סיפורים מחיי יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל

סירובו של הרב רפאל אנקווה להצטלםעין רואה

רב רפאל אנקווה זצ״ל זכה לשלושה עיטורי כבוד מטעם הממשלה הצרפתית ובית המלוכה במרוקו. בשנת 1918 זכה לעיטור כבוד מידי מרשאל ליוטה, שהיה הנציב העליון של צרפת במרוקו, וזאת בגין פעליו המרובים למען יהודי מרוקו. לרגל אירוע חשוב זה היה עליו להצטלם, לשם פרסום האירוע. אך הרב אנקווה היה לו עקרון, שלא יצטלם מעולם ושדמותו לא תופיע בשום עיתון או בכל דברי פרסום אחרים מחמת האיסור לא תעשה לך כל תמונה. עוד הוסיף ואמר, כי יהיה מוכן לוותר על העיטור ובלבד שלא יצטלם. ראשי הקהילה אמרו לו כי הדבר הכרחי וסירובו להצטלם הוא פגיעה בכבוד המלכות. בסופו של דבר השתכנע והצטלם פעמיים. הודות לכך נשארה בידינו עד היום הזה דמות דיוקנו המופלאה והמרשימה, ובפרט בעבור אלה שלא זכו להכיר אותו בחייו.

דמות דיוקנו הונצחה אחר בך בידי הצייר דוד מויאל, ונמכרה במכירה פומבית בסך 5,000 שקלים. דמותו של הרב היתה כדמות מלאך, ומימי לא ראיתי כמוה בכל קהילות מרוקו. הוד והדר רב היו נסוכים על דמות מופלאה זו.

מעולם לא נראה בחוץ, רק כשהלך לבית הכנסת, עד אשר לימים בנה בית מפואר ובו גם בית-כנסת. בימי שני וחמישי, מונית היתה באה לקחת אותו לבית דין הרבני העליון שהוא עמד בראשו. כבר סיפרתי על כך. בעוברו ברחוב, כל בעלי החנויות היו יוצאים מחנויותיהם כדי לנשק את ידיו או את שולי מעילו העליון (אל-ברנוס). לעומת הגברים הנשים היו מציצות מפתח ביתן, פושטות את ידיהן כלפיו ומנשקות אותן, כראותן ספר תורה, בהערצתם אליו מצד אנשי השלטון המוסלמי והצרפתי לא ידעה גבול. כי ראו בו מנהיג רוחני לכל דבר. תמונתו שהופצה ברבים, היתה כעין קמיע והצלחה בכל בית. גם צייר צרפתי מפורסם ביקש לצייר את דיוקנו של הרב בצבעי שמן, אך הרב סירב לכך.

מנהג לוויה שלא היה ידוע לנו

בעלותנו ארצה בשנת 1948, וגרנו ביפו, התיידדנו מאד עם משפחתו של הרב משה לוי זצ״ל – רבה הראשי של בת-ים. בן עירנו, שעלה יחד עם משפחתו לא״י בשנת 1921, בהיותו עוד נער כבן שבע. ואני זוכר זאת היטב, בהיותי בגילו. אמי זהרה ז"ל נפטרה ביפו בליל שבת כב׳ בחשון תשי״ז (1956) ונקברה בקרית שאול. הרב לוי ומשפחתו  הטריחו את עצמם ובאו מבת-ים (ולא היה אז אוטובוס) להשתתף בהלוויה. בהוצאת הגופה מהבית קרה דבר או מנהג שמעולם לא שמעתי ולא ידעתי עליו. הרב משה לוי ז״ל אמר שרק הבנים שלה (היינו חמישה אחים) יוציאו הגופה מהבית, וכל אחד מהבנים יפשול את שרוולו השמאלי מהז׳קט שלו. וכך היה. מנהג זה לפי דבריו של הרב הוא מנהג הספרדים בירושלים. הוא הספיד אותה כראוי, ביודעו שהיא היתה אשה צדיקה וחסידה במרוקו. הוא השתתף אתנו בכל התפילות בביתנו ובכל אירועי האבל, כמנהג יהודי מרוקו.

יום אחד אמר לי בצנעה ״אתם יוצאי מרוקו, קוראים הכל בעל פה, מזמורי תהילים, אלפא-ביתא וכו', אנחנו חכמי ארץ ישראל לא התרגלנו לזה. יוצא מזה שרב בארץ ישראל אינו יכול לקרוא אתכם מה שאתם יודעים לקרוא בעל-פה וזה גורם לי למבוכה מסויימת״. מנהג הפשלת השרוול, לא שמעתי עליו מעולם, ואיני יודע מה מקורו. מה גם שהשתתפתי בבמה הלוויות של נפטרים בירושלים, ולא ראיתי מנהג זה באף הלוויה. הרב ענה לי שהפשלת השרוול היא כעין קריעה, פן לא יימצא איש בזמן הקבורה לעשות קריעה לאבלים והיא כעין לבישת שק, הלבשה לא רגילה, לאות אבל.

הסוד הכמוס של הרב יעקב אבוחצירה

כפי שסיפרתי לעיל, משפחתנו מוצאה היה מתאפילאלת, מקום מגוריו של הצדיק הנודע הרב יעקב אבוחצירה זצ״ל. הדוד שלי, שאיבד מאור עיניו בהיותו עוד ילד בן שלוש- ארבע, האמא שלו, ביודעה שאין מה לעשות איתו, הביאה אותו לר׳ יעקב אבוחצירה. הרב קיבל אותו ואף קבע שהוא יהיה בן בית, כבן מאומץ. הדוד שלי, על אף מומו, התגלה כתלמיד עילוי. מקום משכבו בלילות היה סמוך לחדרו הפרטי של הרב אבוחצירה. יום אחד הדוד שלי גילה שהרבי, על אף שהוא שוכב לבד בחדר מבודד, בבל לילה הוא שומע שהרב מדבר ולומד עם מישהו. יום אחד הדוד שלי העז ושאל את הרב ״הרי אני יודע שאתה שוכב לבד בחדרך, ואין איש אתך. אבל בכל זאת אני שומע כל לילה שאתה לומד או מדבר עם מישהו״.

הרב אומר לו ״תשתוק ואל תגלה דבר זה ברבים. כל לילה בא אלי אליהו הנביא ואנחנו לומדים ביחד. עכשיו שנודע לך הדבר, אני מתריע בך, אם תגלה סוד זה בהיותי עוד בחיים, אתה תמות. אך לאחר מותי, מותר יהיה לך לגלות הסוד ברבים״.

כך שמעתי מפי הדוד שלי, ר׳ דוד אדהאן, וכמובן שהוא גילה סוד זה ברבים רק לאחר פטירתו של הרב אבוחצירה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר