מספר סיפורים ומופתים מחדר רבי דוד ומשה צפת / שיכון כנען
מספר סיפורים ומופתים מחדר רבי דוד ומשה צפת / שיכון כנ
ען
הבאת הצדיק ממרוקו לצפת
מספר מר אברהם בן חיים: ״באחת השבתות לפנות בוקר, אני רואה בחלומי, שהנני הולך בדרך עפר צרה עד שהגעתי לגבעה. והנה, מעל הגבעה אני רואה עיר קטנה ומסביבה חומה סגורה ללא שום כניסה. המשכתי ללכת בדרך עפר ובדרכי פוגש אני בשני חיילים. הללו שאלו אותי לאן פניי מועדות, והזהירוני שהמקום מסוכן מאוד ובדרך נמצאים שומרים רבים אשר ימנעו ממני את הכניסה מעבר לחומות. לאחר שהסברתי לחיילים שאני שליחו של רבי דוד ומשה זיע״א, נתנו בידי בקבוק שמן ואמרו לי: ״המשך הלאה בדרך זו ואנחנו מבקשים שתתפלל אל הצדיק שיבקש עלינו רחמים״. לפני עוזבי אותם אמרו לי: ״בדרך משני צדדיה מוצבים יהיו שלושה חיילים לאורך כל חמישה מטרים״. המשכתי בדרכי עד שפגשתי את שלושת החיילים הראשונים. ברגע שהבחינו בי, כיווני אליי את נשקם. מיד קראתי: ״רבי דוד ומשה!", ותכף ומיד הורידו את נשקם והתנצלו: ״סלח לנו, לא ידענו שאתה שליחו של הצדיק הקדוש״. הם נתנו לי בקבוק שמן וביקשו ממני את ברכת הצדיק. המשכתי הלאה בדרך העפר, לאורך החומה ־ ולאורו של הירח. בסוף הדרך, פגשתי באשה מבוגרת שאמרה לי: ״אם כבר הגעת עד הלום, בוא ובקש רחמים במקום בו עבר רבי דוד ומשה״. הלכתי לעבר הכיוון עליו הצביעה האישה, וראיתי המון עם עומדים בסמוך לפתחה של מערה. על יד המערה עמד שומר ומנע מהאנשים להיכנס פנימה. שמעתי אותו מזהיר את האנשים: "כל מי שייכנס פנימה דמו בראשו״. עברתי בין האנשים והגעתי אל פתח המערה, השומר הזהיר אותי, אך בכל זאת נכנסתי פנימה והתחלתי לרדת במורד המדרגות. בתוך המערה היה אור קלוש שהלך ונמוג ככל שהתקדמתי, עד שמצאתי עצמי הולך בחשיכה מוחלטת. לאחר זמן מה, התחלתי לחוש בנצנוצי אור מהבהבים. הגעתי למקור האור ושם ראיתי ניצב שומר. ברגע שהבחין בי פנה אליי ושאל: "מדוע באת?" הסברתי לו שאני שליחו של הצדיק ושאני מעוניין לראותו. ענה ואמר לי: ״לך קדימה ואז תפגוש שני שומרים על יד דלת ברזל״. כשהגעתי אל שני השומרים, הם הזהירוני שאם אגע בדלת הברזל – אשרף. למרות זאת – תוך כדי שהשומרים מתרחקים ממני ־ קרבתי ללא פחד אל הדלת, פתחתיה ונכנסתי פנימה. המראה שנגלה לפניי היה של אנשים זקנים יושבים ולומדים תורה. ביניהם הבחנתי בדמותו של הרב הקדוש רבי דוד ומשה שהיה מוכר לי מחלומות קודמים. מיד פנה אליי הרב ואמר: ״מדוע באת אליי?" אמרתי לו: ״אתה בא אליי אחת לשבועיים או אחת לחודש וזה אינו מספיק עבורי, ולכן החלטתי לבוא לקחתך אליי הביתה״. מיד אחזתי בידו של הרב ואמרתי לו: ״ברצוני להרים את כבודו על גבי עד לביתי״.
וכך, בעודי נושאו על גבי, הגעתי עד פתח המערה. השומר במקום פנה אל האנשים שהיו מחוץ למערה כשהוא מצביע עליי: ״רואים אתם? הוא לוקח את הרב אליו הביתה. אין לכם מה לעשות כאן עוד. מי שרוצה את הרב יואיל ללכת למקום החדש״. הגעתי אל ביתי והרב ראה בכניסה לחדרו נרות דולקים. פנה אליי ושאל: ״מדוע אתה מדליק נרות?". השבתי לו: ״כבודו יודע שהאנשים התרגלו להדליק נרות״. הצדיק נענע ראשו בהבנה.
לאחר שנכנסתי לחדר והורדתי אותו הזהיר אותי במספר אזהרות:
א. להודיע לכל האנשים העושים הילולה לזכרו שיפסיקו לעשות זאת בנפרד ־ יבואו כולם לכאן ויעשו הילולה גדולה במשותף.
ב. כל מי שיש לו קופה על שמו של הצדיק, ירוקן אותה אך ורק במקום שהוא נמצא.
ג. על התורם לתרום תרומה באהבה ובטוהר לב. יש להיכנס אחד־אחד, ועל הנכנס להתרחץ תחילה. יש להדליק נר אחד בלבד.
ד. הרב מעביר ברכתו לכל צבא ההגנה לישראל ולכל עם ישראל, ומודיע לכל בית ישראל שהוא נמצא עכשיו בצפת עיר הקודש, ובא לכאן כדי לבקש מהקדוש ברוך הוא לבטל גזרות רעות, ולעשות נסים ונפלאות.
ה. הנודר נדר עליו לקיימו – ולא ידור כלל וכלל ולו גם במחשבה.
לאחר שמנה את האזהרות אמר לי הצדיק: ״כעת אני נמצא ויושב כאן באופן קבוע ולא אעזוב את ביתך שהוא ביתי אף לרגעי״.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנא בזיז
עוד ענף מעניין ומיוחד שהתפתח בלעדית באגדיר וסביבותיה היה תעשיית שמן הארגן ומוצריו המופקים מעץ הארגן הצומח באזור אגדיר, ליתר דיוק בדרך שבין סאפ׳ לאגדיר, ביער בן כשני מיליון עצים (Les Arganiers) המשתרע על פני שסח בן 850,000 הקטר (הקטר = 10 דונם).
העץ, הנטוע בנופים יבשים וצחיחים שערפלים תדירים אופפים אותם, בינוני בגובהו. עשרה מטרים למרבה. אורך חייו מגיע עד מאתיים שנה. גזע העץ מפותל לרוב ומייצר סוג עץ קשה במיוחד הנקרא "עץ ברזל". משתמשים בו בעיקר להסקה. הוא בעל ענפים קוצניים, הוא פורח בחודשים מאי־יוני, והוא מניב
עד שמונה קילו פרי. פריו קשה הקליפה דומה לפרי הזית, אם כי הוא גדול מעט ומעוגל יותר ממנו. אפשר לדמותו לשסק.
אמנם האדמה של הממשלה, אך הטיפול בעצים מופקד ביד׳ משפחות, חמולות, ומועבר בירושה. הבנים זוכים לשני עצים, והבנות – לאחד. לכל בעלים של חלקה יש עזים שחורות המטפסות על העץ, מעין ״מרעה תלוי". איסור מוחלס חל על העזים של האחד לטפס על העצים של שכנו, בייחוד בזמן פריחת העצים. העזים (גם גמלים מזדמנים) קוטפות את הפרי, אוכלות אותו ופולטות אותו. הצואה נאספת ביד׳ שכיריו של בעלי הבית. הללו חושפים את האגוז שבתוכו טמונים שניים-שלושה גלעינים מעין שקדים, ומהם יופק שמן מיוחד במינו בעל ניחוח וסגולות מרפא נדירים.
נחוצים עשרה קילו פרי בשל ועשר שעות עבודה ברחיים מיוחדות כדי להשיג ליטר אחד של שמן ארגן. השמן הקוסמטי מופק מן הכתית הראשון ללא צלייה, וצבעו בהיר. ניכרות בו תכונות קוסמטיות לשיפור מראה העור (מופק ממנו סבון פנים), לטיפול בגירו״ עור (אגזמה) ולעיבוי השיער. השמן למאכל מופק לאחר ייבוש וצלייה קלה. מרסקים את השקדים לעיסה שחומה. העיסה השמנונית בצבע שוקולד נקראת ״אַמְלוּ״. לאחר המתקתה בדבש ותוספת אגוזים מרוסקים היא ממרח טעים בארוחת הבוקר של הברברים. נהוג להגיש שמן ארגן ודבש לאות הכנסת אורחים.
אני משוכנעת כי חִכַּם של יוצאי אגדיר יתמלא ריר בזכרם את טעמם של סלט העגבניות בשמן ארגן או של פלפלים צלויים או של סרדינים צלויים משוחים בשמן ארגן. מלבד הטעם המיוחד של שמן הארגן, שבו טובלים המרוקנים פת לחם טרי ומתענגים על טעמו, ניכרות בו תכונות רפואיות: הוא ממריץ את מחזור הדם, מפחית את רמת הכולסטרול, מחזק את מערכת החיסון הטבעית של הגוף, ממריץ את התיאבון ומשפר את כוח הגברא.
אגדיר בשנות החמישים.
בהסתערות הכלכלית על אגדיר בשנות החמישים ניסתה אוכלוסייה מעורבת למצוא לעצמה מקום תחת השמש. הרוב היו ילידי המקום – יהודים ומוסלמים. המגזר האירופי בעיר מורכב ברובו הגדול מיוצאי צרפת, מקבוצת פליטים פוליטיים ספרדיים, מפורטוגזים, מיוצא, צבא של הלגיון הזר, מגרמנים, מהונגרים, מתמנים, מרוסים, מבלגים, מאיטלקים וגם מקומץ אנגלים. הכומר הצבאי, האב סורי, שנהיה בינתיים מונסנ״ר סורי, נשאר בעיר שנקשר אליה בעבותות רגשיים. מורח בשם בוסק (BOSC) ואשתו הקימו בית ספר אירופי וגייסו מורים מצרפת הששים לקראת המינוי באגדיר. הכנסייה אף היא הקימה בית ספר קתולי שלימים ״הפך לפנימייה.
הכול מצליחים. ב־1952 מנה ספר הטלפונים של אגדיר כ־1,000 בתי עסק וממחר של 10,000 אירופים וכ־30,000 מרוקנים. בתי מלון, מסעדות, חנויות ומיני בתי מסחר משגשגים. אגדיר היא כעת עיר ואם במרוקו, עם השמחות והצער שלה. הקסבה אינה אלא זיכרון רחוק של זמנים הרואיים. ישש (Yachech), הכפר הקטן מאחורי העיר, בו הוקם בית העלמין. והרי בית עלמין הוא אות לחיים האוחזים באדמה כמושב קבע.
על ההתפתחות העירונית מנצח אדריכל צעיר בשם מישל אקושאר Michel Ecochard הוא העניק לעיר החדשה, הבנויה בצורת פרסה ופניה לים, את צביונה המודרני ביותר.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם -חוה לצרוס-יפה
כ. החכדה הבדווית. ארץ ערב היא מן הארצות הצחיחות והחמות ביותר בעולם. במרבית שטחיה (פרט לתימן, בה צמחו, כאמור, תרבויות חקלאיות עתיקות ועשירות) אין האקלים מאפשר עבודת אדמה כלשהי. ואכן, רובם המכריע של אוכלוסי חצי־האי היו בדווים נודדים וגם שמם מעיד על כך. – המלה בדווי גזורה מ " באדיה " שפירושה – מדבר – עיקר מחייתם היה על גידול הגמל, בעל־חיים אופייני למדבר הערבי. הבדווי השתמש בגמל ובנאקה כבהמות רכיבה; מהם קיבל את החלב והבשר, מצרכי מזונו העיקריים; מעורם ושערם הכין את מלבושיו ואוהליו; הם שימשו לו לסחר־חליפין ופרס במשחקי מזל וקליעה. בשפה הערבית מצויות עד היום כאלף מלים הקשורות בגמל, אשר לרבות מהן גם מובנים חדשים שוגים. התנאים האקלימיים אילצו את הבדווי לתור באופן מתמיד אחרי מזון לעדרי הגמלים והצאן. לא פעם פרצו בין השבטים מלחמות ממושכות על עדרים, מקומות מרעה או מעיינות. מלחמות אלו ידועות בשם ״אַיָאם אלעַרַבּ״, דהיינו — ״ימי (הגבורה של) הערבים״, והן אופייניות לתולדות שבטי הערבים בתקופת ה״ג׳אהליה״.
שוכני האהלים הבדווים היו מאורגנים בשבטים שנחלקו למשפחות ולבתי אב. פעמים התארגנו שבטים אחדים בברית (״חִלף״). בני כל שבט היו קנאים לשבטם (קנאות זו קרויה ״עַצַבִּיה״) ושררה ביניהם סולידאריות למופת ונכונות לעזרה הדדית, שהנה חיונית בתנאי המדבר. בחברה זו, אשר היתה חסרה חוק במובן המודרני של המלה, ואשר בה היו הפשיטות (״גַזוּ״) והפשיטות שכנגד תופעה יומיומית, נהנה מבטחון־יחסי רק אדם אשר חי בקרב שבטו. השבט ראה כחובתו לגאול את דמו של כל אחד מבניו שנרצח, וראה את כל בני שבטו של הרוצח כאחראים לפשע. לעומת זאת, אם עשה אדם מעשים שלא היו לרצון בני השבט, היו אלה מגרשים אותו מתוכם ומסירים מעל עצמם כל אחריות למעשיו. המגורשים (״טַרִיד״, ״חַ'לִיע״) — דמם היה הפקר. הם היו מתקשים למצוא לעצמם מסגרת חברתית חדשה והיו נודדים ממקום למקום; לעתים התחברו לכנופיות והטילו חיתתם על הבריות.
בראש השבט הבדווי עמד ה״סיד״. התכונות אשר נדרשו לתפקיד זה היו ישוב־הדעת, נדיבות, כושר הבעה ויכולת ביצוע. בחירתו של ה״סיד״ היתה בידי נכבדי השבט. הוא היה מעין ראשון בין שווים הפועל מתוך התייעצות עם ראשי המשפחות השונות. אך הוא לא נהנה מסמכויות שלטוניות בלתי מוגבלות בקרב בני השבט, אשר מעצם טבעם לא היו נכונים להכיר בשלטון מרכזי. הדבר נכון הן לגבי הפרט בקרב שבטו והן לגבי השבט ככלל ביחסיו עם גורמי חוץ. השבטים החזקים שמרו על עצמאותם ולא הכירו במרות פוליטית כלשהי. פעמים הרבה מתפארים משוררי ה״ג׳אהליה״ בכך, ששבטיהם אינם סרים למשמעתם של ה״מלכים״, דהיינו — שליטי אלחירה וגסאן.
ליד ה״סַיִד״ עלינו להזכיר את ה ״ שַׁאעֵר ״ — המשורר. מעמדו המכובד בקרב השבט נעוץ בתפקיד החשוב שמילאה השירה בחייהם של שבטי הבדווים, ובכוח הברכה והקללה שייחסו הערבים למוצא פיו של המשורר (השווה את סיפור בלעם בספר במדבר כ״ב—כ״ד). המשורר היה האיש, אשר עודד את שבטו בקרב ואשר הנציח בחרוזיו את מעללי גבורתו; הוא אשר הגן עליו מפני פגיעה בכבודו ושם את אויביו ללעג ולקלס. המשורר ה״ג׳אהלי״ מילא בימיו תפקיד דומה לזה של איש העתונות בימינו. לשיריו, אשר נלמדו בעל־פה ועברו מפה לפה, היתה השפעה רבה על מה שניתן לכנותו היום בשם ״דעת קהל״. לא פעם ניסו שבטים שונים לשחד את משורר השבט העויין להם ולהניאו בכך מלפגוע בהם בחיצי לעגו השנונים (״כריתת הלשון״). השבט היה גאה במשורריו, והופעת משורר חדש בקרב השבט נתקבלה בחגיגות שמחה.
מקומה של האשה בחברה בדווית זאת היה שונה ממקומה בחברה הערבית המאוחרת. מצד אחד, היא היתה חופשיה למדי ומכובדת והמשוררים שרו שירי אהבה לכבודה. היו גם נשים משוררות, שעודדו את בני שבטן ביום קרב וקוננו על מתיהן בשירת־הספד עצובה. אולם מאידך לא היו לאשה זכויות רבות וגם בחברה הבדווית היא לא היתה עצמאית, לא נטלה חלק בירושה וכיוצא בזה. כמו כן נפוץ מנהג ריבוי הנשים ב״ג׳אהליה״, וכן המנהג האכזרי הנקרא ״וַאד״ — קבורת ילדות חיות לאחר הוולדן, כנראה מפאת מצוקה כלכלית קשה.
האידיאלים המוסריים. האידיאל המוסרי של ערביי ה״ג׳אהליה״ מובע במושג ״מֻרֻוַה" — גבריות, מושג המציין את מכלול התכונות של הבדווי המושלם. אלו הן אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות והכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. סיפורי המסורת הערבית מרוממים אגשים שהצטיינו בתכונות אלו. כך, למשל, היה ידוע בנדיבותו חַאתִם משבט טַי, אשר העניק לעוברי־אורח במתנה את גמלי אביו ואשר שחט לכבוד אורחיו את סוסו הידוע לתהילה.
הבדווי האידיאלי הוא גם נאמן ועומד בדבורו. שמירת פקדון נחשבת לחובה מקודשת. אחד האנשים הידועים בנאמנותו בתקופת ה״ג׳אהליה״ הוא אלסַמַוּאֵל בן עָאדיָא, שהנו, לפי המסורת, ממוצא יהודי. הוא סירב למסור לצבא שצר על מבצרו כלי־נשק אשר נמסרו לו כפקדון, למרות שהצרים איימו להרוג את בנו ואף ביצעו את זממם. חובה מקודשת אחרת היא להעניק חסות ( ״ גִ'וַאר " ) לזד המבקש אותה (״דַחִ'יל״). לא אחת מפאר המשורר את שבטו בתארו את הבטחון ממנו נהנים בני־החסות החיים בקרבו. איש ה״ג׳אהליה״ ראה בנאמנות לאידיאלים המוסריים הללו את הדרך היחידה לשמור על כבודו (״עִרד״), המהווה את הערך העליון בהשקפת עולמו, כדברי אלסמואל בן עאדיא: ״אם לא יוכתם כבוד האיש בשפלות, כל לבוש שילבש יהא הדור״.