ארכיון יומי: 10 במאי 2016


השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני

הקדמההשירה העברית במרוקו

תרומתי הצנועה להכרת הגולה במרוקו, ראשיתה במחקר אודות החינוך היהודי המסורתי במרוקו, שתוצאותיו נתפרסמו תחת הכותרת ׳החינוך היהודי על אדמת האסלאם׳(צרפתית), ובסידרת מחקרים על השפות היהודיות ועל הספרות שבעל־פה בערבית־היהודית ובברברית־היהודית.

עבודות אלו ראו המשך במפעל נרחב, המקיף את מכלול החיים האינטלקטואליים היהודיים במרוקו מסוף המאה הט״ו ועד תחילת המאה העשרים. לשם כך ערכתי רשימה מפורטת של כל החיבורים והעמדתי אותם לבדיקה שיטתית, בהגבילי בשלב הראשון את המחקר לעולמה של המחשבה המשפטית ולחוק המיושם. חקירותי בתחום זה איפשרו לי לשחזר במידה מה את חיי התפוצה הזו של העולם המוסלמי המערבי ולגלות בהם צדדים נעלמים עד כה, הנוגעים לסביבה החברתית, הכלכלית והדתית. מחקר זה, שהוא ביסוד ספרי ׳יהודי מרוקו: החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים׳(צרפתית), מהווה חלק ראשון בסידרת מחקרים על ההגות היהודית במרוקו ועל מכלול אופני הבעתה. חקר השירה מהווה חלקו השני.

זו האחרונה היא, למעשה, אחד מאופני ההבעה הפורים ביותר של ההגות היהודית במרוקו, אחת הבחינות החשובות ביצירה הספרותית של רבני מרוקו.

אביא בראשונה את ההקדמה של ר׳ משה אבן־צור לאנתולוגיה של חיבוריו השיריים ׳צלצלי שמע׳. זהו מאמר רב־היקף על המניעים והדחפים המיסטיים להלל את אלוהים בשיר. הקדמה זו היא מעין תקציר של מחקרי המעובד והשלם יותר, מעין מבוא לעבודה שיטתית של אופן הבעה זה. היא בוחנת את המודעות השירית של המשוררים, לבטיהם ומניעיהם: את שימור המסורת הספרותית של האבות; את הסוגים והתבניות: את דרכי היצירה ודרכי הניסוח: את זיקות הגומלין של השירה למדרש ולאגדה, לקבלה ולמיסטיקה, להלכה, לתורת־המוסר, לליטורגיה ולמוסיקה. לאחר מכן ייבחנו יצירותיהם של המשוררים בני משפחת אק־צור מן המאות הי״ז והי״ח, שהיוו מעין שבט של משוררים. אחר כך תובא רשימה מפורטת של מכלול היצירה השירית בעברית והפרוזה הספרותית.

ברצוני לחלוק כבוד לכושר השיפוט וההבחנה של מורי ורבי ג׳ ויידה ז״ל, שבמופתו הראה לי את הדרך. הוא עקב אחרי כל שלבי עבודתי ועמד על התועלת והעניין שבה. לעומת זאת לא זכיתי לתגובה מעודדת בפגישתי עם פרופ׳ ח׳ שירמן (ז״ל) מן האוניברסיטה העברית בירושלים. מומחה רב־מוניטין זה בשירה העברית בתור הזהב בספרד ובפרובאנס — שבעבודותיו הראויות להערכה מיוחדת אני מרבה להיעזר — הטיל ספק בעניין שיש במחקר מסוג זה, שכן כדבריו, יוקדש לתקופת ירידה ושקיעה של היצירה האינטלקטואלית היהודית בכלל והיצירה הפיוטית בפרט. בגישה זו, האופיינית לכמה וכמה אנשי אקדמיה יהודים, בא לידי ביטוי יחס של זלזול ואדישות כלפי המורשת התרבותית של תפוצות המזרח, שחקר הגותן בארבע מאות השנים האחרונות הוזנח, וסופו שנגזרה עליו השיכחה. אין להכחיש כמובן את עצם קיומה של שירה זו ואת העובדה שהזינה וסעדה — אולי ביתר חיות מאשר במקומות אחרים — את הקהילות המכונות ׳מזרחיות׳. יהדותן של אלו בהווה מעידה על עבר שיש לחושפו כדי להבינו. ׳לא די לדעת מה הם הדברים, אלא גם כיצד לבשו את צורתם, כפי שהיא קיימת היום׳.

שירמן עצמו מסכים במקומות אחדים, שיש מקום לחקור יצירות פיוטיות מן התקופות המכונות ׳דקאדנטיות׳, ולו רק בזכות ערכן התיעודי — אם לא האסתיטי — והעניין ההיסטורי שהן מייצגות. כך, למשל, בהקשר לסופר בן קשטיליה, שמואל בן־יוסף אבן־ששון, בן המאה הי״ד, כותב שירמן על קובץ שיריו:

ערכן הפיוטי של היצירות המכונסות אינו רב, אבל גם ההיסטוריון וגם חוקר הווי הסופרים בדור ירוד זה ימצא בהם עניין. בספר ׳אבני שוהם׳ יש, למשל, שירים על שני החצרנים היהודים, יוסף בן־שבת (או די־אסיחה) ושמואל אבן־וקאר, שתחילה עלו לגדולה, אבל בסוף הוצאו להורג! על מאסר הנכבדים היהודים…

שירתו של אבן־ששון מגלה לנו, שגם בדורו המדולדל נמצאו עוד בערים הקטנות קצת אנשים, שהתענגו על דברי שירה…

דברים אלה ניתן לומר על מרבית היצירות הספרותיות — ויהיו מקורן והתקופה שנכתבו בה אשר יהיו! העניין בהן הוא מעבר לערכן הספרותי־האסתיטי, ואפילו בשטח זה יש להיזהר מלחרוץ משפט סופי.

במקום אחר בהקשר ליוסף אבן סולי (טולידו, המאה הי״ד), שחי גם הוא בתקופת הירידה של שירת ספרד, אנו קוראים: ׳…עלה בידו לשמור את גחלת המסורת המעולה של המשוררים הראשונים׳. גם במרוקו היו המשוררים היהודים נוטרי המסורות השיריות של קודמיהם ומוריהם, פייטניה הדגולים של ספרד.

מומחים לשירת העבר כופים עליה בדרך־כלל את הרגליהם האסתיטיים ואת סולם הערכים שלהם עצמם! הם משעבדים אותה לכללי הביקורת, המקובלים עליהם והנהוגים בזמנם. הם מעריכים אותה בעזרת משפטים חרוצים ופסוקים, בלא לתת את הדעת לכך שיש לטפל ביצירה גם כבתעודה חברתית בסביבתה המיידית, שהיא לכאורה קפואה, אסירת שמרנות עקרה, אך לאמיתו של דבר היא מציאות חיה, משתנה ובעלת דינאמיקה פנימית. הדינאמיקה הזו מתבררת ונעשית מובנת מאליה רק למי שחקר בנבכי הנשמות, ברזי הלבבות הנסתרים, המתגלים דווקא ביצירות אלו (הקשה מכל הוא לשוב ולחשוף ודאות שאבדה). יש עדיין לרדת אל חִקרן ותעודתן, גם אם אין בהן כל מקוריות, כפי שמתפתים בנקל לחשוב.

מומחים אלה נוטים להתחלף כצנזורים ולחרוץ משפט סובייקטיבי תחת לתאר ערכים שרירים וקיימים של היצירה. הם שוכחים ש׳בחלל הספרות הנצחי, יש והגמורים שבמתים זוכים לחיים חדשים; והאהובים ביותר על בני זמנם ייעלמו בספריות השיכחה׳.

מקווה אני, כי יהיה בעבודתי משום תרומה ראויה להכרת המורשת התרבותית היהודית המגוונת (ואני מצמצם בכוונה את גבולות הדיון למדעי־היהדות המסורתיים ולספרות הרבנית בכלל), ולו רק בשל שתי המטלות הראשיות שהיא נתבעת להן: איסוף ושימור מכאן, יצירתיות והבעה רגשית מכאן.

אקדים כאן את המאוחר ואומר מה שציינתי ביעף כבר במקום אחר — בסקירה החפוזה על ההגות היהודית במרוקו ועל אופני הבעתה השונים — שדווקא בתחום השירה, יותר מאשר בכל יתר הצורות הספרותיות, מתגשמות שתי התכליות הנזכרות במלואן. עוד אחזור ואדון בכך וביתר הרחבה.

יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית

ספרד – חלק מתרבות ערבפעמים 132

כשכבשו המוסלמים בשנת 711 את רוב רובה של ספרד נוסף חצי האי האיברי לעולם דובר הערבית, ועד מהרה אימצו יהודי ספרד את שפת הכובשים. הערבית הייתה, בצד העברית, שפתם של תלמידי חכמים, והם הרבו להשתמש בה, בעיקר בספרי הגות ואף בספרי הלכה שחיברו בערבית־יהודית, היינו בערבית הכתובה באותיות עבריות. הערבית־היהודית האנדלוסית היו בה יסודות מגרביים. מלבד ספרי ההגות הידועים שנכתבו בערבית־יהודית, נכתבו בשפה הזאת אף חיבורים לא מעטים בתחומים אחרים.

בתחומי הלשון העברית המשיכו המדקדקים והבלשנים באלאנדלוס את מפעלם של רב סעדיה גאון וחכמי מרוקו. גם המשכיל היהודי באלאנדלוס אימץ את כללי האדב, ההשכלה בכל תחומי התרבות על פי הדגם של המשכיל המוסלמי. אמנם מנחם בן סרוק, מראשוני המדקדקים בספרד, כתב את מילונו החשוב ׳מחברת׳ (או ׳ספר פתרונים׳) בעברית בעשותו שימוש בחיבוריו של רב סעדיה גאון, אך רוב המדקדקים בספרד כתבו את חיבוריהם על הלשון העברית בערבית־יהודית. דונש בן לברט, שבא מפאס לקורדובה, מתח בספרו ׳תשובות׳ ביקורת חריפה ביותר על מילונו של מנחם ועל שיטתו הלשונית, וביקר את מנחם בין השאר על שדחה את עקרון ההשוואה בין עברית לערבית. דונש הביא עמו ממרוקו את מסורת הבלשנות ההשוואתית השמית, ומנה ב׳תשובות׳ עשרות מילים בשתי השפות הזהות במשמעותן ובצורתן. דונש הוא גם שהציע לאמץ בשירה העברית את המשקלים הערביים.

זיקת השפה העברית ללשון ערב מובנת מאליה בגלל הקרבה ביניהן, ואין עוררין על כך שלימוד הערבית הוביל מלומדים יהודים בעולם הערבי בכלל ובספרד המוסלמית בפרט ללמוד ממנה את כללי הדקדוק של השפה העברית. בלשנות שמית השוואתית התפתחה במרוקו בטרם הופיעה על אדמת ספרד. יהודה בן קוריש, ששהה רוב חייו בפאס, היה החלוץ בתחום הזה. הוא היה הראשון שהניח את יסודות הבלשנות השמית ההשוואתית. לא חלף זמן רב ומרכז חקר העברית עבר לאלאנדלוס. יהודה חיוג׳, שהיה תלמידו של קוריש, עבר מפאס לספרד והצטרף למרכז החדש הצומח של התרבות הערבית־היהודית באלאנדלוס.

חיוג׳ חיבר את כל חיבוריו על הדקדוק העברי בערבית־יהודית. גם המושגים שהשתמש בהם לתאר את כללי הדקדוק העברי שאולים מערבית. מן המפורסמות שהוא היה הראשון שהציע שלכל מילה בעברית יש שורש תלת־עיצורי." חיוג׳ כתב ארבעה ספרים בדקדוק ׳כתאב אלתנקיט׳(ספר הניקוד), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת חרוף אללין׳ (ספר אותיות הנוח והמשך), ׳כתאב אלאפעאל ד׳ואת אלמת׳לין׳(ספר פועלי הכפל) י ו׳כתאב אַלְנֻתַף׳(ספר הליקוטים או המריטות). יונה אבן ג׳נאח, שחי במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, בא לסרגוסה לאחר הגירוש מקורדובה בשנת 1012. בספרו הראשון, ׳כתאב אלמֻסְתַלְחִק׳ (ספר ההשגה), הוא הלך בעקבות חיוג׳ בכל הקשור לשורש השְׁלָשי. חיבורו ׳רִסַאלַת אלתַנְבִּיה׳(איגרת ההערה) הוא תשובתו על הביקורת על ספרו הקודם.

בין המחנות של חיוג׳ ואבן ג׳נאח הייתה מחלוקת חריפה על שורשים שחיוג׳ לא הביא ועל ניתוח צורות שונות, ותשובתו של אבן ג׳נאח למתנגדיו, בחיבורו ׳כתאב אלתסויה׳(ספר התגמול), גרמה למלחמה ספרותית קשה. בראש מחנה המתנגדים לאבן ג׳נאח עמד שמואל אבן נגרילה, הנגיד, שהיה תלמידו של חיוג׳. איגרותיו של הנגיד בפרשה הזאת נקבצו ב׳רסאיל אלרפאק׳ (איגרות החברים).

כל חיבוריו של אבן ג׳נאח בענייני לשון נכתבו בערבית־יהודית. נוסף על אלה שהוזכרו כתב ארבעה חיבורים בתחומי הלשון ובהם הציג את מכלול פרקי הלשון העברית. חיבורו החשוב ביותר, ׳כתאב אלתנקיח׳, הוא ספר הדקדוק הראשון ששרד במלואו ויש לו שני חלקים: הראשון, ׳כתאב אלאצול׳(ספר השורשים), הוא מילון, והשני, ׳כתאב אללֻמע׳(ספר הרקמה), ספר דקדוק. בהקדמתו ל׳ספר הרקמה׳ שיבח אבן גינאח את המוסלמים בני ספרד אשר העריכו את חשיבות ידיעת שפתם, אך ביקר קשות את חכמי דורו הבקיאים בתלמוד על שלהבדיל מקודמיהם חכמי התלמוד, זלזלו בידיעת השפה העברית ולא העריכו את לימודה ׳וחשבוהו מותר שאין צורך לו׳.

בימים ההם שהה בסרגוסה משורר והוגה דעות יהודי בעל שיעור קומה: שלמה אבן גבירול. הוא רכש השכלה בהתאם למקובל באותם ימים בקרב המשכילים ספוגי התרבות הערבית־היהודית. בשירי הקודש יזם אבן גבירול סגנון חדש ותכנים חדשים, פרי ההגות שספג במהלך לימודיו. בשירי החול שלו ניכרת בצורתם ובדרכי הביטוי השפעה רבה של השירה הערבית. לכאורה צפוי היה שאבן גבירול, כיהודים משכילים רבים בני הדורות של פריחת התרבות הערבית, יושפע מהמוזיקה הערבית של תקופתו, כל שכן אם מביאים בחשבון את ההשפעה הרבה של זרמים ערביים מהמזרח על תפיסותיו בתחום ההגות והספרות, וכן את העובדה שבעקבות המשוררים העבריים שקדמו לו בספרד אימץ בשירתו את המשקלים הערביים. הדבר מתבקש גם לנוכח העיסוק של שלושה משוררים שהושפעו ממנו עמוקות, משה אבן עזרא, יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא, במוזיקה הערבית. אולם אבן גבירול סבר שהמוזיקה של היהודים בימי קדם הייתה נעלה מזו הערבית, שכנראה הכיר אותה היטב.

פריחא בת יוסף-יוצרים ויוצרות בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית

פריחא בת יוסף-בקשה

אם אכן חוברה הבקשה במרוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס״ח, שעל פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות על השאלה בשלילה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ״אויה לי אויה לגופי״ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבאזור הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מרוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדויק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת פוגת המטרה (=הרקום, השזור), המשלבת בקרבה את שתי השפות – העברית והערבית היהודית – הנהוגות בשירת יהודי צפון אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי מרוקו בארץ במנגינה עצובה ואטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שעל פי כל הסימנים מקורם בקהילות דרום מרוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה העשרים. לפיכך אולי אפשר להניח, שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום מרוקו, ואולי אפילו מאזור הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על פי המשקל המוסיקלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. באזור הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי הביניים, עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדאא, וכו'. טור האזור השני, ״בוקר ותשמע קולי״, מהווה רפרן המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגרסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד – ״בוקר״ – בגרסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר: זוהי בקשה של חול המושרת במרוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות. בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות, וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על פי הקצב המוסיקלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירה הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים – כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שיצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (״ארצה תהי נוחלת״, ״דגלו ירים״, ״להקטיר [=ואקטיר] כלילי״, ״אהללנו״ ־ טורים 34,33,32,23), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ״בת יוסף [=אני] מיחלת, / הטוב ממך שואלת״ (טו׳ 22-21).

אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳נר זה מרובה בה השפעת לשונם של פרקי התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בטו׳ 20-19, ״האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי״, וביטויים כמו ״ותמוך גורלי״ (טו׳ 12) השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור טז – ״מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך״ – הפותח את תפילת ערבית של מוצאי שבת בבתי הכנסת במרוקו ומושר בנעימה מורכבת, ערבה וסוחפת בסופה. כמו כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ״אברהם תמים״ (טו׳ 2), ״כשה נאלם״ (טו׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה – ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״, טו׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (טו׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (״להקטיר כלילי״, טו׳ 32).

גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור

 

גלות וגאולה-דן מנורד –  בדיון על המשיח מתעכבים מחברים אלה במיוחד על יחוסו המלכותי(עמי 196-193 להלן), על מעמדו המדיני בעידן הגאולה ועל דמותו הרוחנית <עמ׳ 200-196 להלן), אן גם בדיון זה הם מצניעים ככל האפשר את היסודות האפקואליפטיים.

התעסקותם בחישובי־הקץ מבטאת לא יותר מאשר משאלת־לב כמוסה, ללא שום יומרה להכריז על בשורה משיחית, ולהתסיס על־ידי כך את הקהילה <עמ׳ 187-181 להלן, וראה במיוחד המסקנה בעמי 187). דבריהם בעניין זה מנוסחים באיפוק ובזהירות רבה, אפילו כשהדיון נסב על דמותו של משיח בן יוסף. דמות משיחית זו, שהיא בעלת מטען אפוקליפטי רב במקורות הקדומים, אינה זוכה כאן אלא להערות קצרות בלבד, ומצטיירת בשל כך כדמות חיוורת למדי <עמ׳ 205-200 להלן). אין בכתבים אלה שום רמז לחזייה משיחית הנישאת על כנפי הדמיון, למעט קטע פרשני אחד באור החיים לר׳ חיים בן עטר (עמי 208-206 להלן). יתרה מזו, אפילו דמותו של משיח בן דויד, על הפן הריאלי שלה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה רוחנית, מתבארת על־ידי בירדוגו כאידיאה בלבד ולא כדמות פרסונלית. דעה נועזת כזו, מנקודת־ראות רציונלית מתקרבת מאוד לרוח הזמן החדש. ויש אכן רעיונות המנוסחים ברוח הציונות החדשה כגון: הרעיון שמצוקת ישראל בגלות נובעת מעצם מעמדו כמיעוט בכל מקום(עמי 247 להלן).

היסוד הקטסטרופלי היחיד הבולט בכתביהם של מחברים אלה הוא יום הדין והנקם באומות העולם. בדבריהם מורגשת היטב השאיפה לנקום בגויים, ויש אף כאלה הרואים בגאולה בלי נקם בגויים גאולה לא־מושלמת <עמ׳ 160-154 להלן). ואכן, השאיפה לנקם, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור ביצירה רוחנית זו, תואמת במידה רבה את תפיסת הגלות כטרגדיה לאומית.

ה) ובאשר לאותות הזמן, הרי ניתן למצוא גילויים רבים המעידים, כי היצירה הרוחנית שבה אנו דנים כאן עומדת היטב על קרקע המציאות של זמנה. כך, למשל, כתובים רבים מן המקרא, העוסקים בחורבן ובגלות מתבארים כאן על הרקע ההיסטורי של התקופה(ראה כל פרק א׳, עמי 16 ואילך). לאמיתו של דבר, המציאות של זמנם מצטיירת בכתביהם של מחברים אלה כבבואה של תקופת החורבן. נביא כאן דוגמה אחת מני רבות, שיובאו בפרקים הבאים. על אחד הכתובים המתארים את החורבן <ירמ׳ ח׳, כ׳> מעיר בירדוגו, שהכתוב מובן לו היטב על רקע הרעב שפקד את קהילתו בשנת תקמ״א. בדבריו מצויירת תמונה מחרידה של צללי אדם התרים אחרי אוכל להשקיט את רעבונם: ״ובעוה״ר [ובעוונותינו הרבים] כאשר בא עלינו הרעב של ש׳ תקמ״א נתפרש לי הכתוב הזה על אשר ראו עינינו כי היו כתות כתות מהם אשר לא עצרו חיל …והמה תשושי כח… עד אשר פניהם קבצו פרור מהם אשר בושה וכלימה בסתר פניהם ופתח בתיהם לא יצאו והיו בתיהם קבריהם מהם קיימו בעצמם רעב בעיר פזר רגליך״(ב״ק ט׳ ע״ב) ובלכתם נהרגו בדרך כי רבו הליסטים׳׳.

בכתבים אלה מצויים קטעי פרשנות המתארים את הלחץ החומרי והפיזי שבו היתה שרויה הקהילה היהודית במרוקו, כגון נטל המסים (עמי 30-27 להלן, וכן עמי 17-16), שדידת רכוש יהודי(עמי 16 להלן), פוגרומים והוצאות להורג, (עמי 27-24 להלן) אפילו תוך ציון תאריכיהם של המאורעות.

ההסברים ההיסטוריוסופיים לגלות, שהם מרכיב חשוב בתפיסת־עולמם של מחברים אלה, מכילים, בין היתר, דברי ביקורת על קלקול המידות שפשה בקרב המימסד של הקהילה, על העוול החברתי, והעזובה הדתית שמסתמנים בקרב הקהילה, ומתארים תמונות עגומות של ניוון מוסרי(עמי 50-49 להלן). כן מצויים מאמרים רבים המתארים תחושות של השפלה (עמי 58-53 להלן), של תהייה ומבוכה (עמי 41-34 להלן) – מה שמשקף באופן ברור את רחשי־הלב של בני הדור. מעל לכל, יש בכתבים אלה קטעי פרשנות המכילים דברי פולמוס דתי גלוי בין חכמי ישראל לחכמי האיסלם – תופעה שטרם זכתה לתשומת־לב (עמי 70-57 להלן).

לבסוף, משהו על יחסה של יצירה רוחנית זו לשבתאות. התעלמותם המוחלטת של מחברים אלה מן התנועה השבתאית ומן התיאולוגיה שלה עלולה להיראות לא רק כתלישות מן המציאות של זמנה, אלא גם כאחת התופעות התמוהות ביותר. שכן מדובר כאן בתנועה משיחית רבת־עוצמה, אשר זעזעה את אושיותיהן של קהילות רבות באירופה ובארצות הים־התיכון, אולם בכתבי מחברים אלה לא העלתה אף הד, ולו הקלוש ביותר. הדבר לא היה כה מפליא לולא פרסומיו של י׳ תשבי, ובעקבותיהם גם ספרו של א׳ מויאל, התנועה השבתאית במרוקו, שמהם אנו לומדים על חדירת התנועה במלוא העצמה לתוככי הקהילה היהודית במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר