ארכיון יומי: 12 במאי 2018


Les veilleurs de l'aube-V.Malka-Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)

Il convient d'évoquer ici un point d'histoire. La ren­contre entre ces juifs que l'historiographie juive appellera megorachim (expulsés) avec les tochavim (les juifs autochtones) ne sera pas un long fleuve tranquille, loin s'en faut. Querelles incessantes, controverses théologiques et juridiques (halakhiques), accusations réciproques : un véritable schisme, de caractère religieux, social et culturel, un réel choc culturel sépare leurs communautés. On ne prie pas dans les mêmes synagogues. On ne se fréquente pas ou très peu. Les uns et les autres n’ont pas, par exem­ple, la même appréciation de ce que signifie une viande casher. Le conflit doctrinal sur ce point en particulier – nombre d’historiens l’évoqueront – durera d’ailleurs des siècles. A peine se considère-t-on comme appartenant à la même religion. Les récits légendaires racontent que si, d’aventure, tel jeune homme appartenant à une famille d’expulsés épousait une jeune femme de la famille des juifs autochtones, on considérait le jeune homme comme décédé et on en prenait ostensiblement le deuil. Certains gardent encore le souvenir de ce que, dans leur enfance, au mitan du xxe siècle, les juifs d’origine espagnole trai­taient leurs coreligionnaires autochtones de forasteros et il ne s’agissait pas là d’un compliment ou d’un titre de noblesse.

Quel rapport avec la musique ou la liturgie synagogales ? Il y a un domaine où les juifs venus d’Espagne vont s’imposer totalement et en très peu de temps : celui des mélodies synagogales et des airs liturgiques.

Voici des hommes et des femmes qui, vivant en sym­biose intellectuelle avec les maîtres de la musique anda­louse, ont adapté ces airs dans leurs prières, dans leurs chants quotidiens, dans leurs rites religieux et jusque dans leurs élégies.

La confrontation entre les airs de ces juifs venus d’une civilisation relativement raffinée et ceux que chantaient les juifs installés dans ces régions depuis longtemps était par trop inégale. D’un côté, des musiques agréables, riches, variées, sophistiquées, créées en commun par des groupes de poètes et de musiciens expérimentés ; de l’autre, des airs simples, monocordes, sans grande invention et souvent répétitifs. D’un côté, des musiques créées pour servir d’accompagnement à chaque heure de la journee  et de la nuit et épousant toute la palette des sentiment׳, qu’un homme peut éprouver : de la joie à la mélancolie, de la tendresse à l’exaltation, de l’amusement à l’allégresse, de la méditation à l’espérance. Le tout obéissant à des règles telles que l’andante ou l’allegro. Oui, assuré­ment, la musique andalouse est un trésor et ce trésor va balayer comme fétu de paille les airs sur lesquels les juifs autochtones psalmodiaient plus qu’ils ne chantaient vrai­ment leurs textes religieux, leurs rituels et leurs prières.

Si bien que, très vite, ces airs musicaux prennent vérita­blement possession de la quasi-totalité de la liturgie des juifs du Maroc. Ces mélodies vont les accompagner dans leurs errances. Elles sont aujourd’hui devenues presque une sorte de repère identitaire. A Paris et à Lyon, à Anvers et à Genève, à Montréal et à Madrid, ces airs perpétuent une histoire et une mémoire. Dans certaines synagogues françaises, même les juifs ashkénazes ont désormais appris à chanter tel texte des psaumes selon des airs des modes andalous Istihlal (qui, à l’origine, chante l’éveil de la lune) ou Ghribt el Husayn (qui s’extasie devant le beau et le merveilleux). Il serait sans doute exagéré de pré­tendre que ces airs sont chantés selon les règles que connaissent les vrais amateurs de cette musique. Détachés de leur lieu de naissance, ils se sont peu ou prou dété­riorés, altérés. Les fidèles chantent sans savoir en vérité ce qu’ils chantent. De plus, la mémoire n’a gardé que les airs simples ; en route se sont perdus des airs complexes ou sophistiqués… Il arrive aussi que tel air de la musique andalouse, en pénétrant dans la sphère et les rites de la synagogue, subisse, de manière incompréhensible, une mutation. Sans qu’on puisse expliquer aujourd’hui ni quand ni comment de telles transformations se sont pro­duites. « C’est l’oubli et l’ignorance – dit aujourd’hui Haïm Louk – qui sont responsables de ces altérations. »

Vous gens du Maghreb (Atem Yotsé Maarav)

O vous, gens du Maroc, hommes de foi,

Soyez nombreux à glorifier Dieu, en ce jour de Mimouna.

C’est ainsi, au Maroc, depuis les temps anciens,

Que s’expriment les juifs, bénissant leurs amis :

Réussis donc, mon frère, sois heureux et prospère !

Les enfants du pays, selon leur tradition,

Jusqu’à nos jours encore, en terre marocaine,

Offrent aux juifs de beaux cadeaux.

Juifs et Arabes, tous réunis,

Chantent en chœur, l’âme réjouie.

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע- ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

ההיגיינה והניקיון של עזה ותושביה הערביים

בבל מקום בארץ, בעת ההיא, היתה התחבורה רק ברכיבה על החמור, על הסוס, או על הגמל. לא היו עגלות, שכן עזה היתה בנויה סימטאות צרות, והרחובות בשכונות העיר היו ברוחב שבין שניים לשניים וחצי מטרים. עד למלחמת-העולם הראשונה לא היו בעזה כבישים, ובחורף היו סימטאות העיר בוציות, מוצפות שלוליות, והמעבר בהן היה קשה. כדי לחצות את השלוליות חלצו נעליים ועברו בתוכן יחפים.

לילדים לא היתה בעיה. בחורף הם יצאו אפילו בהנאה יחפים מהבית. כשנעליהם בידיהם חצו את השלוליות, ונעלו אותן רק בכניסה לבית-הספר, או לפני כניסתם למקום אחר.

אירופאים שביקרו בעזה התרשמו שזוהי עיר מלוכלכת, אף-על-פי שתושבי העיר לא השליכו זבל לרחובות, והעיר לא היתה מוזנחת. בכל יום או יומיים טיאטאו את הרחובות, ואת הזבל הובילו בשקים על גבי חמורים למזבלה שמחוץ לעיר.  מלבד העיריה איש לא שקד על ניקיון העיר, כי לא היתה מודעות לניקיון. הליכלוך בלט בעיקר ברמת המודעות לניקיון האישי של התושבים.

המים ניקנו בכסף והרחצה בבית-המרחץ היתה נחלת בעלי היכולת בלבד. היהודים החזיקו, לבדם, בחורף, את בתי-המרחץ והתרחצו שם אחת לשבוע. רוב תושבי עזה הערביים, על נעריהם וזקניהם, התרחצו לעיתים רחוקות בחורף, אולם בקיץ הלכו לרחוץ בים. המודעות לניקיון הגוף בעיר לא התפתחה, וההזנחה לא הפריעה אפילו לראשי העיר.

נסים אלקיים התריע מדי פעם נגד משכבי זכר ובהמה שהיו נהוגים אצל הערבים, והזהיר את הנוער היהודי להתרחק מהערבים שסובבו ברחובות בניסיון לפתות ילדים ונערים נוצרים ויהודים, גם פנה לעיריה בתלונה נגד אלה המטילים את מימיהם בחוצות ומחזיקים באבר-המין שלהם בראותם נשים מהלכות ברחוב, הוא הציע להקים משתנות כמו ביפו. כמו-כן סיפר לחאג' סעיד אלשווה מה עוללה החולירע לתושבי יפו, ושרק הודות לניקיון, פגעה המגיפה פחות ביהודים: בתורה שלנו כתוב"נקיים תהיו לה' אלהיבם". וה' אלהי היהודים הוא ה' אלהי הערבים. לכן זאת מצווה מהשמיים לרחוץ את הגוף כדי למנוע מגיפת חולירע בעיר.

חאג' סעיד אלשווה וראשי הדת שיבחו עצת המוכתר, השייח׳ נסיס, הדואג גם לבריאות הערבים, ומאותו זמן היו בתי-המרחץ מלאים מתרחצים ערבים כל החורף.

דרישה נוספת מהמוסדות להפנות עולים לעזה.

עם הקמת המשרד הארצישראלי על-ידי ההסתדרות הציונית בשנת תרס״ר ביפו, כל הפעולות וההתחייבויות של הוועד הפועל של חובבי-ציון עברו למשרד זה.

עוד משלחת של תושבי עזה, יחד עם הרב נסים אוחנה בראש ומשה ארווץ, נשיא העדה, ונסים אלקיים, פנתה לד״ר רופין, יחד עם יחזקאל סוכובולסקי ו. ד. לבונטין, לדרוש הגשמת תוכנית הגדלת הישוב היהודי בעזה, כפי שהובטח ע״י הוועד-הפועל של חובבי-ציון לפני ההתישבות בעזה. הם טענו כי חלה התערערות באמונתם של יהודי עזה במוסדות, והציעו לד"ר רופין אדמות זולות בסביבת העיר, להקים עליהן שכונה יהודית גדולה. רוב יהודי עזה היו מוכנים לבנות שם את ביתם אם יקבלו הלוואות חלקיות, כמו שקיבלו מתישבי"אחוזת-בית", כדי שעולים חדשים יבואו לחיות בעזה, כפי שתוכנן. הם גם הסבירו כי בעזה יש אפשרות גדולה לקלוט בעלי מלאכה וסוחרים, ויש גם מקום להקמת תעשיה.

ד״ר רופין וד״ר טהון שמעו בהקשבה את דברי המשלחת והבטיחו לעיין בבקשה, וגם לבדוק את האפשרויות לממן את הקמת השכונה הראשונה בעזה, ולהפנות את העולים מרוסיה להתישב שם.

אך בניגוד לציפייתם לא חלף זמן רב והמשרד הארצישראלי השיב בשלילה להצעות המשלחת העזתית. הוא הודיע כי למרבה הצער, העולים מרוסיה אינם נוטים להתישב בדרום והם מבכרים את הצפון בשל האקלים, אולם בבוא הזמן ידונו שנית בדרישה.

ד״ר רופין הוסיף, שאף-על-פי-כן אין המשרד דוחה הקמת שכונה ליד עזה, כאשר ישיג את המשאבים הדרושים. אנשי המשלחת יצאו מאוכזבים מיחס המשרד הארצישראלי כאילו "ישוב עולים חדשים להגדלת הישוב בעזה הוא עניינם של אנשי הגרעין בלבד, שיצאו לבצע שליחות לפי בקשות והפצרות חובבי-ציון, מתוך הכרה בחשיבותה של הרחבת ההתישבות בארץ.

העיר באר-שבע

עד שנת 1890 לא היו בנינים בשטח השוק שעליו הוקמה באר-שבע. היו רק מחנות של בדואים שחנו סביב לשטח בארות המים מימי אברהם אבינו.

בבל שנה אחרי הקציר התחדשה פעילות השוק. מאוחר יותר, החל בשנת 1892, בנו השבטים, שאדמתם גבלה בשוק, כמה מבני-חימר פרימיטיוויים, להשכרה לסוחרים שבאו מבחוץ, מחסנים לתבואה שקנו, או מחסה זמני לבהמות, לסגור אותן מפני גנבים, עד להעברתן.

היה מקובל וידוע, שהמוכרים היו גם הגנבים. בחשכת הלילה היו גונבים מהשטח את הבהמות שמכרו בבוקר ומסתלקים למחנות אחרים, כדי שלא יתגלו. אחרי שהממשלה התורכית החליטה להקים שם עיר בדואית, הקימה מיד בנין לשוטרים רוכבי גמלים, לרדוף אחרי הגנבים. כן עיבדה הממשלה תוכנית מיתאר לבניית בתים על המגרשים, וכן איזור של חנויות ומחסנים להשכרה או למכירה לסוחרים שבאו מערי הארץ השונות. חלק מהסוחרים קנו מגרשים ובנו עליהם בתים, חנויות ומחסנים.

משפחות יהודיות באות להתישב בבאר-שבע

עוד לפני שנת 1900 התישבו יהודים במחנה הבדואים משבט אל-עטוונה המשתייך לשבט אלתיהא. היהודי הראשון שנטה אוהלו שם היה נסים אלקיים. אחריו(1901) התישבה במקום משפחת גורדון כדי לבנות שם טחנת קמח.

נסים אלקיים, שהיה שותף של ראש השבט, חאג' על אל-עטוונה, ביצוא שעורה וחנדל, העביר לשם, ב-1906, את אשתו וארבעת ילדיו. היתה זו המשפחה היחידה שגרה באוהלים. בשנת 1908 נפטר יעקב גורדון ומשפחתו עזבה. בטחנה נותר רק שותפו שניידרוביץ, שמשפחתו ישבה בנס-ציונה. באותה שנה נרקם חלומו של חכם נסים להקמת ישוב יהודי בבאר-שבע, חלום שלא הרפה ממנו שנים רבות. ב-1909 הגיעה לעיר באר-שבע עוד משפחה שלמה, היא משפחת אליעזר מרגולין, אשתו צילה ובתם הקטנה. הם גרו ועבדו בטחנת הקמח של גורדון ושניידרוביץ. ב-1909 פתח הכס נסים בבאר-שבע חנות למכירת קמח והושיב בה את בנו אברהם. ביוון ששנת 1909 היתה שנת בצורת, הוא עשה עסקים טובים. באותו זמן כבר גרו בבאר-שבע, בבתים ובאוהלים, ב-800 נפש, רובם סוחרים ערבים, תחת שלטונו של הקאימקם התורכי, מושל המחוז רוסטוק באשה. באר-שבע הפכה לשוק מרכזי לשבטי הבדואים. מכרו בו סוסים, גמלים, תבואה, כבשים וחוטי צמר לאריגה גסה, תוצרת עצמית, וגם מרכז לחנדל.

נסים אלקיים לימד כ-40 נערות בדואיות לקלף את החנדל המיובש במדבריות הנגב, ולימד עוד 20 צעירים לנפות שעורה מן החול ומן האבנים שהתערבו בה, ולמלא אותה בשקים למשלוח לאנגליה ולגרמניה – הישר לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-פרק שני-ימי המללאח

דוכני הפֵרות המיובשים לא פחות מפליאים במגוון מיניהם, צבעיהם, ריחותיהם וסידורם: תמרים ותאנים, משמש ושאר מינים, מהם מסוכרים ומהם נופך של נאות המדבר נודף מהם, וכולם ניצבים זה על זה מבהיקים באור השמש או דהויים ממנו, מזמינים ליטול מהם, ובין כך ובין כך הם תאווה לעיניים. לצדם קטניות ערומות, מציצות מתוך השקים הניצבים על הקרקע או מוגבהים ממנה על לוחות עץ, ואת שפע גוניהם, צורותיהם וגודלם העין אינה שבעה מלראות: עדשים אדומים כגרעיני רימון המותקנים לברכת ״שירבו זכויותינו״, זרעי תלתן שמהם המעורבים בסוכר מאובק, כאילו ערוכים לאותה ברכת ראש השנה, ומהם טהורים וזהובים כגרגירי חיטה מכווצים, אפונה מרוסקת לחצאין, שכבר לא יאה לבוחנה תחת מזרנה של נסיכה, עדשים חומים שנהוג לבשל מהם בתשעה באב ובימי אבל אחרים לא עלינו, שעועית לבנה שכל אחד מגרגיריה ככלה כלולה מתחת לחופתה, גרעיני חומצה שבלעדיהם חמין צפון אפריקני תמיד ילקה בחסר ובערבי שבת הם תמיד רעים נאמנים למאכלי הדגים, גרגירי חיטה ששימשו גם לחמין בשבת וגם לדייסות בימי החול, וגם אורז, זרעי חיטה מרוסקים למיני תבשילים, פולים גדולים וקטנים, קלופים למרק הביסַאר של לילות חורף, ועם קליפותיהם להתקנת מעדנים אחרים, ועוד ועוד. אך מי שלא ראה והריח את דוכני התבלינים לא ראה ולא הריח תבלינים מימיו. הערמות הגביהו בחרוטיהן מעלה מעלה, התגרו בשובבות צבעיהם במה שהעין יכולה לקלוט: צהוב הזעפרן ליד שחור הפלפל, אדום הפלפלת ליד ירק הזעתר, חום הכמון בצד לובן המלח ועוד אין־סוף מיני תבלינים שלו באתי להכיר את כולם ולמנות אותם ספק אם נותרו עיתותי בידי להפליא בתיאורם לפני הקורא. אלא שלבד מן הערמות המוגבהות של תבלינים, המחרידות תמיהה ללבך למי נועדו, שהרי אליבא דכולי עלמא אין צורכים אלה גרמים פעוטים מהן, מצוי מאחורי החנווני מלאי שגודלו ומגוונו מי ישורנו, המאוכסן בצנצנות שקופות הסדורות במדפים כבית מרקחת מצויד לתפארת. כל הצבעים שם, ואתה עומד נדהם ליכולתו של בעל החנות למצוא כל צנצנת מבין המאות שמאחוריו, לגרוע ממנה כמספר הגרמים המבוקש ולהשיבה למקומה בזריזות ובקלילות. תמיד תהיתי מי יודע מה המרקחות העלומות בצנצנות המסתוריות ההן, כי כללו של קהל קונה מתוך הערמות ורק יחידים מתעקשים על תבלין יקר ערך או יקר מציאות שעליו המתיקו סוד עם התנוונו קודם לכן.

סוליקה הובילה אותי לשוק האומנים, מהם מרקעי נחושת, שהפליאו לחרוט דגמים גאומטריים מרהיבים ולהוציא מתחת ידיהם טסים וכלי מטבח מעשי אומנות. גם היו מעבדי עורות, שהיטיבו להפוך עור חיות ובהמות גסות לבד משי חלק שממנו עשו ארנקים ותיקים, מעילים וריפודים. עוד היו צורפים שהוציאו מתחת ידם עדיים וחגורות עשויים זהב וכסף, משובצים אבנים טובות ומרגליות, ממש תאווה לעיניים. ונוספו לאלה יוצרי רהיטים אמנותיים, מעשה צדף משובץ בעץ, ואומנויות אחרות בשטיחים ארוגים לצבעיהם ולדגמיהם, אריגים צבועים ורקומים ועוד שלל של מלאכות שהזמן יכלה והעין לא תשבע. שוק האומנים גבל עם השדות שבקצה העיר, ולא נראה לעיני ההדיוט שלי שנוסף אפילו בניין אחד על אלה שהותרתי אחרי 30 שנה קודם לכן. באזור זה התגורר הרמב״ם בשהותו בפאס, ועדיין חקוקים בזיכרוני חדרו שביקרתי בילדותי, ובו מקלו וגלימתו, והסיפורים הנלווים על מעשי הנסים שעשה כדי לחמוק מידי נוגשיו המוסלמים, עד שנס מהם והסיע עצמו למצרים ושם עלה לגדולה. אלה כאלה מוסלמים, ללמדך שלא הדין הוא שמחייב לנגוש ביהודים ולהתעמר בהם, אלא השליט ושגיונותיו. רוצה ואינו צריך להם, מתנכל ומשפיל עד עפר; רוצה וצריך להם, מטפח ומרומם עד השמים. בכל מהלך התזזית הזה של דילוג ממקום למקום – ולפני עיכול האחד מקפצים אל משנהו – לא פסקה סוליקה למלמל באוזני כי ״הוא נרצח ללא סיבה״, כשכוונתה לאלי גוזלן שהכירה ושמותו זעזע אותה עד לשד עצמותיה. שמא חששה שהיא הבאה בתור? מה הוא עבד בין מוסלמים ומעורה בהם, כך גם היא. אלא שהיא איננה עתירת ממון כמותו, ומה יוסיף להם מותה של קשישה יהודייה ערירית הנתונה ממילא לחסדיהם? 

צעדנו לתחנת מוניות קרובה כדי לנסוע לביתו של הרב, שכבר לא שכן במלח שרוב תושביו ערבים, אלא בעיר החדשה שהייתה צרפתית רובה עד לעצמאות. עמדנו ראשונים בתור, עד שבאו יחידים וחבורות של מקומיים שדחקו עצמם לראש התור ואותנו לסופו, מן הסתם הכירו את סוליקה ולא נראה להם ראוי שיהודייה תקדים אותם. היא ניסתה כוחה בוויכוח על זכותה, אך מיד ויתרה ולחשה לי: ״אי־אפשר להתווכח אתם, תן להם להקדים אותנו״. נכנעתי לגחמות המקום כי לא רציתי לסבך את חייה של סוליקה כשאלך משם, אך נעצבתי על הביזוי שהיא צריכה לשאת יום־יום בלי שאיש יתערב לטובתה. המשכנו אם כן לעמוד בתור, אך הוא לא חדל להתארך מלפנינו היות וגם אחרים למדו כי אנו חשובים כאוויר ריק ולא ראויים להיחשב בני אדם, ומוניות רבות שתפתורנה את הבעיה לא נראו באופק. לפיכך הציעה סוליקה שנעלה לאוטובוס, שם התרחש מחזה מביש ומבזה, לא על שנדחקנו לכלי רכב ציבורי מזוהם, אלא על חוש ההישרדות שסוליקה נאלצה להפגין. היא שיחקה בשלמות את תפקיד מלחך הפנכה: קיפצה סביב הנהג בעליצות מופגנת (לו היה לה זנב הייתה לבטח מכשכשת בו), וכך עם הכרטיסן ואפילו עם הנוסעים שחלקם ודאי הכירה, ונראתה ונשמעה כאסירת תודה על שהתירו לה לבוא לאוטובוס, או על שהיא חיה ונושמת כל עיקר. והלוא גם זה יכול היה להילקח ממנה לו עלה הרצון מלפניהם. היא הוסיפה בלחשוש לתוך אוזני: ״זוהי הדרך היחידה להתקיים כאן״. כמה היה זה דוחה ומקומם בעיני, וכמה שבתי ואישרתי לעצמי כי יציאתי משם 30 שנים קודם לכן הייתה הטובה שבהחלטותי.

ליד בית הרב התרוצצו על המדרכה ילדים ערבים, וככל הנראה מפני שהכירו את סוליקה, שאלו אם באנו לראות את רבי ידידיה, ודיברו על אודותיו בהערצה גלויה וכובשת לב בתומתה. חזות פניו לא נשתנתה מעיקרה למרות 30 השנים שחלפו מאז הנחתי לבית הכנסת שלנו בהנהגתו בעלותי ארצה. הזקנה קפצה עליו, זקנו המחודד הלבין והעטה עליו ארשת אצילית וכבודה, וגופו התעגל והסתרבל משהו, אך הוא היה ערני וחד־מוח כתמיד וזכר את כל בני משפחתי לפרטיהם, ואף הרבה לשאול על כל אחד מהם. לאחר שמיצה את שאלותיו על ידידיו ומכריו ״שם״ בארץ ישראל, היה זה תורי לשאול את שאלותי והוא השיב בסגנונו הבהיר, המדוד והמתון כמימים ימימה. בעצב חבוי, אך כמתאמץ לדווח על דברים כהוויתם, ציין כי מתוך 32 בתי הכנסת שהיו בק״ק פאם נותרו רק שישה לפלטה לשרת את 500 היהודים שנשתיירו. השאר נמכרו לערבים והפכו למחסנים, לחנויות, למגורים ואף לאורווה במקרה אחד. הוא חזר ושנה באוזני שכל הרשומות של הקהילה היהודית שנצברו במשך הדורות צולמו ושוגרו לישראל, ונראה כמוצא נחמה שהנכסים הרוחניים הניתנים לטלטול נעקרו ודילגו עם העקורים, ורק הלא־ניידי ננטשו ובחלקם אף יצאו לרשות הגויים. הוא לא אמר דברים אלה בחדווה יתרה. מהחשובות שברשומות אלו היו ספרי דברי הימים של פאם, שסיפורים רבים ועגומים בהם על גזרות, שמד, מעשי טבח וצרות רבות אחרות שבאו על הקהילה ושלוקטו בידי משפחת הרבנים אבן דנאן לדורותיה מימי גירוש ספרד ועד למאה ה־19. הפירוט שבו נכתבו כרוניקות אלו ורשומות אחרות, הופך את תולדות קהילת פאס וקהילות אחרות במרוקו למסכת עגומה של סיפורי הישרדות תוך התחנפות למדכאים וכניעה להם, של שלמונים ששולמו להם כדי שירפו מגזרותיהם, ומכות שונות ומשונות שבאו על היהודים, בהן גזרות שמד שרק קדושים כסוליקה יכלו לעמוד נגדן, ומכאן הילת גבורתם שנשתיירה אחריהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
מאי 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר