מדיניות החוץ של אל-מנצור-היהודים במרוקו השריפית – ערך שלום בר-אשר

מדיניות החוץ של אל-מנצורהיהודים במרוקו השריפית

כיבוש סודאן גם הוציא למרוקו מוניטין של ארץ בעלת עושר אגדי והביא לשליטה יוקרה רבה. עצמתו הדאיגה את סולטני קושטא, שרצו להטיל על השריף את מרותם הדתית ואת הביילרביים היושבים באלגייריה, שחלמו לפתוח את נמלי האוקינוס האטלנטי בפני אניות שודדי-הים שלהם. נגד אויביו ממזרח הזעיק אל-מנצור את האירופים. עם זאת מנע רק בדוחק את התערבות הביילרביי עלג' עלי, בהעתירו מתנות על הסולטן התורכי (1581). מותו של עלג' עלי (1587) והיעלמם של הביילרביים (588 1) הצילוהו מסכנה מתמדת. יכול היה אפילו לצאת למתקפה אלמלא העסיקה אותו היריבות בין בניו.

גישושיו אצל המדינות הנוצריות לא נדחו. האנגלים והספרדים אפילו התחרו על בריתו. האנגלים, שאיחרו לבוא למרוקו – הם הגיעו אל חופה לראשונה ב-1551 -ניצלו את מפלת הפורטוגלים כדי לפתח את סחר האריגים, הזהב, הסוכר, העורות והמלַחַת מן מהמגרב וכדי לארגן הברחות. אבל היריבות בין הסוחרים העצמאים וסוכני הסוחרים של הסיטי מכאן, והשפעת אישים לונדוניים חשובים הנוגעים-בדבר מכאן, הכשילו את הנסיון ללכד את האינטרסים ואת המאמצים בארגון אחד, הוא ״החברה הברברית״ (1585). מכאן ואילך לא התקדם עוד המשא והמתן עם האנגלים. מכל מקום, הקשרים העסקיים סייעו למשוך את תשומת לבה של המלכה אליזבת לחשיבותה, לא הכלכלית בלבד אלא המדינית, של מרוקו.

היא ניסתה להקים ברית, שישתתפו בה סולטני קושטא ומראכש, נגד פיליפ השני, שעלה על כס השלטון בפורטוגל. אבל אל-מנצור ראה בתורכים את המסוכנים באויביו. חרף שנאתה המסורתית של מרוקו לספרד, שמצאה לה ביטוי בהתלהבות העממית לשמע הידיעה על השמדת הארמאדה (1588), לא נעלם ממנו, כי פיליפ אירח בחצרו את אחיו של אלמותאווקל, שהיה מוכן ומזומן תמיד להתייצב בראשה של התקוממות. מלך ספרד, שחשש מצידו פן יתפסו שודדי-הים המרוקנים את שיירותיו הבאות מהודו ויכבשו בסופו של דבר את המוצבים הספרדים העלובים במרוקו, הנתונים בפלצור מתמיד, ניסה לקנות את נייטרליותו של הסולטן במסרו לו את ארזילה (1589).

בתמרונו בין הספרדים והאנגלים ניצל אל-מנצור, בכשרון מופלג, את הפחד מפני התערבותו. הוא סחר בתמיכתו, אך לא נתן דבר. תכנית הכיבוש של האי ארגין וחוץ הצהרה שתכנן פיליפ השני, כדי למשוך אליו את זהב סודאן, הכריעה לבסוף את הכף לטובת אנגליה. הסולטן אף הרחיק לכת וצפה את כיבושה של ספרד וחלוקתה עם האנגלים, אבל אליזבת העדיפה להשקיע את מאמציה בהודו. מותם של המלכה הזקנה והסולטן, שמצא את מותו במגיפת הדבר, שמו קץ לתוכניות מדיניות מפליגות אלה (1603).

עם צרפת, השסועה מחבלת מלחמות הדת, לא קיים אל-מנצור אלא קצת קשרי עסקים וקיבל את פני הקונסולים הצרפתיים. אשר לארצות השפלה, הן אך זה התחילו להתעניין במסחר עם מרוקו.

שקיעת הסעדים

אך הסתלק השליט הזקן מן העולם ושלושה מבניו רבו על השלטון, מולאי זידאן, שהוכרז שליט בפאס; אבו-פאריס, שהוכר במראבש ומוחמד א-שייח׳ אל-מאמון, שאביו הושיבו בכלא זמן קצר לפני מותו. אל-מאמון היה איש אלים, שלא נשמע אלא ליצריו. הוא הוכר כיורש ב-1581, אך סבלנות אביו פקעה לבסוף מחמת שערוריותיו ומרידותיו. הוא הרים את נם המרד ב-1602 ונכלא במכנאס. כשהם כורתים ברית שנים נגד אחד ומחליפים בלי הרף את שותפם, שיחקו שלושת הנסיכים שבע שנים משחק מחבואים טרגי, בקראם לעזרה מי את הספרדים ומי את התורכים. ב-1610 נרצח אבו פאריס בידי אחיינו עבדאללה, בנו של אל-מאמון, שדמה מאד לאביו. אל-מאמון הצליח לכבוש את פאס הודות לתמיכת הספרדים, שקיבלו את לאראש במחיר שרותיהם. מולאי זידאן שמר איכשהו בידיו את מראכש ומחוזה. כמו במאה הט״ו נחלקה מרוקו לשתי ממלכות, האחת של פאס והאחת של מראכש.

חלוקה זאת לא היתה ערוכה לשלום. מאבקי האחים של בני אל-מנצור עוררו מחדש את האלימות, ששקטה בקושי מפני סמכותו. מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, ששלחו יד איש ברעהו וזרעו סביבם שכול וחורבן. השבטים הערביים לקחו חלק באנדרלמוסיה. שבטי הברברים ההרריים, שסבלו מתוצאות המהומות הללו, נכנסו אך הם למשחק. זו היתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו: ערים מבוססות ובדרך כלל שלוות כגון פאס היו טרף לקבוצות אלימות. במשך ימים אחדים לא נקראו התושבים לתפילה מראש המינארט של המסגד הגדול, רבעים שלמים היו לעיי חרבות ונעשו שוב לגנים.

בתוך כל אלה לא היה לסולטני פאס ומראכש משקל רב. מולאי זידאן(1628-1603), הפחות גרוע שבהם, קיים בקושי רב את שררתו בידו. שלוש פעמים גורש ושב. מעולם לא עלה בידו לכבוש מחדש את ממלכת פאס, שנשארה עצמאית. בתור שליט מראכש הספיק לפחות לבנות בה, על בית העלמין הסעדי, את הקובה המערבית, אשר בתפארת פיתוחיה, נטיפי כיפתה וחיטובי קבריה מעוררת את התלהבות התיירים, אך היא בכל זאת יצירה דקאדנטית. בין השלווה רבת-הכוח של המגדים מתקופת המווחידון והיופי ההרמוני והמסודר של ה״מדרסה״ המרינית לבין העושר המופרז של מאוזוליאום הנסיכים הסעדים ישנו, כדברי ג. מארסה, המרחק המפריד בין כנסיית ברו לשער הצפוני של שארטר.

משנת 1626 לא נשמעה פאס עוד אלא למנהיגי כנופיות או נכנעה לזמן-מה לאחת החמולות שניסו לתפוס את השלטון. במראבש החזיקו הסעדים מעמד תקופה ארוכה יותר: האחרון בהם, אל-עבאס, נרצח בשנת 1659.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר