החיבור מתרכז בתיאור פרשת חייו ונדודיו של בן החכם באשי.

בחלקו הראשון מסופר על בית אביו , ואפשר ללמוד ממנו על אורח החיים בערים, בעיקר על חייהם של בני העדה הספרדית. ההלק השני עוסק בתלאות שעברו על הכותב בחיי הנדודים בארץ, במצרים ובארצות צפון אפריקה. בחיבור מתוארים חיי הקהילות היהודיות בארצות שבהן עבר , וכן החיים בערים צפת, עכו , חיפה, טבריה, יפו וירושלים, שבהן שהה, ובמספר מושבות שבהן חי בתהילת המאה העשרים. אפשר ללמוד מן הכתוב על מנהגי עדות, על היחס לדת, על מעמד המשפחה, על היחסים בין יהודים לגויים ועל הריבוד החברתי והכלכלי בקהילות העירוניות בארץ – ישראל, במצרים ובצפון אפריקה. עם זאת זהו סיפור אישי למדי , של הכותב ושל משפחתו .

האירועים שעברו עליהם והיחסים ששררו ביניהם מתוארים באופן גלוי , ישר ואישי , והכותב גם חושף מה שניתן לכנות 'סודות משפחה' . הביקורת העצמית בסיפור האירועים מפתיעה לעתים בכנותה ועל כן נשמעת אמינה.

בתעודה המובאת כאן מתוך 'התועה בסבך החיים'  מוצגים שני אירועים שבהם פעל החכם באשי מכלוף אלדאודי  (בעזרת בנו ) למניעת התאסלמותן של נשים יהודיות.

מתור 'התועה בסבך החלום'

אחרי שעברנו לגור בדירה חדשה ברובע הנוצרים, כאמור לעיל, והנה ביום אחד בבקר בקרו בביתנו כמנין אנשים מנכבדי הקהל היהודי בחיפה, מהם רבנים וסוחרים שבאו מחיפה בכוונה לבקר את אבא ולבקשתו כי יעמוד לימינם בממשלה, להגן על עדתם משואה שהתחוללה על ראשיהם פתאום.

הערת המחבר : ' ומצאנו לנו בית יפה ומאורר ברחוב הנוצרים ב"האן אלאפ'ראנז'" ושכרנו אותו , שמו בערבית פונדק האירופים בקומה ג'. הבית סמוך לבית אלכמאר משפחה נוצרית נכבדה ידועה בעכו. בכל ימי שבתנו בבית זה לא אירע לנו שום תקלה מאתם, הם התימסו אלינו בכבוד ובכמוס גדול'

הם ספרו לו על המעשה שקרה ביום אתמול לפני בואם ויגידו לו כך: 'שתי בתולות יהודיות מחיפה, שאחת מהן ספרדיה וזהו אביה הבא עמנו, אשר הננו מציגים אותו לפני אדוני הרב, והשניה מעדת אחינו המערביים בעיר, היא משרתת בבית האיש הזה, אב הבת הספרדיה.

שתיהן ברחו אתמול בלילה ותסענה בעגלה ותבאנה לבית המופתי פה בעכו, להמיר את דתם בדת האיסלם, לרגלי הפיתוי שפיתו שני ערבים את המשרתת, שאם תוכל להשפיע על גבירתה הבת הספרדיה הנ"ל, והיא גם-כן תמיר את דתה עמה. אז הם השני הערבים יקחו אותן לנשים. ובכן אנו מבקשים את כבודו הרב החכם-באשי שיעמוד בכל תוקף להציל את הבנות הללו מן השמד. והננו מוכנים לשלם את מה שצריך בהוצאות על זה, כדי שלא יחולל כבוד ישראל בגויים. זאת ועוד אנחנו מעירים את כבוד אדוננו הרב מה שנודע לנו מאחורי הקלעים, כי ישנן עוד בתולות אחרות בחיפה הנוטות להתאסלם, והנן מחכות לתוצאות של שתי הבנות האלה. שאם תצלחנה במעשה זה ותשמדנה, אז תבאנה האחרות להמיר את דתם, ומה תגדל חרפתנו. לפיכך אנו צריכים להתקומם כולנו ולא נניח שיפשה הנגע בעמנו' אבא הקשיב לדבריהם ואמר: 'אני אשתדל בכל כח שחנני האל להציל את הבנות האלה בעזרת האל יתברך שמו.

הערת המחבר : תופעת המרת הדת לאסלאם הייתה שכיחה למדיי בסוף המאה התשע-עשרה. ההמרה הייתה בדרך כלל יזמת יחידים ולא אירוע קבוצתי, והיא עוררה מורת רוח רבה. המומרים הסתכנו בדחייה וברדיפה מצד הקהילה היהודית ובמורת רוח של הקהילה הקולטת, המוסלמית. גם המוסלמים לא ראו בעין יפה מומרים שבגדו בדתם. על פי החוק די היה שאדם הופיע לפני הרשויות והצהיר על רצונו להתאסלם. מרבית הממירים היו נשים, בעיקר בנות עניים הסרות נדוניה, שמועטים היו סיכוייהן לנישואים ראויים בקרב עדתן. חלקן נתפתו על ידי צעירים מוסלמים ונישאו להם, מה גם שההלכה המוסלמית מתירה למוסלמי לשאת יהודייה או נוצרייה בלי שתתאסלם. הילדים על -פי ההלכה המוסלמית יהיו מוסלמים. ראו : ל' בורנשטיין -מקובצקי , 'התאסלמות בקהילות העות'מאניות והתנצרות באיטליה ובגרמניה במאות הט"ז והי"ז' , פעמים, 57 )תשנ"ד( , עמ' 39

הפלה גרמה להגבלות על חיי הנישואין

אשה שהפילה נפל ״ומאותו זמן נשתנו עליה סדרי בראשית״, ולא יכלה לחיות חיי אישות עם בעלה, כפי שכתב ר׳ שלמה אצבאן(׳ויאסוף שלמה׳, יור״ד, סי׳ יא).

הפלות חוזרות עלולות לגרום למשבר בחיי הנישואין, ודרישה על ידי הבעל לשאת אשה אחרת. ר׳ משה שתרוג, שכיהן בתוניס בשנות ה־20 של המאה ה־20, נשאל על:

מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ואין לו בנים ממנה, אבל האשה ההיא הפילה פעמים, ועכשו קרוב לשתי שנים הפילה בחדש ששי לעיבורה, וגם הבעל מודה, רק שרוצה לישא אשה אחרת וליתן לראשונה גט, ומה שיש לו קצת מכתובתה הוא נותן והשאר יהיה עליו חוב עד שימצא לידו… האשה אומרת שיתן לה כתובתה או יתן לה ערב שישלם לה מזונותיה ומדור לעצמה, ואחר כך ישא אשה אחרת (׳ישיב משה׳, סי׳ ה). 

בשנת תרפ״ז(1927) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על אשה שהיתה נשואה מעל עשר שנים ולא ילדה, ובעלה רצה לשאת אשה אחרת. ״ואשתו אומרת שמקרוב הפילה ויש נשים שאמרו שראו אותה קודם שהפילה שיש לה הריון״. הבעל מכחישה. השאלה האם סומכים על הנשים כדי למנוע מהבעל לשאת אשה אחרת. תשובת החכם כי עדותו עדיפה, וכיון שהוא מצווה על מצות פריה ורביה, עליו להציע לאשתו לבחור בין נשיאת אשה נוספת ובין גירושין (׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ה).

עקרות כתוצאה מהפלה. מעשה באשה בקזבלנקה במאה ה־20 שבחודשיים לאחר נישואיה נאלצה לעבור ניתוח באברי הלידה כתוצאה מהפלה, ונמסר לבעלה כי תישאר עקרה לכל ימי חייה. הבעל דורש לגרשה, כי היתה חולה כבר לפני נישואיו עמה, ונשא אותה בטעות. ר׳ משה מלכה פסק שהבעל רשאי לגרשה, אבל חייב לפרוע לה כתובתה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ מא).

מקרה דומה נדון על ידי ר׳ שלום משאש: מעשה בבתולה שנישאה, ואחרי שלושה-ארבעה חודשים התעברה והפילה. היא נאלצה לעבור ניתוח להסרת אברי הלידה, וכתוצאה מזה נמנע ממנה להיכנס להריון. לדברי הרופא, המחלה היתה לה עוד לפני נישואיה. ר׳ שלום משאש פסק שאם ירצה לגרשה, חובתו לפרוע לה כל מה שהתחייב בכתובה והתוספת, ולאחר מכן לישא בת בנים (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ קב).

לפי חכם ממרוקו, המפילה נפל נוהגת כאשה שילדה ולד של קיימא, אם ילדה זכר – טמאה ארבעים יום, ואם נקבה – שמונים יום. כך ענה ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תשי״א (1951) (׳ויען שמואל׳, יור״ד, סי׳ י).

הבא אחרי נפל־בכור לנחלה. ר׳ יוסף ברבי מג׳רבה [רבו של ר׳ כלפון משה הכהן] כתב, שאם האם הפילה תוך שלושה חודשים וניכרת צורת הוולד, הבא אחריו בכור לנחלה. אבל תינוק שנולד לט׳ חודשים ונפטר, אין הבן שנולד מתענה תענית בכורות, כי התינוק הראשון היה בכור (׳בן פורת יוסף׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ לה).

ימי הטומאה אחרי לידת נפל. ר׳ כלפון משה הכהן ענה בכסלו תרצ״א (1931) על השאלה כמה זמן יושבת אשה לאחר לידת נפל, לפי המנהג בג׳רבה. תשובתו: ״פשוט שעיקר המנהג פה בנפל אינו אלא כא יום״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד, סי׳ עז: בח״ג יור״ד, סי׳ רלא, ענה לשאלה דומה, כי אין הבדל אם הפילה זכר או נקבה: וכן בח״ז, יור״ד, סי׳ קסד, בהזכירו את הדין בשו״ע יור״ד, סי׳ קצד. אגב הוא כותב כי: ״מנהגי ארג׳יל [אלג׳יר] רובם ככולם כמנהגנו״. 

אשה שהפילה האם מתענה בערב פסח? ר׳ רחמים חי חויתה הכהן שירש את תפקידו של ר׳ כלפון משה הכהן בג׳רבה, דן באשה שהפילה בהיותה בחודש השישי להריונה, ואחר כך ילדה בת, האם היולדת מתענה בערב פסח. תשובתו חיובית (׳שמחת כהן׳, ח׳׳ז, או״ח, סי׳ כב).

הפילה מרצון

אם יש סכנה לאם או לתינוק – מותר לאם להפיל. ר׳ יהודה עייאש שמע על נשים

שמתעברין והן אינן רוצין לילד עוד ולא ירצו בעיבורן באותו זמן וקצת מהם אם יארע שיתעברו בימי ההנקה חוששין לעין הרע או לסכנת הולד היונק ועושין רפואות וסמים הידועים אצלם להפיל התינוק ויהיה נפל. יש לדקדק אם יש חשש איסור בזה. החכם הגיע למסקנה כי כיון שיש לחוש לסכנת הוולד היונק – ״מותרת לשתות סם המפיל״ (׳בית יהודה׳, ח״א, סי׳ יד).

אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית לקבלת תרופה להפלת ולדה, לפי מקור משנת תקס״ד (1804) (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

מעשה באשתו של יוסף חיון בפאס שהיתה בהריון, והפילה כתוצאה ממגע ידה של אשה על כתפיה. בעלה של האשה שהפילה תבע את האשה שגרמה להפלה. בפסק דין שכתב ר׳ ש״י אביטבול בפאס בשנת תקס״ו (1806), פטר את האשה הנאשמת, באשר אין הגיון בכך שהנחת יד גורמת להפלה, והתורה אמרה ״ונגפו אשה הרה״(שמות כא, 22) ופירש רש״י: ״אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה… ואפילו אם היתה הכאה גמורה על כתפה אינה כלום״. ודוקא אם היכה אותה על בטנה ולא על שאר איברים. החכם ציטט את הרמב״ם בהל׳ חובל ומזיק, פרק רביעי הל׳ א: ״הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אף על פי שלא נתכון – חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה״. משמע נגיפה המוציאה ילדיה ולא נגיפה אחרת, ועוד בזמן הזה אין דנים אלא בשבת וריפוי. אבל במקרה הנדון אין לא שבת ולא ריפוי. ר׳ ש״י אביטבול היה בצפרו כשאירע המעשה, והתברר שהאשה בהריון גרמה לעצמה את ההפלה כי התרגשה על לא דבר (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ יו״ד).

כיצד מרקדים לפני הכלה.

בחתונה המסורתית של הדור הראשון והשני לא נהגו לרקוד בפני הכלה בחופה לא נשים ובוודאי לא גברים. הדבר לא נחשב מכובד וצנוע. השמחה הייתה מסורתית ומאופקת ברוח התקופה השמרנית. כך כותב גם רש"א :

אתא לעניין מנהג דידן בתאפילאלת הלא מודעת זאת כי מימי קדם ושנים קדמוניות לא היו נוהגים לרקד בפני הכלה, אפילו אנשים הדיוטים וכל שכן תלמידי חכמים והדבר תמוה היאך היו מבטלים ולא היו מקיימים מצווה זו לרקוד לפני הכלה כעובדא דרבי יהודה בר אלעאי… שהיה נוטל בד של הדס ומרקד בפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה ?.

בהמשך הוא מביא את הסברה של מי שאומר שתלמיד חכם המרקד לפני הכלה זלזול הוא בכבודו, שנוהג קלות ראש בכבודו ובמנהג כשוטה..ואפשר משום הכי לא היו נוהגים בתאפילאלת ובתחילת ישוב עיר זו בצאר לרקד לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים וכל שכן תלמידי חכמים שהרי יש להם על מה שסיכמנו כדאמרן.

ואולם בזמן החדש חלו שינויים : בארפוד עדיין נשמר האיפוק בריקוד. היו רק נשים שרקדו. לפעמים נראה גם גבר מרקד, אבל נשמר המרחק בין גברים ונשים. לא כן בבצאר. כאן נפרצה רחבת הריקודים, והכול משתתפים בריקוד, אנשים ונשים. היטיב רש'א לתאר מהפכה זו בביקורתו בחן ובמליצה.

דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוונותינו הרבים בימים אלה נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואישה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדים יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא לא יתבוששו.

ביטול ה " גרון ".

טקס ה " גרון "ומנהג חבישת ה " גרון " – קישוטי שיער הראש בצורת קרניים – נתבטלו בסביבות 1950, וגם אלו שנישאו לפני כן הורידו אותם.

תמורה פואטית בשירה העממית.

בעידן החדש, שבו גם הבנות נצטרפו למעגל הלומדים בבית הספר, הותאמו השירים העממיים לרוח התקופה, והנשים המשוררות ידעו לשלב בשירתן שבחים לחתן ולכלה בהתאם לרוח הזמן, הכלה הבאה מבית ספר מחליפה את הכלה הרכובה על פני פרדה, משבחים את הכלה הנערה הלומדת בבית הספר, והנה כבר מצטיינת ביופי וגם בשכל, והמילה " ליקול " – l' ecole – בית הספר, מתחרזת עם " לעקול – שכל -. כך חודרות לשירי שבח לכבוד החתן והכלה גם מילים צרפתיות אחרות, כמו " קרטא " – קלפים או " דומינו ", ומעתה יזכה החתן לשבח על הימנעותו ממנהגי הקלפים, הדומינו והעישון.

ולאלא שתי זאיא מן ליקול

 ולכ'מיס עליהה יא אזין ולעקול.

תרגום : גברתי אסתר באה מבית הספר ( עודנה לומדת בית הספר ) / בלי עין הרע בעלת יופי ושכל

ובאבא שמעון יא לג'אלי לעזיז

מא ילעב קרטא ולא דומינו / ופאווק ישופו יחדר עינו

מא ילעב קרטא ולא יתמי / בבא שמעון תא יפרח קלבי.

ובאבא שמעון היקר והחביב

אינו משחק קלפים ולא דומינו / וכאשר הוא רואני ישפיל מבטו

אינו משחק קלפים ואינו מעשן / בבא שמעון משמח את לבי