ארכיון יומי: 25 במאי 2016


זעקת יהודי מרוקו-יצחק משה עמנואל

הקלטות

בהיותם בעלי שרשים עמוקים ביהדות המסורתית, חזקו את שורות היהדות הדתית בארץ בעיקר ברבניה. יהודי צפון אפריקה מהווים את כוחות העבודה העיקריים במדינה ואין מקצוע או מלאכה, שהם לא הצליחו להכות בהם שרשים. אט אט עולים הם בסולם החברה ומהם הננו פוגשים בסוכנות היהודית, בממשלה, בכנסת, ברשויות.המקומיות, במועצות הפועלים ובמפלגות. יהודי צפון אפריקה, שנחונו באומץ לב — לא רגיל, הוכיחו .נאמנות וגבורה עילאית, שמדינה ישראל מתפארת בהם.

למרות הקשיים וחבלי הקליטה שעברו עליהם, הם הראו נכונות ומסירות, בצבא, בהתיישבות, בעבודה ובכל השטחים. מתוכם צמחו גבורים, סוללי דרכים, שומרי גבולות, חלוצים ועוד. יחד עם כל זאת הם לא הזניחו את מסורת אבותיהם ודאגו לחיים הדתיים והרוחניים, אליהם הורגלו בהיותם בנכר.

כך כותב מר זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלית במרוקו, על תרומתם למדינת ישראל ( ב״דבר״ מיום  4.9.55): ״רואה אני את יהודי מרוקו בישראל — מיישבי הנקודות בנגב, בגליל ובהרי-יהודה, מגדלים עגבניות, כותנה, בונים בתים וסוללים כבישים, עובדים בפוספטים, רואה אני תמונה זו,בלי כל כחל ושרק. קשיים. עצומים של קליטה, המתגלות לעבודה, זרות השפה חרות ההוי. טענות ומענות- אבל על אף הכול — היקלטות במולדת שלהם. ורואה אני אותם בצבא ההגנה לישראל — כשווים בן שווים, מקימי מסורת. הגבורה של קודמיהם. חלף עבר הויכוח: יודעים גם המהססים והמקטרגים לשעבר, כי רובם, אלמנט מיישב ויוצר״..

בכנס חגיגי ביום 14.9.59 למלאת. עשר שנים לעליה מארצות צפון־אפריקה מנה שמעון פרס, מי שהיה לשעבר מנהל משרד הביטחון, את הסגולות של יוצאי צפון־אפריקה. ותרומתם למדינת ישראל, באומרו:

יהודי צפון־אפריקה נחונו ברעננות גופנית, גאון האופי, הדר ההתנהגות וחום הלב. תכונות אלה עשום חיילים טובים ומסורים והוציאו מקרבם גם גבורים לאומיים״.

מר מרדכי אלקיים כותב במאמר על ישוב הנגב על ידי עולי צפון־אפריקה בחוברת ״עליה מארץ מבוא השמש״ (בכתובים), כדלהלן: ״אם המחקר הרפואי אשר נעשה בקרב עדה זו מודה בסגולה מיוחדת של העדה : ״עודף אנרגיה פיסית יותר מאשר בעדה אחרת כלשהי ", הרי זה מצדיק העקשנות וההתמדה אשר גילו עולים אלה ביחס לקשיי קליטתם. בסגולה מיוחדת זו והאופיינית להם, הם נתנו התשובה החיה והנצחית למקטרגים ולמוציאים דיבה למיניהם. תרומתם הגדולה למדינת־ישראל היא גאולת הנגב מאז 1900, כשמשפחות עמוס, אלקיים ארואס ובן־איר התיישבו שם וגאלו את הנגב בכספם, ועד אלה שישיבו את חלקי הארץ השונים במושבי עולים. כבר נאמר בס׳ עובדיה פרק א׳ פסוק 20, כדלהלן: ״וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב״.

יהודי מרוקו לפני העליה הגדולה

בשנת 1947 היו באזור החסות הצרפתי 203.800 יהודים בערך, לפי האומדן חיו באזור זה בשנת 1955, כ־15 אלף יהודים אזרחים צרפתיים (מצרפת ואלג׳יריה), ספרדים ואחרים, כלומר יחד כ־220 אלף יהודים. בקזבלנקה ישבו כ־80 אלף יהודים, כלומר, 40 אחוז של היהודים נתיני הסולטן המרוקאי, ואחריה באה מרכאש ומחוזה ודרום הארץ; 50 אלף נפש. בכל אחת מהערים: פאס, מכנאס, רבאט ומחוזותיהן היו מרוכזים כ־20 אלף יהודים והשאר מפוזרים ביתר הערים. בראשן וג׳דה ומחיזה (8 אלפים) ומוגאדור (5 אלפים). ב״מלאח״ הכפריים שבהרי האטלס ובעמקים של הדרע והסוס היו מפוזרים יהודים בכ־150 נקודות ומעלה. אחרי הזעזועים המדיניים הרבים עברו לערים. באזור הספרדי של מרוקו ב־1955 היו כ־12 אלף יהודים. באזור הבינלאומי של טנג׳ר היו חיים ב־12 אלף יהודים. בס״ה בשנת 1955 כ־244 אלף יהודים.

תושבי האזור הספרדי הבינלאומי, השייכים ברובם לשכבת המהגרים לאחר גרוש ספרד, שונים מתושבי הרי האטלס והעמקים הדרומיים, ששם היה שלטון צרפתי רק לפני עשרים שנה. חיי החברה היהודית במרוקו נעים מקצה אחד אל השני. עושר מול עוני, השכלה מול בערות. בראשית שנת 1955/6 היו במרוקו כ־85 בתי״ס של כי״ח קרוב ל־33 אלף תלמידים. חלק למדו בחדרים מתוקנים של ״אוצר התורה׳״אם הבנים׳, ׳תלמוד תורה, הישיבה במכנאם ובית מדרש לרבנים בטנג׳ר, ביחד כ־35 אלף תלמידים. במרוקו היו פעילים חסידי לובאויץ׳ שהקימו ב־62 נקודות חדרים וישיבות קטנות ופנימיות לבנות. אם נוסיף את התלמידים שלמדו במוסדות ממשלתיים ופרטיים, הרי הגיע מספר התלמידים כ־42 אלף, כ־80 אחוז של התלמידים בגיל למוד תורה.

הפרנסה ותנאי הדיור ב״מלאח״ עלובים. שכבת אנשי המעמד הבינוני הייתה  דקה ומצויה בעיקר בערים גדולות. גדול מספר הסוחרים הגדולים, יבואנים, מנהלי חברות מסחריות גדולות. בעניני שפוט להם היתה אוטונומיה מוחלטת והם היו מבוצעים בבתי־דין רבניים מחוזיים ובמרכזים קטנים על־ידי רבנים מיופי־כוח. ברבאט היה בית־דין גדול שבראשו היה נשיא, והוא שמש בית־דין לערעורים. במרוקו היה ארגון קהילות וסניפי ארגונים יהודיים, כגון: ״ג׳וינט״, ״אורט״, ״אוזה,״ העוסקים בסעד, חינוך מקצועי ובריאות. מכירים אנו דוברי עברית שלמדו ב״מגן-דוד״ בקזבלנקה.

בתטואן, הנקראת ירושלים הקטנה״, בירת האזור הספרדי, ישי מוסדות צדקה, ישיבות קטנות ותלמידי־תורה על רמה טובה. יהודי מרוקו הרבו בחגיגות עממיות, כגון, ה״מימונה״ באסרו חג של פסח, בהילולות ועליות לקברי־חכמים ורבנים, בייחוד בל״ג בעומר.. הדופק של החיים היהודיים לא פסק מאז עד היום אצל 80 אלף היהודים, שנותרו שם.

שכונה חלוצית בירושלים – רות קרק

הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-חלוצים בדמעה

בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .

בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.

בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.

התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:

ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].

הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:

א.        נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.

ב.        נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.

בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.

בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)כתר קדושה

הבן השלישי לר׳ יצחק (הראשון), הגאון הצדיק, החריף ומפולפל, רבינו אברהם פינטו הוא הנהר השלישי היוצא מעדן, הקרוי חידקל, על שם מימיו החדים וקלים( ברכות נט), הם מימי תורתו הקולחים בעוז, ומעלתן נשגבה, בהיותם חדים בבהירותם. קלים לשכון בלב שומעיהם, ומברים את תלמידיו שומעי לקחו.

גאון עצום היה ר׳ אברהם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. דרך לימודו, בעיון נמרץ, ובהעמקה חודרת. צולל לתוך נבכי הסוגיא, עומד על כל הזויות העמומות בה, ממרקן ומלטשן, סולל בה דרך מרווחת, ודולה הימנה מרגליות מבהיקות באור נהיר ובהיר. אש התורה לוהטת סביבו, ומאירה את מוחותיהם של תלמידיו, השואפים בפה פעור לקח אמרותיו המשמחים כנתינתם מסיני.

רבי אברהם בתבונתו, נחשב כאחד מאותם תלמידי חכמים המעניקים חמה בחכמתם המרובה, וכך תארוהו חכמי דורו: ״הרב הגדול, ה״ה המעיין הגדול, חסיד, ועניו מאד מאד, , ובקי בכל מיני חכמות״.

בעת שהגיע ר׳ יעקב פינטו למרקש, נוכח לראות, כי בני העיר שקועים ראשם בלימוד תורת הקבלה, וכפי המסופר לעיל, שאפילו ילדי העיר הכירו תורה זו. כתוצאה מכך רבתה העזובה בלימוד תורת הנגלה, העיסוק בש״ס ופוסקים הלך ודעך מעט הונח בקרן זוית.

ר' יעקב חשש מאד מפני ההשלכות העלולות לצמוח מכך, כי הרי לימוד המשנה וגמרא,  הלכה ופוסקים, זהו העיקר. אם לא יעסקו בהם, מאין יצמחו גדולי תורה, ומי יורה לעם את חוקי התורה, הלא אם אין גדיים אין תיישים. מלבד זאת, בעקיפין יגרם מכך נזק גם ללימוד תורת הקבלה, כי הרי רק מי שמילא כרסו בחכמת התלמוד ובהוראת ההלכה, ראוי לעסוק גם בחכמת הנסתר, ובהעדר תלמידי  חכמים הבקיאים בתורת הנגלה, לא יצמחו גם אותם יחידי סגולה הראויים להחכים ברזי הקבלה.

משום כך הסיק, כי עליו להקים ישיבה לבחירי הנערים, בה יעסקו בלימוד התלמוד בלבד , כדרכן של הישיבות בעם ישראל כל הדורות. ישיבה בה ילמדו את דרכי העיון והעמקה, בסברא ישרה ונכונה. מתלמידיה יידרש להשקיע את כל מעיינם בלימוד הגמרא, עם ראשונים ואחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומהם תפוץ תורה בישראל.

לצורך הגשמת משימה זו, נדרשה דמות מיוחדת שתעמוד בראשות הישיבה אישיות מרוממת ומושכת, שתוכל להציב אתגר רוחני סוחף, שיתמודד בהצלחה מול המשיכה לצפונות תורת הרז. תלמיד חכם המסוגל לטפח בתלמידיו שאיפות וכמיהה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה, ולמקד סביבו את צמאונם לגדול ולצמוח. דמות חינוכית, שדיוקנה יהווה מגדלור זורח, המורה ומנחיל את הדרך הנכונה, בלימוד, במידות, בקדושה וטהרה.

לשם כך שם ר׳ יעקב את עינו על אחיו ר׳ אברהם. אישיותו הקורנת של ר׳ אברהם התאימה לתפקיד במלא המובן, שכן מלבד גאונותו העצומה, ניחון גם בכח הסבר יוצא מן הכלל, בשפה נעימה וברורה, במסירות לתלמידים, בצירוף נועם מידות. ענוה נדירה, קדושה ופרישות. ר׳ יעקב פנה לר׳ אברהם אחיו, וקרא לו לבא אליו למרקש, לעמוד בראשות הישיבה שהקים. ר׳ אברהם נענה לקריאת אחיו, קיבל על עצמו את העול, והיטה שכמו למטרה הנעלה, להחזיר את עטרת לימוד התלמוד למקומה הנכון.

ר׳ אברהם הצליח מאד בתפקידו. השמועה אודות הישיבה החדשה, ודרכה המיוחדת, התפרסמה במהירות רבה. כל צורב חפץ להצטרף לשורותיה, ולהימנות בין תלמידיו של ר׳ אברהם. לא רק בני העיר באו לחסות בצילה, אלא מכל ערי וכפרי דרום מרוקו נדדו בחורים צעירים, כשבליבם כמיהה עזה, ללמוד בישיבתו של ר׳ אברהם, ולחסות תחת כנפי חכמתו. את העול הכספי של ניהול הישיבה, נטל על כתפיו האח הבכור, ר׳ שלמה, שהיה בעל נכסים, ושמח להחזיק מהונו את ישיבתו של אחיו.

וכך, תקופה קצרה לאחר בואו של ר׳ אברהם למרקש, החל לימוד הנגלה לחזור ולפכות בעז בין בתי מדרשותיה, והוא המעיין הגדול, אשר הנחה את בני מרקש באורחות עיון התורה וההעמקה בה. כאשר אמרנו: ר׳ אברהם בבחינת הנהר השלישי – חידקל, בהיות מימי תורתו חדים וקלים, החודרים בלב שומעיהם. תלמידיו עלו והתעלו במעלות התורה, והוכרו בכל מקום כחריפים ביותר. בכך התקיים בו מאמר חז׳׳ל (ברכות נט:): ״האי דחריפי בני מחוזא, משום דשתו מיא דדגלת (- חידקל)״. היינו: חריפותם של בני העיר באה להם, מחמת ששתו ממימי תורתו של ר׳ אברהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 183 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר