ארכיון יומי: 21 במאי 2016


מדיניות החוץ של אל-מנצור-היהודים במרוקו השריפית – ערך שלום בר-אשר

מדיניות החוץ של אל-מנצורהיהודים במרוקו השריפית

כיבוש סודאן גם הוציא למרוקו מוניטין של ארץ בעלת עושר אגדי והביא לשליטה יוקרה רבה. עצמתו הדאיגה את סולטני קושטא, שרצו להטיל על השריף את מרותם הדתית ואת הביילרביים היושבים באלגייריה, שחלמו לפתוח את נמלי האוקינוס האטלנטי בפני אניות שודדי-הים שלהם. נגד אויביו ממזרח הזעיק אל-מנצור את האירופים. עם זאת מנע רק בדוחק את התערבות הביילרביי עלג' עלי, בהעתירו מתנות על הסולטן התורכי (1581). מותו של עלג' עלי (1587) והיעלמם של הביילרביים (588 1) הצילוהו מסכנה מתמדת. יכול היה אפילו לצאת למתקפה אלמלא העסיקה אותו היריבות בין בניו.

גישושיו אצל המדינות הנוצריות לא נדחו. האנגלים והספרדים אפילו התחרו על בריתו. האנגלים, שאיחרו לבוא למרוקו – הם הגיעו אל חופה לראשונה ב-1551 -ניצלו את מפלת הפורטוגלים כדי לפתח את סחר האריגים, הזהב, הסוכר, העורות והמלַחַת מן מהמגרב וכדי לארגן הברחות. אבל היריבות בין הסוחרים העצמאים וסוכני הסוחרים של הסיטי מכאן, והשפעת אישים לונדוניים חשובים הנוגעים-בדבר מכאן, הכשילו את הנסיון ללכד את האינטרסים ואת המאמצים בארגון אחד, הוא ״החברה הברברית״ (1585). מכאן ואילך לא התקדם עוד המשא והמתן עם האנגלים. מכל מקום, הקשרים העסקיים סייעו למשוך את תשומת לבה של המלכה אליזבת לחשיבותה, לא הכלכלית בלבד אלא המדינית, של מרוקו.

היא ניסתה להקים ברית, שישתתפו בה סולטני קושטא ומראכש, נגד פיליפ השני, שעלה על כס השלטון בפורטוגל. אבל אל-מנצור ראה בתורכים את המסוכנים באויביו. חרף שנאתה המסורתית של מרוקו לספרד, שמצאה לה ביטוי בהתלהבות העממית לשמע הידיעה על השמדת הארמאדה (1588), לא נעלם ממנו, כי פיליפ אירח בחצרו את אחיו של אלמותאווקל, שהיה מוכן ומזומן תמיד להתייצב בראשה של התקוממות. מלך ספרד, שחשש מצידו פן יתפסו שודדי-הים המרוקנים את שיירותיו הבאות מהודו ויכבשו בסופו של דבר את המוצבים הספרדים העלובים במרוקו, הנתונים בפלצור מתמיד, ניסה לקנות את נייטרליותו של הסולטן במסרו לו את ארזילה (1589).

בתמרונו בין הספרדים והאנגלים ניצל אל-מנצור, בכשרון מופלג, את הפחד מפני התערבותו. הוא סחר בתמיכתו, אך לא נתן דבר. תכנית הכיבוש של האי ארגין וחוץ הצהרה שתכנן פיליפ השני, כדי למשוך אליו את זהב סודאן, הכריעה לבסוף את הכף לטובת אנגליה. הסולטן אף הרחיק לכת וצפה את כיבושה של ספרד וחלוקתה עם האנגלים, אבל אליזבת העדיפה להשקיע את מאמציה בהודו. מותם של המלכה הזקנה והסולטן, שמצא את מותו במגיפת הדבר, שמו קץ לתוכניות מדיניות מפליגות אלה (1603).

עם צרפת, השסועה מחבלת מלחמות הדת, לא קיים אל-מנצור אלא קצת קשרי עסקים וקיבל את פני הקונסולים הצרפתיים. אשר לארצות השפלה, הן אך זה התחילו להתעניין במסחר עם מרוקו.

שקיעת הסעדים

אך הסתלק השליט הזקן מן העולם ושלושה מבניו רבו על השלטון, מולאי זידאן, שהוכרז שליט בפאס; אבו-פאריס, שהוכר במראבש ומוחמד א-שייח׳ אל-מאמון, שאביו הושיבו בכלא זמן קצר לפני מותו. אל-מאמון היה איש אלים, שלא נשמע אלא ליצריו. הוא הוכר כיורש ב-1581, אך סבלנות אביו פקעה לבסוף מחמת שערוריותיו ומרידותיו. הוא הרים את נם המרד ב-1602 ונכלא במכנאס. כשהם כורתים ברית שנים נגד אחד ומחליפים בלי הרף את שותפם, שיחקו שלושת הנסיכים שבע שנים משחק מחבואים טרגי, בקראם לעזרה מי את הספרדים ומי את התורכים. ב-1610 נרצח אבו פאריס בידי אחיינו עבדאללה, בנו של אל-מאמון, שדמה מאד לאביו. אל-מאמון הצליח לכבוש את פאס הודות לתמיכת הספרדים, שקיבלו את לאראש במחיר שרותיהם. מולאי זידאן שמר איכשהו בידיו את מראכש ומחוזה. כמו במאה הט״ו נחלקה מרוקו לשתי ממלכות, האחת של פאס והאחת של מראכש.

חלוקה זאת לא היתה ערוכה לשלום. מאבקי האחים של בני אל-מנצור עוררו מחדש את האלימות, ששקטה בקושי מפני סמכותו. מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, ששלחו יד איש ברעהו וזרעו סביבם שכול וחורבן. השבטים הערביים לקחו חלק באנדרלמוסיה. שבטי הברברים ההרריים, שסבלו מתוצאות המהומות הללו, נכנסו אך הם למשחק. זו היתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו: ערים מבוססות ובדרך כלל שלוות כגון פאס היו טרף לקבוצות אלימות. במשך ימים אחדים לא נקראו התושבים לתפילה מראש המינארט של המסגד הגדול, רבעים שלמים היו לעיי חרבות ונעשו שוב לגנים.

בתוך כל אלה לא היה לסולטני פאס ומראכש משקל רב. מולאי זידאן(1628-1603), הפחות גרוע שבהם, קיים בקושי רב את שררתו בידו. שלוש פעמים גורש ושב. מעולם לא עלה בידו לכבוש מחדש את ממלכת פאס, שנשארה עצמאית. בתור שליט מראכש הספיק לפחות לבנות בה, על בית העלמין הסעדי, את הקובה המערבית, אשר בתפארת פיתוחיה, נטיפי כיפתה וחיטובי קבריה מעוררת את התלהבות התיירים, אך היא בכל זאת יצירה דקאדנטית. בין השלווה רבת-הכוח של המגדים מתקופת המווחידון והיופי ההרמוני והמסודר של ה״מדרסה״ המרינית לבין העושר המופרז של מאוזוליאום הנסיכים הסעדים ישנו, כדברי ג. מארסה, המרחק המפריד בין כנסיית ברו לשער הצפוני של שארטר.

משנת 1626 לא נשמעה פאס עוד אלא למנהיגי כנופיות או נכנעה לזמן-מה לאחת החמולות שניסו לתפוס את השלטון. במראבש החזיקו הסעדים מעמד תקופה ארוכה יותר: האחרון בהם, אל-עבאס, נרצח בשנת 1659.

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

מכל מקום הכת הוסיפה לעורר עניין. נראה שהמחקר המדעי הראשון שנעשה במערב על תולדותיה של הכת הוא מפרי עטו של דניס לבי דה באטילי(de Batiiiy). מחקר זה ראה אור בליון בשנת 1603. זהו תאריך ראוי לציון. המוסר הפגני של תקופת הרנסנס הביא לתחיית הרצח כמכשיר פוליטי ומלחמות הדת העלו אותו לדרגת מצווה דתית. הופעתן של מונרכיות חדשות, שבהן יכול היה אדם אחד לקבוע את המדיניות והדת של מדינה, הפכה את הרצח לנשק יעיל ומקובל. נסיכים והגמונים היו מוכנים לשכור רוצחים כדי להפיל את מתנגדיהם הפוליטיים או הדתיים – והופיעו הוגי דעות שהלבישו את ההיגיון הערטילאי שבאלימות מעטה רעיוני מהוגן.

מטרתו של לֵבֵּי דה באטילי הייתה צנועה; הוא ביקש להסביר את הוראתו ההיסטורית האמתית של המונח שזכה לתפוצה חדשה בצרפת. מחקרו מבוסם היה על מקורות נוצריים בלבד, ומשום כך לא הוסיף הרבה על מה שהיה ידוע באירופה במאה השלוש עשרה. אף על פי כן גם ללא עובדות חדשות ניתן להגיע לתובנה חדשה. היה זה דבר שקל היה להבינו בדור שראה את ויליאם מנסאו  Nassau    (William of נורה בידי רוצח שכיר חרב בשליחותו של מלך ספרד; את הנרי השלישי מצרפת נדקר בידי נזיר דומיניקני ואת אליזבת מלכת אנגליה נאלצת להימלט על נפשה מפני מי שנשלחו להתנקש בחייה.

ההתקדמות הראשונה החשובה לקראת פתרון המסתורין האופפים את מוצאם של ההשישים ואת זהותם היא פרי של ראשית תקופת ההשכלה. צעד ראשון זה נעשה בשנת 1697 כאשר פרסם ברתולומי דה הרבלוט (Barthoiome d'Herbeiot) את חיבורו הגדול  Bibliotheque orientale- מחקר חלוצי המכיל את רוב מה שהיה בפי מלומדים מזרחנים לומר באותה עת על תולדות דת האסלאם וספרותה. במחקרו זה השתמש לראשונה חוקר מלומד ובלתי דוגמתי במקורות מוסלמיים – המקורות המועטים שהיו ידועים באותה עת באירופה. הוא ניסה לשזור את החשישים הפרסים והסורים בתיאור רחב יריעה ובהקשר של תולדות דת האסלאם. הוא הראה עוד שהם היו חלק מן האסמאעיליה, פלג חשוב שפרש מן השיעה, אשר מאבקיה עם האסלאם הסוני הביאו לפיצול הדתי הגדול באסלאם. ראשי הכת האסמאעילית טענו שהם אמאמים, צאצאי אסמאעיל בן ג׳עפר – ובאמצעותו הם בעצם צאצאי הנביא מוחמד – יוצאי חלציהם של בתו פאטמה וחתנו עלי. במשך המאה השמונה עשרה עסקו בנושא זה מזרחנים והיסטוריונים נוספים והוסיפו פרטים חדשים לתולדות החשישים, אמונותיהם וקשריהם עם כת האם האסמאעילית. כמה סופרים ניסו אף להציע הסבר למוצא הכינוי ׳אסאסין, שהניחו כי מקורו בלשון הערבית על אף שטרם נמצאו סימוכין לדבר בטקסט ערבי כלשהו. עד כה הועלו כמה הצעות בדבר האטימולוגיה של המילה אך אף אחת מהן אינה משכנעת דיה.

בתחילת המאה התשע עשרה התחדש העניין בחשישים. המהפכה הצרפתית והשפעתה עוררו מחדש את התעניינות הציבור בתככים וברצח. המשלחת ששיגר נפוליאון בונפרטה למצרים ולסוריה הביאה למגע קרוב יותר עם המזרח המוסלמי, וכן יצרה הזדמנויות חדשות למחקרים על האסלאם. לאחר כמה ניסיונות של חוקרים שוליים לספק את התעניינותו של הציבור בשאלה, הופיע מחקרו של סילבסטר דה סאסי(de Sacy), בכיר חוקרי הערבים והאסלאם באותם ימים. בסקירה, שאותה קרא במאי 1809 בפני ה׳אינסטיטוט דה פראנס׳ (institut de France, תיאר את החשישים ודן באטימולוגיה של שמם.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו יוסף שטרית

 

חתונה במרוקו - משפחתילבד מן הנדוניה והכתובה קיבל המעמד החברתי והכלכלי של משפחות החתן והכלה ביטוי מיוחד בפאר ובהדר שהפגינו בני משפחות החתן והכלה וקרוביהם בטקסי החתונה השונים, ובמיוחד בטקס החינה ובטקס החופה והקידושין. הנוסעים והדיפלומטים האירופים שהשתתפו בחתונות יהודיות בטנגייר ובמוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 מלאו השתוממות והתפעלות מן התכשיטים והמלבושים המפוארים שעדו עליהן הנשים היהודיות בטקסים אלה; אך הם נהגו להשתתף בחתונות של עשירי הקהילות שהיה להם קשר עם הנציגויות הזרות במרוקו, ולא בחתונות של בני הקהילה מן השורה." עדויות מוקדמות ומאוחדות על הפגנת הפאר וההדר ועל הפזרנות שנהגו בה לעתים העשירים ואף הבינוניים בקהילות הגדולות בטקסי החתונה, בין היתר בצורה של ארוחות ראווה, מתנות יקרות ערך ועדיית תכשיטים יקרים, אנו מוצאים בתקנות הרבות שהותקנו בפאם ובמכנאס מאז המאה ה־17 עד למאה ה־20 בניסיון לעמעם את הפגנת העושר והפזרנות. אולם ריבוי התקנות מוכיח כי סדנא דארעא חד הוא, וכי בני הקהילות נהגו בעניין זה על פי כללי המשחק החברתיים וכללי הכבוד המשפחתיים שחייבו הפגנת עושר כזאת ואף ניהול תחרות בין המשפחות עתירות האמצעים בתוך הקהילה כדי לשמור ואף להאדיר את ״ההון הסימבולי״ שנבע מכך והתלווה להון הכספי שלהן.

הערת המחבר : מסרנים רבים מקהילות שונות סיפרו לי על תופעות חמורות של משא ומתן בין המשפחות על הנדוניה וסכום הכתובה עד סמוך לטקס החופה ממש. לפעמים אף נכשל משא ומתן מאוחר זה והותיר את הכלה פנויה לראשון שיבוא ויקדשה בו ביום. מכאן נובע הביטוי עוף ממולא, שבו כונתה כלה שנקלעה למצב מביך זה בקהילות אזור הסוס. ראה על כך בפרק התיעוד על החתונה היהודית באיגיל נ־וגו.

תקנה בפאס משנת 1618 (טבת שע״ח) התירה ״רק סעודה אחת לכל שמחה: אירוסין, נישואין, ברית ופדיון הבן״, וקבעה כי ״בסעודת הארוס בבית הארוסה יוזמנו רק בני המשפחה הקרובים״ וכי ״בסעודת תגלחת החתן ובסעודות אחרות במו משלוח ה'חינה׳ מן החתן לכלה יוזמנו רק קרובים ותוגבל התקרובת״." התקנה אף ביטלה טקסים רבים שכוננו מאז ומתמיד את החתונה היהודית בקהילת פאס:

גם ראינו לתקן שלא לעשות תקייל" בשום עניין, בשום שמחה ממיני שמחות וגיל, שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת; גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה, לא בבית הכלה ולא בבית החתן. אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאעה בפי ההמון. גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הרבטה" שנהגו לעשות. וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל, אפילו לשושביניו ביום צאתו מחופתו, כי אם מה שיצטרך לבני ביתו. גם לא ישלח מנחה הנקראת מריינדה לבית הכלה בשבת שקודם החופה.

הערת המחבר : טקס זה נעלם כנראה מטקסי החתונה היהודית בפאס או קיבל שם אחר.

 גם לא ישלח הארוס מנחה לבית הארוסה ביום תשעה באב ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין רעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם; גם לא ישלח החתן אלחיניא שלבית הכלה לצורך החופה, כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקים, כי אם חמאה ודבש. ובל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה יובנו אפילו הם בלא קידושין, כי אם בשידוכין. [_] גם הוסיפו לתקן לכסות שער הכלה בבגד משי אחר שקיבלה קידושין, ולא תלך לבית החתן, אפילו שערה מכוסה, עד צאת הכוכבים.

מתקני התקנה נימקו את החלטותיהם מרחיקות הלכת במצוקה שנבעה מן המסים הכבדים שהוטלו על הקהילה ואשר הביאו רבים מעשיריה לרדת מנכסיהם, והוסיפו: ״מרבים בסעודות ובאים הגויים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם, ואין לאל יד בעל הסעודה לימלט מידם; לפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאבל ממנו״., בתקנה משנת 1698 (אב תנ״ח) טיפלו ראשי הקהל בפאס בעניין הנדוניה ואסרו על ״קרובי הכלה להעניק לה בכלל הנדוניה שום כסף וזהב ובדולח ואבנים טובות ומעות וקרקע ולא שום תכשיט מהפניוש [־־בגדי צמר, בספרדית]; רק חפצי הנדוניה אשר היו נהוגים מימי קדם רשאי כל אחד לעשותם לפי כבודו״.הם אסרו השתתפות  נגנים בתהלוכת הכלה לטבילה במקווה הן כדי למנוע חיקוי של מעשה גויים הן כדי למנוע עירוב גברים ונשים בחגיגה. הם קבעו בי טקסי החתונה והחגיגות המתלוות אליהם יתחילו ״ביום שבת קודש שלפני החופה ממש הנקרא בפי ההמון ישבת ראיי׳״ ולא לפני כן, וכי ״הכנסת הכלה לחופה תהיה בביתו של החתן, וכשתהיה בערב שבת תהיה בבוקר אחרי תפילת שחרית״." את סדרי החתונה החדשים הם קבעו לתקופה של עשר שנים. בסדרה נוספת של תקנות מן השנים 1730-1729(אלול תפ״נז; ראשית תשרי ת״ץ: כסלו ת״ץ; שבט ת״ץ) חזרו ראשי הקהל בפאס והחליטו על צמצום בטקסי החתונה ובחגיגות שמתלוות אליהם, כמו טקס הדכלא [־ביקור החתן] לחתן שנערך בבית הכלה, טקס התקייל וטקס משלוח אלחניא [־החינה] לבית הכלה והחגיגה שנערכה שם במוצאי שבת. כמו כן הם ביטלו את אלמריגיה" משום ״השחתת ממון ואת הכמר [־־הכתר שעונדת הכלה], אסרו על עריכת אטופאן דלערוצא [־הולכת הכלה לבית החתן] בליל שישי, אסרו על הנשים הצעירות להזמין לחתונה את האורחים פרט לאישה זקנה, ואסרו על עריכת טקס לגראמה שכרוך בהחרמת כספים של גברים, בחורים ונשים בטקסי החתונה.

ניסיון אחרון לתקן תקנות בעניין הוצאות החתונה הגבוהות נעשה בקהילת פאס בשנת 1930, בזמן שסדרי הקהילה חדלו להיות מבוקרים ונשלטים בידי דייני הקהילה ורבניה והשלטון הקהילתי עבר לידי ועד הקהילה, שנבחר בידי חלק מבני הקהילה. גם כאן היתה תכלית ההחלטות לצמצם את הוצאות החתונה ולקבוע סדרים אחידים לעניים ולעשירים כאחד," אולם גם החלטות חדשות אלה לא הצליחו לשנות כהוא זה את הנהגה הקהילתית בעניין טקסי החתונה ולא הצליחו לשנות את כללי המשחק החברתי והכבוד המשפחתי שביסוד השוני בקיום טקסי החתונה.

מתקני תקנות אלה מפאם חסו על ממונם של בני הקהילה וביקשו לעמעם את הבזבזנות שהתלוותה לחגיגות המשפחתיות וכן להביא למידת־מה של שוויוניות בהוצאות החתונה בקרב הרבדים הכלכליים השונים של הקהילה; ועם זה שאפו לעמעם עד כמה שניתן את הטקסים שאינם יהודיים במקורם ולהכניס סייגים דתיים שיעמעמו את המגע בין גברים לנשים בטקסים אלה.

הוא הדין בתקנות שנתקנו בעניין זה במכנאס. בקהילה זו ביטל ר׳ רפאל בירדוגו בתקנה מחורף תקס״ו(1806/1805) הבאת תבשילים לבית החתן והכלה ביום הראשון של החתונה. בתקנה משנת תקס״ז (1805/6) נאסר להכין מלבוש רקום לחתן," ובתקנה משנת תקע״ו (1815/6) נאסר על משלוח מנות ותבשילים מבית החתן ומבית הכלה לבתים של קרובים וידידים, וכן על משלוח ארוחת ערב בליל החינה ובליל הרבטא. בשנת תקפ״ד (1825/4) אסרה תקנה לערוך ביקורי קרובים בבית החתן ובבית הכלה בשבת שלפני החתונה (וחגיגת בר המצוה). בתקנה משנת תר״ן(1889/90) הוחלט לצמצם את החפצים שהביאה הכלה בנדונייתה לחפצים משומשים בלבד ולצמצם את ההוצאות הרבות של האירוח המלווה את טקסי החתונה. גם בתקנות משנת תרנ״ז(1896/7) ומשנת תרנ״ח (1897/8) חזרו ראשי הקהל ודרשו מבעלי השמחות לצמצם את הוצאות האירוח המתנהל במסגרת טקסי החתונה הן כדי למנוע בזבזנות הן כדי שלא לבייש את עניי הקהילה, שאינם יבולים לעמוד בתחרות עם בעלי האמצעים. בתקנה מוקדמת, כנראה משנת תקכ״ט (1768/9) על פי סברת עורך התקנות, הוחלט על צמצום מרבי באירוח מוזמנים בטקסי החתונה השונים פרט לטקס החופה; רק לבני המשפחה הקרובים ביותר לחתן ולכלה הותר להשתתף בהם, וכן נאסר על קרובות המשפחה לסור לבית החתן ולבית הכלה בבגדים חגיגיים.

עניינים אלה של הוצאות חגיגות החתונה העסיקו בעבר את משפחות הכלה והחתן ביתר הקהילות במרוקו, עירוניות וכפריות כאחת, כפי שהם מעסיקים גם ביום משפחות רבות שחייבות לעמוד בהוצאות אולם החתונות ואירוח מאות המוזמנים מצד משפחת החתן ומצד משפחת הכלה. אולם עניינים אלה לא היו בתחום החלטתן הבלעדית של המשפחות, שכן הוצאות אלה, כמו כל טקסי החתונה ואירועיה, שייכות היו להביטוס התרבותי של הקהילה, שעמד מעל משפחה זו או זו וחייב באופן בלתי פורמלית את כל בני הקהילה. התקנות של פאס ומכנאס היו ניסיון פורמלי לחולל רפורמות בהביטוס הקהילתי כדי להקל במיוחד על המשפחות דלות האמצעים ולמנוע מהן את הביזיון של אי עמידה בחובות האירוח ובסימני הכבוד המשפחתי. אולם הן לא הצליחו להכניס את השינויים המיוחלים ולא שינו את הפעלה החברתית בקהילות פאס ומכנאס ובקהילות אחרות שאימצו את תקנות פאס, במיוחד הקהילות שהיתה בהן השפעה של המגורשים. כישלון התקנות נבע מכך שלא הרבדים הנמוכים קבעו את כללי ההביטוס הקהילתי ואת כללי המשחק החברתי אלא בעלי האמצעים, שיכלו לנהל תחרות על סימני הכבוד הרשומים בהביטוס התרבותי של הקהילה. דייני קהילת פאס הבינו זאת כנראה בשנת 1698, וקבעו את תוקפה של תקנתם המשנה את סדרי החתונה בקהילה למשך עשר שנים בלבד.

עמוד 84

רוטוויילר- הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-גבריאל בן-שמחון

רוטוויילרהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן.

יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר

בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.

הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם

החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.

אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,

אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?

סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.

אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.

Mariage juif a Mogador

חתונה במוגדורDuring the engagement period

All is carefully arranged,

The youth can visit his betrothed.

But the reverse?

My heavens, no!

That cannot be done!

At the future bride's abode,

 As for battle

 They are girding,

Everyone preparing

 En garde No time for shirking!

Artisans come to do their part

 Some arrive as others depart.

Here we see the mattress-maker.

Sitting on the ground is he.

The making of a marriage bed

Is a crucial event;

It's ceremony carried out

In the presence of

Both families.

From his knotted hand

There surges an enormous needle,

Brandished

Like a battle sword.

He plunges this weapon in the cloth

And behold!

A fine mattress emerges.

But,

Before sewing it up,

Here, my friends

Is what is done.

At the very top we slip

A Kalb of sugar well wrapped up.

This is what will guarantee

Tender nights, all worry-free.

Then the laughs begin

And allusions mingle

One conjugates :

I love, you love, he loved

And we throw upon the mattress

Many gifts, and also Ghrama

Three weeks before the wedding

The invitations are announced

Not in writing, be aware!

But aloud, by an A'rrad7

The words were rendered into verse

Of this you can be assured.

The A'rrad, his voice resonant and strong

Blending wishes and hopes in his song.

Sam'o, ya eulad Souira

Kal senior flann ou siniora

A'ndna Iferh'a kbira

Bass n'a'rdo a'leikeum

Ou'la eidadkeum

Bass tkeuno m'a'na

Fel a'rss di eidadna

Obzehd Llah Meulana

Nerdolkeum felfarh' ya hoina

Oulah ykter hirkeum bla kiass

Onkeulo tenkiou, vierci ougracias

 

Which means :

 Listen sons of Essaouira

 Thus sav 'Senor' and his Seiiora

 It is with joy and with delight

 We have the honor to invite

 You to attend

The marriage of our children

 And, with the help of God,

 Merciful and also good,

 We will in turn reciprocate.

 May God provide

 All your hearts' desires

 And let us all together express

Thank you, merci, and gracias.

But you still have seen nothing,

Here is the "Sabbath of Beginning."

 The Shabbat el bdiann.

 The Shabbat before the marriage

. All the city comes to pray,

 Congregants crowd in together,

Some in front and some behind,

 And everyone among them knows

 That all expenses are defrayed

 By the father of the bride.

The Paitanim

Singers of reputation

Sing their Piyuttimu

According to tradition.

After the prayers, our spirits gay,

We embrace, and hurry away.

We go to the betrothed's for an aperitif.

We sing, we drink, and we eat,

Then slip away on furtive feet.

The closest kin remain for Skhina,

And if they stay for Minha prayer,

It is because they are welcome there.

כיצד קיבל מושיקו העלאה במשכורתו-סיפורי עם של יהודי ספרד

כיצד קיבל מושיקו העלאה במשכורתוסיפורי ספרד

בכור הפֶחָה היה סוחר מצליח. לצורך מסחרו נעזר בפקיד, בשם מושיקו, שמילא אצלו תפקיד של משרת ומזכיר כאחד. חֵלֶף – תמורה –  עבודתו שילם לו סך של שלושים לבוס ליום וכדי שלא ייאלץ לחזור בצהריים לביתו, נתן לו תוספת של עשרה לבוס דמי־אוכל.

המעביד ומשרתו הרבו לריב על ענין התשלום. המשרת ביקש תוספת ומעבידו סירב, עד שבאחד הימים בא מושיקו בהצעת פשרה: לצרף את דמי־האוכל בסך עשרה לבוס לשלושים הלבוס האחרים וכך להגיע לסכום כולל של ארבעים לבוס ליום. בכור הפחה לא רצה אף לשמוע על־כך היות ולפי דעתו לא היה המשרת ראוי לשכר כזה. כאשר הפך הענין לבעיה יומיומית ניסה המעביד לשכנע את משרתו והמשיל לו משל:

״לאדון בר־מזל היו פעם שלושה משרתים. לאחד שילם חמש מאות לבוס לחודש, לשני – אלף ולשלישי – אלף וחמש מאות לבוס. באחד הימים עברה לפני החנות ערביה בדרכה לחאן של גָלָטֶה. האדון שלח את המשרת ששכרו היה חמש מאות לבוס כדי שיברר מי היא ערביה זו ומה מעשיה. חזר המשרת והודיע כי ערביה זו באה מבורגס והולכת ליָמְבול. שלח האדון את המשרת השני והלה הודיע בשובו, כי לערביה יש מטען של חלבה והיא מובילה אותו מבורגס לימבול. לבסוף שלח האדון את המשרת השלישי שהשתכר אלף וחמש מאות לבוס לחודש. זה האחרון, לאחר שחקר ודרש היטב־היטב, סיפר לאדונו כי הערביה, בה מדובר, מובילה מסען של חמש מאות חבילות חלבה שיוצרו בבית־חרושת בבורגס. את הסחורה עתיד לקבל מושונצ׳י פנביאט מיַמבול במחיר של ששה גרוש וחצי לחבילה והתשלום יבוצע במוצאי־סוכות של אותה שנה.״

״אתה רואה, מושיקו, אתה רואה את ההבדל בין שלוש התשובות! ואיך יכול היה שלא לשלם למשרת השלישי פי שלושה, שעה שבמידע שהביא פקח את עיני אדוניו!״

״כן,״ אומר מושיקו, ״אבל אם היה האדון מעלה את משכורתו של המשרת ששכרו חמש מאות לבוס, היה גם הוא פוקח ארבע עיניים. אך כיון שבאנו לכלל שיחה, ירשה לי האדון בכור להמשיל לו גם אני משל.״ ״נו, הבה ונשמע.״

״כפרי עני ותמים לקח את סוסו ליריד, מתוך כוונה למכרו, היות שלא היו בידו אמצעים להאכילו. הסוס ביש־המזל התגלה כבהמה מסכנה, כה רזה ושחפנית, עד כי ניתן למנות את צלעותיה. כל מי שעבר שם לעג לכפרי המבקש למכור שלד חי שכזה, עד שלבסוף נזדמן לשם אדם זקן ואמר לו: ׳בני, סוס זה אינו כה רע, אך אתה הבאת אותו למצב זה בכך שהרעבת אותו. קח אותו חזרה והאכל אותו היטב עד שרעמתו תבריק וקצף יצא מפיו, ואז חזור ליריד ותראה שתקבל עבורו מחיר כה גבוה עד כי ההוצאות על האכלתו תהיינה בטלות בששים ביחס לסכום שתקבל עבורו.׳

וכך, אדון בכור, יהיה גם אתי. אם תוסיף גם לי על משכורתי עוד תראה איזה פלאים אחולל כדי לשרת אותך כהלכה!״

״מושיקו, בן־בליעל שכמותך, אתה יודע מה? שיכנעת אותי. אחד אפס לטובתך.״ אמר בכור הפחה ומאותו יום ואילך קיבל מושיקו ארבעים לבוס ליום.

אכילת מצה בפסח שני.הרב אברהם אסולין הי"ו

http://www.orhadash.net/index.php/site-map/2013-04-19-10-17-07/2013-04-19-10-58-02/video/rtuo.html

לצפיה בסרטון, נא להקליק על הקישור …צודה ושבוע טוב ומבורך

אכילת מצה בפסח שני.

הרב אסולים הי"ו

נוהגים ביום י"ד באייר שהוא פסח שני לאכול מצה שנשארה מחג המצות, זכר לפסח שני. ומובא בסידור היעב"ץ שגילו לו מן השמים שקדושת הפסח והמצה נמשכת עד פסח שני לפי שכשיצאו בני ישראל ממצרים אכלו מהמצות שלקחו עמם עד ליל ט"ו באייר. וכתב החיד"א בספר מורה באצבע (אות רכב), דירבה בשמחה קצת כי קדוש היום. והוסיף הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ז אות ו), שמי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כבפסח ראשון. אודות המנהג במרוקו שמעתי מהגאון רבי יוסף שרביט. וכן מידידי הרב מאיר אסולין שכך ראה שנהגו בבוגמז, במראכש וכן נהגו בתוניס, ברית כהונה (ח"ב אורח חיים מערכת פ). הילולת רשב"י. ביום ל"ג בעומר, הילולת רשב"י עורכים הילולא רבתי וקוראים אדרא רבה וזוטא, ומרבים בשבחי רשב"י כמובא בזוהר והש"ס ועורכים סעודת מצוה ויש שמסיימים הזוהר. תספורת וגילוח בימי ספירת העומר.

אין מסתפרים בימים אלו מפני אבלות, שהסתלקו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ומנהגנו הוא שחסידים ואנשי מעשה אין מסתפרים עד ערב חג שבועות ובספר מורה באצבע (סימן ח אות רכא), כתב דלפי דעת האר"י מה שאין מסתפרים בימים אלו, אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, אלא על פי הסוד. וכתב השולחן ערוך )סימן תצג(, דאין להסתפר אלא עד ליום ל"ד בעומר. וכתב הרמ"א בהגה דנוהגים להסתפר ביום ל"ג. כתב הגאון הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ד יו"ד סימן ב(, דהלכה רווחת אצל יהודי מרוקו להסתפר ביום ל"ג בעומר בבקר כדעת הרמ"א, זולת איזה תלמידי חכמים שמחמירין

ולא מסתפרין עד יום ערב חג השבועות. בסוף ספר מגן אבות (עמוד תלא), כתב הרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בעיר פאס, שמנהג עירם להסתפר בל"ג בעומר. וראיתי בחוברת זכר דוד (עמוד כט), מסתפרים ביום ל"ג בעומר דלא כמרן שמתיר רק בל"ד בבוקר, ובספר וזאת ליהודה (סימן צט) כתב שיש שנהגו להסתפר ביום ל"ג, כי דבר זה מתורת מנהג הוא והכי קבלו עליהם שיסתפרו ביום ל"ג. ובספר עטרת אבות (ח"ב עמוד שיא), הביא בשם שו"ת שואל ונשאל (ח"א סימן סו), דלפי הנשמע בתוניס מל"ג בעומר ואילך מסתפרים. וכן כתב הגאון רבי רחמים חי חוויתה בספר שמחת כהן (סימן תצג), שמנהג תוניס להקל כבר ביום ל"ג בעומר. ומנהג יהודי ג'רבא להחמיר בזה עד ערב חג השבועות כמו שכתב בספר ברית כהונה (מערכת ע עמוד קלד), ומנהג יהודי תימן כתב בספר שולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן צב אות ו), דיש מבני תימן שנהגו שלא להסתפר עד ערב חג השבועות, ויש עד ל"ג בעומר כמו שכתב הרמ"א ודעת מר"ן בזה לא נתפשט אצלם וכו'. ובספר נחלת אבות (מנהגי הספירה אות יא), כתב שכן נהגו יהודי לוב להקל להסתפר ביום ל"ג בעומר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר