מאמרו של ד"ר מנור מהפייס בוק…שווה קריאה
לפני שבוע הוצגה בערוץ אחד תכנית על הטיפול המסור שאליו זוכים תושבי עזה בבתי חולים בישראל. הייתה זאת ילדה שהרופא הציל את חייה על ידי ניתוח לב פתוח, ולצדה ילד כבן שמונה, שאף הוא זכה לטיפול מסור. הרופאים והאחיות גילו כלפי החולים, וכלפי הוריהם יחס של חיבה תוך נשיקות וחיבוקים(לא זכיתי פעם לראות ילד יהודי זוכה ליחס כזה). ובעודי צופה בתכנית, קול ממיתרי לבי מזמזם פיוט אחד מפיוטי "יקון חצות", ששמעתי מפי אבי ז"ל. הפיוט מתאר את עליית הנשמה למרומים בשעת השינה. והממונים על הנשמות בודקים, אם הנשמה פגומה, או תקינה. תהליך הבדיקה מתואר בזו הלשון: "ימצאוה מעוטרת / בתפילין ובציצית / כמו כלה מקושטת, או ימצאוה מטונפת / בעוונות ובתוספת / כמו שפחה נחרפת".
ועד שאני תוהה מה עניינו של השיר לכאן, מצאתי קשר בינו ובין המציאות המוצגת לעיניי, שגם בה תיתכנה שתי אשרויות. הילד בן השמונה בעוד שנתיים יהיה בר חובה לגיוס לוחמים צעירים המיועדים לגן עדן. הנה הוא בכיתה שומע את המורה לגיאוגפיה המסמן את כל מדינת ישראל כטריטוריה פלסטינית שהציונים כבשו, ועל השאבאב מוטלת המשימה לשחרר אותה, ולזרוק את כל הציונים לים. אפשרות אחת תהיה, שהילד יקום ממקומו וימחה על דברי המורה: "איך אתה מדבר על הציונים שהצילו חיים של ילדים רבים מבני עמנו. אנו חייבים לכבד אותם0 ולחיות עמם בשלום. דבריו נתקבלו במחיאות כפיים סוערות, ועוד באותו שבוע פרץ מרד נגד השלטונות בעזה, העם בחר במנהיגים חדשים שהיו מוכנים לשבת למו"ם עם ממשלת ישראל. לא חלפו אלא כמה ימים עד שהשמועה על מזרח תיכון חדש עשתה לה כנפיים. הרופאים והאחיות של אותו בית חולים נישאו על כתפיים, וקהל רב מריע להם שבזכותם הגענו לשלום כשמכאן ואילך נרתם כולנו לשגשוג האיזור. "ידעתי שזה יקרה", התנוססה כותרת בעיתון היומי. כותב המאמר הוא ש' פרס.
אפשרות שנייה. המורה לאנתרופולוגיה. קבע לפי מחקריו, שהיהודים הם צאצאי הקופים, או לפי מחקר אחר מוצאם מעצמות של נבלות. לכן הם לא זכו לאור האלוהי. משום כך דמם הפקר, אך אם הם משרתים אותנו ניתן להם את חייהם לשלל. אותו ילד קם הפעם ממקומו: "אללה שיבש את מוחם כדי שנפיק מהם תועלת. כך הם הצילו את חיי, אף על פי כן הם ראויים למוות, כי על ידי מותם אנו זוכים לגן עדן". הילדים הגיבו במחיאות כפיים תוך קריאות "מוות ליהודים". המורה התמוגג מנחת שזכה לטפח בתלמידיו את האידאולוגיה שעל ברכיה התחנך "מניין לך שהריגתם מעניקה לנו חיי נצח", שאל המורה. החג' בלעם אמר זאת.
ובכן רבותיי הקוראים את הכתוב כאן. את האפשרות השנייה אתם רשאים לספר להורים, לאחים ולחברים. ואילו האפשרות הראשונה עליכם לספר לסבתא בלבד.