מורשת יהדות מרוקו

פרק ראשון

קזבלנקה מראשיתה

קזבלנקה, קאזה בלנקה [בספרדית הבית הלבן] בערבית צ׳אר-אלבידא היתה כפר דייגים קטן, בשפך הנהר בוסקורה, שנוסדה על ידי הרומאים, וכונתה על ידי הפיניקים והרומאים בשם Anfa. באזור קזבלנקה התגלו ממצאים מן התקופה הפליאוליתית הקדומה. בעקבות רעש נחרב המקום ונעזב. בשנת 1465 הופיע דון פרדיננד מפורטוגל בראש חמישים ספינות, ועשרת אלפים חיילים, ואלה כבשו את המקום, ובנו בה מבצר. נבנתה שוב החל בשנת 1515 במשך מאתיים שנים של מלחמות. בין השנים 1750-1740 נבנה בה נמל על ידי מולאי אסמעיל עבדאללה החמישי, שמלך בין השנים 1757-1729. במכתב ממדריד ב-17 במאי 1790 נזכרות חמישים ספינות שהעמיסו תבואה בנמל צ׳אר אלבידא. עתה מצוי בה הנמל העיקרי של מרוקו, והעיר היא בירתה הכלכלית של מרוקו. קזבלנקה נהנית ממימי הנהר אל-רביע שאורכו כ-600 ק״מ, ונשפך ליד קזבלנקה לאוקינוס. צפונה מהאזור בו שוכנת קזבלנקה הוא אזור גשום, ויורדים בו בממוצע 400 עד 600 מילימטר לשנה. אבל דרומית ממנה אין גשם מספיק, חוץ מרצועה מקזבלנקה לסאפי, השוכנת דרומית לקזבלנקה בחוף האוקינוס. קזבלנקה, אלג׳יר ותוניס, הן הערים הגדולות בחופה של צפון אפריקה.

William Lempriere שביקר במרוקו וספרו יצא לאור בשנת 1793, כתב כמה פרטים על קזבלנקה. הוא מזכיר מבצר הנמצא בדרך בין צ׳אר אלבידא, מקום מגוריו של נסיך, המוקף גינה שתוכננה על ידי צרפתי. בעיר מצויים 150 כושים. לממשל הבריטי קשרים עם מרוקו החל מהמאה הט״ז, כאשר נחתם הסכם בין אליזבט מלכת בריטניה (בין השנים 1603-1558) לאחמד החמישי אלמנצור אלדהבי, החל בשנת ב-1577. בשנה בה מונה נציג רשמי של ממלכת בריטניה במרוקו.

הערת המחבר: בספר הדן על ראשית הקשרים בין ארה״ב למרוקו נאמר, כי בזמנו של שלמה המלך וחירם מלך צור, היו ספינות סוחר של הפיניקים מפליגות בים התיכון, עוברות את מיצר ג׳ברלטר ומדרימות לאוקינוס, למקום בו נבנתה מאוחר יותר העיר קזבלנקה. אולם וו הנחה בלתי מבוססת, Wright .Macleod 1945, p. 1; Fisher, 1937, Appendix I &.

הסולטאן סולימאן השני(1822-1792) ניהל מדיניות ליברלית למרות מחאות מבית, הוא פתח את נמלי ארצו, ביניהם זה שבקזבלנקה, בפני סוחרים אירופאיים. בשנת 1797הועלו המסים על סחורות יצוא פי שניים, ולאחר מכן פי חמש בנמל של קזבלנקה. בתחילת המאה הי״ט מרד שבט בסביבת צ׳אר אלבידא, לפי דיווח ב־7 במרס 1803. בעקבות שנות בצורת במאה ה-19 היה זרם של חקלאים ממרכזה של מרוקו, שהיגר לערי החוף, ובמיוחד לקזבלנקה.

הסולטאן עבד ארחמאן השני, החליט לפתח את קזבלנקה, נמל קזבלנקה בשנת 1830 עדיין לא שימש מקום לעגינת אוניות גדולות. ג׳והן דרומונד האי(1893-1816), שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו החל ב-1845 ומ-1860 עד 1886 שגריר בריטניה במרוקו, חיבר שני ספרים המבוססים על שהותו במרוקו. סייר ברחבי מרוקו החל בשנת 1847, וכתב יומן על מסעו. הוא הגיע גם לקזבלנקה וכתב עליה פרטים אלה: המושל של צ׳אר אלבידא אינו במקום, כי הוא נמצא עם צבאו של הסולטאן. בנו של מושל צ׳אר אלבידא, ושייכים אחרים חיכו לו עם מספר אנשים, כמה מיילים מקזבלנקה. בהגיעו לעיר הוא כתב: צ׳אר אלבידא (או הבית הלבן) נראית נאה מרחוק, הנמל שלה הוא הבטוח לעגינת אוניות בחוף זה. הוא מזכיר גם מעין בשם עין אלביצא.

הקשרים המסחריים של צרפת עם מרוקו קדמו לאלה של שאר מדינות אירופה. ההסכם המסחרי הראשון בין מרוקו לצרפת נחתם בשנת 1767, עם בריטניה בשנת 1791. אבל לנתינים של בריטניה הוענקו זכויות יתרות מאלה של הנתינים הצרפתים. הכוונה לזכוּת להלך לכל אורכה ורוחבה של המדינה, לשכור ולבנות בתים ובתי מסחר. ועם ספרד בשנת 1861. נציג ראשון של גרמניה במרוקו מונה לראשונה בשנת.1873

נציגים של מדינות זרות

בין המדינות להן נציגות דיפלומטית בקזבלנקה היתה ארה״ב. Jesse Me Math נציגה של ארה״ב במרוקו, ביקש בשנת 1863 משר החוץ של ארה״ב להעניק חסות לחאמד דוקאלי, שכיהן לפנים כסוכן קונסולרי בקזבלנקה, בה יצג את האינטרסים של ארה״ב, לארה״ב קונסוליה במרוקו בשנת 1787. בריטניה מינתה סגן קונסול בעיר בשנת 1857, וצרפת בשנת.1865

בשנת 1865 היו כבר ארבעים פירמות בריטיות שעשו עסקים עם מרוקו, ומספר האירופאים שהתישבו בה עלה. העיר צ׳אר אלבידא שבשנים אלה עלתה מכפר דייגים קזבלנקה מראשיתה לנמל העיקרי של מרוקו, עלתה הודות לסוחרים זרים שבאו אליה. בשנת 1908 – 20 אחוז מהתנועה בנמלי מרוקו עברה דרך קזבלנקה, וב-1912 – 52 אחוז מהתנועה.

היו אישים בבריטניה בשנות ה-80 של המאה הי״ט שלא הכירו את מקומה של קזבלנקה. בשאלה שנשאלה בפרלמנט הבריטי ב-15 במרס 1883 היה עדיין ספק בזיהויה של קזבלנקה, וזו היתה התשובה:

Dar el-Baida, Sir, is not only marked in the ordinary maps & books of reference as Casablanca, but it is marked on several of the duplicate name of Anfa. On the Admirality Chart &on the large map of Morocco, officially published by he French Gov [emmen]t the place is only marked as Dar-el-Baida. As soon, however, as it was ascertained in the office, that there was some doubt on the subject, I wrote a private letter on March 7th to the secretary of the Royal Geographical Society, of which I am myself a member, suggesting that it was no doubt the Spanish name of the Moorish town& asking which it was (FO99/209)

האוכלוסיה הנוצרית

תייר אירופאי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה הי״ט כתב, כי מצויים במרוקו כאלפיים אירופאים נוצרים, וניתן לפגוש אותם בעיקר בערי הנמל בטנג׳יר ובמוגדור. רק משפחות מועטות מתגוררות בתיטואן, באלעריש, ברבאט ובצ׳אר אלבידא. הגידול של האוכלוסיה בעיר, מתבטא בנתונים אלה: בשנים 1834-1836 חיו בה שבע מאות תושבים. בשנים 1867-1866 המספר עלה ל-6000. בשנת 1878 גרו בקזבלנקה כששת אלפים תושבים. מספר התושבים בקזבלנקה בין השנים 1900-1856 עלה מ-1600 ל־ 21 אלף.

מהומות בקזבלנקה בשנות ה-60 של המאה הי״ט

ב-6 באפריל 1863 כתב תומאס ריד [Reade] מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מראסל את הדברים הבאים:

אני מתכבד לדווח לך, כי היום קיבלתי מסגן הקונסול בקזבלנקה מכתב, ממנו אני שולח העתק. בו נאמר, כי התושבים הנוצרים בקזבלנקה מצויים במצב מסוכן, בעקבות מהומות שגרמו שבטים מרדניים שכנים. ואני מבקש שאניות  מלחמה יישלחו בהקדם לקזבלנקה. בהתחשב במצב הנ״ל, מצורף העתק של מכתב ששלחתי למפקד הצי בג׳יברלטר, לשם משלוח אונית מלחמה המצויה תחת פיקודי. אני מקוה שכבודו מאשר את הצעדים שנקטתי. חתום תומאס ריד.

קזבלנקה לפי תיאורו של גרמני בשנות ה-70 של המאה ה י ״ ט

הגרמני Adolph von Conring חיבר ספר שיצא לאור בברלין ב-1880. הוא כתב בין השאר על קזבלנקה, ורשם פרטים בלתי ידועים עליה ממקורות אחרים. בערבית צ׳אר אלבידא. זו בירת המחוז העשיר של הפרובינציה דוקאלה, נמצאת בחצי הדרך בין טנג׳יר ובין מוגדור. המקום נקרא בעבר בשם Anfa והיא עיר עתיקה, אבל אין שרידים המעידים על עתיקותה. העיר מוקפת חומה עתיקה, ובה מגדל שצורתו מרובעת. אין בעברה של קזבלנקה משהו מיוחד עד שנת 1468, כאשר צבא פורטוגל תקף את המקום. השם העתיק אנפה נעלם. על חורבותיה נבנתה עיר חדשה החל ב-1515. בערבית נקראת בשם קזבלנקה. פורטוגלים נשארו בעיר הרבה שנים. כאשר התעייפו מהמלחמות נגד השבטים בסביבה, אירעה רעידת אדמה, החומות והבתים נהרסו.

מאורים התיישבו במקום בין השנים 1750-1740. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ששלט בין השנים 1757-1790 ביצר אותה. לאחר פטירתו של סולטאן זה פרצו שבטים לעיר, והשתלטו על אזור המגורים של האמידים, ביניהם על הפירמה Cinco gremios, וכן על סוחרים ספרדים אמידים. בשנת 1863 נערך קרב מר נגד שבטים־קבילים, ורק הודות למעורבותם של הקונסולים של ספרד, פורטוגל ובריטניה הגיעו לפשרה ולשלום.

אסור היה לנוצרים לרכוש אדמה במרוקו, וחוץ מהדירה של הקונסול, אסור היה לאחרים לרכוש אדמה. הממשל בנה מחסנים. מספר התושבים בעיר נאמד ב8-7 אלפים נפש, מהם 1400 יהודים. להם תפקיד חשוב בכלכלה, ואינם גרים במלאח. נכנסים דרך שער העיר הנקרא שער הימיה, יש לעיר עוד שני שערים. מצוי בה מגדל, בו מתגורר קונסול בריטניה. העיר מסחרית ומלוכלכת, יש בה מקום ציבורי לשחיטת בהמות לידו צינור למי שתייה. כך היה בקיץ 1878, אין פלא שמצויות בה מחלות. סחרה העיקרי הוא בצמר ובשטיחים, טיבם אינו מגיע לזה המיוצר ברבאט. נציג הממשל הוא חאג׳ עבדאללה, אדם אכזרי.

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו

מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

פעמים 146-147

באיגרות שד"רים נוספות קשר הכולל את השד"ר לאחד מבני משפחתו שהיה ידוע לציבור הרחב, כדי להעצים את ייחוס השד"ר, מן הסתם בניסיון להגביר את האמון בו בקרב התורמים ולהניעם לתרום סכום גדול ככל האפשר עבור הכולל. מבחינת טווח השנים נראה שהכולל הגזים בייחוס מסעוד לאליעזר כאשר כתב 'נכד ונין', שכן מסעוד יצא לשליחות בשנת 1906 ,145 שנים לאחר פטירת אליעזר, וההיגיון אומר שהיה צאצא רחוק יותר. גם באיגרות השליחות של די אבילה נכתב כי היה 'וחתנא דבי נשיאה מע']לת[ הרב הכולל עט"ר [עטרת ראשנו] מורינו הרב צוף דב"ש [דוד בן שמעון[ זלה"ה [זיכרונו לחיי העולם הבא]'. מסתבר שגם הייחוס – על ידי נישואים – לרדב"ש, מייסד הכולל, עשוי היה לדעת מנהיגי הכולל לקדם את שליחותו של השד"ר.

איגרות השד"ר מסעוד די אבילה

גילוי האיגרות

לצורך מחקריי בעשור האחרון על ההיסטוריה החברתית–הכלכלית של היהודים המערביים בארבע ערי הקודש נפגשתי עם חלק ממשפחות המערביים בירושלים. כך נפגשתי עם הגב' נעמי די אבילה, רעייתו של אהרן וכלתו של יצחק די אבילה, והיא העבירה לידיי אוסף פרטי של משפחת די אבילה, ליתר דיוק את אוספו הפרטי של יצחק די אבילה (1888-1978 ,) נכדו של הרדב"ש ובנם של רבקה ומסעוד די אבילה. יצחק נמנה עם מנהיגי העדה המערבית בירושלים בתקופת השלטון הבריטי ובעשורים הראשונים למדינת ישראל. האוסף כולל שתי תיקיות. באחת מכתבים משנות השישים והשבעים של המאה העשרים העוסקים בהנצחה של חללי מערכות ישראל במסגרת 'יד לבנים' בירושלים, שיצחק היה פעיל בו לאחר שבנו אשר מסעוד נפל במלחמת השחרור, ורשימות של חללי מלחמת ששת הימים בירושלים; כתובה של כולל המערביים ללא ציון שמות וכתבה בצרפתית ואנגלית על אודות הרב אליעזר די אבילה. בתיקייה השנייה, שנכתב עליה 'מערבים', נשמרה תכתובת של יצחק עם ועד עדת הספרדים בירושלים ועם ועד עדת המערבים בירושלים משנות הארבעים עד שנות השבעים של המאה העשרים, תכתובת שנגעה לפעילותו כחבר בוועד העדה המערבית ולמאמציו לשמר מבנים בשכונת מחנה–ישראל ולהנציח את סבו הרדב"ש, וכל זאת כדי לשמר את מורשת העדה המערבית. בתיקייה נמצאו גם כתבות בענייני עיזבון בליליוס; תקנות הנציגות הארצית של היהודים הספרדים בארץ–ישראל משנת תש"ז; חיבור משנת תשי"ז מאת יצחק מולכו על הרב יהודה בן שמואל ביבאס; כתבה על העדה המערבית שפורסמה ב–1 באפריל 1933 בעיתון 'ל'אווניר אילוסטרה' (L' Avenir Illustré )שיצא לאור במרוקו, ובה תמונה של חברי ועד העדה המערבית וביניהם יצחק; הזמנות לאירועים שונים; מכתבים מגופים שנזקקו לתרומות, כמו 'עזרת חולים עממית' ו'מושב זקנים וזקנות לעדת הבוכרים', וקבלות על תרומות. מלבד התיקיות הללו נמצאו באוסף מכתבים שכתבו זה לזה יצחק ובנו אשר מסעוד ותמונות כלליות ומשפחתיות. לאוסף חשיבות רבה לחקר הביוגרפיה של דמויות ציבוריות ופועלן ולחקר המערביים בירושלים ותרומתם ליישוב היהודי ולמדינת ישראל.

בתיקיית 'המערבים' נמצאו גם שתי איגרות שליחות של מסעוד די אבילה, האחת בעברית (להלן איגרת 1) והשנייה, משנת תרס"ו (1906) בעברית ובתרגום לספרדית (להלן איגרת 2) אברהם אלמאליח, ששימש נשיא העדה  המערבית, תרם לארכיון העיר ירושלים תצלום של איגרת שליחות נוספת של די אבילה מאותה שנה (להלן איגרת 3)
חשיבות פרסום האגרות

פרסום האיגרות, מקור ראשוני שטרם נודע במחקר, חשוב מכמה סיבות. יש באיגרות ידיעות היסטוריות על המצב החברתי–הכלכלי של עדת המערביים בתחילת המאה העשרים, על קשרי הכולל עם קהילות יהודיות בתפוצות, על מנהיגי העדה, על המשך קיומו של מוסד השליחות במאה העשרים ועל נתיבי השליחות ומידע ביוגרפי על אודות השד"ר. פרסום האיגרות יוסיף נדבך להיסטוריוגרפיה של אחת העדות הדומיננטיות בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית.

גודלן ומצבן הפיזי של האיגרות

האיגרות כתובות בכתבים שונים: כתב רש"י, מעט כתב רהוט(קורסיווי) וכתב מרובע, הן מתחילות להתבלות בצדיהן.

האיגרת הראשונה כתובה בעמוד הראשון מבין ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 29×23 ס"מ. האיגרת השנייה כתובה בשניים מתוך ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 30×20 ס"מ, והאיגרת בספרדית  כתובה בעמוד הראשון ובחלקו העליון של העמוד השני מתוך ארבעה עמודים, ומידות הדף זהות, 30×20 ס"מ. דף התצלום מידותיו 29.50×23.50 ס"מ.

לשון וסגנון באיגרות

האיגרות נכתבו עברית ושולבה בה מעט ארמית, בחותמות של חלק מחברי הכולל יש מעט ערבית, ובראש אחת האיגרות יש כתובת בצרפתית. באיגרת המתורגמת לספרדית יש שילוב של השפה הספרדית והלאדינו, וייתכן שמי שכתב את האיגרת היה בתהליך של רה–היספניזציה, רה–קסטילייניזציה, של הלאדינו, אך עדיין יש בלשונו מספר מבנים תחביריים האופייניים ללאדינו. יש באיגרת זו מילים השאולות מעברית וערבית, ושנכתבו באותיות לטיניות, כמו , גלות ,Galuth )נדבה -,Nedabá הנביא – Hanabí,  כולל  Colel, saliah שליח, ו- Ascarie מס העסכריה, והשם מרוקו נכתב בה בצורה המקובלת בצרפתית Maroc.

סגנון האיגרות דומה לזה של מקצת האיגרות שנכתבו מטעם כוללים אחרים בירושלים בזמנן, ויש בהן מידע על מטרות השליחות, על השד"ר וייחוסו ועל העזרה לירושלים. האיגרות משובצות מליצות, קטעי פסוקים מהמקרא וקטעי משפטים מספרות חז"ל – ולעתים הפך הכותב מילים בטקסט המשובץ מלשון יחיד לרבים או להפך – ואין בהן גודש של ראשי תיבות, דבר שהיה אופייני לאיגרות שנשלחו לצפון אפריקה.

מטרות השליחות

באיגרות של די אבילה פורטו כמקובל מטרות שליחותו לפורטוגל ולארצות אמריקה הלטינית דוברות הספרדית והפורטוגלית: איסוף כספים השייכים לכולל מקופות ומהקדשים בארצות השליחות וייסוד קופות חדשות, כל זאת לשם תמיכה וחיזוק לבני עדת המערביים בירושלים. על פי האמור באיגרות העזרה שהייתה נחוצה לעדה כללה: תרומות לעניים לצורך קניית מזון ופחמים לימי החורף, תמיכה בתלמידי חכמים, באלמנות וביתומים, במורי התלמוד תורה, באורחים מזדמנים, ביולדות ובחולים חסרי ישע, עזרה כספית לחתנים וכלות, מימון קבורת עניים, מתן מצרכים לחג הפסח ועזרה בתשלום שכר דירה למערביים שלא יכלו לעמוד בדמי השכירות. מלבד התיאורים השגרתיים הללו פירטו כותבי האיגרות שתי סיבות מרכזיות למצוקתם. האחת הייתה העלייה ממרוקו לירושלים עקב האנרכייה ששררה במרוקו בתקופתו של הסולטאן עַּבְד אלעַזִיז הרביעי, שעלה לשלטון בשנת 1894 ,בהיותו בן ארבע עשרה, והחזיק בו עד 1908 .ענייני המדינה נוהלו בתקופה זו על ידי ראש הווזירים, והממשל המרכזי נאלץ להתמודד עם מרידות שבטי ברברים, דבר שגרם לפגיעה קשה באוכלוסייה המקומית כולל התושבים היהודים. בנסיבות אלה היו שהחליטו לעלות לארץ–ישראל ולהתיישב בירושלים, וכתוצאה מכך גדל מספר המערביים בעיר מ–1750 ל–2000 נפש, והכולל נזקק לתרומות כדי לתמוך במהגרים החדשים. נוסף על כך יהודי מרוקו הפסיקו באותן שנים לתמוך במערביים בירושלים מפאת המצב הקשה ששרר בערי המערב הפנימי (מרוקו). ייתכן שלמצב הקשה גרמה בין היתר הבצורת בשנת 1904 ,שבעטייה הורה הסולטאן לחלק מזון גם לאוכלוסייה היהודית, כפי שרמזו אולי הכותבים באחת האיגרות בהסבירם מאחינו אשר בערי המערב הפנימי יע"א [יגן עליה אמן].

 הסיבה השנייה למצוקה הייתה כופר הגיוס עסכריה או בַּדַל עסכריה(שמשנת 1855 החליף למעשה את מס הגולגולת (גִ'זְיַה), ושמטרתו הייתה לפטור את הנתינים הלא–מוסלמים באימפריה העות'מאנית משירות צבאי, אף שלכאורה הושוו זכויותיהם. כותבי האיגרות התלוננו על קשיי הכולל לשלם מס זה: 'הצרה הגדולה הזאת מס הגולגולת כרגא [חַ'רַאג'] דמלכא [של המלך[ יר"ה [ירום הודו]'; 'ולכל לראש מוטל עלינו לשלם להממשלה [לממשלה] יר"ה מס הגולגולת'; 'על הצרה הגדולה מס המלך'. נראה מהאיגרות ששיעורו של מס זה, שנתפס בעיני הכותבים כמס גולגולת כפי שהכירוהו במרוקו, עלה, או שגדל באופן משמעותי מספר החייבים בו, והצורך לשלם שלושה עשר פרנק עבור כל מי שנזקק לפטור רוקן את קופת הכולל. משליחותו של שמעון חיים חרוש שהזכרתי לעיל למדים שהכולל התמודד עם תשלום מס זה גם בשנים העדה הספרדית, שהיה אמור לשלם את המס עבור המערביים.