ד"ר דן מנור – מאמרים

ספרייה

כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך , כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.

סינסתיזה=(ערבוב חושים)

זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים  במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות :

"אבנים לוחכים בִּכְפָפָה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי (לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,

"פנים מאירים כִּמְצַלְתַּיִם".('דימונה') ערבוב חוש הראיה והשמיעה.

"הַשַּלְוָה נושמת סְכָכִים" ('סֻכּוֹת) ערבוב חוש השמיעה והריח,

"טעמו כְּרִצּוּדִי כוכבים" ('מחוזות ילדות'). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,

 לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה"('אפריון') במקום רשת מזורה(משלי א יז), או פרושה. "חָרְטָה חותם" ('גלוי וידוע') במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.

ד). האני האישי

נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד  כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.

באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר  סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "כתעתועי מרמה" ('אדם').

בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אֵלִי! קשור לי כְּבָלֶיךָ כִּכְתָרִים ואצעד כל חיי אַסִּיר קיומך" (שם).                                                                משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.

אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מִתּוֹךְ כַּף הַקֶּלַע נִזְרַקְתִּי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שַיָּךְ, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')

הוא מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו כאותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: "הוא כאן, אך לא מכאן” .

המשורר  מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף שדרכו זו גובה ממנו מחיר  מלא :"אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם שחרשה מענית אחרת בשבילי" ('בַּתֶּלֶם').

הוא מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם הערכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו :"משלם אני מחיר גבוה…והולך בתלם שלי"(שם).

יתרה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו של מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם הנכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים,ואת המציאות המתגלה לעיניו : כ"עולם מְיֻסָּר בִּסְבָאָיו מתגולל בְּקִיאוֹ".במציאות אֲפֵלָה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור ('אל מול נביא').

אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.

אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים :"וְרַבּוּ פִּצְלֵיהֶם ואין מוצא, ונשארו לי חידה הם וְקִרְבֵיהֶם"('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.

יש לנו כאן,אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת:"מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.

אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם:'בלהות', 'קְצוּץ כְּנָפַיִם', 'חוזר בתשובה', 'אֲדֻמּוֹת הן', 'שֵׁדֵי שַׁחַת'. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.

ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'כְּחוֹל מִדְבָּר' המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקום-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, וה"יש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק :"ומה שבטוח זה הַסָּפֵק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הַקַּיָּם היחיד".

      סיכום

בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו 'עוף החול',בעיקר תוך התמקדות  על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר