ארכיון יומי: 20 במאי 2016


היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושיםהערצת הקדושים

בדיקת יחסי הגומלין בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים מעלה כמה עובדות מעניינות. הנתונים הטכניים, גם במישור זה, לא הוגשו באופן סופי, אם כי המגמות עליהן הם מצביעים ברורות לחלוטין. קיימת הערצה גלויה ולפעמים מוסתרת של הקדוש היהודי על־ידי המוסלמי. העדויות היהודיות והלא יהודיות מאשרות שיחס זה נכון לגבי קדושים יהודים רבים ומגיע לפעמים עד כדי שאיפה ״לאסלם״ את הקדוש.

 

  • הערת המחבר : הזכרנו לעיל את הנתונים שניתנו על־ידי וואנו במסגרת מחקרו. הוא מציין 45 קדושים יהודים הנערצים על־ידי המוסלמים, 14 קדושים מוסלמים הנערצים על־ידי היהודים ו־ 31 קדושים שיהודים ומוסלמים מעריצים אותם וטוענים לשייכות הקדוש לדתם. מכאן יוצא באופן ברור שכל הקדושים היהודים שבמחקרו של וואנו, גם אם הם מוכרים בתור שכאלה או לא, נערצים גס על־ידי המוסלמים. בדיקתנו העלתה שמגמה זו נכונה.
  • Les Juifs ont aussi leurs Saints et certains ont même acquis une renommee si grande qu'ils sont vénérés même par les musulmans
  • Ce qui est le cas pour Rabbi Amram à Azjen près d'Ouezzan et pour Rabbi ben Zmirro à Safi", in Introduction à la .connaissance du Maroc, Casablanca 1942  224
  • אפילו קדוש יהודי מפורסם ומקובל כמו ר׳ דוד הלוי דראע לא ניצל מסכנה זו. ראה רוטה — טריבו, עמי 212-211: "Mais les Musulmans cherchent aujourd'hui à accaparer le saint. Le caid a nomme
  • un moquaddem du tombeau, qui demeure au-dessus du sanctuaire et qui perçoit un droit sur les pèlerins: ce droit est pre'senté comme une sorte de ziara ou d'offrande au saint, en sorte que l'habitation du moquaddem tend à devenir une zaouia et qu'en fin de compte le sanctuaire juif menace de s'islamiser…
  • ולפעמים יש אשר יקום יהודי תקיף ויעמוד בפרץ לפני עדתו. בכחו, במאודו או בהשפעתו על בעלי היכולת הוא מציל עשוק מידי עושקו. ככה עלה בידי הפרנס רב הפעלים ר׳ יהושע קורקוס ממרקיש להשיב ליהודי האטלס את קברו של השליח ר׳ דוד הלוי, בדרך העולה ממרקיש לדרעא וגם בנה קובה עליה…״, נחום סלושץ, מסעי בארץ לוב, הלק אי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 147. ר׳ יהושע קורקוס (1929-1842) היה אישיות יוצאת דופן ויועץ נערץ של כמה מלכים במרוקו.. Benech בספרו Essai d'explication d'un mellah, מקדיש לו פרק שלם (עמי 270-256). ראה גם העץ הגיניאלוגי של משפחת קורקוס, שפורסם על־ידי מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל׳׳ח. גם נוצרים לא נמנעו מלבקר אצל קדושים יהודים. ראה ר׳ עמרם בן־דיוואן(סיפורים מס׳ 3.485,2.485 ועוד), ר׳ אברהם מול אנס(סיפור מס׳ 4.38) ור׳ דוד ומשה (סיפורים מס׳ 28.135 ו־29.135); נוצרים השתתפו בהלווייתו של ר׳ רפאל אנקאווה(סיפור מס׳ 4.514

"Les catholiques fervents et même les Espagnols, s'adressent soit au saint juif, soit au  saint musulman pour obtenir des enfants mâles", A. van Gennep, En Alge'rie, Paris 1914, p.45

תופעה זו של הערצת קדושים יהודים על־ידי מוסלמים בארץ שבה היהודים היוו מיעוט בזוי ואף נרדף, היא תופעה תמוהה הדורשת הסבר. אין ספק שגם היהודים העריצו כמה קדושים מוסלמים, אם כי מספרם של אלה מוגבל מאוד, ומעניין שלגבי קדושים אלה יש ליהודים כמעט תמיד מסורות הקושרות אותם ליהדות. ״ייהוד״ קדושים אלה מצד היהודים מגלה שאין היהודים מכירים באופן גלוי שהם מעריצים קדושים מוסלמים, מה שלא ניתן לומר לגבי המוסלמים ביחס לקדושים היהודים.

מחקרנו העלה רשימה של מאה עשרים ושישה קדושים הזוכים להערצתם המשותפת של יהודים ומוסלמים במרוקו. חלקם הוזכרו על־ידי וואנו, ויתרם עולה ממסורות שאספנו. ניתן לחלק את האובייקטים של ההערצה המשותפת לשלוש קבוצות עיקריות: קדושים יהודים הנערצים גם על־ידי מוסלמים, קדושים אשר הן יהודים והן מוסלמים טוענים לבעלות עליהם, וקדושים מוסלמים הנערצים גם על־ידי יהודים.

הערת המחבר : החומר שלנו מתבסס רק על עדויות של יהודים כפי שהם חושבים על עצמם וכפי שהם סבורים שהמוסלמים חושבים עליהם. הגישה האידיאלית מחייבת בדיקת הנושא באופן בלתי תלוי בקרב היהודים ובקרב המוסלמים מאותו איזור, אך מסיבות טכניות מובנות לא היתה לנו אפשרות לערוך בדיקה מתודולוגית כנדרש.

הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

שער שני. הקדושים והקדושותAsilah

קדושים

רבי אבא  – ליד הכפר תיסכית

 קבור קרוב למולאי איג'י.

נמסר על ידי אינפורמנט יליד האזור. רוב רובן של העדויות בקובץ נרשמו מפי אינפורמנטים ילידי האזור שבו קבור הקדוש.

רבי אבא אביחצירא – בודניב.

בנו של רבי יצחק אביחצירא ונכדו של רבי יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.

" יום אחד לפני מלחמת העולם הלכו שני מוסלמים, בין העיר ובין השכונה שלנו עובר נהר. – נחל גיר עובר ליד בו-דניב. שני המוסלמים רצו לעבור את הנהר שהיה מלא מים. פתאום ראו שתי אבנים רוקדות, אחת עולה על השנייה כאילו משחקת כדורגל.

המוסלמי תהה : הרי לא הייתה רוח ולא היה זרם, ואך קורה ששתי האבנים עולות אחת על השנייה " לקח את שתי האבנים שהיו בגודל של חצי לירה, הביא אותן למשטרה וסיפר להם. אמרו שרק הרב אביחצירא יכול לפתור את זה. – אכן היו מוסלמים שנזקקו לעזרתם של חכמי מרוקו.

קראו לו, אמר להם שלמחרת יתן להם תשובה. הרב שם את האבנים האלה מתחת לראשו. בבוקר אמר להם : שמעו, שבע שנים של רעב ומלחמה תבואנה ולאחריהן יהיה שפע ; ושהוא ימות באותה שנה ושאשתו תלד שני תאומים. וכך היה. היה רעב, יוקר, ראינו את זה במו עינינו.

רבי אבא אלבאז – צפרו.

הוא בן דודו של רבי רפאל משה אלבאז. נולד בי"ד תשרי תרי"א ונפטר בכ"ו אלול תרצ"ח.

  • נמסר על ידי גב׳ אסתר ח׳ וגב׳ רוחמה כ׳(צפרו). חתום על תעודות מס׳ 159 (משנת 1887), 211, 212, 214, 266, 274, 274 א׳(זוהי תעודה בערבית האוסרת להכות על התוף בשבת וכן לקיים טקס חתונה בשבת שבו נהגו הנשים לתופף) ו־274 בי, וכן מוזכר בתעודות מס׳ 280,208 (מכתב אליו מהרב שמואל מלכא) ו־286 בספרו של הרב דוד עובדיה, קהלת צפרו, כרך אי, ירושלים תשל״ה. פרטים עליו ועל משפחת אלבאז ראה ספר שבות יהודה שהוצא על ידי הרב מאיר אלבאז, ירושלים תש׳׳ם. ראה בעיקר המבוא ״תולדותיהם של צדיקים״, עמי כג-נד. בספר מופיעה תמונה של הקדוש.

רבי אבנר אג'ייאני – צפרו.

נפטר בט"ו אדר תרע"ט

אביו של רבי ראובן אג'ייאני ובנו של רבי רחמים אג'ייאני, המכונה רי"א. משפחת אג'ייאני היא משפחה ידועה בקהילת יהודי צרפו, רבי אבנר היה רב ודיין בקהילה. למד בבית מדרשו של רבי רפאל מאמאן.

נמסר על־ידי גב׳ רוחמה כ׳(צפרו). תולדות חייו של ר׳ אבנר אג׳ייני מאת בנו ר׳ עמרם שאול אג׳ייני, המכונה עמש׳׳א, הופיעו בהקדמה לקונטרס שיחת דרזקי בספר לפי ספריו, חלק אי, ירושלים תשל׳׳א. חלק מהספר הוא של ר׳ רחמים יוסף אג׳ייני. ספר זה, כמו ספרים רבים אחרים של רבני משפחת אג׳ייני, הוצא לאור בירושלים על־ידי צאצאי המחברים. ראה למשל את ספרו של ר׳ עמרם שאול אג׳ייני, בית העמרני. ראשי תיבות, ירושלים תשל׳׳ו, בעריכת בנו שאול זיו(אג׳ייני). תולדות חייו של המחבר מאת הרב דוד עובדיה מופיעות בהקדמה.

כתובת המציבה שלו מופיעה בהקדמה של ספר שפתי רננות של ר׳ ראובן אג׳ייני שיצא לאור בירושלים, תשל״ג, על־ידי צאצאי המחבר.

הוא חתום על תעודה מס׳ 50 (מ־1904) ומוזכר בתעודות מס׳ 170,128 (יהד עם 24 חברי בית־הדין), 286 ו־650 בספרו הנ״ל של הרב עובדיה, כרכים א׳ ו־ב׳.

רבי אבנר הצרפתי – פאס.

נולד בפאס ב-1827 ונפטר שם ב-1883. קברו ליד קברו של רבי יהודה בן עטר ולאלה סוליכא.

באללאה ( באלוהם ) ובצדיקים היקרים, הם ממלאים את בקשתו של כל אחד. אנחנו הולכים לצדיקים האלו להתחנן בפניהם. הם יותר טובים מהרופאים. הנה הרופאים נותנים כדורים, זה הכל, התרופה שלהם בהרבה יותר טובה.

היה לי בן שכמעט מת לי ואני אמרתי, אני אלך לקבר של רבי אבנר הצרפתי. בשתיים עשרה בצהריים הלכתי, אמרתי : רבי אבנר הצרפתי, אני לא אקבל שום תרופה, לא של רופא ולא של מישהו אחר, אני מקבלת רק את התרופה שלך. תחון עלי שילדי לא ימות.

אני הייתי בהיריון והוא המשיך לינוק, אז זה רע בשבילו. לאחר מכן הפסקתי להניק אותו בקיץ, והרופא אמר לי, תמשיכי להניק אותו, אחרת ימות כמו כלב הנחנק. אמר לי שאין לו סיכויים לחיות, תניקי אותו וגם אז לא בטוח שיחיה. אני אמרתי, לא, אני לא אניק אותו, כשהלך הרופא, הלכתי לרבי אבנר הצרפתי ואמרתי : אני לא מקבלת תרופה משום רופא אלא רק ממך.

אז הלכתי ליד הקבורה ולקחתי חופן אדמה, ערבבתי אותו עם מים, ואחר כך סיננתי אותו עם מסננת, ונתתי לו לשתות עד שימלא את בטנו, ומשחתי אותו כולו עם המים האלו. כיסיתי אותו בשמיכה, אחרי רבע שעה, אני רואה שהוא פקח את עיניו ופניו אדומות כוורד, והא מזיע, ואמר לי תני לי לאכול.

בעצם אמר לי, נאינה , כי הוא לא דיבר עדיין. אז נתתי לו לאכול ומאז הוא הבריא. הנה זה מראה שהצדיק טוב מהרופא, מי שממאמין בה' הוא יעזור לו, הנה רק העפר של הצדיק ריפא אותו, והרופא נתן לו הרבה תרופות ולא עזרו. סיפרה גברת רחל ב' – פאס.

תאריכי לידה ופטירה מדויקים של הרב אבנר הצרפתי מובאים בבן נאיים, עמי י׳׳ח: לידה — כ׳׳א בשבט תקפ׳׳ז, פטירה — ח׳ בתשרי תרמ״ד. בתעודה מס׳ 518 (כתובה בכתב־ידו של הרב רפאל משה אלבאז) שבספרו הנ׳׳ל של הרב עובדיה, כרך ב׳, עמי 141, מוזכר רק תאריך הפטירה של הרב אבנר הצרפתי: ח׳ בתשרי תרמ״ה. אמנם קיים שוני בשנת הפטירה בין שני המקורות אך שני המחברים מציינים שימי חייו של הרב אבנר הצרפתי היו נ״ח שנה. בן־נאיים כותב שנשבעים בשמו של ר׳ אבנר ומשתטחים על קברו ושנהג לאכול בשר רק בשבת. על הצניעות באכילה אצל הקדושים, ראה עמי 22.

חלום טוב – חלום יוסף-אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו

חלום טוב – חלום יוסףאל עולם שאבד

איש עשיר חי בעיר פלונית. ולאיש בן זקונים יפה תואר ויפה מראה, ואף פיקח, והיה הבן יחיד לאביו. אהב האב את בנו ומלא את רצונו. שכר לו מלמד עני אך מובחר, שלימד אותו את התורה ואת המצוות.

כשגמר המלמד לחנך את הילד קיבל את שכרו והלך לביתו, אלא שהכסף תם לפני חג הפסח ולא היו לו הוצאות לחג. הלך אל ביתו של העשיר ואמר לו: ״אדוני, שכחתי ללמד את בנך פסוק שחשיבותו גדולה״. שמע זאת העשיר, ואמר למלמד: ״בני לרשותך. קחהו ולמדהו״. נכנס המלמד עם הבן לחדר ביחידות ואמר לו: ״בני, כי תחלום חלום, אל תספרהו לאיש עד שיאמרו לך חלום טוב – חלום יוסף. ואם זאת לא יאמרו לך, אל נא תספר את החלום.״ ויצא. הלך אל העשיר, שנתן לו שכרו ביד רחבה. הספיקו למלמד להוצאות החג.

באחד הימים חלם הנער חלום. למחרת בבוקר אמר לאביו: ״אבי, חלמתי חלום.״ ענה האב: ״אם כך, ספר נא את החלום, בני.״ סרב הבן לספר. נדהם האב ושאל: ״מדוע, בני, לא תספר לי?״ אך הבן עמד על שלו. ״לא אספר״. האב לא שכח את החלום, ויום יום סירב הבן, ולבסוף נכנס בלב האב החשד, שמא בנו זומם משהו, והחליט החלטה.

באחד הימים אמר האב לבנו: ״הבה, בני, נצא לשיט ונקבל פני ציי החוזר מדרך ארוכה.״ ויצאו הבן והאב בספינה. משהגיעו ללב-ים, אמר האב לבנו: ״בני, ספר לי עתה את חלומך.״ ומשעמד הבן בסירובו, הדפו האב מהמעקה הימה, לא שעה לצעקות הבן ושב לביתו.

נישא הבן ע״י הגלים והוטל על חופה של עיר. מששב להכרתו, נכנס לעיר וחיפש לו מקום עבודה. כך הגיע לחנות קטנה. בעל החנות ביש גדא היה והקונים ברחו מחנותו. קיבל את הנער לעבודה עמו. אך נכנס הנער לעבודה, נכנס המזל לחנות, נהרו הקונים והסוחר ראה ברכה בעמלו. ברך את אלוהים ואמר לנער: ״נערי, מיום שנכנסת לחנותי, האיר לי המזל פנים. הישאר עמדי והיה בני, תחת הבנים שחסך אלוהים מעמי, ותהיי נחמתי בחיים ויורשי לאחר מותי.״ ניאות הנער ועבד עם בעל החנות ימים רבים.

ולמלכה של עיר זו היו שתי בנות, ששמן לא נודע מעולם. הכריז המלך, שהאיש שידע שמות בנותיו, ישא אותן לנשים, אך אם ייכשל – מות יומת. רבים הבחורים הצעירים שנסו מזלם ונכשלו. ראשיהם של המסכנים הוצגו לראווה על החומה.

יום אחד בא אותו נער אל בעל החנות ואמר לו: ״אבי, הולך אני אל הארמון כדי לנסות מזלי בניחוש שמות בנות-המלך.״ נבהל אביו החדש וזעק: ״אלך כשתלך ממני, כי אהבתיך כבן, ואתה מביא לי את המזל״ הבן לא שעה לתחנוני האב, והלך אל הארמון.

משראה אותו המלך אמר לו: ״בני, צעיר ונחמד אתה, חייך יקרים, מדוע תעמיד אותם מנגד?״ ענה לו הנער: ״בכל זאת רוצה אני לנסות״

הלבישהו המלך והושיבהו על כס מלכות. משירד הלילה נכנסו שתי בנותיו של המלך. האחת עמדה לימינו והשניה לשמאלו. המלך, שסקרנותו גברה עליו ביותר, ירד ממשכבו יחף, ללא כיסוי ראש, הלך והציץ דרך חור המנעול.

פתח הנער את פיו ואמר: ״חלום חלמתי״. ענו לו הבנות כאחת ״חלום טוב – חלום יוסף״. שמע הנער את המענה והתחיל מספר את חלומו: ״בחלומי, והנה אני יושב על כס מלכות, כשלימיני עומדת השמש ולשמאלי הלבנה, והמלך יחף, ללא כיסוי ראש, מציץ דרך חור המנעול.״

שמעו זאת הנסיכות, נפלו על צווארו, חיבקוהו ונישקוהו, כי שמה של הנערה שמימינו היה שמש וזאת שלשמאלו לבנה. נכנס המלך לחדר ונשקו. עוד באותו יום ערכו את החתונה. הזמין הבן את אביו-מולידו ומחל לו על מעשהו. ולאחר מות מלכה של העיר מלך הנער תחתיו – בחסד, בצדק ובמשפט.

Contribution : Le couscous, ou l’histoire ancestrale d’un grain magique

Contribution : Le couscous, ou l’histoire ancestrale d’un grain magique


cousLe couscous n’est pas le fait du hasard. Il est réellement né là où il devait naître. Aujourd’hui, chaque pays du Maghreb se targue d’être à l’origine de ce plat aux saveurs berbères. Présent dans les circonstances de fête et de peine, le couscous s’est toujours entouré d’un rituel qui lui confère une certaine sacralité.

 Raconter le périple du couscous, c’est restituer sa mémoire première, le frémissement des premières graines, les premiers gestes dont il garde le souvenir, le goût et l’odeur qui l’ont marqués. C’est aussi un voyage dans le temps et dans l’espace qui le réintègre dans les rituels liés aux étapes de la vie, aux traditions agraires, aux fêtes, à l’eau et au feu. Intemporel, il est à la fois légendaire et familier. Le couscous est ce plat de convivialité qui a gardé son histoire millénaire.

Le couscous (en berbère seksu) est le plat de référence des habitants de l’Afrique du Nord. C’est aussi leur plus grande et plus belle création culinaire. Les Amazigh furent les premiers à faire cuire à la vapeur les semoules de blé et d’orge. Ils amélioraient ainsi le traitement des graines jusque là utilisées seulement pour la confection de bouillies et de pains. Le couscous dont l’invention remonte vraisemblablement à la fin de la période romaine, n’est mentionné que vers la fin du VIIIème siècle par les auteurs musulmans qui firent l’éloge de ses qualités nutritives et médicales. Il parvient à sortir des frontières et à être prisé selon Rabelais dès le XVIème siècle sous le nom de Coscoton à la moresque. Ce n’est qu’avec l’arrivée des Hafsides que le nom de couscous est évoqué.

Le couscous remonte certainement à l’aube de l’Histoire même si ce plat, ainsi que l’affirme Ibn Khaldoun, n’est cité dans les chroniques qu’après la conquête arabe et l’islamisation du Maghreb. C’est à la table médiévale, au Maghreb mais aussi en Espagne et au Portugal que ce met gagne véritablement ses lettres de noblesse, passant des steppes nord africaines aux cours royales d’Europe. Les théories divergent sur l’origine du couscous et sur la date de son apparition au Maghreb. Il semblerait que le couscous soit originaire du Soudan, via l’Egypte. Au Soudan, on cuisait du pilpil et du “couscous” de mil ou de sorgho dans des paniers tressés soumis à la vapeur de la même manière que l’on cuit aujourd’hui la semoule de blé ou d’orge dans la passoire du couscoussier.

Son origine divise les historiens mais une chose est sure : des fouilles archéologiques ont permis de découvrir des couscoussière datant des IXème et Xème siècles. Il a par ailleurs connu de nombreuses transformations au gré des trajets des caravanes à travers le Sahara, et ensuite avec la conquête de l’Andalousie. Quoiqu’il en soit, le couscous est depuis longtemps le “plat national” d’Afrique du Nord. Il a fait partie de la vie quotidienne et religieuse ; il accompagne tous les grands événements de la vie. 

Couscous d’hiver et couscous d’été

 Le couscous est aux Maghrébins ce que les pâtes sont aux Italiens et le riz aux Chinois. C’est un aliment de base qui est le pilier de la vie au Maghreb. L’origine du mot Couscous viendrait de l’arabe classique kouskous et du berbère kseksu qui désigne à la fois la semoule de blé dur et le plat populaire dont elle est l’ingrédient de base.

Certains pensent qu’il provient d’une onomatopée faisant référence au souffle et au cliquetis des grains de semoule quand on les roule sous la main. D’autres, sont d’avis qu’il pourrait être dérivé de l’arabe classique kaskasah, qui signifie “broyer, piler”. On l’appelle Seksou en Kabylie, Taberboucht dans les Aurès, Ta’âm chez les Ouled Naïl, Lem’hawar chez les gens de Mila, Naâma et Constantine. Dans la région de Chenoua, on fait même du Taâm oubelout (couscous à base de glands). Le couscous sera accompagné d’une sauce appelée marga faite de légumes tels les tomates, oignons, navets, ail, fèves, pois chiches, courgettes ; de viandes blanches, rouges et de condiments depuis Ras el hanout, (coriandre, poivre, sel) jusqu’au piment pour avoir une cuisine relevée. Les gens du littoral comme à Collo ont la spécialité du couscous au mérou.

A chaque cérémonie, son propre couscous. Il y a le mesfouf sucré au miel et raisins secs, ou seffa avec beurre, raisins secs, cannelle, fleur d’oranger et amandine dans l’Ouest du pays. Il existe le couscous de couleur brunâtre appelé lemziet dont les citadins de Constantine en raffolent. Les pieds-noirs se sont accoutumés au couscous merguez emprunté de l’art culinaire juif. Or, le couscous algérien et maghrébin en général, a pénétré l’Andalousie dès le XIIIème siècle. Sa cuisson à la vapeur qui remonte aux temps reculés, fait que le couscous a bien une légende. On peut classer le couscous dans la famille des panades. En roulant la semoule dans une bassine avec la paume des mains, qu’on passe au tamis bien calibré, les grains sortent et sont séchés sur un drap blanc puis sont passés à la vapeur dans un couscoussier pour être cuit. 

Mythe et superstition

Le couscous pèlerin est pourtant bien plus qu’un simple plat et il dépasse la dimension strictement culinaire. Sa préparation contient une dimension spirituelle qui n’est pas sans rappeler le rite de la prière. Le couscous est un acte social de partage qui marque les grandes étapes de la vie (mariage, grossesse, naissance, célébration des jours saints …). Il est né dans le giron des femmes et représente l’insigne de leur pouvoir car “seules des mains féminines peuvent l’apprivoiser”. On parle même de couscous “mythique” car “il porte en lui l’empreinte des quatre éléments nécessaires à la transmutation alchimique” : le feu (qui concourt à sa cuisson, lui donne sa chaleur), la terre (qui à porté le grain et lui donne son odeur, sa couleur, et son goût), l’eau (nécessaire complémentarité pour le révéler et lui faire atteindre sa pleine maturité).

L’air (représenté par la vapeur qui se dilue dans l’atmosphère). Dans les croyances berbères, l’asli, élément mâle, semble dans la plupart des cas, un personnage céleste, matérialisé dans la pluie. Pour implorer Dieu afin que la pluie tombe, à ce jour les enfants sortent dans certaines de nos régions avec Boughandja appelé aussi Taghoundja, sorte de marionnette en pièces d’étoffes multicolores. Les femmes superstitieuses s’assurent la fidélité de leur mari pour l’année à venir si elles leurs servent un couscous où elles auront dissimulé les morceaux les plus tendres de la queue de mouton. Compte tenu de ces associations particulières, les émigrants d’Afrique du nord ont emmené le couscous dans leurs bagages où qu’ils aillent, de sorte que les meilleurs aussi bien à Marrakech et Meknes qu’à Marseille ou Montréal. C’est ainsi que les pieds noirs débarquent d’Algérie en 1962 en France ont ramené dans leurs bagages ce plat, symbole du “là-bas” et qui est devenu aujourd’hui le plat préféré des jeunes en France. 

Rites des labours et semailles

 Les rites des labours, les rites destinés à faire tomber la pluie, les rites des moissons, tous ces rites qui sont innombrables sont célébrés tout au long de l’année agricole. A partir de là, on perçoit aisément la place des céréales dans le système agraire amazigh.

La récolte est ce produit né d’un mariage magique renouvelé chaque année, entre un élément femelle, la terre, et un élément mâle, la pluie. Pour assurer cette union et pour la rendre féconde, l’homme amazigh s’est entouré de toutes les cérémonies symboliques qui se déroulent dans toute la Numidie.

La terre meurt avec la moisson et renaît à l’automne. De là, est née la préparation du couscous qui se soumet à des rites que la cérémonie soit funéraire ou festive. Outre ses valeurs nutritionnelles certaines, le couscous est également la nourriture spirituelle des Nord Africains pour qui la semaine ne saurait se terminer sans le bol de couscous du vendredi après-midi après la prière. Au cours du ramadhan, le mesfouf – couscous sucré à la cannelle et aux raisins secs – est servi avant le lever du soleil juste avant le jeûne pour permettre à tous de tenir jusqu’au coucher du soleil. Pas un évènement rassemblant la famille et les amis ne se fait sans couscous. Mais au-delà de son caractère festif, il est le symbole de la générosité envers autrui. Il porte comme le pain, la baraka. 

Des petites mains à l’industrialisation

 Fabriqué à partir de blé dur, céréale aux nombreuses qualités nutritionnelles, le couscous est un aliment chargé de protéines, fibres, phosphore et vitamine B3 et pauvre en lipides et en sodium.

Si son mode de préparation est constant (une semoule roulée, cuite à la vapeur et assaisonnée d’un bouillon) les ingrédients qui entrent dans sa composition renseignent sur le rang social de la famille. De plus, on pourrait tracer une carte des couscous où se dessinent nettement deux axes.

Du jardin au désert en passant par la côte les assaisonnements et les légumes changent.

Produit simple, il s’accommode aussi bien d’une préparation compliquée et riche en ingrédients que d’une simple noix de beurre et d’un peu de sucre et de cannelle.

En dépit des divergences voire des désaccords sur ce qui fait un “vrai” couscous, la méthode de préparation et de présentation demeure plus ou moins la même partout. La graine de couscous est faite avec de la semoule de blé dur, de l’eau et éventuellement du sel et de la farine soit à la main selon une méthode qui demande beaucoup de travail et de temps soit de plus en plus de manière industrielle.

 La première machine reproduisant le geste humain du roulage des grains de semoule a été mise au point en 1953 par les frères Ferrero. Les grains ainsi formés sont passés deux ou trois fois à la vapeur dans une passoire placée au dessus d’une marmite dans laquelle cuit le bouillon.

Pour faire un bon couscous, chacun possède sa recette. “Le couscous d’orge et d’avoine fait baisser le taux de cholestérol et de glycémie” raconte un célèbre cuisinier marocain se basant sur les résultats d’études scientifiques américaines et britanniques sur l’impact du riz, de l’orge ou de l’avoine sur la santé. Et pour ceux qui veulent mettre un peu plus de goût dans leur semoule, il propose une série de couscous aromatiques : au miel, sauce soja, ketchup, pruneaux et raisin sec, moutarde ou au kiwi…

Tout un programme qui allonge encore la vie millénaire du couscous.

Aujourd’hui, les minoteries industrielles sont légion en Algérie et la concurrence est rude. Et malheureusement, les femmes ne roulent plus le couscous qu’en de rares occasions…

Farid MOKDAD

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר