la recevoir, au milieu des siens, et dans l'allégresse de toute la communauté, pour laquelle ce fut une sorte de reconnais­sance collective.

            Rabbi David Abehssera, l'oncle de Baba Salé. S'illustra tragiquement à Rissani en 1920. lorsque le Cheikh Moulay Ali, Cherif du Tafilalet qui soupçonnait une collusion entre les Juifs de  province et les Français, menaça de faire massacrer en totalité la communauté de cette ville : Rabbi David s'offrit pour prendre leur place et se sacrifia avec deux autres notables pour sauver les siens : les trois homme- furent impitoyablement fusillés le jour du shabbat.

Au plan des relations avec les autres groupes, il semble que l'amélioration ait été rapide, comme en témoignent un document notarié d'une part, et le docteur Céard, qui a donné ces quelques renseignements :

«La colonie israélite tafilalienne de Colomb-Béchar, par son importance numérique, par la place qu'elle occupe dans l'agglomération urbaine, par le rôle social et économique qu'elle y joue, mérite une mention particulière, justifiée encore par ses mœurs, ses usages, ses traditions qui font du mellah une cité dans la cité…» «Ce qui traduit d'une façon saisissante cette permanence des traditions dans la colonie juive de Colomb, c'est le costume que la femme a importé du Tafilalet et qu'elle conser­ve, à de très rares exceptions, dans toute sa pureté, donnant ainsi la preuve d'une remar­quable résistance à l'évolution qui se manifeste autour d'elle sans pouvoir la pénétrer. «Le costume des hommes ne présente aucune particularité. Ils portent presque tous les mêmes vêtements que l'Arabe, le seroual et la gandoura, plus rarement le burnous : ils se coiffent d'une simple chéchia qui s'entoure d'un large bandeau de soie noire chez ceux qui continuent à garder le deuil [suite à la destruction du Temple] de Jérusalem (…) «Les notables et les commerçants aisés s'habillent volontiers à l'européenne, mais ils n'abandonnent jamais la chéchia et le large pantalon bouffant à la turque.»

Il faut reconnaître qu'en dehors des raisons explicables par l'habitude, ces vêtements confortables étaient particulièrement adaptés aux conditions de vie sous ces climats. En Algérie, les Juifs avaient relevé la tête depuis leur accession à la citoyenneté françai­se de 1870 ; il n'en fut pas de même au Sahara, où la pénétration, plus tardive, ne se fit pas sans difficulté, surtout dans cette région de Béchar, restée sous influence marocaine jusqu'en 1903, et où les populations juives, comme dans tout le sud-marocain, étaient livrées à la haine et à l'exploitation des tribus du Tafilalet.

Les jugements des observateurs, plus ou moins bienveillants selon la conscience qu'ils pouvaient avoir de la condition des Juifs au Maroc, dépendent aussi de leurs sentiments personnels à leur égard :

«Leurs physionomies ne manquent pas d'intelligence, mais ils sont d'une obséquiosité excessive et portent sur leurs visages la marque de douze siècles de servitude. Ils n 'ap­pellent jamais les Musulmans que Sidi (seigneur) et ne passent jamais près d'eux sans les saluer en inclinant la tête (…)

Il faut avoir vu leurs visages craintifs, avoir été rebuté de leurs basses flagorneries, s'être indigné de leurs ruses et de leurs traîtrises, avoir été la proie de leurs intérêts rapaces et parfois la victime de leur lâcheté, pour comprendre à quel abaissement moral l'oppression du fanatisme religieux (des Musulmans) peut amener toute une race. On reste confondu que sous une pareille tyrannie, un peuple ait pu conserver intacte la foi qui lui valait ce martyre. On conçoit encore la haine inspirée aux vainqueurs par la résistance de ces malheureux et les massacres périodiques qui les décimaient. Quelle vivante illustration l'étude de ces pays fournirait à l'histoire religieuse de notre moyen- âge…»

«déprimés par de longs siècles d'oppression et de mépris, pillés et rançonnés sans merci à tous propos et à cause de cela obligés à une constante dissimulation, les Juifs sahariens ne se présentent pas évidemment sous un jour très favorable ; aussi la plupart des voya­geurs ont porté sur eux des jugements sévères. Isabelle Eberhardt, qui était elle-même d'origine Israélite, a dit d'eux : «le Juif du Sud se distingue surtout du musulman par sa vulgarité. Il n 'ci pas la moindre idée de ce que nous appelons un sentiment noble, et c 'est en quoi réside, sans doute, le secret cle sa force insinuante et commerçante ; quand il veut s'adapter, il n 'est pas gêné par son pli personnel. »

Toutefois les analyses et conclusions n'ont pas toujours été désobligeantes ; il a pu arri­ver que leurs auteurs, pour affirmer la réussite de la France, aient ignoré certaines don­nées, ou choisi de gommer les difficultés, pour pouvoir édulcorer : «Aujourd'hui, c'est-à-dire à peine vingt ans après, l'assimilation [des Juifs tafilaliens] est complète (…) Ce que deux peuples unis dans leurs tractations, mais séparés par des lois locales inconciliables, n 'avaient pu faire au cours de plusieurs siècles de contact, vingt années ont suffi à le réaliser. N'est-ce pas la preuve de l'efficacité de nos doctrines et cle nos institutions basées sur la justice, la bonté, l'égalité devant le droit.» Mais, à trop vouloir prouver…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר