היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית- יעקב גלר

ד. מנהגי כתיבת גטמקדם ומים כרך ב

לרומאניוטים היה מנהג כתיבת שמות שונה מהספרדים. למשל, את השם פלומה צריכים לכתוב באלף בסוף. אולם הגריגוש נהגו שלא לכתוב באלף, משום: ״שהגריגוש אינם נוהגים לכתוב בשם לנקבה אלף, כי אם בהא בלשון הקדש. והספרדים נוהגים לכתוב אלף כשאינו שם של לשון הקדש״. את השם (או הכינוי) שראפולה יכתבו בגט שרה. מהרי״ט, שחקר השמות לצורך הדיון ופסק הלכה, כתב: ״ובדקתי זכרון הנשים של בני רומניאה המסודר בסדר אלף בית בסידוריהם של הרבנים נוח נפש ולא מצאתי שם זה של שראפולה, רק שטרופולה״. לשרה קראו הרומאניוטים גם בשם אסטרופולה.

השם אריני נכתב בגט על ידי הספרדים בברוסה בשתי יודין אחרי הנון: ״יען מנהג הספרדים לעולם לשום יוד אחת האות הנדגשת, כגון קליי ואריניי וכיוצא בזה״. ובעיר קושטנדינה כותבים ביוד אחת אחרי הנון (לפי הרומאניוטים) ואף הספרדים אשר בקושטא כתבו בך.

ממנהג זה וכן ממנהג הסבלונות אנו למדים, שהספרדים שבאו לקושטא לאחר הגירוש, נהגו תחילה לפי מנהגי הרומאניוטים. הם השתמשו אפילו בשמות של רומאניוטים, כפי שמעיר ר׳ אליהו בן חיים(ראנ״ח): ״שמפני שאין שם זה נמצא בין הספרדים והוא לקוח מבני רומניאה״. שינויי כתיב השמות וחילופין בין שני הקהלים גרמו לבעיות כשבאו לכתוב גט.

ה. בדיקה ונפיחה

הרומאניוטים (כמו האשכנזים והאיטלקים) לא נהגו להכשיר בשר על ידי נפיחה, ואילו המגורשים הספרדים נהגו להכשיר.

ר׳ יעקב ן׳ חביב מציין שעם בואם של הספרדים, רצה להחזיק במנהגי ה״תושבים״, והואיל ומצא חכמים גדולים כגון החכם ר׳ שמואל פראנקו, החכם דון יהודה בן בנשת ואחרים, שלא נהגו כך, נמנע גם הוא, אף על פי שחשב שיש ללכת לפי ״נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם״.

עקב חילוקי דינים אלה בדיני איסור והיתר, לא אבל בן עדה אחת אצל בן העדה השניה.

  1. נסיונות של שיתוף! פעולה בין שתי העדות

במרוצת המאה השש־עשרה, היו נסיונות רבים של שיתוף פעולה בין שני הקהלים. נכונות זו היתה יותר מצד הרומאניוסים, שרצו ליישר את ההדורים ולמנוע מחלוקת. הרומאניוטים והספרדים התאחדו יחד בפעולות שונות, בגון הקמת חברה משותפת לתמיכה בישיבת טבריה, הסכמה משותפת בדבר הטלת חרם על המסחר עם אנקונה, הסכמה משותפת על ״חזקת הבתים והחצרות״, מינוי ״ממונים על העבירות״ ו״מפקחים על העבירות״, שיתוף פעולה בענייני חקיקה, כגון התקנת תקנות לשתי העדות והערכה משותפת של מיסים.

א.חברה משותפת לתמיכה בישיבת טבריה

בקושטא היתה קיימת חברה רומאניוטית, שמטרתה החזקת ישיבת טבריה, שהקימו דונה גרציה מנדס ודון יוסף נשיא. לחברה זו הצטרפו גם ״יחידים״ ספרדים וסידרו ביניהם הסכמות על אופן הנהגתה, שנכתבו ב״ספר ההסכמות״. והרי לשון ההסכמה:"… הסכמנו שכל מי שהוא חתום בהסכמה הזאת, לא יוכל לפרוק עול המצווה הזאת מעליו כל עוד יש בו רוח לשרת לשום סיבה ועילא ולא יוכל לצאת מן החברה ואפילו יגזרו עליו בני קהילתו, או בל מי שיהיה…״

אולם, הקהלים הספרדיים גזרו על ״יחידיהם״ שיצאו מן ההברה ושלא יטפלו במצווה זו. היתה להם כנראה הסכמה קדומה, שלא לחבר חברות קדושות בלי רשות הקהילות. כאן נתגלעו הבקיעים הראשונים באחדות בין שני הקהלים, משום שהיחידים הספרדים, שהצטרפו לחברה הרומאניוטית, קיבלו עליהם שייפרדו מהרומאניוטים, וכן נוצרו ביניהם חיכוכים ומתח חברתי.

ב.הסכמה משותפת להטלת חרם מסחרי על אנקונה

כשהתעוררה הבעיה של הכרזת החרם על המסחר עם אנקונה שבאיטליה, בגלל הרדיפות האכזריות של האפיפיור פאול הרביעי כנגד האנוסים (1556), ניסה ר׳ יוסף ן׳ לב – ראש ״ישיבת הגבירה״ בקושטא – לשתף גם את ״בני רומניאה״ בחרם זה.

בהסכמה ראשונה, שהסכימו עליה הספרדים, ״לא נקראו הרומאניוטים ולא חתם שום אחד מממוניהם בה, שלא היו צריכים להמנות עמנו״. מסתבר שמהריב״ל רצה שלהסכמת החרם יהיה תוקף רב יותר, ושיהיו חתומים עליה רוב נכבדי קהלי קושטא, ולפיכך ״כיתת את רגליו ללכת מממונה לממונה והפציר בהם, שיבריזו את ההסכמה והמעולים הרומאניוטים… הסכימו שלא לשאת ולתת באנקונה״. בפעולת שכנוע זו החל שיתוף פעולה ביניהם. והמשיכו בהטלת חרם של שתי העדות, בכנופיה גדולה של כל החבמימ ומרביצי־התורה רומאניוטים וספרדים ביחד עם "סובי העיר״, מנהיגיה ופרנסיה, על האיש שהלשין על דון יוסף נשיא. גם בפטרץ הישנה הסכימו ממוני ד׳ הקהלים (כולל הרומאניוטים) שלא יסחרו עם היוונים אנדוניי, שפחיי, אחיו ונכדיו וחבריו למשך חמש שנים, מפני שאלה פגעו ביהודים שם. בית הדין של ד׳ הקהלים הטיל קנס של מאה זהובים על מי שיעבור על הסכמה זו(משנת השע״ח/1618).

ג. הסכמת חזקת הבתים והחצרות

בשנת של״ז (1577) התפשרו שתי העדות בקושטא בעקבות אי־הבנות, שהיו כנראה ביניהן, והסכימו יחדיו בנוגע ל״חזקת הבתים והחצרות״, בהתאם להסכמה הקדומה מקושטא: ״והיום הזה קמנו ונתעודד, אנחנו הבאים על החתום בשם כל ק״ק רומניא, ספרד יצ״ו, לקיים ולאשר ולחזק בדק ההסכמה״.להסכמה זו שלושים סעיפים. לפי הסכמה זו, אסור ליהודי לשכור מגוי בית, חנות או חצר, שהחזיק בהם חברו, ולגרום לו נזק בחזקתו. ואם שלח ידו בחזקת חברו, לא יהיה רשאי להיכנס לגור או להחזיק בה ויהיה חייב להחזיר את החזקה לחברו, ולשלם כל נזק שנגרם לחברו מהעלאת השכירות וכן ייענש האיש. כדי שההסכמה הזו תישמר ותקוים על ידי הקהלים החתומים עליה, מונו ממונים משותפים לדיון בסכסוכים שיתגלעו ביניהם.

הסכמות החזקות מסדירות: ו. מי ראוי להיות ממונה על העבירות בעניין ההסכמות;

  1. תפקידם וסמכותם;
  2. תקופת פעולתם (ששה חדשים);
  3. תוקף התקנות.
הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר