לעילוי נשמתה של סוליקה הצדקת שיום פטירתה חל בכ"ז באייר

לעילוי נשמתה של סוליקה הצדקת שיום פטירתה חל בכ"ז באייר

הפיוטים על סול, על איכויותיהם הפואטיות והתמטיות, נכללים בשירת צדיקים ובהספדים. הפייטנים הציבו מטרה בכתיבתם: לבנות על קברה חומה ומצבה, כדי שיהפוך מקום עלייה לרגל, מקום שאפשר להשתטח עליו ולהתחנן בו לעזרה. הפיוטים המעטים הם התעודה היחידה הכתובה עברית על אודות המקרה הטרגי. הפיוטים נמנעים מלקונן על גורלה של עלמה יהודייה שלא זכתה להתחתן, לבנות משפחה ולקיים מצוות המייחדות אישה יהודייה (חלה, נידה והדלקת הנר). ברדוגו רומז על כך בכתובת ובסוף הפיוט, ואף חלואה בכתובת הפיוט שלו. אבל עניין זה אינו משמש יסוד מכונן בעיצוב השירים. דמותה של סול הופכת לסמל המשרת את האידאלים של הקולקטיב. הפיוטים אינם מדובבים לא את קול העלמה ולא את קולם של בני משפחתה החפצים לקונן על מותה ולשוחח אתה על המכאובים ועל האסון שהיו מנת חלקה. דיבוב קולו של הנפטר או של הורי הנפטר הוא תופעה הניכרת בשירי הקינה במרוקו, למשל בשירו של דוד חסין על מות רבי זכרי בן משאש, שבו נאמרים הדברים מפי אביו שנפטר מכבר.

בכל הפיוטים נעדרת סול חשואל כקול פרטי, משום שהמחברים רצו לממש את המסר שלה בלבד. דמותה מתגלגלת לאידאה ולאלגוריה, לכן משרתת הווייתה בפיוטים את ההשראה האפית יותר מאשר את ההשראה האלגית. הדבר אינו כך בקצות שחוברו עליה.

נציין שבדומה לקינות לתשעה באב ולקינות על חנה ושבעת בניה, בפיוטים על סול אנו נוכחים בכתיבה אפית המהללת בשפה גבוהה עלמה היוצאת למסע רצוף פעולות גבורה. כל האמצעים הפואטיים מכוונים למטרה הזאת. אין המחברים מתעניינים בחייה בעיר טנג׳יר, במצב הוריה מעת ההאשמה עד ההוצאה להורג, אלא רק בדרך התמודדותה עם יריבים אויבים ועריצים. על כן אומר עליה שמואל אלבאז: ״רבות בנות עשו חיל ואת עלית על מלנה״.

דמותה של סול מובנית בפיוטים על פי תפיסת ספר מקבים, שחובר בהשראת התרבות ההלניסטית שהתייחסה למרטיר כאל גיבור חיל. אפיון זה הוא חלק ממהותו של אדם המוכן להפוך ל״עד״(מרטיר) לאלוהיו ולדתו עד כדי מסירת נפשו. אפיון הגבורה אינו מבחין בין המינים, לפיכך גם באישה מרטירית מצויה andreia, כלומר גַּבְרוּת שתאפשר לה להתמודד עם הסכנות ועם המצוקות.⁵ כך מתוארת אם שבעת הבנים אחרי הוצאתו להורג של הבן השישי:

ועל כולם ראויה להשתוממות ולזיכרון טוב האם אשר ראתה את שבעת בניה מומתים ביום אחד והיא נשארה בגבורת נפש בתקווה לה׳. את כל אחד מהם הייתה מעודדת בלשון אבות, מלאה ברוח נדיבה ובחזקה את לב האישה ברוח גבר אמרה להם…

כל הפיוטים כולם משבחים את רוח הלחימה ואת כוח עמידתה של סול מול גברים עריצים שאסרו אותה ועינו אותה, כך שדמותה מובנית על עקרון הגברות, או נכון יותר על עקרון הגבורה האופייני לבת חיל, שאינו משאיר שום פתח לחולשה ולהרהורי חרטה.

אכן, כנגד טענותיהם, עלילותיהם ומסע השכנוע של המוסלמים, משיבה סול מלחמה שערה. כיאה לגיבור אפי היא יוצאת מהמערכה ללא חת, כשידה על העליונה, וכך מתקבלת ההוצאה להורג כמעשה פשע של שרירות לב. כל הרבדים ההיסטוריים והתרבותיים של העם היהודי, כל הקהילות היהודיות של ההווה, נקראים להצדיע לה ולהללה. היא הופכת לסמל המחזק את רוח העם בתקופה הקריטית (העם מפוזר ונתון לעריצותם של שליטים אכזריים). הפיוטים מנסים להוכיח שכל היהודים מתלכדים בזכות המעשה הזה של קידוש השם שעשתה. אין הפייטנים חוסכים במילים ובביטויים כדי לשבח את יכולת התמדתה, יכולת המוכחת בתיאור חוזר ונשנה של מעשי האכזריות שסול הייתה נתונה להם במאסרה. הדברים קולחים בלהט המאפיין דו־קרב בשדה מערכה באמצעות מקצב ומצלול המזכיר קול של השחזת חרבות. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בפיוטיהם של מונסונייגו ושל שמואל אלבאז, החדורים רוח קרב, גבורה והתלהבות יותר מאשר כישלון ומפלה. תמונה רודפת תמונה עד מותה של עלמה בודדה מול גברים מוסלמים רבים וחזקים ממנה. המאבק ניטש בין שני הכוחות, כוחות הרע (המוסלמים) וכוחות הטוב (היהודים), כיאה לכל כתיבה אפית הבנויה על חלוקה ברורה בין שחור ללבן, בין טוב לרע, ללא דרך ביניים.

היעדרותם של דרך ביניים ושל גוני אמצע מאפיינת את המארג האפי על כל רבדיו. הכתיבה האפית על סול עשויה הייתה לשאוב את השראתה מסיפורי גבורה של נשים מפורסמות בתנ״ך, כמו הפרקים על דבורה ועל יעל אשת חבר הקיני שהכריעה את סיסרא בתחבולה ובאכזריות כדי לגאול את עם ישראל, דבר שלא עלה בידם של אנשי מלחמה באותה עת. דבורה הנביאה מדגישה את העובדה שהצלת ישראל התאפשרה על ידי אישה. בני ישראל הלכו בדרך עקלקלה והחרות ניטלה מהם "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל״(שופטים ה, ז). הנביאה מעתידה שבחים גם על אשת הקיני: ״תברך מנשים יעל […] ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו״(שופטים, ה, כד-כו).

אבל השירה האפית התנ״כית המעמידה במרכז את האישה לא פילסה נתיב לשירה ההרואית על דמות מופת כמו סול חשואל. אפילו פסוק השבח המפורסם "תבורך מנשים יעל״ לא אומץ לגביה. שום יניקה או זיקה כלשהי לפרקים הרביעי והחמישי מספר שופטים אינה ניכרת, אף על פי שבקינה של ברדוגו על בתו של החכם משה טפיירו מושווית אותה אישה ל״אשת לפידות״ בזכות חכמתה ויושרה.⁷ בקינה על מות אשתו יוכבד הוא אומר ״בתוך עלמות קורין לה חכמה״. בין הפייטנים שוררת תמימות דעים על כך שסול היא חכמה ו״יפת דעים״, ברם אף פייטן לא חשב על אפשרות של זיקה בין סול לאחת מנשות ספר שופטים הגיבורות והחכמות.

בשירה העברית של תקופת תור הזהב בספרד מושתתת דרך עיצובה של דמות האישה על פי דפוס טיפוסי שאין לו שיג ושיח לא עם המציאות כהווייתה, לא עם ניסיון אישי ולא עם היחס שיכלו לרחוש כלפיה באמת. ברם, בפיוטים של ״מי כמוך״, כמו בפיוטי העקדה הנאמרים בבית הכנסת, מתגלה שרה, אמו של יצחק ואם האימהות, כדמות המעוגנת היטב במציאות. בכתבים כגון אלה, בשונה מתיאור העקדה בספר בראשית, מופיעה שרה האם כמעורבת היטב בנעשה, ומביעה חששות לנוכח מסעם של האב ושל הבן למרחקים לשם עבודת הבורא. דמות האם משתקפת עם כל עומק הווייתה בדברי בנה יצחק בעת עקדתו, כפי שהדבר מתבטא למשל בשורות אלה מ״עת שערי רצון״ – עקדה לר' יהודה אבן עבאס, פייטן יליד פאם שחי בדמשק במאה השתים־עשרה:

שיחו לאמי כי ששונה פנה

הבן אשר ילדה לתשעים שנה

היה לאש ולמאכלת מנה

אנה אבקש לה מנחם אנה

צר לי לאם תבכה ותתיפח.

הדמות השותקת והמושתקת של ספר בראשית מתחלפת בדמות אהובה שדואגים לה ושנעצבים עמוקות בשל אסונה הכבד המביא אותה לבכי אין קץ. הפיוט הזה נכנם למחזור הספרדי ומושר במנגינה מרגשת לפני תקיעת השופר בראש השנה (יש השרים אותו גם בהזדמנויות נוספות). הוא שימש מקור השראה רב ערך ליצירה במרוקו גם בנושא דרך עיצובה של דמות האישה, במיוחד בפיוט של דוד חסין ״עת נחלי דמעה״. בפיוט זה מנסה חסין להעלות את דמותה של אלישבע אשת אהרן בעת מות בניה נדב ואביהוא, שהוכו על ידי ה׳ כאשר הקריבו אש זרה על המזבח. הפרק העשירי של ספר ויקרא סתם ולא פירש באשר לאמונתה ולכאבה של האם. לא כן הדבר בפיוטו של חסין, שבו מקבלות נקודות אלו משנה חשיבות.

הקינות שחוברו במרוקו במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה לזכר נשים מעידות על התייחסות ראלית למידותיהן ולאיכות של כל אחת ואחת מהן. אותה תופעה ניכרת בשירים הנאמרים בהכנסת כלה. הטקסטים של פייטני מרוקו משקפים מציאות חווייתית תלוית זמן ותלוית מקום מוגדרים. ברם, בקשר לסול שהוצאה להורג בחרב ב־1834 ומסרה את נפשה על קידוש השם, ניכרת היערכות פואטית ורעיונית. אולי בגלל נוראות המופת שלה היא מורמת מכלל הנשים. ההגבהה האיכותית הזאת התאפשרה באמצעות ההשראה האפית.

שירה אפית (או אֶפּוֹס, וכן שירת עלילה בעברית) היא סוגה (ז'אנר) של שירה פולקלוריסטית, אשר מגוללת סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים. 'עלילות גילגמש' הוא האפוס הענק הראשון בתולדות הציוויליזציה. דוגמאות קלאסיות נוספות לשירה אפית הן האיליאדה והאודיסיאה מאת הומרוס . כיום השימוש בסוגה קלאסית זו אינו נפוץ, אך המונח אפוס משמש עדיין לתיאור יצירות ספרותיות או קולנועיות עצומות ממדים המתארות מעשי גבורה ואירועים היסטוריים רחבי היקף. האפוסים הקדומים קשורים קשר הדוק למסורת השירה שבעל-פה; במקרים רבים העתיקו חברות אורייניות את הצורה האפית, ודוגמה מובהקת לכך היא האיניאדה הרוֹמִית מאת המשורר ורגיליוס, שמְחקה את הסגנון ואת הנושא של הומרוס.

גם במקרא ישנם קטעים אותם ניתן לזהות כשירה אפית כדוגמת שירת הים ושירת דבורה. לטענת הפרופ' משה דוד קאסוטו, דוגמאות אלו וכן רסיסי שירות נוספות במקרא גופו מעידים על קיומה של שירת עלילה (שירה אפית) קדומה שהתקיימה בישראל קודם העלאת המקרא על הכתב.