ארכיון יומי: 14 במאי 2016


פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

אף פעם לא הייתי חולה וכל איברי שלמים, הייתי אומר, ששם בשק הייתי מעט יותר צעיר ויותר חזק, בגיל שלושים וחמש עם רעמת שיער מלאה יותר וצעירה יותר בהשוואה לקרקפת שלי עתה, ששערה התחיל להידלדל. בסופו של דבר תוך אימוץ כוחותי הצלחתי להרים את השק בשתי ידי. יכול הייתי להרימו אך מעט מעל הרצפה, וכך ללכת עמו בצורה מוזרה, כשאני גורר רגל אחר רגל דרך המסדרון עד למעלית. הנחתי את השק ליד המעלית, לחצתי על הכפתור לקרוא לה, חזרתי והבאתי את האופניים ואת תרמיל הכתף שלי. כשהגעתי המעלית כבר חיכתה פתוחה. הכנסתי את האופניים קודם, אחר כך את השק בזהירות, ובהרגשת הקלה לחצתי על הכפתור, והמעלית התחילה לרדת.

לא נזקקתי לעזרת אשתי למטה, ודי בקלות הרמתי את השק על האופניים והתחלנו ללכת שלושתנו. הרחוב היה שקט, פחי האשפה עוד מלאים, השמים בין גורדי השחקים היו רחוקים מאוד אך בהירים, ובאזורים פחות מוצפי אור נצנצו בהם כוכבים. הלכנו ר שלווה ברחובות ריקים לחלוטין. ידה של האישה ביד הילד מימין ואני לשמאלה, דוחף את האופניים, כשהשק על המושב האחורי, מתקין אותו מפעם לפעם שלא ייפול.

הילד גמר את הבייגלה שלו תוך כדי הליכה, ואני ואשתי החלפנו מילים על פרסומת הטלוויזיה מאתמול: אישה זקנה למדי קירבה סנדיויץ׳ של מקדונלד לפה. רגע לפני שנעצה בו שיניים, החליטה לפתוח אותו, והנה אין כלום בפנים. ?Where is the beef היא לחשה לעצמה עם חיוך של מי שתפש את המוכר במרמה. שעה אחר כך בפאנל של מועמדים לבחירות לנשיאות כבר ניצל מועמד הדמוקרטים את הפרסומת, כשפנה למתחרה שלו כאל מישהו שמבטיח מדיניות חסרת תוכן ואמר לו: ?Where is the beef הרעיון של הפרסומת מצא חן בעינינו, בעיקר שהזקנה היתה מאוד אנושית, נעימה ומעוררת אמון.

חצינו את מדיסון אווניו ללא קושי מיוחד. כמעט ולא עברו מכוניות חוץ מטכסי צהוב אחד או שניים, שחלפו במהירות בלי לתת עלינו את הדעת. החנויות היו עדיין סגורות. גם הבארים שקטים, העיר נמה עדיין את שנתה. בהצטלבות פיפט אווניו עם העשרים וארבעה אני פניתי עם האופניים מזרחה והאישה עם הילד המשיכו ישר. ידעתי שהם יגיעו. הם היו הגיוניים ובעניינים כאלה אפשר היה לסמוך עליהם.

רחוב העשרים וארבעה מזרח היה פתוח עם תעלה לכל אורכו, תילי עפר מצד זה ומצד זה של התעלה. פה ושם גשרי עץ קטנים או מחסום משטרה עם פנסים דולקים לאזהרה.

הלכתי לצד התעלה מהרהר, אם פה זה המקום הנכון להיפטר מהגופה. באיזה קטע של התעלה לזרוק אותה. איש לא נראה בשטח, אבל תמיד ייתכן, שמישהו ייצא מפתח ביתו בדיוק ברגע שאניח את השק, ויבוא לעזור לי להרים אותו, או אולי אתקל באחד העובדים, או שומרי הלילה.

בסרטי הקולנוע הדברים האלה תמיד מסתבכים, ואני רציתי לגמור את זה בלי סיבוך. זריקה לתעלה, חשבתי, זה לא דבר חכם. נכון, אתה נפטר מהמשא, אבל המשא מתגלה מיד עם בוקר. הפועלים הראשונים שיגיעו, יגלו את השק, יפתחו ויגלו את הגווייה, ויזעיקו את המשטרה. נכון, בסך הכל במה הם יכולים להאשים אותי? לא פגעתי באיש. אני עצמי חי ובכל זאת. גווייה היא גווייה.

כך המשכתי ללכת עם השק על האופניים, עד שהגעתי להצטלבות העשרים וארבעה עם השדרה השנייה ופניתי דרומה והתעלה נשארה רחוק מאחור.

השמים התחילו להתבהר, צפצוף ציפורים נשמע ואוטובוסים כבר נראו דוהרים על הכבישים. אט־אט התמלא הרחוב המולת חיים, חנויות נפתחו וילדים נראו מהלכים עם ילקוטים על הגב. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ללכת כך עם הגווייה בתוך עיר הומייה, בקלות ניתן עכשיו להבחין שהחבילה מכילה גוף אדם. ואגב, אופניים זה לא רכב תובלה מקובל במנהטן, הדרך המקובלת פה היא מונית, אבל חבילה כזאת היתה מעוררת חשד אצל כל נהג.

המשכתי להסתובב תוהה, עד שלפתע ראיתי שהשעה כבר מאוחרת והתלמידים בטח כבר מחכים לי בכיתה. אני תמיד מדייק ומעולם לא נעדרתי משיעור. הם ודאי יתמהו, כשייכנסו לכיתה ולא ימצאו אותי. כמה זמן הם יחכו? מה יהיה? האם יפנו למזכירות? חסר שאצטרך להגיע עם השק לכיתה. תמיד אני מסביר להם שסרט טוב מתחיל כשמישהו פותח את הדלת ועל הסף מונחת גווייה – ואז צריך רק להתחיל לחפש מי הרוצח, כך אני אומר להם תמיד, אבל עכשיו אני רק מופיע, ומיד נפלטת הגווייה מהשק, ושל מי הגווייה, אם לא גווייתו של המורה העומד לפניהם, עד כדי כך הדמיון שלהם לא היה מעיז להמריא. אולי אצלצל ואודיע שאני לא מרגיש טוב? אני נזכר שלא לקחתי את הסלולרי, אבל הנה טלפון ציבורי קרוב, אני ניגש אליו, אבל הידיים קשורות לאופניים, אי אפשר להשעין את האופניים על הקיר מחשש שהם יפלו עם השק והכל יתגלה. זה מתחיל להיות קשה ומסובך מדי, חשבתי, לבד אני לא יודע להסתדר. אין ברירה אלא לחזור עם השק הביתה.

עברתי שוב את השדרה השנייה. ברחוב עשרים וארבעה פניתי שמאלה וחציתי את השדרה השלישית והרביעית בהצטלבות מדיסון אווניו, במקום שנטשתי את האישה עם הילד, פניתי ימינה והמשכתי עד ה־:STREET 31, עליתי במעלית. הגעתי לקומה השלוש־עשרה, פתחתי את דלת הדירה והכנסתי את האופניים עם השק.

שמחתי שאיש לא ראה אותי לא בירידה ולא בעלייה. נעלתי מהר את הדלת מאחור, וישבתי על הכורסא לנוח, השק מוטל לפני בפינה, בה היה מונח קודם לפני יציאתי.

Une histoire d'anes-Conte populaires -raconte par les juifs du Maroc

Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.

Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nou­velles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.

Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa fa­mille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les ha­bitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits.

Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, au­jourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.

Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujour­d'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite en­core aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je re­grette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".

UNE HISTOIRE D'ANES

Il était une fois un ânier, qui faisait travailler son âne sans arrêt. Un jour l'homme se dit: "Je souffre de ce que mon âne travaille tellement dur. Quand je lui donnerai à manger la pro­chaine lois, je lui demanderai ce qu'il désire comme cadeau".

Le soir du meme jour, l'homme apporta à son âne sa ration de fourrage Lorsque l'animal vit sa nourriture, il s'apprêta à l'avaler. Mais chaque fois que l'âne baissait la tête pour com­mencer son repas, l'homme le saisit par les oreilles et lui deman­da: "Quel cadeau veux-tu que je te fasse? Tu mérites un cadeau, car tu travailles dur".

L'âne regarda son maître sans comprendre ce qu'il lui voulait. Mais l'homme continua à poser sa question, jusqu'à ce que l'âne perdit patience, et administra à son maître un coup de sabot, qui le projeta au dehors de l'écurie.

L'homme revint chez son âne et lui dit: "Si j'avais su que c'était cela que tu désirais, je ne t'aurais même pas donné à manger!"

Mais les gens disaient à l'homme: "Une histoire d'ânes".

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי – יגאל‭ ‬בן־נון

חברת כי וסוגיית החינוך היהודי העצמאייגאל...הרצאה

יגאל בן־נון

ב15- בינואר 1956 נפגש שר החינוך הראשון של מרוקו דר' מוחמד אלפסי עם נשיאה העולמי של החברה בפריס רֶנֶה קסן ועם שליחו אנדרה שורקי, אחרי שנפגש קודם לכן עם שליחי כי"ח ז'ול ברנשוויג ושורקי. השניים ביקשו מן השר החדש שממשלת מרוקו, היורשת החוקית של שלטון החסות הצרפתי, תיטול על עצמה את מימונו של אותו חלק בתקציב כי"ח שמומן בעבר בידי צרפת ושסגל המורים והעובדים ישולבו בצוות עובדי ההוראה של המדינה. השר השיב להם שהוא מוכן לשלב את עובדי כי"ח בסגל ההוראה הלאומי ושהפנסיה שלהם תהייה מובטחת. הוא ביקש שראשי החברה ידאגו לכך שהוראת השפה הערבית תשולב באופן הדרגתי בתכנית הלימודים בבתי הספר היהודיים.

לפי עצת ראש הממשלה בכָּאי וראשי האסתיקלל, הזמין השר את ג'ו גולן לארוחת צהריים במלון קריון בפריס כדי להתייעץ אתו בנושא עתידם של בתי הספר של כי"ח ודיווח לו על שיחותיו באותו בוקר עם ראשי החברה קסן ושורקי. השר ציין שמתוך כל מאה מרוקאים שזכו להתקבל לבית־ספר שבעים מהם הם יהודים ופירוש הדבר שהחינוך הכללי במרוקו, להבדיל מן היהודי, אינו קיים למעשה.  גולן שאל איך השר מתכוון לשמור על הצביון היהודי של בתי הספר והשר השיב שימונה לשם כך רב בכל בית ספר שיהיה אחראי על לימודי עברית ויהדות כפי שמלמדים את הקוראן בבתי הספר המוסלמיים. אחרי שגולן גילה הסתייגות מצמצום הידע בנושא יהדות רק לנושא הדת, הודה לו על כך אלפסי ואף הביע ביקורת על רמתם התרבותית של רבנים אחדים במרוקו. הוא ביקש מגולן שקי"ע תסייע למרוקו להקים ישיבה גדולה מסוג הקראווין בפס שתכשיר ל־"משיחיות אמתית". השר הבטיח שהשפה הערבית תהפוך בהדרגה לשפת ההוראה ואילו הצרפתית כמו האנגלית, תילמד כשפה זרה: "הגיע הזמן שאחינו היהודים ילמדו ערבית. בלי הכרת השפה הערבית הם לעולם לא יוכלו להשתלב בחיי המדינה". גולן הזהיר את השר מתהליך ערביזציה מזורז שללא ספק יגרום להגירה מסיבית של יהודים ממרוקו. הוא המליץ לאלפסי לנטוש לזמן מה את רעיון הערביזציה של חיי היום יום שתפגע בחיי המשפחה היהודיים וגם את רעיון מינויים של רבנים. השר לא השתכנע מן האזהרות של בן שיחו אך הבטיח להעביר את עצותיו למלך.

באותו יום נפגשו גולן וריגנר עם בועביד ומוחמד שרקאוי. דעתו של השר הייתה שאין סיבה לגרום למרוקניזציה של של בתי הספר של כי"ח ושיש לשמור על קיומם העצמאי במסגרת חילופי התרבות עם צרפת. הוא ציין שיזמין את שורקי אליו כדי לדון בהכנסת סעיף זה לסדר היום של הוועדה המכינה הצרפתית־מרוקאית. לפי בקשת בּן־בַּרכַּה, ביקש בועביד מאורחיו לעודד את היהודים באמצעות מנהיגיהם להצטרף לאיחוד העבודה המרוקאי. בועביד התעניין במערכת היחסים הקיימת בין קי"ע לממשלת ישראל כיוון שהעובדה שגולדמן שימש גם כנשיא קי"ע וכיו"ר הנהלת התנועה הציונית העולמית יצרה בילבול בקרב ההנהגה המרוקאית. רבים לדבריו מציעים לו ולחבריו להיפגש עם נציגים רשמיים של ישראל. אכן השגריר בצרפת יעקב צור ביקש באמצעות ז'אן ז'אק סרבן שרייבר ובריג'יט גרוס לסייע לו בארגון פגישה עם מולאי חסן בפריס. גם דן אבני דובר השגרירות ביקש משורקי לארגן עבורו פגישה עם השר בועביד.

במחצית הראשונה של יולי, קיימו רֶנֶה קסן ומנהל כי"ח במרוקו ראובן תג'ורי, פגישות נפרדות עם שר החינוך ודנו עמו בתכניות הערביזציה ובהשפעתה הצפויה על בתי־הספר של החברה. קסן הדגיש לבני שיחו המרוקאים: "אתם מכירים את הרגישות של אוכלוסייתכם [היהודית]. ככל שתאיימו עליהם ותמנעו מהם את חופש התנועה כן תעודדו את רצונם להגר. אם במקום זאת תשמרו על מוסדותיהם, ובהם בתי־הספר של כי"ח, ותפיחו בהם ביטחון, החלטותיהם יתבצעו ללא לחצים: מי שירצו ללכת ילכו ומי שירצו להישאר במולדתם יוכלו לעשות זאת". בו בזמן דן ראובן תג'ורי עם שר החינוך בסוגיית מעמד המורים ובייחוד "בהסבת הסגל המרוקאי לפקידי מדינה ואם אפשר להציבם או לחלופין קיום הסטטוס־קוו בהתחייבות להסב אותם לפקידי מדינה בעיתוי הולם".

נשיא כי"ח דיווח לשר לאון בן־זקן על שיחותיו עם שר החינוך וציין את שביעות רצונו של מוחמד אלפסי ממאמצי הערביזציה שביצעה הרשת ביזמתה בכיתותיה במרוקו. עם זה, חש קסן שצפויה סכנה לרשת בתי־הספר מצד מורים יהודים מתומכי השמאל, הדוגלים בקשר לאומי למרוקו והיו חברים ב"איחוד העבודה המרוקאי" בראשות מחג'וב בן־סדיק. קסן כתב ברוח זו לבן־זקן וסיכם את השקפתו בעניין עתיד החינוך היהודי במדינה: "אנו חושבים יותר מתמיד שיהיה זה לטובת מרוקו שילדי היהודים ילמדו בבתי־ספרינו אזרחות טובה במולדת המרוקאית עם נאמנות למסורת היהודית. לא נוכל להשיג זאת אם תישלל מאתנו האחריות לעיצוב אופי הנוער היהודי. כמו כן, מיותר לומר איך ישפיע שינוי עמוק בבתי־הספר שלנו על מצב רוחם של הורי התלמידים ועל המשפחות היהודיות ומה יהיו ההשפעות האפשריות על דעת הקהל היהודית בעולם". לאחר פנייה דומה של קסן לשר אלפסי, נמשך בעצם הסטטוס־קוו במעמד בתי־הספר. עד אז, המשיכה הממשלה לממן את פעולות הרשת במרוקו, על פי אותם קני מידה שבהן סבסדה בעבר הנציבות הצרפתית את בתי־הספר של כי"ח.

הבנים שלא שמעו לקול אביהם-יששכר בן עמי

הבנים שלא שמעו לקול אביהםתפוח ההריון

היה היה עשיר ולו שלושה בנים ובת. יום אחד, בהיות העשיר ושלושת בניו בטיול מחוץ לעיר, הגיעו ליד הר אחד. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בניי היקרים! רואים אתם את ההר הזה? זיכרו לא לעלות אליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי שימרה את פי ויעלה, יביא על עצמו צרה גדולה". סתם ולא פירש.

שנים רבות שמרו הילדים על מצוות אביהם בחייו. כאשר הגיעה שעתו של העשיר להאסף אל אבותיו בשיבה טובה, המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא חסרו דבר.

הבן הבכור החליט שחיים אלה משעממים והוא ביקש להכיר את העולם. אמר ועשה. הוא לקח אבנים טובות וצידה לדרך, נתן לאחותו עציץ ואמר לה: ״אם הצמח יהיה רענן, סימן שאני בחיים ואם ייבול, סימן כי מת אני״. הוא נפרד מאחותו, אחיו ואימו ויצא לדרך. הוא הלך, הלך, עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לא לעלות אליו. סקרן היה לדעת, מה הסכנה ממנה הזהירם אביהם ועלה להר. והנה, הוא רואה נערה תמירה ויפה שבחייו לא ראה כמוה. היא מצאה חץ בעיניו והוא הלך אחריה. לשביל שממנו יצאה הוא נכנס, עד שנפלה לתוך בור שנפער באדמה. הלך ונפל אחריה גם הוא והנה, הוא רואה עצמו בתוך עיר גדולה ואנשים בה רבים.

הלך והלך עד שהגיע לקרבת ארמון המלך. הוא ראה שעל חומת הארמון תלויים תשעים ושבעה ראשים של בני אדם. שאל בן העשיר לפשר הדבר. אנשי העיר סיפרו לו, כי למלך יש בת יפה כשושנה, אבל שתקנית היא הבת. איש לא הצליח לדובבה. המלך הכריז כי מי שיצליח לדובב אותה, יזכה לממון רב וגם יתחתן עם בת־המלך. אבל אם הוא לא מצליח לדובב אותה, כורתים את ראשו ותולים אותו בשער הארמון. חשב בן העשיר בלבו, שמא אוכל אני לדובבה? הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על מה שצפוי לו אם הוא לא יצליח, אך בן־העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך ונתן הוראה לעובדי הארמון, להכניס את העלם הצעיר לבית־המרחץ. הם נתנו לו בגדים חדשים. הוא התרחץ, התגלח, לבש את בגדיו החדשים ונהיה לעלם יפה־תואר. הוא הוכנס לחדרה של בת־המלך ללילה שלם. הוא דיבר וניסה לעניין אותה בסיפורים ובחידות, אך היא לא פצתה פה במשך כל אותו הלילה. כך היה גורלו של הצעיר כגורל האחרים וראשו נתלה באותה שורה על החומה. עכשיו מספר הראשים הגיע לתשעים ושמונה. בינתיים, נבל העציץ שנתן הצעיר לאחותו וזו ידעה שהוא מת. האח השני האמצעי, החליט לצאת כדי לגלות מה קרה לאח הבכור.

גם הוא, כאחיו, נתן עציץ לאחותו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. הוא עבר ליד אותו הר וגם הוא לא עמד בפני יצר הסקרנות. עלה להר וקרה לו בדיוק אשר קרה לאחיו. ראשו נערף ונתווסף לשאר הראשים. מספר הראשים הגיע לתשעים ותשעה. גם עציצו של האח האמצעי נבל.

משנודע לאח הצעיר על מות אחיו השני, יצא גם הוא לגלות את תעלומת מות אחיו, לאחר שנתן עציץ לאחותו וקיבל ברכת אימו הדואגת. גם הוא הגיע להר, לא עמד בפני הפיתוי ועלה למעלה לגלות את הנעלם. בעומדו על אחת מפסגות ההר, הוא ראה את הנערה התמירה והיפה, ובלי להרגיש, הלך אחריה עד שנפל לאותו בור. גם הוא הגיע לאותו הארמון. הוא הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, כאשר האחרונים הם של אחיו. כך עמד עצוב שעה קלה מול הארמון והסתכל בראשים הכרותים. לאחר מכן, שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את הכל מתחילתו ועד סופו, והזהירו אותו לבל יילך כי ראשו יהיה למספר מאה. הוא הלך לפוש קמעה מתחת לאחד העצים, לפני שיתייצב בשער הארמון, והנה מופיעות שלוש יונים ונעמדות על אחד מענפי העץ. פותחת ואומרת היונה הראשונה: ״מה חבל שצעיר יפה זה הולך למות. לו היה שומע בקולי, היה נכנס לחדר בת־המלך ואני הייתי עוזרת לו לדובבה". ממשיכה היונה ומספרת: ״בהיכנסו לחדרה, עליו לא לדבר ולא להתייחס אליה בכלל, אני אופיע בתוך הקומקום אותו יבקש בהיכנסו, ואדאג שיהאילמת המדומה׳ תדבר״.

שמע הצעיר את השיחה ועוד באותו ערב, התייצב בשער הארמון. שאלו אותו השומרים: ״מה רצונך עלם צעיר״? ענה להם שהוא רוצה לדובב את בת־המלך. הזהירוהו מהצפוי לו באם הוא לא יצליח, אך הוא עמד על שלו. שלחו אותו להתרחץ, לבש בגדים חדשים, קיבל קומקום כבקשתו ונכנס לחדרה של בת־המלך. בהיכנסו לא אמר דבר. הוא ישב לו בפינה והתעלם מקיומה של בת־המלך, כפי שייעצה לו היונה.

כעבור זמן קצר, החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום קומקום! ספר לי את סיפורך". מתוך הקומקום התחיל לשמוע את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מקצוע, הראשון נגר, השני חיים והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ועשה ממנו בובה יפה להפליא. לקח החייט בד ותפר לבובת העץ שימלה יפה. קם הקוסם והפיח בבובה רוח חיים, והייתה לנערה יפה, ששום בן־אנוש לא הגיע לדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך״, אמרה היונה מתוך הקומקום והמשיכה: ״מי מהם ראוי לקבלה"?

ענה בן־העשיר: "לדעתי הנגר ראוי יותר, כי הוא בנה את היסוד, את הבובה עצמה״.

שמעה בת־המלך את פסק־דינו של הצעיר, פתחה את פיה והפסיקה את שתיקתה רבת השנים, ואמרה: "הקוסם ראוי יותר לקבלה, כי הוא הפיח בה רוח חיים״.

שמח בן־העשיר על שפתחה את פיה, אך עשה את עצמו רוגז על שהיא מתערבת ואמר: "סתמי פיך נערה, איש לא שאל לדעתך״.

שמח הצעיר על עזרתה של היונה ועל שהציל את עצמו מהגרדום. הוא עלה על יצועו ונרדם.

בחוץ, שמעו השומרים את בת־המלך מדברת עם הצעיר. הם רצו מיד למלך וסיפרו לו על הנס, אך המלך לא האמין לשומרים. בבוקר, בהיפתח החדר, דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא. הוא רצה לשמוע במו אוזניו. הצעיר הסכים. הוא יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לאותו עץ, תחתיו שמע שיחת היונים. לאחר זמן קצר, שוב הופיעו שלושת היונים. היונה השנייה פתחה ואמרה: ״לו היה שומע לי צעיר זה, היה נכנס לחדר בת־ המלך, נוהג כפי שנהג אתמול, ואני הייתי מופיעה בפמוט אותו יבקש בהיכנסו, והייתי עוזרת לו לדובבה".

באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון ושלחו אותו להתרחץ. הוא לבש בגדים חדשים, קיבל את הפמוט כבקשתו ונכנס לחדר בת־המלך. הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן, אמר הצעיר לפמוט: ״פמוט פמוט! ספר לי את סיפורך״. הפמוט פתח בסיפור הבא: ״היה היו שלושה אחים, הראשון מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה שיופיה היה כליל המציאות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: יש בידי תרופת פלא. לו הייתה לוקחת אותה בעוד מועד, היו ניצלים חייה׳. מיד לקח הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ במהירות שלא תאמץ, וכך הגיע בזמן וחייה ניצלו״. המשיכה היונה ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״?

אמר בן העשיר לפמוט: "לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה ראשון את מחלתה״.

שוב לא התאפקה בת־המלך ואמרה: "לא! לרץ מגיעה הנערה, כי הוא רץ במהירות ולא חסך מכוחו בכדי להביא לה את התרופה״. ענה לה הצעיר "סתמי פיך פתיה, מי שאל לדעתך"? שמח בלבו שהצליח לדובבה גס בלילה השני. הוא עלה על יצועו ונרדם. שמע המלך את הבלתי יאומן והלך מיד למלכה לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזנה והודיעה שהיא רוצה להיות נוכחת בלילה הבא, וכך היה. הצעיר לא אמר נואש גם הפעם והסכים לבוא גם בלילה השלישי.

בחשש רב, הלך הצעיר בבוקר לנוח מתחת לעץ בו נח בפעמיים הקודמות. לאחר זמן מה, הופיעו שוב היונים והיונה השלישית פתחה ואמרה: "לו היה שומע לי צעיר יפה־תואר זה, והיה נוהג כפי שנהג בלילות הקודמים, הייתי מופיעה בתוך הכד, אותו יבקש בהיכנסו לחדר והייתי עוזרת לו לדובבה״. אכן, באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון, התרחץ, התלבש, קיבל כד ונכנס לחדרה של בת־המלך. הוא נהג כבשני הלילות הקודמים. משהגיע הזמן, פתח הצעיר ואמר לכד: ״כד כדי! פתח פיך ויאירו דבריך. ספר לי את סיפורך״. נשמע קול מתוך הכד: ״היה היו שלושה עשירים, הראשון קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף היורה ממרחק פרסה בשערה. שלושתם אהבו בת־עני מרוד, יפת־תואר, שכל עשירי העיר חשקו בה. יום אחד, בהיות שלושת העשירים רחוקים מן העיר, הגיעה ידיעה בדבר חטיפת בת־העני על ידי נשר, שהעלה אותה לקן שלו, הנמצא בין נקיקי סלעים על הר גבוה מאוד. תפס הקוסם בחבריו, אמר לחש קוסמים ושלושתם הופיעו לרגלי אותו הר. לקח הצלף את רובהו וירה, פגע בין עיני הנשר והרגו. מטפס ההרים לקח את מסמריו וחבליו, עלה לקץ הנשר והוריד את בת־העני היפהפיה״. המשיכה היונה מתוך הכד ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״? אמר הצעיר לכד: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי הוא הביא אותם ק רגע להר״. כאן התערבה בת־המלך השתקנית ואמרה: "לא, הצלף ראוי לה יותר, לו היה מחטיא, לא היו מצילים אותה כלל". שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל הלילה מרוב שמחה ונתנו הוראה להכין חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. אכן כך היה. למחרת, נערכה חתונה לתושבי העיר שלא זכרו כמותה. למחרת החתונה, החליט הבן הצעיר לעזוב את ארמון המלך ולנסוע לאחותו ואימו המודאגת. המלך נתן להם שני סוסים, העמיס עליהם צידה, הרבה אבנים יקרות ושלחם לדרכם. כשנתרחקו מץ הארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מעל הסוס, ואילצה לרוץ אחרי הסוס כשהיא יחפה. זה היה עונש על שבאשמתה, נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך היא רצה אחריו בחוצות העיר, עד הגיעם לביתו. הנסיכה הייתה קרובה למות, כשרגליה זבות דם מהקוצים והאבנים שהיו בדרך. אימו ואחותו של הבן השלישי שמחו מאוד על שנשאר בחיים. לאחר שהשקה את עצמו, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאימו ואמר: ״הנה הנסיכה שבגללה נערפו שני ראשי אחינו, ועתה אימרו לי אתן, איזה עונש מגיע לה על כך״.

ענתה האחות: ״הענשת אותה מספיק, עתה היה איתה רחמן וטפל באשתך כיאות״.

אכן כך היה. והם חיו ארבעתם חיי אושר ועושר.

שלמה המלך והמלכה כשירא – מספרת פריחה סוסן

44 – שלמה המלך והמלכה כשיראבתפוצות הגולה

מספרת פריחה סוסן

פריחה סוסן (מספרת! סיפורים 42—46), ילידת ראבאט, כבת 60. תושבת ירושלים. מרבה לספר, בערבית־מארוקאית׳ בעיקר בחוג המשפחה׳ אך גם בנוכחות שכנות המתאספות בביתה כדי לשמעה. לאסיפות מסוג זה מזדמן גם יששכר בן ־עמי.

  1. שלמה המלך והמלכה כשירא

שלמה המלך רצה לשאת לאשת מלכה יפהפייה׳ ששמה כשירא, אך המלכה התנתה תנאי:— בנה לי תחילה ארמון העשוי כולו עצמות נשרים. נתן שלמה המלך הוראה לנשרים שיאבדו עצמם לדעת, כדי שיוכל לבנות את הארמון. באו הנשרים המסכנים אל הינשוף וביקשוהו:— בוא אתנו אל המלך.

ענה להם הינשוף!— אלך בעצמי אל שלמה המלך, אסביר לו את הנזק הנגרם על־ידי נשים בעולם הזה, ואשאל אותו: מדוע חולקים לנשים כבוד רב כל כך ?

אמר ועשה ובא אל שלמה המלך. בהגיעו סיפר סיפור זה: אשה אחת אהבה מאוד את בעלה, והשניים היו זוג נאהבים למופת. עשו בני הזוג הסכם ביניהם, שאם אחד מהם ימות, לא יבוא בן־הזוג שיישאר בחיים בברית הנישואין.

עברו חלפו ימים, והבעל מת ונקבר. יצאה האשה אל בית־הקברות, כדי להתאבל על בעלה שלושה ימים, כמנהג המקום.

יום אחד גנב עיוור אחד משהו מאוצרו של המלך. המלך מסר את העיוור לידי הווזיר (משנה למלך) שלו ופקד להוציאו להורג. בדרך לתלייה הצליח הגנב העיוור לברוח. חיפשוהו השוטרים בכל מקום, אך לא מצאוהו. רק במקום אחד טרם חיפשו, והוא בית־הקברות. הלך הווזיר עצמו אל בית הקברות כדי לחפש שם את הגנב העיוור. והנה הוא רואה שם אשה אחת המתאבלת על בעלה. סיפר הווזיר לאשה על העיוור שברח, והוסיף:— המלך מאיים עלי, שאם לא אתפוס אותו, דמי בראשי.

הצביעה האשה— הנה מת בעלי זה יומיים, ובימי־חייו האחרונים היה עיוור. נוציא אותו מקברו ונמסור אותו למלך במקום העיוור שברח.

  • והרי לך נאמנות של אשה — סיים הינשוף את סיפורו. ענה שלמה המלך לינשוף ואמר:— גם אני אספר לך סיפור:

בני זוג אחד אהבו מאוד זה את זה, ודבר לא היה חסר להם. יום אחד הגיעה לידי הבעל סחורה משובחת, אך הוא לא רצה לנסוע כדי למכור אותה, כי לא רצה לעזוב את אשתו יחידה ובודדה. הוא ידע כי בעיר הקרובה יוכל למכור את סחורתו ברווח גדול, ולכן היה עצוב מאוד. האשה הרגישה, כי בעלה עצוב ביותר ושאלה:— מה קרה לך, בעלי ?

  • לא כלום — ענה תחילה הבעל, אך בסופו של דבר גילה לה את הכול. האשה ביקשה את בעלה, שילך וימכור את סחורתו:— אין לך כל סיבה וכל צורך להיות קנאי.

לקח הבעל את הסחורה והלך אל העיר הקרובה. כשהגיע לשם, נתפס על־ידי המלך והושם בבית־הסוהר.

חיכתה חאשה לבעלה עד שנודע לה, כי הוא נאסר על ידי המלך. מה עשתה, התלבשה יפה, התייצבה לפני המלך וביקשה את בעלה בחזרה.

החליטו ביניהם המלך והווזיר שלא להחזיר את הבעל, אלא בתנאים מסוימים…

האשה הסכימה והזמינה את המלך ואת הווזיר אליה הביתה. ומה עשתה ? פרשה את שטיחיה בחצר ואת המפתן מרחה בדבק.

כשנכנסו השניים לחדר, התחלקו והשתטחו על הרצפה האשה סגרה על שניהם את הדלת והודיעה להם:—אשחרר אתכם בתנאי שתשחררו את כל האסירים.

ענה המלך ואמר:— אשחרר את בעלך בלבד.

  • לא!— התעקשה האשה. — את כל האסירים תשחררו.

הסכים המלך לשחרר את כל האסירים ואישר את השיחרור בחתימת ידו.

עמדה האשה והתבוננה באסירים היוצאים לחופשי. מספרם הגיע ל־3000 איש. בין האחרונים מצאה גם את בעלה.

אבל הבעל לא הבחין כלל, כי אשתו עוקבת אחריו. הוא תמה בלבו: מסכנה אשה זו. מה היא עושה, בודדה בדרכים , והוא עבר על פניה מבלי להקדיש לה מבט.

והרי לך נאמנותה ומסירותה של אשה מול שכחתו וחוסר שימת־לבו של בעל — סיים שלמה המלך את סיפורו, ונשא את המלכה כשירא לאשה.

דתם של ערביי ה״גיאהליה״

דתם של ערביי ה״גיאהליה״

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

בניגוד לאידיאלים המוסריים, לא מילא הרגש הדתי תפקיד חשוב בחייהם הרוחניים של ערביי ה״ג׳אהליה״. מאלף הוא הסיפור אודות המשורר הנודע אִמרֻא אלקֵיס. לאחר שיצא המשורר לנקום את דם אביו, אשר נהרג בידי בני שבט יריב, הוא שאל בחיצים ליד מקדשו של אחד האלילים אם עליו להמשיך בדרכו. כאשר השיב האליל פעמיים בשלילה, שבר אמרא אלקיס את החיצים, הכה בהם על פני האליל, קללו קללה נמרצת ואמר: ״לו אביך נהרג, לא היית מעכב בעדי״.

הסיפור דלעיל מלמד מה רבה חשיבות האידיאלים המוסריים החילוניים ומה מועטה השפעתו של הרגש הדתי בנפשו של איש ה״ג׳אהליה״. עם זאת, מן הראוי לתאר כאן את הדת ה״ג׳אהלית״, אשר כמה ממנהגיה קיבלו עם תקומת האסלאם משמעות ותוקף חדשים.

ב״ג׳אהליה״ נפוץ פולחן פַטישים, כלומר פולחן עצים, מעיינות ובעיקר אבנים קדושות. החשובה שבאבנים אלו היתה האבן השחורה של מכה, בקיר המזרחי של בנין ה״כעבה״. את האבנים היו הערבים מקיפים בטקס מיוחד (״טַוַאף״) ולידם הקריבו קרבנות. אחד הטקסים העיקריים של פולחן ה״ג׳אהליה״ היה העלייה השנתית למכה ולמקומות הקדושים אשר לידה, בעיקר העמידה בעמק עַרַפאת. כדי לאפשר את קיום העלייה־לרגל, אשר היתה קשורה תמיד בפעילות מסחרית בשווקים שבקירבת מכה, נהוג היה להפסיק למשך שלושה חודשים בשנה את המלחמות בין השבטים. חודשים אלה (ד׳ו אלקעדה, ד'ו אלחִגַ׳ה ומחַרֵם), יחד עם חודש רַגִ׳ב, שהוקדש לפעילות מסחרית ללא קשר עם העלייה־לרגל, היוו את ארבעת החודשים האסורים בשפיכות־דמים.

במקומות הקדושים שירתו ״כלי קודשי׳ שנקראו בשמות שונים: ה ״ כָּאהִן וה " עַאִיף "  ״ עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית או מעשי ניחוש וקסם, ואילו ה ״ סַאדִן״, שומר המקומות הקדושים, השאיל לעולי־הרגל את בגדי הקודש המיוחדים שנקראו ״אִחרַאם״. בגדים אלה, הנהוגים באסלאם גם כיום בשעת העלייה־לרגל למכה ולמקומות הקדושים שבסביבתה, היו מורכבים משני חלקים נפרדים, אך ללא תפר חוט ומחט, בדומה למסורת על בגדי הכהן הגדול בבית־ המקדש בירושלים.

בתקופה זו עבדו הערבים גם לפסילי אלילים, אשר הובאו, לפי המסורת, מארץ מואב לערב, וכן האמינו בכוחם של שדים ורוחות, שנקראו ״ גִ׳ן ״. הם גם הכירו אל־עליון, אללה, רבון הכעבה, בורא העולם ומנהיגו, אך ייחסו לו גם שלוש בנות אלילות, אשר מקדשיהן נמצאו במקומות שונים באלחג׳אז. שלוש אלילות אלו — אללָאת, אלמַנַאת ואלעַזָא, מקבילות לאלילות הפריון, הגורל והיופי של עמים אחרים, כגון היוונים.

לבסוף עלינו להזכיר את ההשפעות המונותאיסטיות בארץ ערב. תיארנו את ההשפעה הנוצרית החזקה בממלכות הספר, אם כי לא יכולנו להכנס לפרטי ההתפתחויות הפנימיות בנצרות באותה תקופה. ליד הנצרות הדיאופיסית הרשמית של ביזנץ נוצרו בארצות הסהר הפורה כנסיות נוצריות לאומיות מונופיסיטיות שונות, שהביעו גם בדרך דוגמטית זו את התנגדותן למעצמה השלטת.

על כנסיה כסוג זה (היעקובית) נימנו גם הנוצרים בגסאן וכן תושבי אלחירה הנוצרים תנסטוריאנים). אין ספק, שהשפעתן של כנסיות נוצריות שונות אלו ושל נזירים נוצרים נודדים היתה חזקה ביותר על תושבי חצי־האי ערב בכלל ועל ההוגים ומחפשי האלוהים שבקרבם בפרט. דיאופיסיס פירושו (בעל) שני טבעים, ואילו מונופיסיס פירושו (בעל) טבע אחד. השמות הללו מקורם באחד הוויכוחים הדוגמטיים הסוערים ביותר בנצרות הקדומה סביב אישיותו האלוהית־אנושית של ישו בחייו ולאחר מותו.

השפעתם של היהודים, אשר ישבו בעיקר בעיר אלמדינה, תידון במקום אחר. אד עלינו להזכיר כאן עוד את המסורת המוסלמית המספרת על ה״חֻנַפָא״ :יחיד: ״חַנִיף״), הוגים דתיים אחדים, אשר סמוך להופעת מוחמד זנחו את עבודת האלילים וביקשו לעצמם דת מונותאיסטית. אנשים אלה הכשירו את הקרקע לפעולתו של מוחמד ובעצם הופעתם הם מסמלים את המפנה בחייהם הדתיים של תושבי חצי־האי ערב. אין אנו יודעים עליהם אלא מעט, ולפי הסברה התנצרו אחדים מהם בסוף ימיהם ואחרים קיבלו עליהם את דת האסלאם. המפורסם שבהם הוא המשורר אֻמַיָה בן אַבִי אלצַלְת מן העיר טאיף. בשיריו, במידה שמותר לראותם כאותנטיים מפרי עטו, יש חומר מקראי ומדרשי רב, המעיד על כך שעוד לפני הופעת האסלאם היו מסורות יהודיות (ונוצריות) רווחות בין תושבי חצי־האי ערב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר