ארכיון יומי: 28 במאי 2016


משפחת סירירו – חיים בנטוב

ר׳ מנחם סירירו בן דוד בן מנחםאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

מנחם סבו הוא אבי ר׳ עמנואל ואחי ר׳ שאול הראשון, שנהרג בעיר לאראג׳י בידי נוצרים, ובאה השמועה לר׳ שאול קרוב לפסח של שנת שפ״ו, עד שחשב לבטל את דרשת שבת הגדול, אך חזר בו, וקיים הדרשה חרף עצבותו. ייתכן שר׳ מנחם נולד בשנת שפ״ד. והוא אולי הילד שנולד אז ״לבן אחי הר׳ דוד סירירו״, שרבי שאול דרש בטקס מילתו, ונשא את שם סבו בעודו בחיים. ולפי זה חי כשבעים וחמש שנה.

ר׳ מנחם נתמנה כנראה לדיין כשנתבססה המלכות בידי מולאי סמאעיל ואז מינו דיינים: ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ מימון אפלאלו ור׳ מנחם תלמידם אף הוא נתמנה בשנת תל״ח, שהייתה בה רווחה זמנית. אחריה היה דבר ורעב [תל״ט-ת״מ (1679-80)]. בשנת תל״ח אנו מוצאים שחתם על תקנה, עם רבותיו, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, ורבי יהודה עוזיאל, ור׳ מימון אפלאלו זצ״ל, ובשנת תמ״ח, אחרי פטירת ר׳ סעדיה, חתם עם ר׳ יהודה עוזיאל, ר׳ וידאל הצרפתי, ור׳ שמואל־שאול אבן תאן ויש עוד פסק דין מר׳ מנחם משנת תמ״ו(ראה מוצב״י הנ״ל סי׳ מ״א), וחתומים אתו יהודה עוזיאל, ר׳ שאול אבן דנאן הנ״ל ור׳ מימון אפלאלו. ר׳ וידאל הצרפתי לא חתום שם כי הנושא קשור לר׳ שמואל הצרפתי בן דודו והוא היה פסול להעיד עליו או לדונו.

בטרם יתמנה לדיין, החזיק ר׳ מנחם ישיבה שבה לימד. בין תלמידיו שומעי לקחו היו הרב יהודה ן׳ עטר ור׳ יעקב בן צור ואחרים, תלמידיו העריצוהו וחיבבוהו מאוד. ואת הוראותיו ומסורותיו קיבלו כתורה מסיני. לא השאיר אחריו חיבורים, להוציא תשובות אחדות שנמצאו בידי תלמידיו והעתיקום. יש כמה מכתבים בינו ובין ר׳ משה בן חמו, רבה של צפרו בעת ההיא; אך ר׳ יעב״ץ העיד שבא לידו שולחן ערוך קטן ללא מפה" וכל גיליונותיו מלאים הערות והגהות והוא של ר׳ מנחם, ובמיוחד על דיני טרפות. הוא חשב להעתיקם, אך כנראה תכנית זו לא יצאה לפועל ואין בידינו הגהות והערות אלו.

תעודה מספר 160- רבי דוד עובדיה ז"ל – קהלת צפרו

ב״ה

החכם השלם כמהר״ר משה אבן חמו נר״ו, אחר דשכ״ת – דרישת שלום כבוד תורתו –  שירבהו האי״ת – האל יתברך – ממעל ושלם הנחמדים מזהב ומפז מימון וישועה יפדם ויצלם ה׳ מכל שופ״ר – שטן ופגע רע –  למען שמו אכי״ר – אמן כן יהי רצון –  שמעתי יום ט״ב – תשעה באב –  יה״ל – יהפכו ה' לטובה –  שבר מינן היה כת״ר – כבוד תורת ו-  חושש במה ולא ידעתי באיזה דבר ומאד נבהלתי ואחז בשרי פלצות, ואתמול לעת ערב בבא אהובינו מימון בן אדהן לגמול חסד ולנחם לאהובינו כה״ר יעקב ן׳ דנאן נר״ו שמת לו בן בן שנה ועוד, וחיי למר ולבנוהי ולכל ישראל שבק שאלתי אותו אם שמע איזה דבר ואמר כי לא בא שום אדם אבל בע״ה כזב ושקר דבר המדבר והיום באו ממחנכם בני ברית ושאלתם היאך הוא הרב והיאך הם בניו נר״ו ואמרו לי אתם בטוב כן יד׳ וכן יהיה תמיד ושמחתי וששתי כעל כל הון ברוך ה׳, תמיד נשמע עליכם טוב אכי״ר.

שאלה ראובן קנה סחורה שמהגאוו״ז אטי׳׳ב – מן אגוז, תבלין –  בעיר טיטוואן יע״ה ושלחה לכאן לשמעון בינו ובינו ושמעון רצה לחלקה ולשלוח אותה לתאפילאלת יע״ה ר״ל חלקו, אם צריך לחלוק בפני ג הדיוטות או דילמא גם שהיא פירות הם שוים והרי הם כמו מעות יודיעני כת״ר דעתו הרחבה ואין להאריך כי אם בשלמיה דמר נאם מתאוה לראות פניך בטוב.

מנחם סירירו

לא נעלם מעכ״ת מ״ש הש״ע סי׳ קע״ו סי״ח בד״א שחלקו פירות אבל אם הם מעות שכולם מטבע אחד ושוים יש לו לחלק שלא בפני ב״ד ומניח חלק חבירו בב״ד ואם אין המעות שוים הרי הם כפירות ואין חולקים אותם אלא בב״ד… מ״ש בפ' אלו מציאות איסור ורב ספרא וגו׳ וכתב רש״י ז״ל פלג בסחורה… ע״כ נמ״ך. – נמצא כתוב.

למן שנת תל״ח חי ר׳ מנחם סרירו בשנות מלכותו הראשונות של מולאי סמאעיל. מבחינה ביטחונית המצב שונה לחלוטין לטובה, אך המצב החברתי בקהילה הורע משנת ת״ס, עם הטלת מס הכיכרות על קהילת פאס. הרבנים ובכללם ר׳ מנחם בשנת חייו האחרונה, הוציאו פסק דין להקל את עול המס מעל עניים. ונתנו פסקי דין במגמה זו.

ר׳ מנחם נפטר ביום כ״ג אדר ב שנת תס״א(1701), ובכך נסתיימה פעילותה של השלישייה הראשונה של חכמי משפחת סירירו. זוהי השלישייה הראשונה שהקנתה חזקה למשפחת סירירו בשררת הדיינות. כולם שימשו במאה השבע-עשרה מראשיתה ועד סופה. ר׳ שאול – החל פעילותו בבית הדין משנת שס״א (1601) עד תט״ו(1655); ר׳ עמנואל הראשון – עד תל״ה (1675); ור׳ מנחם עד תס״א (1701) ותקעו יתד נאמן בשררת הדיינות והרבנות. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה.

תחילת המאה השמונה-עשרה הייתה קשה. אמנם אלה היו עדיין ימי מלכותו החזקה של מולאי סמאעל, אך הוא דרש מהיהודים מסים גדולים כדי לכסות את הוצאות מלחמתו בטורקים בשנים האלו (ולרכוש נשק מאירופה שהיה חשוב לו מאוד), והיהודים היו קבוצה מרוכזת שאפשר להכביד את היד עליה עוד ועוד.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

מגילת המשפחהעקיבא אבנר משה אזולאי

חיברה חנה שגב

לילות חרדה,

צנע במדינה,

הוא: במחתרת

היא: בחשכת ליל כובסת וכורעת ללדת.

הוא: בסכנת חיים משוטט בין שכנינו הערבים

עין פרה ועין פואר.

 המדינה צריכה כל אחד.

 

להולדת הבן הבכור התפנה

 וערך משתה ביד רחבה,

כדת וכדין.

שבעה ימים ושבעה לילות

צהלה גבעת שאול בשמחות.

 

נולדו שבעה ילדים

בחדר קטן ושירותים מחוץ למגורים.

החדר פתוח לאורחים,

גרים בו גם עולים חדשים,

הכול מסובין לשמחת החג,

 שבנגינת העוד הוא נחגג.

 

עברו לילות קשים,

שבהם חיפשו רופאים.

האם שוטטה בדרכים

לחפש תרופה לילדים.

לא פעם הרופא לא נמצא,

ובתרופת האמונה הצילה את ילדה.

 

הסבתא מטפלת בנכדים –

אחד על הברכיים,

השני על הידיים.

השתיים, הכלה והחמות,

בשמחה ודמעות

גידלו משפחה ענפה.

הן עשו עבודתן בשלמות:

 ביום עבדו, ובלילות שמרו.

 

כך הצילו חיי אדם,

כאשר ה׳׳פדאין" התדפקו על דלת ביתם.

אני, הבת השביעית, מוכרחה לציין

את הלילה הגורלי,

איך אמא בערבית צעקה

"מוש הון מוש הון",

 כך נסו הפדאיונים חזרה

מבלי להשיג המטרה.

 

אנו עדיין קטנים.

כמו תמיד משתוללים.

 ובכל עת

לא מפסיקים להתקוטט.

מתפייסים כמבוגרים

 ומרגיזים את ההורים.

מסבתא סליחה מבקשים

להנעים לה ת'חיים.

 

סריס (שואבה) זו המטרה הראשונה.

 ניצלנו אותה קיץ בשנה

. לג׳יפ עלינו ושירה בפינו,

 וסיר החמינדה בידינו.

 

באב אל וואד

 לא ישכח את שמותינו.

פגשנו במרחב ושדות ו

בתים אדומים שעמדו בשורות.

 

שרפנו שטחים חללנו ענבים.

ילדים היינו, וכך חשבנו,

שסריס ובאב אל וואד הם רק שלנו.

 

גרנו בחדר אחד הרבה נפשות.

 האמינו, זה לא פשוט.

עברנו לגור בבית חדש

באותה שכונת ילדות,

בכיוון ההפוך.

 

בניית הבית נמשכה הרבה שנים

 ללא קבלנים ומהנדסים.

נרתמו לבנייה דודים וחברים,

וגם אבא עבד והשלים.

 

בית אבן לא קטן.

על הגבעה ניצב לבן.

בלילות יללות תנים,

 בלילות מגיעים מסתננים.

הפעם הוא בית אבן לבן

 חזק ומשוריין, והפחד קטן.

 

והבית מלא הפתעות,

נולדה לנו בו עוד אחות.

 אנחנו גדולים, ואותה מגדלים.

זו בת הזקונים של ההורים.

 

לו יכול היה הבית לדבר,

לו הרבה היה לספר.

 על כל אבן חרוטות

 מלותיה של סבתא הקוסמות.

על אח בכור בהפלגה,

על אחים בקיבוצים

ועל המלחמה שבנו פגעה.

 

נישאו ילדים, נולדו נכדים ונינים.

 אמא מגיעה למנוחה ולנחלה,

 ואבא סגן ראש העיר בבירה.

 

האבן שמול אחותה

 תמשיך ותספר על התכנסות משפחה

 סביב שולחן ארוך ללא מידה,

שולחן שאין בו רגע של דממה.

 

האחות הגדולה כינור בידה,

אקורדיון אינו יתום,

החליל אומר מלים,

 ההורים שרים שירי דת וחגים,

וקולם המתרונן מושך אורחים.

 

קרואים קבועים ושכנים,

 והבית הלבן לובש שמחת חג.

 

עוד אבן רוצה לאמר דברה

על טיול המשפחה.

 לילות וימים עושים במרחבים

 מטולה, אילת, צרפת, ספרד.

 טרמפיסטים עולים, ואנחנו ממשיכים.

לא חשוב לאן, דרומה או בית־שאן,

 כך מכירים אנשים נוספים,

שאמא תמיד מצאה להם קרובים.

 

האבן הרביעית מלאה פתרונות

על אנשים שבאו לבקש בקשות –

 גדולים וקטנים, מדינאים ופועלים,

יפים, שמחים, רעים ומכוערים,

 ילדים, נשים, נכים וניצולים.

כל מיני פתרונות למבקשי הבקשות.

 

שמונה אבנים חלוקות בשורה,

זו מנורת המשפחה.

דולקים ומפיצים אור

 לספר לדור ודור.

 על שמונה אחים גיבורים

להם נשים, בעלים וילדים.

 החיים באחווה ובאושר

שאין בהם טיפה של בוסר.

 מתמודדים זקופים במלוא הכושר,

בחן, בעדנה ואף באושר.

 

בכניסה לבית האבן על יד המזוזה,

יושבת לה אישה זקנה.

פניה גלויים ונשמתה זכה,

מתפללת אל האלהים

 על הגיבורים והנופלים.

אותה מזוזה זיכתה אותה 

בנכדה, נינה ובן נינה,

ונשמה בה צעירה וצלולה,

 וזו סבתא זוהרה, אמא של אמא.

 

ראו והביטו,

בחזית הבית שתי אבנים מחוברות,

תאומות מלידה, בי נשבעתי.

 שתי אבנים העוברות את ארבע העונות

בחורף טיפות זולגות,

בקיץ מתייבשות,

באביב ובסתיו חוגגות,

אבנים חזקות.

 

 עכשיו ילדים ונכדים לימדו איך בונים

 בית לבן ומשוריין.

 שתי אבנים חזקות – ההורים,

 שמונה ילדים – שמונה תוספות,

 בעלים ונשים.

שלושים השלוחות – נכדים ונינים

ועוד ועוד,

אינשללה אלהים עד מאה ועשרים.

 

1980 יום הולדת להורים:

אבא בן שישים ושבע,

 אמא בת שישים וארבע.

השירה היהודית העממית לערובי-יעקב לסריאלערובי-ייא פקרון לגאבא דורבן היער

ייא פקרון לגאבא

דורבן היערהשירה העממית

 

המז המז ייא מן חאלו עייאן

מהר והזדרז, זה אשר מצבו צעורער

 

ייא מן לאיילו חאלא ייא פכרון לגאבא

זה שאין לו תקנה, כמו דורבן היער

 

טלב ללאה ייעטיני וואנא נקסיכ

בקש האל כי יעשירני, ואלבישך מלבושים

 

וונדיר ליכ כסווא מן עוד זזללאכא

וכסות לך אתפור, מסיבי שיחים וברושים

 

נטלב ללאה ייעטיכ פידדיכ וורזליכ

אבקש מהאל, כי יטע בידך וברגלך כאחת

 

לחככא וואכבית, חתתא תעוד פחאל למעזא למזראבא

גרדת וילפת, עד אשר תהיה כמו עז מצורעת

 

נטלב אווה ללאה ייעטיכ, סי זבוד באיין רזליכ

אבקש מהאל, כי יצמיח גידול ממאיר בין רגליך

 

חתתא תעוד חאלתאכ, הרארא וופדאחא

עד שיהיה מצבך שערוריה וחלחלה

 

אומא בתהננא עליכ ייא להיס

ולא אשקוט ואנוח אודותיך בן הנבלה

 

חתתא תעוד תתזארא פחאל לגרראבא

עד שתשוב ותתרוצץ, ובשווקים תמכור מים בבהלה

חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי – יגאל‭ ‬בן־נון

חברת כי וסוגיית החינוך היהודי העצמאייגאל בן נון 2

יגאל בן־נון

עם פרסום דהיר המרוקניזציה ב26- בנובמבר 1958 וסגירת משרדי קי"ע והיא"ס, התפנו השלטונות לטפל בעניין כי"ח שפעלה במרוקו בהאם לאמנה שנחתמה עם הנציבות משנת 1928. כל הגורמים היו אמנם משוכנעים בחשיבות תרומת החברה לחינוך ילדי הקהילה, אך הפריעה להם העובדה שנותרה מחוץ לפיקוחם וגם נוהלה בידי גורמי חוץ, דבר המנוגד לדהיר העמותות. ראשי כי"ח נאלצו להכין תקנון לאגודה חדשה בשם "אליאנס־מרוקו". עם קבלת המסמך ביקשה מזכירות הממשלה לשנות את שם האגודה ולהסיר ממנה את המילים "ברית יהודית אוניברסלית". השלטונות דרשו באותה הזדמנות לאפשר רישום חופשי של תלמידים במוסדות האגודה ללא הבדל מוצא. בדצמבר 1959, ביקשו השלטונות שאחד ממנהלי כי"ח בפריס ייבא לדיון דחוף על עתיד החברה במרוקו. בגלל הדחיפות, חשבו תחילה בפריס לשלוח את אג'ן וייל Eugène Weil לניהול השיחות, אך המרוקאים ויתרו על הדחיפות והמתינו עד לפברואר 1960, חודש שיגיע בו רנה קסן, כיו"ר האספה הלאומית הצרפתית, לסדרת הרצאות במרוקו בעניין זכויות האדם.

ב9- במרס 1960, קיבל שר החינוך החדש עבדלכרים בן־ג'לון, החלטה להלאים שליש מבתי־הספר של הרשת החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר. הכוונה הייתה להשתלט בעיקר בבתי הספר המפוארים יותר כגון בתי הספר המקצועיים בקזבלנקה על שם ויליאם ואליד, מואיז נהון ובתי ספר תיכוניים במרכש ובפס. התכנית המעשית הייתה לחלק את יום הלימודים הארוך של שבע שעות שקיים בבתי הספר של כי"ח לשני חלקים. בבוקר ילמדו התלמידים היהודים במשך שלוש וחצי שעות ולאחר מכן יחליפו אותם תלמידים מוסלמים. הדבר נודע לאנדרה שורקי מידיעה שפרסמה סוכנות ידיעות צרפתית ברבט על כוונת ממשלת מרוקו להלאים החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר את בתי הספר המנהלים במרוקו על־ידי כי"ח.

 אך ראשי כי"ח לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך. בראשית יולי, דיווח שורקי על כך לג'ו גולן והאחרון העריך שזו שיטה מרוקאית טיפוסית ושכוונתם לבחון את תגובות דעת הקהל בחוץ. כיוון שלא היו תגובות, הם יתחילו בביצוע בעוד זמן מה הם. להערכתו טעו ראשי כי"ח כיוון שלא ניסו לכלול, בזמן המשא ומתן לעצמאות מרוקו, את מימון הפעלת בתי הספר במסגרת הסכמי התרבות צרפת־מרוקו. על ראשי כי"ח היה להודות שבתי ספר אלה היו מוסדות צרפתיים לכל דבר, אך במקום זאת קיבלו החלטה לכלול אותם ברשימת הנכסים ששלטון החסות מעביר לרשות הממשלה המרוקאית החדשה. תוצאות מדיניות זו יצרו עיוות בולט לעין. האוצר המרוקאי הקציב כל שנה, משך ארבע שנים, 600 מיליון פרנקים להפעלת בתי הספר בזמן שהמימון הכולל של כלל החיוך היסודי במרוקו הגיע רק ל1800- מיליון פרנקים. הדבר יצר דיספרופורציה לטובת המיעוט היהודי ועלול ליצור להערכת גולן אווירה לאומנית־דתית בלתי נמנעת.

עם בחירתה, הגישה ההנהלה החדשה של מועצת הקהילות ב11- ביולי 1960, לשר הפנים מְברכְּ בכּאי, תזכיר ובו פירוט הבעיות שהעסיקו את הקהילה. המסמך התעכב בייחוד על כוונות הממשלה להלאים חלק מבתי־הספר של רשת כי"ח ואת החששות שאחזו בציבור היהודי מן הערביזציה הצפויה בחינוך. באותו חודש נסע חבר ההנהלה העולמית של כי"ח איש העסקים האמריקאי מרסל פרנקו לפגישה עם ידידו שר החוץ דריס מחמדי במרוקו כדי לדון איתו בסוגיית כי"ח, אך ללא תוצאות ממשיות. לקראת פגישותיה הצפויות של משלחת קי"ע ב21- ביולי, עם יורש העצר, מברכּ בכּאי ומחמדי ביקשה יעל ורד מגולן שבשיחותיהם עם השלטונות יזכירו את נושא החינוך היהודי המסורתי מבלי לדון מפורשות בהלאמת בתי הספר של כי"ח.לדברי שורקי, נשיא כי"ח רנה קסן עמד לכנס מנהיגים יהודים מן העולם כולו, גם מישראל, כדי לדווח להם על הקשיים שנתקל בהם כי"ח במרוקו ולבקש מהם לשאת יחד באחריות למדיניות יהודית ביחס למדינה זו.

בראשית אוגוסט 1960, נסע סגן נשיא כי"ח בפריס ז'יל ברנשוויג, למרוקו כדי לברר עם השלטונות את דרך ביצוע ההלאמה ולנסות לבטל את הגזרה. בפגישותיו עם השר בן־ג'לון התלווה אליו המפקח חיים זעפרני. הוא הגיע למסקנה שהממשלה המרוקאית עומדת על דעתה להלאים את בתי־הספר אולם השלטונות הסכימו לתת לברנשוויג ארכה של חצי שנה לפני הביצוע, כך שההלאמה תתבצע הלכה למעשה רק בספטמבר 1960, עם פתיחת שנת הלימודים. הם גם דרשו שהטיפול בענייני כי"ח יתבצע על־ידי ועד יהודי מרוקאי וכי חברת כי"ח בפריס תמשוך את ידיה מן הנושא. ברנשוויג התנגד לכך בתוקף וראה בהעברת בתי־הספר לידי אזרחים יהודים מרוקאים את חיסול החברה במחי יד ולכן על כי"ח להילחם במגמה זו. אחרי ביקורו במרוקו, דיווח ברנשוויג על שיפור יחסי במצב היהודים. לדבריו רבים מן הצעירים והצעירות היהודים מועסקים כפקידים במשרדים ממשלתיים, בבנקים ובחברות ביטוח. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, ואף על פי כן קיימת דאגה לעתיד. הרגשתו הייתה שעוד שנים אחדות, משכילים מוסלמים יתפסו את מקומות העבודה של היהודים. דבר זה, עם איסור ההגירה לישראל, מגבירים לדעתו את הרגשת חוסר הביטחון ואת הרצון לצאת מן המדינה.

הערת המחבר : ז'יל ברנשוויג (1993-1908) נולד בפריס. סבו בנימין, רב בעיר ליון, כבר התיישב בטנג'ה בשנת 1889 וסחר במוצרי משי. אביו ג'ורג', סחר בנכסים בפריס ובקזבלנקה והיה בעל טחנות קמח במרוקו. ז'יל אף הוא עסק במסחר בין שתי המדינות, אך התפנה גם לפעילות ציבורית ומשנת 1932 היה חבר בהנהלת כי"ח. בשנת 1935 ייסד עם מרקוס כהן את בית־ספר "מיימוניד" (הרמב"ם) ליד פריס, שלמדו בו גם תלמידים ממרוקו. במלחמת העולם שירת כקצין בצבא צרפת ונשבה במשך חמש שנים באוסטריה. מרקוס כהן שהיה שבוי יחד אתו לימד אותו עברית, משנה ותלמוד. לאחר שחרורם, התרכז ברנשוויג בפעילותו בכי"ח ובשנת 1973 התמנה לסגנו של קסן כנשיא הארגון. בהזדמנויות רבות תיווך בין שלטונות צרפת ובין הקהילה במרוקו. בעיני שלטונות החסות נחשב עם פרוספר כהן כתעמולן ציוני. משנת 1976 עד 1985 שימש כנשיא כי"ח. ייסד את בית הספר כרם בירושלים לקירוב דתיים וחילוניים. עסק שנים רבות בציור והציג תערוכה בירושלים בשנת 1991. Les Cahiers de l'AIU, Nouvelle série, avril 1994, n° 7. ביוגרפיה של ברנשוויג אמורה לצאת לאור פרי עטו של ההיסטוריון אלן מישל. שיחה עם גלדיס ברנשוויג, ירושלים, 11 בינואר 2002.

ויכוחו של מוחמד עם יהודי מדינה בשאלה אם הוא נביא

ויכוחו של מוחמד עם יהודי מדינה בשאלה אם הוא נביאמאחורי הקוראן

מוחמד מציג את עצמו בפני היהודים כנביא המבשר להם על חידושים בדת, אבל הללו דוחים את בשורתו. לדעתם, ׳דתו׳ לא ניתנה משמים, לא ליהודים ולא לאומות העולם. הם דורשים ממנו שישתדל אצל אללה שיתגלה בפניהם ויודיעם, שמכאן ולהבא עליהם לשמוע בקול מוחמד:

״מדוע לא ידבר אלוקים עמנו, או יינתן לנו אות?״ 

מוחמד מתקומם כנגד חוצפתם:

״כדברים האלה דיברו גם אלה אשר היו לפניהם, לבותיהם דומים זה לזה״ (ב, קיח).

סורה 2 פסוק 118 :

وَقَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ لَوْلاَ يُكَلِّمُنَا اللّهُ أَوْ تَأْتِينَا آيَةٌ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ مِن قَبْلِهِم مِّثْلَ قَوْلِهِمْ تَشَابَهَتْ قُلُوبُهُمْ قَدْ بَيَّنَّا الآيَاتِ لِقَوْمٍ يُوقِنُونَ 118

אָמרו חסרי הדעת, מדוע לא ידבר אלהים עִמנו, או יינָתן לנו אות ? כדברים האלה אמרו גם אלה  אשר היו לפניהם. – הכוונה כאן, היהודים בזמן ישו, שלא האמינו לישו ותלמידיו – לבותיהם דומים זה לזה, ואולם אנו כבר ביארנו את האותות לאנשים הנכונים להשתכנע.

 

אבל היהודים בשלהם: עליו להוריד ספר או לוחות משמים, כשם שעשה משה בשעתו:

 ״בעלי הכתב מבקשים כי תוריד אליהם כתב מן השמים״.

הוא עונה שזה פשע לתבוע זאת, וכי אבותיהם של יהודי מדינה, אשר חיו בזמן משה,

היו גם כן חצופים כמותם, כשתבעו ממשה התגלות שמימית:

״ממשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם: הראה לנו את אלוקים גלוי לעינינו״.

הוא מוסיף כי על דרישתם זו הוענשו אז בני ישראל משמים:

״אז הכתה בהם סופת ברקים, כי היו בני עוולה״(ד, קנג).

סורה 4, פסוק 153 :

يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153

בעלי הספר מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים,- ספר כתוב כדוגמת התורה שקיבל משה, בניגוד לקוראן שנגלה בעל פה –  ממשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז בכתב בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה, אחר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונתנו למשה סמכות ברורה.  

אבל יהודי מדינה לא התפעלו מדבריו והתעקשו שיוכיח את טענתו:

״הם אמרו: לעולם [לא נאמין בך] עד אם תבקיע לנו מעיין מן הארץ, – כמו שעשה משה שמות יז ו ; במדבר כ, יא –  או עד אם יהיה לך גן עצי תמר וגפנים, ותבקיע מעיין מן הארץ, או עד אם תפיל עלינו את השמים פיסות פיסות כשם שטענת, או עד אם תביא את אלוקים והמלאכים לנגד עינינו, או עד אם יהיה לך בית זהב,  – כמו המשכן שהקים שמות מ – או עד אם תעלה השמימה. אך לא נאמין כי עלית עד אם תוריד לנו כתב – כמו שהוריד משה את הלוחות שמות לד, כט –  אשר נקרא בו ותוריד כתב ונקרא בו״.

המורה מצווה את מוחמד לענות להם, שהוא רק בשר ודם:

״אמור: ישתבח שם ריבוני! אינני אלא שליח בשר ודם״(יז, צ־צג).

אולם יהודי מדינה מסרבים להאמין שהוא נביא, כל עוד לא יוכיח את בשורתו ככל הנביאים:

״לא נאמין עד אם נקבל אשר קיבלו שליחי אלוקים״ (ו, קכד).

היהודים התחנכו לא להאמין במי שטוען שהוא נביא, כל זמן שלא נבחן היטב. לדעת היהדות הראיה על אמיתותו של נביא היא שכל דבריו מתקיימים:

״לא נפל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״(שמואל א ג, כ-כא).

בשל עקשנותם מוכיחם מוחמד על חסרון אמונתם בנביאים ועל אכזריותם כלפיהם:

״האומרים: אלוקים ציווה עלינו כי לא נאמין לשום שליח, עד אם יציג לנו קורבן שייאכל באש.302 אמור: נביאים אשר היו לפני כבר הציגו לכם אותות נהירים ואת [הקורבן] אשר אמרתם, ומדוע הרגתם אותם אם אמת דיברתם? אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הוכחשו דברי השליחים אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״;״לא נותר להם אלא לצפות כי יבוא אלוקים עליהם בשכבת עננים  והמלאכים?״ (ג, קפג־קפד¡ ב, רי).

בתור ראיה על היותו שליח טוען מוחמד שאללה מספיק לעד:

״שלחנוך כשליח אל האנשים, ואין עד כאלוקים״(ד, עט).

תשובה זאת דומה לתשובה שהשיב ישו, בזמן שחכמי הפרושים תבעוהו להוכיח שהוא נביא:

״אני מעיד על עצמי, וגם אבי ששלחני מעיד עלי״(יוחנן ח, יז).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר